דף ביאור
מסכת שבת דף ק״נ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף ק״נ עמוד א׳
מסכת שבת דף ק״נ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־419 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מדוד מעות ודינרי זהב והבא:
ורבו יתירה הוספת לי לאחר שהיה ז' שנים בהמה וחזר למלכותו היה משתבח כן ומהו התוספת שקשר תנין גדול נחש גדול בראשו של ארי כמין אפסר:
מתני' לא ישכור אדם פועלים דכתיב (ישעיהו נח, יג) ממצוא חפצך:
ולא יאמר לחבירו כו' בגמרא פריך פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול:
אין מחשיכין על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו:
אבל מחשיך הוא להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו:
ומביא פירות בידו הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך:
כלל אמר אבא שאול נותן היה כלל בדבר זה להוסיף דברים אחרים כיוצא בו ולקמיה מפרש לאתויי מאי:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 150a · Sefaria
תוספות
ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות השתא משמע דוקא על התחום אבל בתוך התחום מחשיכין לשכור פועלי' ולהביא פירו' וקשה לרבי דבסוף פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ח:) תניא לא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד ואומר רבי דהתם מינכרא מילתא דאינו מטייל אלא ליכנס למרחץ מיד אחר השבת שעל פתח מדינה רגילים להיות מרחצאות כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף ו:) ה' מאות מעלות עשן חוץ לחומה אבל הכא אין הוכחה כ"כ בתוך התחום המחשיך לשכור פועלים ולהביא פירות וכי האי גוונא משני התם. מ"ר:
מה לי הוא ומה לי חבירו ואם תאמר ונימא דחבירו היינו דאמר ליה שכור לי פועלים למחר וי"ל דא"כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר דעד כאן לא קאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר אלא משום דשאם יש בורגנין הולך הא לאו הכי לא:
ורבי יהושע בן קרחה היא יש מפרש דר"ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפרק בתרא דבכורות (דף נח. ושם) אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ואומר שזה היה ר"ע והיה לו בן ששמו יהושע כדאמר בפרק קמא דשבועות א"ל ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע ואין נראה לר"ת דמה שקראו בן עזאי לר"ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח (מלכים ב ב׳:כ״ג) ואמרינן נמי לקמן (שבת דף קנב.) אמר ליה ההוא צדוקי לר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחינאה כמה הוי הרי שהיה מגנה אותו על שהיה קרח ועוד אמרי' במגילה פרק בתרא (דף כח.) שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים כו' א"ל רבי ברכני א"ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי ואי ר' יהושע בן קרחה בנו של ר"ע והא קיימא לן דלא נשא ר"ע בת כלבא שבוע עד שקיבל עליו לעסוק בתורה ואז היה בן מ' דתניא בסוף ספרי מ' שנה שימש ת"ח מ' שנה פירנס את ישראל וכל ימיו ק"כ שנים ואמרי' בקידושין פרק בתרא (דף עב.) עד שלא מת ר"ע נולד רבי ואפילו נולד ר' יהושע בשנה ראשונה שנשאה לא נשאר כי אם פ' שנים מר"ע ורבי יהושע בשעה שבירך את רבי היה בן ק"מ שנים לכל הפחות שבפחות מע' שנה לא היה מברכו ואז היה רבי לכל הפחות בן ס' וא"כ לא היה מברכו רק מי' שנים ועוד נראה שלא נשאה עד שעסק בי רב תרי סרי ותרי סרי שנין נמצא כשהיה רבי יהושע בן קרחה בן ק"מ היה רבי יותר מחצי ימיו לכך נראה לר"ת דלא ר"ע היה אלא איניש אחרינא היה ששמו קרחה וקרחה הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם ר' יהושע בנו של ר"ע. מ"ר:
אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב י"א דדווקא לחבירו אבל לנכרי אסור לפי שהוא [עושה] לדעת אותה [אמירה] ואינו נראה דהא שרינן ליה הכא משו' דדבור אסור והרהור מותר [א"כ] ל"ש נכרי ל"ש ישראל. מ"ר:
ודיבור מי אסור פי' מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה מכלל דמדאורייתא שרי:
ואמר ר"א פוסקין צדקה לעניים בשבת וא"ת מה צריך לאתויי הא ה"ל לאתויי מילתייהו דבית הלל [בפי"ז] (בתוספתא) דתני אין פוסקים צדקה אפי' להשיא יתום ויתומה ואין משדכין על התינוקות ליארס בו דברי בית שמאי ובית הלל מתירין וצ"ל דניחא ליה לאתויי מילתא דרבי אלעזר דמהתם לא הוה שמעינן פסיקת צדקה לעניים דהא לא שרי בית הלל אלא להשיא יתום ויתומה:
Tosafot on Shabbat 150a · Sefaria
רבנו חננאל
[מתני'] לא ישכור פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו שכור לי פועלים:
גמ' ואקשינן עלה מ"ש הוא ומ"ש חבירו.
