מסכת שבת דף קמ״ה עמוד ב׳

לעדות אשה לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקדושין מיניה:

לעדות בכור בכור ביד כהן כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום קי"ל בבכורות (דף לה.) נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואין נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא עדים ואמרינן התם דאשה כשרה לעדות זו:

אימא לעדות שהאשה כשרה לה והאי נמי כשרה לה:

גברא יתירא ר"ש דמתני' ר"א תנן בה:

אתא לאשמעינן בתמיה כלומר מה בא ללמדנו אם לא זאת:

מתני' כל שבא בחמין כלומר שנתבשל:

שורין אותו בחמין כדי שיהא נמוח:

וכל שלא בא בחמין כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע"י הדחק:

בהמה בגימטריא אסמכתא בעלמא היא דנ"ב נפקא לן בלאו גימטריא כדפי' בקונטרס:

ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד כשאמר כי מת בעלה התירוה בית דין לינשא ואע"פ שהמועט העתיק דבר זה מזולתו וכמו שביארו דבר זה בפרק אשה שהלך בעלה וצרתה (דף קכב) והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו': עד מפי עד בבכור מהו. עיקר דיליה במסכת בכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לה) דתניא ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור בי כהן צריך ב' מן השוק להעיד עליו רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בנו ובתו ואמרו הלכתא כרבן שמעון ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא מאי טעמא אשתו כגופו דמיא ועוד אמרו איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור אמר ליה תני אלא לעדות אשה כשירה לו וכבר נתברר לנו שבתו כשירה והואיל ואשה כשירה לעדות בכור עד מפי עד נמי כשר לעדות בכור וכן פסקה ההלכה וזה שאמרו בבכור בהמה אבל בבכור אדם לא. גרסינן בפרק י' יוחסין (קידושין דף עד) ג' נאמנין על הבכור חיה ואמו ואביו חיה לאלתר אמו כל ז' אביו לעולם: כגון תרנגלתיה דר' אבא. כך פירשה אדוננו האיי גאון ז"ל תרנגולת שמבשלין אותה ומוציאין אותה מהמרק וממלאין אותה בתבלין וכשרוצה לאכול ממנה שורין אותה במים חמים ואוכלים אותה כאילו היא חמה:

סליק פרק חבית.

והא דתניא סוחטין בפגעים ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים דשל בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברמונים אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם וסלקא שמעתא דאסור לסחוט ברמונים בשבת והא דתני אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. אוקימנא לעדות שהאשה כשרה לה והלכתא עד מפי עד כשר לבכור. פי' עד מפי עד נאמן להעיד על בכור בהמה טהורה שזה המום שיש בו אפי' שראוי לבוא בידי אדם הוא לא נפל בו מידי אדם ובזו העדות החכם מתירו להאכל במומו וכ"ש בעדות גדולה מזו. ומפורש כך בבכורות פ' כל פסולי המוקדשי'. וסלקא שמעתא התם דהלכתא כרשב"ג דאמר אפילו בנו ובתו נאמנים ויש מי שאומר כי עד מפי עד נאמן בבכור אדם וטעות הוא בידו:

חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורים. ור' אלעזר ור"ש מתירין. והא מתניתא מסייעא נמי לר' יוחנן:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת וכו' ומיבעיא לן כגון מאי.

ואמר רב ספרא כגון תרנגולתא דר' אסא שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשין לאוכלה שורין אותה במים חמין. אמר רב ספרא כגון זו התרנגולת אם הובאה בחמין מלפני השבת מותר לשרותה בחמין בשבת ולאוכלה.

