מסכת שבת דף קל״ד עמוד א׳

חספניתא פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין שקורין אינייר"א והוא (בגרב) ובחרס שכתוב בתורה (דברים כח) וחספניתא תרגום של חרס:

במיא דסילקא מרק תרדין:

חזי לחולה שאין בו סכנה:

יבטלו דהאי נמי חולה הוא:

אבל לכולי עלמא שרי ר"מ וסתם מתני' ר"מ ואמאי תנן נותן זה בעצמו וזה בעצמו:

התם גבי שאר חולים:

לא בעו ליכא לטרפו ולערבו יפה יפה:

ולא לילך לא יערבנו כל כך:

הכא מיחזי כבורר מיהו בורר לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה ולא דמי למשמרת דריש תולין (לקמן שבת ד' קלז:) דאיכא למ"ד חייב משום בורר:

ולא קמה ופשוטה היא ובא רב אשי להעמידה כר' יוסי דנראה בעליל ואיפשיטא במנחות בתחלת פ' ר' ישמעאל הכי לאו א"ר יוסי התם כיון דאפשר לא טרחינן הכא נמי כיון דאפשר לא טרחינן ונדחת גם זו ואתו נהרדעי ואוקמוה כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי במנחות פרק שתי הלחם נילושות דתנן ד' כהנים נכנסים ב' בידם ב' סדרים וב' בידם ב' בזיכין וד' מקדמין לפניהם ב' ליטול ב' סדרים וב' ליטול ב' בזיכין המכניסין עומדין בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון. אלו מושיכין ואלו מניחין טפחיים של זה בצד טפחו של זה שנא' לפני תמיד. ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמידי. שמעינן מדבריהם שאו' אלו מושכין ואלו מניחין. פי' מושכין את לחם הפנים לא שמערין אותו מעל השלחן כולו אלא מושכין אותו מעט מעט ומתגלה מקצת השלחן ובאותו מקצת המגולה מניחין הלחם המכניסין החדש. וכן עושין טפחו של זה בצד טפחו של זה וסבירא להו שאם נטלו הישן מעל השלחן אין מחזירין אותו אלא כיון שסילק הלחם הישן ונשאר השלחן שעה אחת בלא לחם עברו על הכתוב לפני תמיד ואע"פ שיש לו רשות להדר הא חדש [הוא] מהא שמעינן שהפורש מן המצוה אין לו עוד לחזור עליה להדרה. ומצאנו בתלמוד א"י המל ימול מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה. אחת למילה ואחת לציצין כדברי ר' עקיבא ולר' ישמעאל דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם נפקא ליה מהא דא"ר יהודה בן פזי אז אמרה חתן דמים למולות מיכן ב' מילות למילה ולפריעה למילה ולציצין:

ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקטו ענוש כרת פי' מהלקטין יש מי שאומר מלקטן הציצין המעכבין את המילה כולן וכן סבירא לן ויש מי שאומר מהלקטין מלשון ילקוט שהערלה היא כמו ילקוט ובתוכו העטרה וצריך לחתוך הילקוט כולו לגלות העטרה ואם לא חתכו כולו כאלו לא מל והמל אם לא הילקט בשבת כל הציצין המעכבין את המילה כאלו לא מל וחילל השבת וענוש כרת. והאי דאמרו לא מספקת אינה התראה ואינו מתכוון לחלל את השבת אלא לעשות מצוה מכוון וכיון שלא עשה חייב (כדרבי) [כרת] מפני שלא הניח כיון שנכנסה השבת מוצצין. אע"ג דהאי דם מחבר הוא כיון דאי' סכנה דמיא לאספלנית וכמון ועבדינן לה בשבת פי' אספלנית:

רטייה קירא שעוה והיא פסולת הדבש:

חספניתא כעין קרום הצומח בעור הפנים ומתקלף ובלשון ישמעאל אל כופה סילקא בלשון ישמעאל סילק:

טורפין מערבין.

דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן שהרי דברים אלו אפשר לו לעשותם ביום טוב לקדירה ואע"פ שטריפת יין ושמן אף בשבת ראויה לחולה אע"פ שאין בו סכנה בזו אינו צריך לטרפה כל כך אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה ובזו כבר התרנוה אף בשבת כמו שביארנו במשנה:

תלמיד חכם החולק עם רבים אין לו להקל ולעשות כמעשה עצמו ואפי' היו אחרים עושים על פיו וכבר כתבנו בברכות מה שתמהו על רבן גמליאל בירושלמי פליג אדרבנן ועביד עובד כנפשיה ודרך הערה אמרו כאן אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת משום ר' מאיר אמרו טורפין אמר ר' שמעון בן אלעזר פעם אחת חש ר' מאיר בעיניו ובקשו לטרוף לו יין ושמן ולא הניחנו אמרו לו ר' דבריך יבטלו בחייך אמר לנו אע"פ שאני אומר כך וחברי אומרי' כך מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי ואמרו על זה הוא ניהו דאחמיר אנפשיה אבל לכלי עלמא שארי:

אין מסננין את החרדל ביום טוב במסננת שלו מפני שנראה כבורר שהרי הפסולת נשארת במסננת ואע"פ שאמרו נותנין ביצה במסננת של חרדל ומסננה לתוך החרדל כדי ליפות מראיתו אין זה כבורר שהרי יוצאה כלה דרך המסננת בלא שיור פסולת ואין לפקפק בנקור הירך מטעם בורר שכל שהוא מחתך בידו אינו נקרא בורר:

אין ממתקין את החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה אבל ממתקין אותו בגחלת של מתכת שאינו נעשה פחם ואינו נקרא כבוי גמור ואע"פ שבשר בגחלים אף של עץ מותר ואע"פ שהוא מכבה אין זה כבוי גמור שהרי סופו מבעיר אבל זו כבוי גמור הוא והכבוי אסור אף לצרך אכל נפש זו היא שטת גדולי הפוסקים והם גורסים מאי שנא מבשרא אגומרי התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי ומ"מ יש חולקי' לומר שהכבוי לצרך אכל נפש מותר כהבערה עצמה וגורסין כאן הכא אפשר התם לא אפשר ופרשו בו גדולי הרבנים שבחרדל אפשר מבערב ובבשרא אגומרי אי אפשר מבערב שבת יומה חשובה יותר ואין נראה כן שאם כן אף שחיקת החרדל תאסר ומ"מ י"מ כן בדבריהם ששחיקת החרדל אסורה ביום טוב שאם לא כן היאך אמר על מיתוקה אפשר מבערב אלא שיש מפרשים בדבריהם שכל שלא עשאה מבערב מותר לעשותה ביום טוב ולמתקה אבל על אותה שנעשית מבערב הוא אומר שאין ממתקין אותה ביום טוב ואין נראה כן שאם כן היה לו ללמדנו היתר כבוי בשל עץ בששחק היום יותר מכבוי של מתכת בששחק מאתמול ועוד הוספת במלאכה הוספת להקל וי"מ לדבריו שכל שעשאו מאתמול אין ממתקין אותו כלי אף בשל מתכת ובעשאו ביום טוב הוא שמתירין במתכת ולא בשל עץ הואיל ואפשר למתקה מבערב ר"ל לכתשה ולהרתיחה בחמין וסוף דבר אין אלו אלא דברים מעורבבים ועקר הדברים הכא אפשר לאכלו בלא מתוק והילכך אין מתירין בו כבוי של עץ התם לא אפשר שהצלי מובחר שבמאכלים וא"ת על ידי שפוד הרי הוא כמהו לכבוי שהשומן זב ומכבה וא"ת בתנור גרוף וכי כל מה שרוצה לאכל בשרא אגומרי יחם את התנור ויגרפנו וי"מ בדרך אחרת כמו שכתבנו בשני של יום טוב וזה עקר ולמדת שמותר לעשות חרדל ביום טוב וכמו שאמרו בירושלמי השום והשחלים והחרדל נידוכין כדרכן ומ"מ אם עשהו מאתמל אין ממתקו ביום טוב ויש לדקדק בקצת דברים אלו מצד מה שאמרו במסכת יום טוב שבמכשירין מחלקין בין אפשר מבערב לאי אפשר אבל באוכלין עצמן לא וכבר ביארנו שם בענין זה בכדי הצרך:

חלב שנחבץ אסור לגבנו ביום טוב ואין זה דומה ללישה שהלישה אי אפשר מבערב שפת חמה או בת יומה חשובה יותר אבל זה אפשר מבערב לגבנה שלא אמרו גבינה בת יומה מעליא אלא אף בית יומה כלומר שמאתמול חשובה יותר ויש מפרשי' התם אפשר לאכלה בחלב ופי' אף בת יומה כלומר ומ"מ החלב חשוב יותר וכן אם לא נתחבץ אסור לחבצו כמו שביארנו בפרק המצניע:

חלוק שעושין לקטן למילתו צריך להוציא שפתו חוץ מראש הגיד שלא תהא סמוכה לבשר ראש הגיד שלא יצא חוט מן השפה וידבק בנקב וכשבא להפשיטו יקרע ראש הגיד ויעשה כרות שפכה:

קטן הנראה בשמיני שלו אדום הרבה הוא סימן שלא נבלע דמו ויצא הרבה ממנו דרך מילתו עד שיסתכן ומאחרין אותו עד שיבלע דמו וישוב כמראה שאר הקטנים ומה שנאמר במעשה זה הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית כלומר הראוי לצאת מצד הברית לבד וכן אם נראה ירוק ביותר אין בו דם עדין כל כך מבושל ויסתכן אף ביציאה מעט ממנו לפיכך מאחרין אותו עד שיפול בו דמו וכן כל שאירעתהו סבה וצריך ליזהר בדברים אלו על פי מוהל חכם ובקי:

אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת במקום שאין שם סכנה גזירה משום שחיקת סמנין אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה שאין הענין מוכיח כל כך שלרפואה הוא מתכוין ונותנין על גבי מכה מוך יבש וספוג יבש וכתיתין יבשים חדשים שאין זה נעשה לרפואה אלא שלא ישרטו הבגדים את מכתו אבל לא גמי יבש ולא כתיתין ישנים מפני שהם נעשים לרפואה וכן כל כיוצא באלו ויש מפרשי' במוך יבש וספוג יבש מצד שאין לחוש בו לסחיטה:

ברש"י ד"ה הספניתא וכו' ואני אומר שהוא מין שחין שקורין וכו' והוא חדס שכתוב בתורה כצ"ל:

חזי לחולה שאין בו סכנה הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור יבטלו בחייך והאי נמי חולה כצ"ל ור"ל האי נמי פי' חש במעיו חולה הוא:

גמ' מימי לא מלאני לבי לעיל דף קיח ע"ב:

הַאי יְנוּקָא דְּלָא מָיִיץ, מֵיקַר הוּא דְּקַר פּוּמֵיהּ נראה לי בס"ד רמזו חכמינו ז"ל דברי תורה ומוסר בדברי רפואות אלו, הַאי יְנוּקָא תלמיד דבי רב, דְּלָא מָיִיץ שאינו רואה סימן יפה בלימודו, אלא לומד ושוכח ואין מתקיים תלמודו בידו, הסיבה מֵיקַר דְּקַר פּוּמֵיהּ שאינו לומד בפיו בחשק והתלהבות. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתִי כַּסָּא גוּמְרֵי כי דברי חכמים נמשלו לגחלים, כמו שאמרו וכל דבריהם כגחלי אש, וזה צריך שישמע מרבו דברים כגחלי אש המטלים אימה עליו, וכמו שאמר רבינו הקדוש לרבי שמעון בנו זרוק מרה בתלמידים כדי שילמד בחשק וחמימות ואז תלמודו מתקיים בידו, וכן אמרו רבותינו ז"ל (לעיל דף למ"ד) כל כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר מחמת אימה, תִכָּוֶינָה.

הַאי יְנוּקָא דְּקָטִין, לֵיתוּ לְשִׁלְיָתָא דְּאִימֵיהּ נראה לי בס"ד כמו שהולד נוצר מחלק האיש ומחלק האשה כן השליה נוצרה משניהם, ולכן נקראת שליה 'של י"ה', כי היו"ד חלק האיש והא' חלק האשה, ולכן ראשה אחד רחב כנגד כח האיש, ואחד קצר כנגד כח האשה, דהא היו"ד שבאיש הוא כפלים על ה"א של אשה, ולכן עושין פועל דמיוני בשליה שנוצרה מן האב ומן האם בעבור הולד שנוצר גם כן משניהם, ויועיל לו פועל דמיוני הזה דהא גם בתיקון המצות אנו עושין פועל דמיוני בענין שופר ולולב וכיוצא, אשר נעשה בזה תועלת ברוחניות למעלה.