בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קמ״ט עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קמ״ט עמוד ב׳

    מסכת שבת דף קמ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־501 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    וכדברי (בית) הלל דחייש שמא יוקירו חיטי בהלואת ככרות אף משום רבית:

    בניו ובני ביתו נמי ליחוש לרבית וכל הני:

    בניו ובני ביתו הסמוכים על שלחנו דכיון דהכל משלו אין כאן רבית:

    להלוות משלו:

    להטעימן טעם רבית שידעו כמה קשה אלמא כיון דמשלו הוא אין כאן איסור רבית והלכך גבי מדה ומשקל ומנין נמי לאו קפידא הוא אלא להשוותם בלא קנאה:

    אי הכי מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי דמוקמינן טעמא לקמן משום קוביא ואפי' בחול אסור וכיון דהכל משלו אמאי אסור להטעימן טעמא קוביא בעלמא הוא:

    מאי טעמא מותר ולא חייש לקוביא:

    כדרב יהודה אמר רב דלהטעימן בעלמא הוא:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 149b · Sefaria

    תוספות

    מאי טעמא משום קוביא היינו כרבי יהודה בשם רבי טרפון דאמר אין אחד מהן נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה וסבירא ליה דלא מחית אינש לספיקא ולית הלכתא הכי אלא כאידך דר' יהודה כדפסקינן בסנהדרין בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה. ושם). מ"ר:

    Tosafot on Shabbat 149b · Sefaria

    רב נסים גאון

    פרק שואל וכדברי הלל אף משום ריבית הוא שהוקדם זכרו בראש הפרק (דף קמח) וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקרו חטים או יוזלו ונמצאו באות לידי ריבית ועיקר זה במשנה בפרק אי זהו נשך (דף עה):

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 149b · Sefaria

    רבנו חננאל

    בניו ובני ביתו אין אחרים לא משמיה דר' יהודה אמר שמואל דאמר בני חבורה המקפידין זה על זה פי' שמדקדקין זה על זה שאומר אחד לחבירו המנה שלך שלקחתה גדולה תן לי אני כמותה והוא שוקלה בידו. ואם היה דג אומר לו לקחת דג או כדומה לו שהוא ארוך זרת צריך לתת לו (שמדתו) [תמורתו] זרת דגים או קישואין או אבטיחים וכדומה להן ואם היו אגוזים ושקדים וכדומה להן אומר לקחת עשרים או אומר לו בעת (שניטלו) [נוטלו] המתן עד שאשקול המנה ועד שאמדוד אורך הדגים והקישואים ואמנה הביצים והאגוזים והשקדים שאתה נוטל שאטול גם במשקלם וכמדתם וכמניינם. וכדברי ב"ה שאומרים לא תלוה אשה מחברתה ככרות כו':

    ומטילין חלשים כו' פירוש מטילין גורלות אבל לא על המנות אוקמוה על המנות של חול ביו"ט:

    נבוכדנאצר אנס צדקיהו בעברה וכיון שנענש נ"נ ע"י צדקיהו נענש גם הוא שנאמר שבעת קלון מכבוד זה נבוכדנאצר שתה גם אתה והערל זה צדקיהו ואמרינן האי קרא כוליה בנ"נ כתיב ועוד צדקיהו צדיקא מאי הוה ליה למעבד.

    אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעשה אותו רשע לאותו צדיק כן נמשכה ערלתו וכו':

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 149b · Sefaria

    רשב"א

    הא דאמרינן מפיס אדם עם בניו כו'. כתב הראב"ד ז"ל דלית הלכתא הכי, אלא אפילו עם בניו אסור, ואפילו בחול משום קוביא ומאי דשרינן הכא מטעמיה דר"י אמר רב דאמר מותר אדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית, הא אמרינן התם דאין הלכתא כותיה משום דלמא אתי למסרך.