ובא רב פפא לאוקמיה למתני' בחבירו נכרי רב אשי אמר אפילו תימא בחבירו ישראל הא קמ"ל דלשכור פועלים הוא דלא יאמר לו אבל אומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב כלומר אסור שיאמר לו לערב לך לשכור לי פועלים או כיוצא בו. אבל אם יאמר לו הא נראה שתעמוד עמי לערב ובדעתו שיאמר לו לערב לך לשכור לי פועלים או עשה לי מלאכה כך וכך מותר כר' יהושע בן קרחה.
ואמר ר' יוחנן הלכתא כר' יהושע בן קרחה ודייק ר' יוחנן ואמר טעמיה דר' יהושע בן קרחה דיבור בפירוש' אסור אבל הרהור מותר דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. ואקשינן עליה והא הוא דאמר בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא כו' ואמאי לא אמרינן הכא נמי הרהור מותר. ומפרקינן האי קרא מיבעי ליה לאסור אפילו ערותו של נכרי דאשכחנן קרא דאמר וערות אביהם לא ראו. ואקשי' תוב ודבור מי אסור והביאו ה' שמועות אחת שאפילו דבור אמ' מותר בשבת. ואלו הן חשבונות ופוסקין צדקה לעניים ומפקחין פיקוח רבים. והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים והולכין לבתי טאטראות ולבתי קרקסאות לפקח על עסקי רבים.
ותנא משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אמנות. ומפרקי' אלא אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפצך אסורין כדבור חפצי שמים מותרין. ואלו כולן חפצי שמים הן:
חשבונות של מלך פירוש מילך אורחים ובא הלך לאיש העשיר כלומר מותר לאדם לחשב אורחים הקרואים להסב אצלו בסעודה וכדתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו פי' חשבונות של מה בכך כמו שיחשב אדם חשבון כגון חיילות המלך כך וכך אלף וכיוצא בו אומ' לו מה בכך. כלומר מה הנאה יש לך ומה צורך לך בזה כגון אלו מותר בשבת.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 150a · Sefaria
רשב"א
הא ד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה. קשיא לי דהא אוקימנא סתם מתניתין כרבי יהושע בן קרחה, ורבי יוחנן הלכה כסתם משנה אית ליה בכל מקום ואפילו תמצי לומר אמוראי נינהו, הוי ליה למימר הכי. ושמא נאמר דר"י לא מפרש למתניתין הכי ולא ידעינן היכי מפרש לה.
Rashba on Shabbat 150a · Sefaria
מאירי
המשנה השלישית לא ישכור אדם פועלים בשבת לא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו זכאי אני להחשיך עליו אמר הר"ם פי' הכל מודים כי מותר לאדם שיאמר לחברו שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך שבתחומי וכמו שמותר לו לצוות חברו בשמירה כך מותר לו שיחשיך לשמור וזהו ענין אמרם כל שאני זכאי בשמירתו רשאי אני להחשיך עליו וענין להחשיך על התחום שילך בשבת עד סוף התחום שבת וישב בתוך התחום עד שיצא שבת ויעשה דבר פלני וכבר ידעת כי אסור לנו בשבת הדבור והעצה וההשתדלות בשום דבר שנעשה אותו לאחר השבת מן הדברים שהם אסורים לעשותם בשבת כמו שפירש ואמר ממצוא חפצך ודבר דבר וכתו' עשות חפציך ביום קדשי מלבד אם הוא דבר מצוה ויהיה הדבור חפצי שמים כגון שידבר אדם בשדוכי הנערים והנערות ולמוד הבנים תורה או כתב או מלאכה כי ההשתדלות באלה הדברים כלם מצוה:
אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין מה שלפניה לא ישכור אדם פועלים בשבת לצורך מלאכת מחר והשכירות הוא שיפסוק להם דמים כך וכך אתן לכם ולא יאמר לחבירו לשכור לו ופי' בגמ' אף לחבירו גוי אלא שהקשו עליה אמירה לגוי שבות היא כלומר ואף זו כבר למדנוה מנכרי שבא לכבות כך פירשוה גדולי הרבנים ונראה לשיטתם שאף בדבר שאם יעשנו הוא בעצמו אין בו אלא שבות אמירה לגוי אסורה בו שהוא שבות דשבות ומ"מ י"מ אותה בתמיהה אמירה לגוי שבות היא כלומר אמירה לגוי בדבר שאף לישראל אין בו אלא שבות שבות היא ולשיטה זו מותר לומר לגוי לשכור לו לצורך מחר וכבר הארכנו בדין שבות דשבות בפרקים שעברו ומ"מ חזרו בגמ' ופירשוה בחבירו ישראל ולהשמיענו מתוך איסורו היתר לומר הנראה שתעמוד עמי לערב כלומר לכשתחשך אע"פ ששניהם יודעים שעל מנת לשכרו לפעולתו היא הואיל ואין מפרש לו כן להדיא מותר שאין זה אלא כעין הרהור למלאכה ודבור אסור הרהור מותר:
