דף ביאור
מסכת שבת דף קמ״א עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף קמ״א עמוד א׳
מסכת שבת דף קמ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־357 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מתני' הקש שעל המטה וסתמא להסקה ומוקצה הוא ובא לשכב עליו ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב:
לא ינענענו בידו דמוקצה הוא:
אבל מנענעו בגופו בכתפיו וטלטול מן הצד הוא דלא שמיה טלטול:
או שהיה עליו כר או סדין דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה מעתה תורת כלי עליו:
מכבש פריש"א שני לווחים ארוכים וכבדים וסודרין בגדים על התחתון ומורידין העליון עליו וכובשים את הבגדים על ידי יתדות שיש עמודים קבועין מנוקבין בארבע הפיאות של התחתונות והעליונה מנוקבת בארבע זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות:
מתירין את המכבש שנוטל את היתד והוא ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים:
אבל לא כובשין דהיינו צורך חול:
ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא עשוי לתקן הבגדים ותוחבו בחזקה ומיהדק והתרה שלו דומה לסתירה:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 141a · Sefaria
תוספות
הקש שע"ג המטה בריש פרק כירה (שבת דף לו:) פי' מה הוא קש:
הני פלפלי מידק חדא כו' פירש ר"ת בשאלתות דרב אחאי בפרשת אמור אל הכהנים מפרש דבי"ט מיירי וקשה לר' דהוה ליה לפרש בהדיא כיון דבמכילתין לא מיירי אלא בשבת ועוד היכי אסר רב יהודה כולי האי בפלפלין הא אפילו מלח שרינא בפ"ק דביצה (ד' יד.) במדוך של עץ אלא נראה לרבי דהכא בשבת איירי ואגב דאיירי בטלטול ע"י שינוי מייתי ליה הכא ובכולה שמעתא נמי מייתי מילי דשבת טובא אע"ג דלא שייכן הכא כולי האי אבל בי"ט נראה לר"י דשרי בלא שינוי אפי' במדוך של אבן כשאר תבלין דתנן בפ"ק דביצה (שם) ב"ה אומר תבלין נדוכין במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ואמרי' בגמרא דכ"ע מלח בעי שינוי מ"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות כולן צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כולן מפיגין טעמן ומלח אין מפיגה טעמא מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי בעי בשולי אי נמי מוריקא פירוש מוריקא אינה מפיגה טעמא למ"ד משום הפגת טעם אסור ולמ"ד משום כל הקדרות כו' שרי א"כ פלפלין דהכא נמי שרי דאין כל הקדרות צריכות פלפלין וא"כ (ס"א ואי נמי) למ"ד נמי משום הפגת טעם פלפלין שרו דצריך לומר נמי שמפיגים טעמם מדלא קאמר איכא בינייהו פלפלין ומיהו אומר רבי דאין זה דקדוק שצריך לפרש שם בע"א דקשיא למ"ד דשרי מוריקא משום דאין כל הקדרות צריכות מוריקא א"כ יהא מותר לקוצרו ולחותכו מן המחובר אע"כ צריך לפרש יש בו הפגת טעם ולא כשאר תבלין להכי שרי למ"ד אין כל הקדרות כו' כיון דאיכא נמי קצת הפגת טעמא והשתא אתי שפיר דלקצור אסור ומהשתא אין ראיה להתיר פלפלין דשמא אין בהם הפגת טעם כלל ומיהו אומר ר"י דע"כ הם מפיגין טעמם דתנן בפ"ב דביצה (ד' כג.) ג' דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהן והיכי הוה שרי רבי אלעזר בן עזריה אי לא מפיגין טעמא ואין סברא לומר דבהא פליגי רבי אלעזר בן עזריה ורבנן דמר סבר דמפיגין טעמא ומר סבר אין מפיגין טעמא אלא מדשרי ר' אלעזר בן עזריה ש"מ דמפיגין טעמא ורבנן דאסרי משום דברחים שלהם מיחזי ' טפי כי עובדא דחול ועוד תניא בהדיא בתוספתא דביצה בתר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הפלפלין כתבלין על כן נראה לר"י דמותר לכתוש