    Rashba on Shabbat 149b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בא"ד דהא רישא באין מקפידין איירי דקתני שואל דאילו למקפידין אסרינן שאלה לפי מה שפי' כו' עכ"ל אין זה מפורש בדבריהם אבל ר"ל לפי מה שפירש דאיסור מדה ומשקל ומנין דנקט דלא הוה אלא למקפידין ולא לשאר בני אדם ע"כ אית לן לפרושי נמי משום לוין ופורעין דלא הוה איסור אלא למקפידין והיינו שאלה דשרי לשאר בני אדם אסור למקפידין משום לוין ופורעין לשאר אדם וכן וכדברי הלל אף משום רבית דלא הוה אסור לשאר אדם וזה שדקדקו לפרש באידך פירושא דמשום לוין ופורעין גופיה קאמר ובשאר אדם נמי אסור אבל שאלה למקפידין נמי שרי ורישא דמתניתין נמי סתמא במקפידין כמ"ש לקמן לההוא פירושא ודו"ק:

    בא"ד דכשלוין זה מזה כבר באין לידי רבית כו' וכיון שאינו מוחל הוי רבית כו' עכ"ל דלפירוש ראשון לא הוי זה רבית אלא דגזרו לאסור במקפידין כדי שלא יבא לידי רבית גמור דומיא דכל אינך איסורי דנקט אבל לפי' שני דהכא בכל הנך איסורי גופה דאיסורא נינהו ובכל אדם נמי אסור צ"ל דדומיא דהכא שזה גופיה בא לידי רבית כגון שמקפיד ואינו מוחל וכל סתם בני אדם דלאו חברים כגון שכנים נמי לא מחלי בכה"ג אבל שאר בני אדם מחלי היינו חברים אין מקפידים מסתמא ולא אשמועינן עצה טובה אלא בחברים שידוע לנו שמקפידין ודו"ק:

    בא"ד ומה שדברו כאן על מקפידין לא אמרינן אלא גבי חבורה שרגילים כו' עכ"ל נ"ל דברים אלו מקומן כאן והוא קושיא לפ"ז כמ"ש התוס' ס"פ איזהו נשך כיון דסתם בני אדם מקפידין אמאי נקט שמואל בני חבורה המקפידין ולא נקט סתם ב"א דנקט בני חבורה שרגילות כו' עכ"ל ע"ש באורך וע"פ דבריהם שם תפרש דבריהם דהכא גבי חבורה אשמועינן עצה טובה שלא ישתתף עמו דמתוך שרגילין לישאל זה מזה אף בחול יבא לידי איסור משא"כ בשכנים לא שייך למימר בהו עצה טובה כיון שאין רגילין לישאל מהן מיהו לשון התוס' דהכא קצת מגומגם שכתבו אבל שכנים שאינם תדירים כל כך לישאל זה מזה מותרים כו' דהא ודאי בשכנים סתם המקפידין נמי איסורא איכא לישאל מהן לפי פירוש שני וי"ל ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 149b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' כל שחבירו נענש על ידו עי' ב"ב דף כב ע"א תוס' ד"ה אנא ענשתיה:

    Gilyon HaShas on Shabbat 149b · Sefaria

    בן יהוידע

    כָּל שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד הכונה על עולם היצירה שהיא בסוד וא"ו דשמא קדישא, אלא ישאר בעשיה שהיא בסוד ה"א אחרונה שה"ס [שהוא סוד] מלכות ודו"ק.

    שֶׁהָיָה מַטִּל פּוּר עַל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, לֵידַע אֵי זֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁל מִשְׁכַּב זָכוּר. נראה לי בס"ד היה מתכוין בהטלת הגורל לעשות פרסום ואמבוהא לדבר הרע והמאוס הזה כאלו הוא עושה דבר ההגון לו, ואפשר כי היה בועל ונבעל ולכך היה מטיל גורל על אותם הבועלים אותו לידע יומו, וכל זה הוא מתוקף הטומאה שלו. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהיה אותו רשע אוכל ארנבת, ולא עוד אלא שהיה אוכל אותה חיה, כמה שנאמר בגמרא דנדרים (דף סה) שצדקיה המלך ע"ה ראה ופרסם קלונו עיין שם, והיינו כי איתא בשער הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל שהחוטא במשכב זכור יתגלגל בשפן או בארנבת עיין שם, ולכך אותו רשע מרוב דבקותו בטומאת עון זה של משכב זכור היה אוכל הארנבת המוכנת לגלגול עון זה כשהיא חיה שהיא אכילה משונה.

    בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, נִמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה. נראה לי בס"ד טעם למספר כמנין יֵצֶר [300], וכמנין אותיות 'קר' דזיופא דסטרא אחרא כנזכר בזוהר הקדוש. ועוד נראה לי בזה דכתב מהרד"ף ז"ל בשם רבינו האר"י ז"ל ד נ בוכדנצר היה גלגול נ מרוד עיין שם, ונראה לי לכן שניהם ראשיהם שוה שהוא נו"ן המורה על 'נפילה' ולכן נמשכה ש' אמה כמנין נִמְרוֹד [300]. ונראה לי כי ראש שמו נו"ן מורה על נפילה ראשונה שנהפך לבהמה, ואחר נו"ן [נ בוכד נצר] יש אותיות כָּבוֹד, ירמוז על כבוד שהיה לו אחר נפילה זו שרכב על ארי וקשר לו תנין בראשו, וכמו שנאמר (דניאל ד, לג) וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי. ואחר אותיות כָּבוֹד [נבוכד נצר ] יש אותיות נצר ירמוז על מפלתו האחרונה, דאחר שמת בכ"ה לחודש ונקבר בכ"ו לחודש אז אויל מרודך בנו בכ"ז לחודש הוציאו מקברו לקיים מה שנאמר (ישעיהו יד, יט) וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב, כמו שכתב רש"י ז"ל בסוף מלכים, וזהו רמז אותיות נֵצֶר הנשארים בשמו שהושלך כְּנֵצֶר נִתְעָב.

    שֶׁמָּא לִמְשֹׁל עָלֵינוּ הוּא בָּא נראה לי בס"ד אותם שרעשו בגיהנם בבואו הם אותם הגויים שהיה מתעסק עמהם במשכב זכור שמתו קודם ממנו וירדו לגיהנם, ובראותם שבא במחיצתם אמרו שמא למשול בם בא או ליחלש כמותם? כי ידוע מעובדא דאיתא בסדר אליהו זוטא (פרק ח) שהמתעסקים בעבירה זו כל אחד ילקט עצים לשרוף חבירו, וזה הנשרף חוזר לקדמותו ומלקט לשרוף לאותו שליקט בשבילו, וכן על זה הדרך, כי אף על פי שיש בגיהנם אש כך נגזר עליהם כנזכר שם, ולכן גם אלו חשבו שמא בא בשביל כך לעשות להם אש והם יעשו לו גם כן אש כהך עובדא.

    Ben Yehoyada on Shabbat 149b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קמ״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־501 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 16 מילים

      נפתחת ב״וּכְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל אַף מִשּׁוּם רִבִּית.…״

    2. קטע 231 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ נָמֵי! בָּנָיו…״

    3. קטע 38 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה…״

    4. קטע 461 מילים

      נפתחת ב״אִין הָכִי נָמֵי, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי:…״

    5. קטע 538 מילים

      נפתחת ב״מְטִילִין חֲלָשִׁין עַל וְכוּ׳. מַאי ״אֲבָל לֹא…״

    6. קטע 664 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: כָּל…״

    7. קטע 725 מילים

      נפתחת ב״וְאָמְרִינַן: מַאי ״רוּחַ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה…״

    8. קטע 850 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵהָכָא: ״שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם…״

    9. קטע 930 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵהָכָא: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״,…״

    10. קטע 1052 מילים

      נפתחת ב״מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֲלָשִׁים״ לִישָּׁנָא דְפוּרָא הוּא?…״

    11. קטע 1127 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר…״

    13. קטע 1337 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּיקֵּשׁ…״

    14. קטע 1442 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד…״

    15. קטע 1514 מילים

      נפתחת ב״״אֵיךְ שָׁבַת נוֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה״, אָמַר רַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת שבת דף קמ״ט עמוד ב׳ · קטע 4 — “…כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה…

    לשון המקור

    וּכְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל אַף מִשּׁוּם רִבִּית.

    אִי הָכִי בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ נָמֵי! בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַיְינוּ טַעְמָא — כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוּתָּר לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בְּרִבִּית כְּדֵי לְהַטְעִימָן טַעַם רִבִּית.

    אִי הָכִי, מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה נָמֵי!

    אִין הָכִי נָמֵי, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן אֲפִילּוּ מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה. מַאי טַעְמָא? — כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ — אִין, עִם אֲחֵרִים — לָא. מַאי טַעְמָא? כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה — אַף בַּחוֹל לַאֲחֵרִים אָסוּר. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם קוּבְיָא.

    מְטִילִין חֲלָשִׁין עַל וְכוּ׳. מַאי ״אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת״? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת שֶׁל חוֹל בְּיוֹם טוֹב. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹּהֵן״, אֲפִילּוּ מָנוֹת דְּחוֹל נָמֵי. קָא מַשְׁמַע לַן.

    וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: כָּל שֶׁחֲבֵירוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ — אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפּוֹל בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמוֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״,

    וְאָמְרִינַן: מַאי ״רוּחַ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת. וּמַאי ״צֵא״ אָמַר רַב: צֵא מִמְּחִיצָתִי. וְדִילְמָא הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דִּכְתִיב ״דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן״?!

    אֶלָּא מֵהָכָא: ״שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל וְגוֹ׳״. ״שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד״ — זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. ״שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל״ — זֶה צִדְקִיָּה. חֲדָא, דְּכוּלֵּיהּ קְרָא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר כְּתִיב. וְעוֹד: צִדְקִיָּה צַדִּיקָא מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִיעְבַּד לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ וְכוּ׳.

    אֶלָּא מֵהָכָא: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״, אֵין ״לֹא טוֹב״ אֶלָּא רָע, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע״ — צַדִּיק אַתָּה ה׳ וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע.

    מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֲלָשִׁים״ לִישָּׁנָא דְפוּרָא הוּא? — דִּכְתִיב: ״אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם וְגוֹ׳״, אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֵטִיל פּוּר עַל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת לֵידַע אֵיזֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁל מִשְׁכַּב זָכוּר. וּכְתִיב: ״כׇּל מַלְכֵי גוֹיִם כּוּלָּם וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁנָּחוּ מִמִּשְׁכַּב זָכוּר.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפִי כׇּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָחָה שָׁקְטָה כׇּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה״, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָא הֲוָה רִנָּה.

    וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לַעֲמוֹד בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם״.

    וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּיקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע, לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, נִמְשְׁכָה עׇרְלָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, וְהָיְתָה מְחַזֶּרֶת עַל כׇּל הַמְּסִיבָּה כּוּלָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל״, עָרֵל בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָוֵי.

    וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד אוֹתוֹ רָשָׁע לְגֵיהִנָּם רָעֲשׁוּ כׇּל יוֹרְדֵי גֵיהִנָּם, אָמְרוּ: שֶׁמָּא לִמְשׁוֹל עֲלֵיהֶם הוּא בָּא, אוֹ לֵיחָלוֹת כְּמוֹתָם הוּא בָּא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם אַתָּה חוּלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהׇשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים״.

    ״אֵיךְ שָׁבַת נוֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה״, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: שָׁבְתָה אוּמָּה זוֹ שֶׁאָמְרָה