ואין מחשיכין על התחום והוא שילך בשבת עד סוף התחום כדי שבשעה שתחשך יהא קרוב לפועלים וישכרם מיד או שיהא קרוב לפרדס ויביא משם פירות ופירשוה בגמ' בפירות המחוברים שמאחר שאסור לו לקצצן בשבת וכן בפועלים אסור לשכרם בשבת אף הוא אסור להחשיך עליהם אבל פירות תלושים הואיל ואלו היו שם מחיצות היתה הבאתם מותרת בשבת אף הוא מותר להחשיך עליהם אבל מחשיך הוא לשמור ר"ל להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו שהרי שמירת פירות מותרת בשבת אלו היה שם עירוב והרי הוא רשאי לומר לחבירו שמור לו פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכל שהוא זכאי בו זכאי הוא בהחשכתו ומביא פירות אפי' מן המחוברים הואיל ולא היתה עיקר כוונתו לכך:
כלל אמר אבא שאול להוסיף כל הדומים לאלו כל שאני זכאי בשבת באמירתו אם לגוי אם לחברו ישראל לעשותו למוצאי שבת או בעשייתו זכאי אני להחשיך עליו ואבא שאול אינו חולק על תנא קמא אלא שנותן כלל להוסיף כל כיוצא בו:
משנה מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין אמר הר"ם פי' לפקח פירושו בזה המקום לשאול ולחקור עסקי כמו צרכי ארון ארון עץ תכריכין ידוע והם הבגדים שבהם נקבר המת:
אמר המאירי יאמר אח"כ מחשיכין על התחום על עסקי כלה להביא לה הדס לאפריון ועל עסקי המת לתקון ארון ותכריכין ואע"פ שהדברים אסורים מצד עצמן שהרי הם מעשה האסור בשבת מ"מ מתוך שהוא מצוה מותר לומר לחבירו בשבת לך בערב למקום פלוני להביא ארון ותכריכין או הדס לכלה ומאחר שמותר לומר כן אף הוא עצמו מותר להחשיך:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וי"מ שתנא קמא לא התיר החשכה לשמור אלא לשדות שבתוך התחום ואבא שאול חלק להתיר כל שהוא רשאי באמירתו והלכה כאבא שאול והכל עולה לטעם אחד לענין פסק ומ"מ לענין פירוש נראה כדעת ראשון ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
בית המרחץ ובית הכסא אסור להרהר בו בדברי תורה ויש חולקים בה כמו שביארנו במס' ברכות ובן נח ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו שאע"פ שנאמר עליהם בשר חמורים בשרם מ"מ הרי נאמר בהם וערות אביהם לא ראו הכתוב קראו ערוה אבל ערות בהמה מותר לקרות כנגדה וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת ברכות:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Shabbat 150a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה של מלך של עצה שאינה שלו כו' כצ"ל גם בגמ' ומלך מלשון עצה כמו צא והמלך בגבורה וק"ל:
תוס' בד"ה מה לי כו' וי"ל דא"כ מאי אריא חבירו אפי' הוא כו' דשאם יש בורגנין הולך כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהך מלתא ממשנה יתירא לא הוי ליה לאשמועינן בחבירו אלא אפילו באיהו גופיה אבל למאי דמסיק דהא קמ"ל כו' אבל יאמר אדם לחבירו הנראה כו' הך מלתא ודאי לא שייכא באיהו גופיה וק"ל:
בד"ה אומר אדם כו' עמי לערב י"א דדוקא כו' שהוא עושה לדעת אותה אמירה ואין נראה דהא כו' והרהור מותר וא"כ לא שנא נכרי כו' כצ"ל מצאתי מוגה וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 150a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה אומר אדם לחבירו וכו' שהוא לדעת אותה מלאכה וכו' ס"א שהוא רוצה לדעת וכו':