עד מפי עד כשר לעדות בכור ר"ל לעדות בכור בהמה שהוא ביד כהן להעיד עליו שנפל בו מום מאליו ולא בגרמתו ומפני שנחשדו הכהנים על הבכור להטיל בו מום הוצרכו בו לעדות ואפי' בנו ובתו נאמנים בכך אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו ואי אתה מפרשה בבכור אדם לומר ששמע מאביו שזהו בכור שאפי' עד אחד אינו נאמן בכך כמו שביארנו במסכת סנהדרין פרק בורר וא"כ אין גורסין כאן מה שגורסין כאן במקצת ספרים ג' נאמנים על הבכור חיה ואביו ואמו שזו בבכור אדם נאמרה והגירסא הנכונה בזה אימא לעדות שהאשה כשרה לה דתניא ר' יהושע אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו רבן שמעון בן גמליאל אומר אפי' בנו ובתו אבל אשתו לא מאי טעמא אשתו כגופו:

המשנה השלישית כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותן בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן אמר הר"ם פי' אמר כי כל מה שנתבשל קודם השבת ואחר כך הוציאו מן המרק והצניעו שמותר להשרותו במים חמין בשבת וכל מה שלא נתבשל קודם השבת שאסור להשרותו אלא מדיחין אותה בלבד חוץ מן הדג המליח ומן הדג דק הקלפה והוא הנקרא קולייס האספלנית לפי שאלו הדחתן מכשרתן לאכילה ויהיה אם כן כמו שבשל אותם בשבת:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר כל שבא בחמין לפני השבת ר"ל שנתבשל כל צרכו אלא שרוצה עכשו לשרותו כדי לרככו להיותו ראוי לאכילה יפה יפה שורין אותו בשבת בחמין שהוחמו מבערב עד שתתרכך שאין כאן בישול שהרי כבר נתבשל כל צרכו וכל שלא בא בחמין מלפני השבת אלא שאוכלין אותו בשבת על ידי הדחק בלא בישול כגון בשר מליח ביותר מדיחין אותו בחמין בשבת ואין אומרין הדחתו זהו בישולו שאף ההדחה אינה מספקת להאכילו בריוח ושלא ע"י הדחק אבל לא שורין כלומר שעה או חצי שעה שהשראתו הואיל ובכלי ראשון היא מבשלתו קצת חוץ מן המליח הישן ר"ל של שנה שעברה וקולייס האספלנין והוא דג שאוכלי' אותו על ידי הדחתו בחמין שכל אלו אף בהדחה לבדה נאסרו שאף בחול הדחתם זהו גמר בשולם וי"מ כל שבא בחמין שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ואין זה נראה שהרי מ"מ מצטמק ויפה לו הוא אלא שנתבשל כל צרכו וכמו שהתבאר ובכל אלו שהזכרנו ששרייתם או הדחתם אסורה אם שרה או הדיח חייב חטאת:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה הדבר יפלא איך סלקא דעתך לגנות כל כך בחכמי בבל אשר בזמן רבי יוחנן היו עיקר החכמים בבבל, וחד מינן דסליק להתם הוי כתרי מנייהו (כתובות עה.)? ונראה לי בס"ד דאמרינן בגמרא (בבא מציעא פה.) כל שהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו תלמידי חכמים שוב אין תורה פוסקת מזרעו, כי בדור שלישי נעשה אכסניה של תורה, ואז מדור שלישי ואילך נקראים בְּנֵי תוֹרָה, ואפשר כי בארץ ישראל באותם הימים היו נמצאים הרבה שנקראים בְּנֵי תוֹרָה דהיינו שלשה דורות של אבותם בזה אחר זה כולם היו תלמידי חכמים, אבל בבבל אף על פי שמצויים תלמידי חכמים הרבה הנה אלו שנקראים בני תורה אינם מצויים הרבה. והנה בודאי אלו שנקראים בני תורה שיש להם חזקת אבות בתורה מכמה דורות הם נודעים וניכרים לכל המון העם, ואלו אין צריכים לציין עצמם בבגדים חשובים כי יכירום בלאו הכי וינהגו בהם כבוד תלמידי חכמים, אבל אותם שאין להם חזקת אבות בתורה שאין נקראים בני תורה אין ניכרים לכל המון העם, ולכן הם מציינין עצמם בבגדים חשובים כך הוה סלקא דעתך מעיקרא.

אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ הקשה הרב תאוה לעינים ז"ל רבים שאלו אדנקט קרא צד איסור דהיינו אחותו, לינקוט צד היתר ולכתוב אֱמֹר לַחָכְמָה 'אִשְׁתִּי' אָתְּ, לומר אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כְּאִשְּׁתְּךָ, שֶׁמֻּתֶּרֶת לְךָ, אָמְרֵהוּ עד כאן לשונו. ויש להוסיף יותר על הקושיא, כיון דאמרינן (שמות רבה לג, ז) אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מֵאֹרָסָה, נמצא התורה בלאו הכי נדמית לאשה והוה ליה למימר 'אִשְׁתִּי אֵשֶׁת'? ועוד קיימא לן כחא דהתירא עדיף, ואם כן עדיף טפי למנקט הדמיון על ההיתר? ונראה לי בס"ד דהיתר של אשתו הוא רק בימי טהרתה וזה אינו ברור אצלו כשמש, כי אם רק על פי דבריה שאומרת טהורה היא שהתורה האמינה אותה, ולכן לא עשה הדמיון על היתר אשתו. ועוד נראה לי בס"ד כי עיקר ההיתר של אשתו בנשאו אותה אינו ברור כשמש, אלא הוא משום דאזלינן בתר רובא וכמה שנאמר בגמרא דחולין (דף יא), מנלן דאזלינן בתר רובא (שמות כא, טו) מִמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, ודילמא לאו אביו הוא, וכן כאן דילמא אביו זינה עם אמה של אשתו ונמצאת אסורה לו כי היא אחותו מאביו, או שמא היא לבדה ממזרת ואסורה בקהל, ונמצא היתר נשואין האיש עם האשה הוא משום דאזלינן בתר רובא, אבל איסר אחותו הוא ברור דשניהם יצאו מרחם אחת לעיני הכל, וכן נמי יש ספק בהיתר אשתו שמא זינתה תחתיו והרי היא אסורה עליו.

וְלֵימָא לָן מַר אֵיזֶה מֵהֶם יש להקשות אמאי בקשו ממנו רק על מקצתם? ונראה לי בס"ד דלא סלקא דעתך שטעו בכולם אלא חשבו שמצא טעות במקצתם אחת או שתים, ולזה אמר לֵימָא מַר אֵיזֶה מֵהֶן שלא ערבו לך.

מַאי "הָיוּ עָלַי לָטֹרַח". נראה לי בס"ד מועדים בחוץ לארץ הם כ"ב, וסימן (שיר השירים א, ד) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וקודם אותיות הוי"ה [טדהד=22] יש מספר 'בָּךְ' [22], לזה אמר הָיוּ עָלַי לָטֹרַח רצונו לומר מועדי חו"ל שהם רמוזים באותיות שהם על שמי. ומה שאמר לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא, רצונו לומר לֵידַע קאי על ישראל שצריך אני לעשות המצאה קודם ביאת הגזרה כדי שידעו מה גְּזֵרָה אָבִיא עליהם, ועל דרך זה פירש רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל במאמר (רש"י במדבר א, א) מנאן לידע הנותרים.

הֶגְמוֹן, וְקַמְטוֹן, וּבַעַל זְמוֹרָה נראה לי הֶגְמוֹן גדול מִקַמְטוֹן אך שניהם מכובדים רוכבי סוסים, אבל בַּעֲלֵי זְמוֹרָה הם הולכים רגלי ואוחזים הזמורה בידם להכות בה והן בעלי אגרופין, ואפשר שהם כנגד שלש מדרגות של עוונות, שהם של חשובים ושל בינונים ושל פחותים.

אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִין לַתּוֹרָה יש להקשות מהיכא מפיק הרמז של בָּבֶל? ונראה לי בס"ד כי שם יעקב נאמר קודם שם ישראל, גם שם יעקב הוא כפול ושם ישראל אינו כפול, ואם כן סדרן הוא יעק ב יעק ב ישרא ל סופי תיבות בָּבֶל, ולכן דריש להו על תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. ואומרו צִיצִין וּפְרָחִין, נראה לי צִיצִין זה הרמז שהם דברים קטנים וקצרים, וּפְרָחִין זה הפלפול דאינו יוצא ממונו דין ורק משמח הלב, וכן הפרח מראהו משמח אך אינו נאכל אלא נופל לארץ. אי נמי ציצין הם הקישורים שעושין להלכות זה עם זה אף על פי שהם רחוקים זה מזה, וּפְרָחִין הם סימנים שעושין לתורה בהלכות שבה שלא ישתכחו, כפרח זה שהוא שומר את הפרי בתחילת יציאתו מן האילן.