פלפלין ביום טוב אפילו במדוך של אבן ומיהו היכא דידע מאי קדרה בעי בשולי אסור במדוך של אבן דלא ידענא כמאן הלכתא ואזלינן לחומרא ולא שייך למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל היכא דאם הוא קולא בדבר אחד חומרא הוא בדבר אחר מיהו במדוך של עץ ממ"נ שרי אפי' במדוכה של אבן כעין שלנו שקורין מורטיי"ר כיון שהמדוך של עץ דלא אסרינן התם היכא דידע מאי קדרה בעי בשולי אלא בלא שינוי ושומין הנדוכים בי"ט נראה לר"י דשרי אפי' ידע מאי קדרה בעי בשולי לפי שמפיגין טעמן יותר מדאי ושרי מידי דהוי אשוחט ומבשל דשרי לכ"ע אפילו יודע מאי קדרה בעי בשולי דנראה הוא דהפגת טעם היינו שתש כח התבלין ואינם חדין כל כך ויכול לתקן הדבר כשמרבה התבלין אבל הפגת טעם שומין אין יכול לתקן מידי דהוה אשוחט ואופה ומבשל וגם רוח רעה שורה עליהן [נדה יז] אם דכן מערב י"ט אפילו במדוך של אבן או של ברזל שרי ועוד דאין נראה. שיהו בכלל תבלין דלא מיקרי תבלין אלא בירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין:
דילמא אתי לאשוויי גומות אע"ג דרבא ס"ל בסוף פ"ב דביצה (ד' כג.) בדבר שאין מתכוין כר"ש גזרינן הכא כשיהא עסוק לקנח רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות כעין שמצינו בפ' בתרא דעירובין (ד' קד.) דנשים המשחקות באגוזים ובתפוחים אסור דילמא אתי לאשוויי גומות כלומר במתכוין שמשכחת שבת מחמת שחוק שלהן:
אודרא אפומא דשישא פי' בפ' ח' שרצים (לעיל שבת ד' קיא:) [בד"ה האי מסוכרייתא שם ע"א]:
Tosafot on Shabbat 141a · Sefaria
רב נסים גאון
טיט שעל גבי מנעל איכא חספא דרבא משכחת לה בפרק כל הכלים ניטלין בשבת (דף קכד) רבא הוה קאזיל בריסתקא דמחוזא איתווס מסאניה בטינא אתא שמעיה שקל חספא וקא מכפר ליה:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 141a · Sefaria
רבנו חננאל
אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור יש מי שאומרים לא יגררה ויש מי שאומרים מותר לגררה ממעלה וכבר פירשנו דברי רב נחמן בפרק כל הכלים.
אמר רב יהודה [הני] פלפלי [מידק] חדא חדא בקתא דסכינא שרי למידק פי' ביו"ט אבל בלדכן אסור דהא אין מפיגין טעמן והוה ליה למידק מעיו"ט. רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא והלכתא כרבא ביו"ט ויש מי שמתיר כי האי גוונא אפי' בשבת:
טיט שע"ג רגליו הלכתא כמר בריה דרבנא דאסר בין בקרקע ובין בכותל ולא שרי אלא בקורה בלבד.
ואמר רבא לא לצדד איניש כובא בארעא דלא אתו לאשויי גומות ואמר רבא לא ליהדוק איניש אודרא בפומיה דשישא דלמא אתו לידי סחיטה. פי' לא ידחוק אדם מוכין שרויין בפי אשישא שמא יבא לידי סחיטה טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ או מגררו בצפורן כסכסו כבר פירשנוהו למעלה.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 141a · Sefaria
רשב"א
הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי יש מי שפירשה ביום טוב, והרב אלפסי פירש, בשבת. וכן הכריעו בתוספות, דאי ביום טוב מאי שנא מתבלין שנדוכין כדרכן ואפילו מלח נידוך בהצלאה בכל דבר (ביצה יד, א), ותנן נמי (ביצה כג, א) אין שוחקין פלפלין בריחים שלהן, דאלמא דוקא בריחים הוא דאסור משום דהוי טוחן הא כדרכן מותר. ובהדיא תנו בתוספתא (פט"ו, הי"ג) אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש, אין מרסקין דבילה וגרוגרות ואת החרובים לפני הזקנים אבל מרסק הוא ביד הסכין ובעץ הפרור ואינו חושש, אלמא אפילו בשבת בשינוי שרי, והכא לא אסר רבי יהודה אלא בפלפלי דצריכי למידק טפי, ואפילו הכי הלכתא כרבא דשרי ואפילו טובא נמי.
אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמא אתי לאשוויי גומות פירוש: לפי שאדם מחזיר למקום גומא לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב, ומתוך שהוא מקנחו שם שמא ישכח ויכוון להשוות את הגומא. אבל אין לפרשה משום דדבר שאין מתכוון אסור, דהא רבא כר"ש סבירא ליה כדאיתא בשלהי פ"ב דביצה (כג, א) וכן הא דאמר רבא בסמוך לא לצדד איניש כובא אארעא דלמא אתי לאשוויי גומות, מהאי טעמא נמי הוא לפי שהוא צריך למקום שוה שישב הכובא היטב, חוששין שמא ישוה הגומות ביד או בצדוד הכובא בכונה, וכמו שאמרו שם גבי אבוס דבשל קרקע לכולי עלמא אסור מהאי טעמא, וכמו שגם כן אסרו בעירובין (קד, א) נשים המשחקות באגוזים ובתפוחים דאתו לאשוויי גומות, כלומר במתכוון.
והרב אלפסי ז"ל פסק בהא כרבא, דאסור לקנח על גבי קרקע אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כרב פפא משום דבתרא הוא. והרמב"ן ז"ל השיג עליו דמכל מקום רבא רביה דרב פפא הוא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולא ירדתי לסוף ראיתו. דהא בבתראי לא אמר הכי, דהא רב נחמן רביה דרבא הוא ואפילו כן הלכה כרבא כשלא היה יושב רבא לפני רב נחמן, וכל מקום דאיכא אמר ליה רבא לרב נחמן בלחוד חשבינן ליה תלמיד יושב לפני רבו ואין הלכה כמותו, אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקים בעלמא הלכה כרבא, והכי נמי רב פפא הוא דנחלק על רבא, והלכתא כותיה דבתרא הוא.
Rashba on Shabbat 141a · Sefaria
מאירי
המשנה החמשית הקש שעל גבי המטה לא ינענעם בידו אבל מנענעו בגופו ואם היה מאכל של בהמה או שהיה עליו כר או כסת או סדין מנענעו בידו מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בהן ר' יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כליו ושומטן אמר הר"ם פי' נענוע הוא הטלטול כר הוא שמשימין תחת הרקה והאוזן סדין הרדיד הקטן הידוע אצלנו ונקרא בערבי אלא ראש מכבש נקרא בערבי תכת והם שני לוחות שמשימי' בהם הבגדים המכובסים מקופלים ואחר כך קושרין הלוחות ומהדקין אותם כדי שיתישרו הבגדים ויהיה הקפול נאה ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר הקש שעל גבי המטה והרי הוא מוקצה מפני שמטה זו אינה עומדת לשכיבה והרי תבן זה סתמו אינו עומד למאכל בהמה מפני שנכתש ביותר ובא לו בשבת לשכב עליו ומנענע את הקש כדי שיהא רך לשכב עליו לא ינענענו בידו מפני שהוא מוקצה אבל מנענעו בגופו בכתפו שטלטול מן הצד אינו טלטול ואם היה ראוי למאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מערב שבת שהדבר מוכיח שנתיחד לישיבה הרי זה מנענעו ביד מכבש של בעלי בתים והוא כלי עשוי משני לוחות זו על גב זו שסודרין הבגדים על התחתון ומורידין העליון עליו דרך עמודים העשויים בלולים כדי להדקם ואמר שמתירין אותם בשבת שהרי אינו עושה אלא לצורך שבת ליטול מלבושיו אבל לא כובשין שהרי אין זה אלא דרך חול ושל כובסים לא יגע בו שהרי אין הבגדים שלו ואינו עושה אלא לאיזה תקון ור' יהודה בא לפרש שאם היה מותר מערב שבת מעט שומט את כליו משם אע"פ שאין לו צורך בהם וגדולי הרבנים פירשו שאינה עשויה בלולים אלא יש בעמודים נקבים וכשהדקה כרצונו תוחב יתד בנקב שלא תעלה ואמר שמסיר אותו יתד אבל אינו מחזירו ושל כובסים מתוך שנוהגים בהדוק גדול הסרת היתד נקראת סתירה ואם היה רפוי מערב שבת מותר ואין גוזרין רפוי מפני שאינו רפוי:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מאחר שטלטול מן הצד אינו טלטול הטומן לפת בארץ להתקיים והיה ממנו קצת מגולה שאינו צריך ליגע בעפר מותר לחלצו משם אע"פ שהוא מזיז העפר ולא סוף דבר בשראשו הרחב מלמעלה והקצר מלמטה שנמצאת הגומא רחבה מלמעלה ואין מזיז העפר כשהוא שומטה אלא אף אם ראשה הרחב למטה שנמצאת הגומא קצרה מלמעלה ועל כל פנים מזיז העפר בהוצאתה מותר הואיל ואינו מזיזה אלא עם הלפת שטלטול מן הצד אינו טלטול:
מותר לדוק בשבת פלפלין אפי' הרבה גרגרין כאחד לצורך אבק בשמים לתבשילו ובלבד ביד הסכין אבל לא ברחים ומדוכה והוא הדין במלח ויש מחמירין במלח הואיל וכך דרכו בחול ואין הדברים נראין ומ"מ אף לדבריהם מותר לדוקה בחתיכת הככר או בין אצבעותיו או מכסה המלח בשולי המפה ודק ביד הסכין על המפה ויש מעמיד שמועה זו בי"ט מפני שקשה לו להתיר דיקת פלפלין בשבת ואין זה כלום שהרי בי"ט כל התבלים נידוכין כדרכן ועוד דבר הלמד מענינו:
הרוחץ במים בשבת ינגב עצמו ואח"כ יעלה מן הנהר כדי שלא יעלה עם המים שבגופו לרה"ר ויביאם ד' אמות ברה"ר אבל בעודו בנהר מותר לו לילד בתוך הנהר שהנהר כרמלית הוא והבאה זו אינה הבאה ממש אלא הבאה מכחו וכחו בכרמלית לא גזרו גדולי הפוסקים כתבו בשמועה זו דילמא אתי לאייתויי ד' אמות בכרמלית ונראה מדבריהם ששפת הנהר כרמלית הוא ושמא תאמר בתוך הנהר היאך הוא הולך ומהו שאמרו כחו בכרמלית לא גזרו לא אמרוה אלא בדחיית המים וכמו שאמרו כי קא נחית דחי ד' אמות כלומר שדוחה את המים בכחו ר"ל הניצוצות ועל זו אמר כחו בכרמלית לא גזרו אבל הבאתו אסורה וא"כ אף הוא אסור לילך בתוך המים ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבו אף לשיטה זו שבעודו רוחץ אין כאן הבאה ארבע אמות שמי הנהר מעבירין המים שעליו ונמצאו אלו מעבירין את אלו ונמצא שלא הביא מהם ארבע אמות שלמות ומ"מ אין לבי מתיישב שהרי אינו עומד כלו בתוך המים והרי כשהכניס כל גופו במים להדיח ואחר כך הלך בנהר בקומה זקופה נמצאו המים שעל כתפו בהבאה גמורה ומתוך כך יש לדון כלשון ראשון ומ"מ לקצת מפרשים ראיתיה כן כלומר שכל נהר עמוק באמצעיתו יותר מבשפתו ואמר שכשרוצה לצאת ורואה שאין המים עמוקים כל כד יעמוד שם עד שינגב מה שבגופו חוץ למים וכן מעט מעט והיא חומרא גדולה:
טיט שעל גבי רגלו ורצה לקנחו יש פוסקי שאסור לקנחו בין בכותל בין בקרקע בכותל מפני שהוא נראה כבונה ובקרקע משום השואת גומות אלא יקנחהו בקורה וגדולי הפוסקים פסקו שבכותל מותר שאין זה דרך בנין אבל בקרקע אסור ועיקר הדברים לפסוק ולהתיר בין בכותל בין בקרקע שדבר שאין מתכוין מותר ואין כאן חשש השואת גומות בידים שאין דרך בכך וכך פסקוה גדולי הראשונים שבגי"רונדאה והסכימו בה גדולי הדורות שלפנינו:
לעולם יזהר אדם שלא לישב על שפת המבוי שאין בו אלא לחי מפני שאין בו היכר ושמא יתגלגל בסמוך לו איזה חפץ ויבא להביאו אצלו ונמצא מכניס מרשות לרשות:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Shabbat 141a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה הני פלפלי כו' דקשה למ"ד דשרי מוריקא לו משום דאין כל הקדירות כו' אם כן יהא מותר לקוצרו כו' עכ"ל בפשיטות ה"מ לאוכוחי מתבלין גופייהו דקאמר בהו טעמא דאין כל הקדירות צריכות תבלין א"כ יהא מותר לקוצרו כו' אלא משום דאיכא למימר דמ"ד נמי טעמא משום דאין כל הקדירות כו' אית ליה נמי טעמא משום דמפיגין טעמן ותרתי בעי דלא ידע מאי בעי בישוליה ובדבר דמפיג טעמו אבל מהא דקאמר א"נ מוריקא על כרחך דליכא למימר הכי אלא דאיכא למימר כמ"ש התוס' דבעי נמי קצת הפגת טעם ומיהו לפ"ז משום מלח דבעי למתני שינוי לא הוה איצטריך ליה להאי טעמא דכל הקדירות צריכין מלח דאי נמי אין כל הקדירות צריכין מלח כמו תבלין ממש בעי שינוי כיון דלית ביה הפגת טעם כלל אלא דהאמת קאמר דתבלין נמי היכא דידע מאי בעי בישוליה צריך שינוי דתרתי בעי דלא ידע מאי בעי בישוליה וגם קצת הפגת טעם כמו מוריקא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 141a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' איתמר מר בריה דרבינא אמר א' זה וא' זה אסור רב פפא אמר א' זה וכו' כצ"ל ועיין באלפסי ובאשר"י ובהר"ן:
ברש"י ד"ה אודרא וכו' שסותמין בהן פי הפך שלא ישפך כצ"ל והס"ד והתחלת דבור השני הוא מכסכסו וכו':
Maharam on Shabbat 141a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' דילמא אתי לידי סחיטה עיין לקמן דף קמה ע"א תוס' ד"ה כבשים:
רש"י ד"ה מבפנים וכו' ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים עיין לקמן דף קמז ריש ע"א ברש"י ד"ה חייב חטאת וצ"ע:
Gilyon HaShas on Shabbat 141a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קמ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־357 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 13 מילים
נפתחת ב״דְּאִית לַהּ רִירֵי.…״
- קטע 221 מילים
נפתחת ב״וְהָא דְּקָתָנֵי ״נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע״…״
- קטע 325 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה — לֹא…״
- קטע 428 מילים
נפתחת ב״מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים — מַתִּירִין, אֲבָל…״
- קטע 514 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי פּוּגְלָא, מִלְּמַעְלָה…״
- קטע 647 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַבָּא, אָמְרִי בֵּי…״
- קטע 723 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי פִּלְפְּלֵי, מֵידַק חֲדָא…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאן דְּסָחֵי בְּמַיָּא —…״
- קטע 917 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, כִּי קָא נָחֵית נָמֵי, קָא…״
- קטע 1015 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: טִיט שֶׁעַל…״
- קטע 1113 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא בַּכּוֹתֶל לָא, מִשּׁוּם…״
- קטע 1213 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: מְקַנְּחוֹ בַּכּוֹתֶל וְאֵין מְקַנְּחוֹ…״
- קטע 1320 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֶחָד זֶה…״
- קטע 149 מילים
נפתחת ב״לְמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא בְּמַאי מְקַנְּחִי לֵיהּ? מְקַנְּחִי…״
- קטע 1513 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: לָא לִיתִּיב אִינִישׁ אַפּוּמֵּיהּ דְּלִיחְיָיא,…״
- קטע 1610 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: לָא לִיצַדֵּד אִינִישׁ כּוּבָּא, דִּילְמָא…״
- קטע 1712 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: לָא לִיהַדֵּק אִינִישׁ אוּדְרָא בְּפוּמָּא…״
- קטע 1813 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב כָּהֲנָא: טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי בִּגְדּוֹ…״
- קטע 1928 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי מִנְעָלוֹ — מְגָרְרוֹ…״
- קטע 2015 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ינאי [רבה] · דור רביעי לתנאים
רבי ורבי חייא הגדול היו רבותיו.
מקור: מסכת שבת דף קמ״א עמוד א׳ · קטע 20 — “…רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מְגָרְרִין מִנְעָל חָדָשׁ, אֲבָל…”
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת שבת דף קמ״א עמוד א׳ · קטע 18 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא: טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי בִּגְדּוֹ — מְכַסְכְּסוֹ…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת שבת דף קמ״א עמוד א׳ · קטע 10 — “אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ…”
לשון המקור
דְּאִית לַהּ רִירֵי.