Maharam on Shabbat 150a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' חבר נכרי עי' סוכה דף לט ע"א תוס' ד"ה הלוקח ועי' מג"א סימן תק ס"ק ג:
Gilyon HaShas on Shabbat 150a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
מתני' ולא יאמר אדם לחבירו (נכרי) לשכור לו פועלים ובגמרא והא אמירה לנכרי שבות, (וכבר סתמה רבי במתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה). קשה לי לטעם א' שבהר"ן (והביאו המג"א סי' ש"ז סק"ז) דטעם דאסור לומר לנכרי לכבות. אף דכיבוי בעצמו הוי מלאכה שא"צ לגופה, והוי שבות דשבות במקום פסידא היינו כיון דאם הי' צריך לגופו הי' חייב מה"ת, לפיכך החמיר' בי' לאסור גם בשבות דשבות, א"כ ממתני' דעכו"ם שבא לכבות לא שמעינן רק דאמירה לנכרי אסור היכא דשייך בי' איסור דאורייתא כמו בכיבוי, אבל אמירה דעכו"ם לשכור פועלים דהוי שבות דשבות גמור לא שמעינן משם, וכמו דבאמת קיל יותר לענין פסידא, וצ"ע (א"א עי' לאבא מארי בתשובותיו סימן י"ז):
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 150a · Sefaria
בן יהוידע
מְלַמֵּד, שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ נראה לי בס"ד הטעם דידוע שהוא בא מבת מַלְכַּת שְׁבָא, שבא עליה שלמה המלך ע"ה והולידה בת וזה יצא מביתה, ולכן הוא החריב בית המקדש שבנה שלמה המלך ע"ה לקיים מה שנאמר (ישעיהו מט, יז) מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, ולכן היה אוהב את ירמיה הנביא ע"ה מפני שהיה גלגול שלמה המלך ע"ה שלכן נחרב הבית בימיו. ובזה מובן הטעם שֶׁרָכַב עַל אַרְיֵה זָכָר, כי יצא מן הבת שיצאה משלמה המלך ע"ה וכל מלכי בית דוד נקראים בשם אַרְיֵה על שם יהודה ראש השבט דכתיב ביה (בראשית מט, ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, ולכך גם אותו רשע קראו הכתוב אַרְיֵה דכתיב (ירמיהו ד, ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ כי היה מסטרא דנחש והיה כל תוקפו בקליפת הראש, לכן כתיב ביה (דניאל ב, לח) אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא, ועיין בשער טעמי המצות לרבינו האר"י ז"ל בפרשת ראה בענין זה של קליפת הראש במלכות בבל עיין שם. ונראה לי בס"ד שיש רמז לארי ונחש במה שנאמר (דניאל ד, לג) וּרְבוּ יַתִּירָה, דתיבת 'יַתִּירָה' [625] עולה מספר כֹּחַ אֲרִי כֹּחַ נָחָשׁ [625] בדקדוק. או יובן אֲרִי תַּנִּין [721] עם הכולל מספר חַיַּת הַשָּׂדֶה [732] כמו שנאמר (ירמיהו כז, ו) חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.
שָׁבְתָה אֻמָּה זֹאת שֶׁאָמְרָה מְדֹד וְהָבֵא. יש להקשות לפירוש רש"י ז"ל דפירש מדוד 'מעות ודינרי זהב והבא' היכן מצינו באותו רשע שבקש ממון מישראל, ואם על שלקח כסף וזהב של בית המקדש דבר זה נעשה מאליו והוא לא נתכוון לכך, אלא כיון שהחריב נטל כל הנמצא ולא בא בשביל כסף וזהב, ולמי אמר מְדֹד וְהָבֵא? ועוד מהו לשון 'מדוד'? כי דינרי כסף וזהב הם נטלים במנין או במשקל ולא ב'מדידה'. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במדרש על נבוזראדן שר החיל של נבוכדנצר שלחו להחריב את ירושלים היה קץ בחייו כשראה שאינו יכול לכבשה ורצה לחזור, עד שאמרו לו האויבים של ישראל אל תירא כי אלהים של אלו הוא בעוכרם דחטאו לו, וזה לך האות: מדוד החומה היום ותחזור ותמדוד יום אחר יום, ויעש כן וימדוד בכל יום והיה רואה שנפחת כל יום ממנה שני טפחים שנבלעת בארץ, ואז עמד על עומדו ולא חזר עד שנכנס לירושלים והחריב והרג בה הרג רב עיין שם. ולפי זה הכונה כאן לא קאי על מעות ודינרים, אלא 'מדוד החומה והבא' חילך תוך ירושלים, כי מן המדידה תדע שהיא מסורה בידך מן השמים.
Ben Yehoyada on Shabbat 150a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״נ, עמוד א׳, בהיקף של כ־419 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 110 מילים
נפתחת ב״מְדוֹד וְהָבֵא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, שֶׁאָמְרָה ״מְאֹד מְאֹד…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״״וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי״, אָמַר רַב יְהוּדָה…״
- קטע 342 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת. וְלֹא…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא מַאי שְׁנָא הוּא וּמַאי שְׁנָא…״
- קטע 555 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲבֵירוֹ…״
- קטע 639 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…״
- קטע 746 מילים
נפתחת ב״רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא…״
- קטע 824 מילים
נפתחת ב״הָכָא נָמֵי, כְּתִיב: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת…״
- קטע 928 מילים
נפתחת ב״מַאי אִירְיָא גּוֹי, אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי?! ״לָא…״
- קטע 109 מילים
נפתחת ב״אֵימָא הָכִי נָמֵי?! אָמַר קְרָא: ״וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם…״
- קטע 1146 מילים
נפתחת ב״וְדִיבּוּר מִי אֲסִיר? וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב…״
- קטע 1243 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1327 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת שבת דף ק״נ עמוד א׳ · קטע 7 — “רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרָבָא: מִי…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת שבת דף ק״נ עמוד א׳ · קטע 12 — “וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלְכִין…”
לשון המקור
מְדוֹד וְהָבֵא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, שֶׁאָמְרָה ״מְאֹד מְאֹד הָבֵיא בְּלֹא מִדָּה״.
״וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעׇבְדוֹ״.
מַתְנִי׳ לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת. וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים. אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵּירוֹת, אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמוֹר, וּמֵבִיא פֵּירוֹת בְּיָדוֹ. כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל: כׇּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ — רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו.
גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא מַאי שְׁנָא הוּא וּמַאי שְׁנָא חֲבֵירוֹ? אָמַר רַב פָּפָּא: חָבֵר גּוֹי. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת!
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲבֵירוֹ יִשְׂרָאֵל, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״שְׂכוֹר לִי פּוֹעֲלִים״, אֲבָל אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב?״ וּמַתְנִיתִין מַנִּי — כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה. דְּתַנְיָא: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב״.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה — דִּכְתִיב: ״מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״. דִּיבּוּר — אָסוּר, הִרְהוּר — מוּתָּר.
רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרָבָא: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דִּיבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מוּתָּר — אַלְמָא הִרְהוּר לָאו כְּדִיבּוּר דָּמֵי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכׇל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר, חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״, וְלֵיכָּא.
הָכָא נָמֵי, כְּתִיב: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״? הַהוּא, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה גּוֹי עָרוֹם — אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ.
מַאי אִירְיָא גּוֹי, אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי?! ״לָא מִיבַּעְיָא״ קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא יִשְׂרָאֵל דְאָסוּר, אֲבָל גּוֹי, כֵּיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״, אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
אֵימָא הָכִי נָמֵי?! אָמַר קְרָא: ״וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ״.
וְדִיבּוּר מִי אֲסִיר? וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה — מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִים צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְפַקְּחִין פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ וּפִיקּוּחַ רַבִּים בְּשַׁבָּת, וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת.
וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלְכִין לְטֵרַטְיָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת וּלְבָסִילְקָאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְתָנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה: מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקוֹת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת, וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת?! אָמַר קְרָא: ״מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ — חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מוּתָּרִין.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל [מַלָּךְ] וְשֶׁל מַה בְּכָךְ — מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁעָבְרוּ וְשֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת — אָסוּר לְחַשְּׁבָן. שֶׁל מַלָּךְ