וְהָא דְּקָתָנֵי ״נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע״ — בַּחֲמוֹר, דְּלָא דָּיֵיק וְאָכֵיל. ״וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה״ — בְּפָרָה, דְּדָיְיקָא וְאָכְלָה.
מַתְנִי׳ הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה — לֹא יְנַעְנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְנַעַנְעוֹ בְּגוּפוֹ. וְאִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין — מְנַעַנְעוֹ בְּיָדוֹ.
מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים — מַתִּירִין, אֲבָל לֹא כּוֹבְשִׁין. וְשֶׁל כּוֹבְסִין — לֹא יִגַּע בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה מוּתָּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מַתִּיר אֶת כּוּלּוֹ וְשׁוֹמְטוֹ.
גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי פּוּגְלָא, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה — שְׁרֵי. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה — אֲסִיר.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַבָּא, אָמְרִי בֵּי רַב: תְּנֵינָא דְּלָא כְּרַב נַחְמָן. הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה — לֹא יְנַעַנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֲבָל מְנַעַנְעוֹ בְּגוּפוֹ. וְאִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין — מְנַעַנְעוֹ בְּיָדוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ טִלְטוּל מִן הַצַּד — לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. שְׁמַע מִינַּהּ.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי פִּלְפְּלֵי, מֵידַק חֲדָא חֲדָא בְּקַתָּא דְסַכִּינָא — שְׁרֵי, תַּרְתֵּי — אֲסִיר. רָבָא אָמַר: כֵּיוָן דִּמְשַׁנֵּי — אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי.
אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאן דְּסָחֵי בְּמַיָּא — לִינַגֵּיב נַפְשֵׁיהּ בְּרֵישָׁא וַהֲדַר לִיסְלֵיק, דִילְמָא אָתֵי לְאֵתוֹיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית.
אִי הָכִי, כִּי קָא נָחֵית נָמֵי, קָא דָּחֵי כֹּחוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, וַאֲסִיר! כֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית — לָא גְזַרוּ.
אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ — מְקַנְּחוֹ בַּקַּרְקַע, וְאֵין מְקַנְּחוֹ בַּכּוֹתֶל.
אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא בַּכּוֹתֶל לָא, מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי כְּבוֹנֶה? הָא בִּנְיָן חַקְלָאָה הוּא!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: מְקַנְּחוֹ בַּכּוֹתֶל וְאֵין מְקַנְּחוֹ בַּקַּרְקַע — דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת.
אִיתְּמַר. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — אָסוּר. רַב פָּפָּא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — מוּתָּר.
לְמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא בְּמַאי מְקַנְּחִי לֵיהּ? מְקַנְּחִי לֵיהּ בְּקוֹרָה.
אָמַר רָבָא: לָא לִיתִּיב אִינִישׁ אַפּוּמֵּיהּ דְּלִיחְיָיא, דִילְמָא מִיגַּנְדְּרָא לֵיהּ חֵפֶץ וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי.
וְאָמַר רָבָא: לָא לִיצַדֵּד אִינִישׁ כּוּבָּא, דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת.
וְאָמַר רָבָא: לָא לִיהַדֵּק אִינִישׁ אוּדְרָא בְּפוּמָּא דְשִׁישָׁא, דִילְמָא אָתֵי לִידֵי סְחִיטָה.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי בִּגְדּוֹ — מְכַסְכְּסוֹ מִבִּפְנִים וְאֵין מְכַסְכְּסוֹ מִבַּחוּץ.
מֵיתִיבִי: טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי מִנְעָלוֹ — מְגָרְרוֹ בְּגַב סַכִּין, וְשֶׁעַל בִּגְדּוֹ — מְגָרְרוֹ בְּצִפּוֹרֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַסְכֵּס. מַאי לָאו, שֶׁלֹּא יְכַסְכֵּס כְּלָל! לָא שֶׁלֹּא יְכַסְכֵּס מִבַּחוּץ, אֶלָּא מִבִּפְנִים.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מְגָרְרִין מִנְעָל חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן.