מסכת שבת דף קכ״ה עמוד ב׳

זמורה של גפן:

שהיא קשורה בטפיח פך ששואבין בו מן הבור או מן המעין:

ממלאין בה דשויא כלי להך זמורה:

ותלוי שאינו נגרר בארץ שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ:

אין פוקקין בו דמיחזי כמוסיף על הבנין:

בין כך ובין כך בגמרא מפרש לה:

גמ' תנן התם לקמן בהאי מסכתא:

האבן שעל פי החבית והוצרך ליטול מן היין שבתוכה:

ואזדו לטעמייהו תימה היכי הוה רבי אסי לטעמיה אדרבה פליגי דהכא קאמר ר' אסי נעשה כיסוי לחבית בהנחה גרידא בלא שום מעשה וגבי נדבך אמר ר' אסי צאו ושפשפום אמר להן דהיינו מעשה שהצריכן רבי ועוד קשה גבי נדבך קאמר דסגי בשפשוף ולקמן גבי כיסוי כלים א"ר אסי א"ר יוחנן והוא שיש בהם תורת כלי ויש לומר דכיסוי חבית סגי לה בהנחה שדרכו לעשותו כל דהו דלא בעי תיקון ומעשה גמור כשאר כיסוי כלים ונדבך של אבן מסותת ומרובע לבנין סגי להו בשפשוף שאין צריך עוד תיקון ומ"מ הוי ר' אסי לטעמיה דכי היכי דמיקל רבי אסי גבי נדבך ה"נ הכא והא דקאמר ר' אסי בפרק במה טומנין (לעיל שבת דף נ.) חריות של דקל ישב אע"פ שלא קשר התם רב (אשי) גרסינן אי נמי ראויין הם לישיבה טפי מאבנים:

הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה פי' בקונ' דלא אסיר אהל אלא למעלה בגג אבל בדפנות לא כדמוכח בעובדא דשמואל בכל גגות (עירובין דף צד.) דאיתמר חצר כותל שנפרצה רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה וזה מטלטל עד עיקר המחיצה והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל שקולו גלימא נגודי ליה אהדרינהו רב לאפיה כו' ושמואל למה ליה למיעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה כו' שמואל לצניעותא בעלמא הוא דעבד אלמא משמע דאהל דדפנות שרי למיעבד הכי ורב שהיה מקפיד לאו משום עשיית אהל דשרי כדפרישית אלא הוה קפיד אמאי דהוו מטלטלין גלימא ד' אמות בחצר וקשה דע"כ שייך איסור אהל אפילו בדפנות כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מד. ושם) גבי עשיית דופן סוכה דפריך התם והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה ומשני הא בדופן שלישית והא בדופן רביעית אלא נראה לר"ת דשפיר שייך בדפנות אהל היכא דמחיצה מועלת להיתר ולהכי בדופן שלישית דהויא מחיצה ומכשר ליה לסוכה חשיב עשיית אהל בתחלה אבל דופן רביעית אינה אלא תוספת בעלמא הואיל וכבר הסוכה היתה כשרה ועיקר פלוגתין דר"א ורבנן איתא באהל כבעשיית דופן דפקק החלון משמע בחלון שבכותל דאי בגג מיירי הוה ליה למימר ארובה כמו ששנינו משילין פירות דרך ארובה (ביצה דף לה:) ומיהו באהל שבגג נמי פליגי כדמוכח לקמן בפרק תולין (שבת דף קלז:) דמייתי הך גבי תליית משמרת שהיא כעין גג וכן משמע בפרק בתרא דעירובין (דף קב.) דאמר הנהו דיכרי דהוו בי רב הונא ביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח דלמחר הוא מוסיף על אהל עראי ומותר ומשמע דהיינו נמי תוספת אהל עראי דפליגי רבי אליעזר ורבנן ועובדא דשמואל דכל גגות (עירובין צד.) דפריך ושמואל למה ליה למיעבד הכי וקאמר זה מטלטל כו' לאו משום דאי הוה אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות דאז הוה ניחא ליה אלא אז נמי היה קשה היכי עביד הכי כיון דמחיצה מתרת לטלטל בחצר הוה כעשיית אהל עראי בתחלה ואסור כדפרישית לעיל ומהאי טעמא היה מקפיד רב דס"ל שאין מטלטלין אלא בד' אלא משום דהש"ס ידע דסבר שמואל דזה מטלטל עד עיקר המחיצה ניחא למיפרך למה הוצרך לעשות מחיצה:

אי הכי קא משתמש במחובר למטה מג' מכלל כי מה שיהיה מדבר המחובר לקרקע קרוב מהארץ פחות מג' טפחים מותר להשתמש בו ואין איסור משום שבות [רק] מה שהוא גבוה מן הארץ ג' טפחים ותמצא עיקר זה במשנה במס' עירובין בפרק המוצא תפילין (עירובין דף צט) אילן שהוא מיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן ודבר זה אין בו חלוקה אבל חלקו רבא ורב ששת בשרשי אילן הבאים מלמעלה מג' לתוך ג' ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לג) תניא נתנו באילן בתוך ג' מותר לטלטל:

סליק פרק כל הכלים.

וזה שאמר רבי צאו ולמדום עשו להם לימודים יש מי שאומר עיינוי בהן. כלומר לימוד בעינן בלא מעשה וי"א לימודים כגון זה ששנינו במסכת משקין. ר' יהודה אומר עושה לו לימודים בשביל שלא יחמיץ. והן כיסויי עצים ועליהם טיט (שרוצים מעשים) [שהצריכן למעשה] וראייתן הא דגרסינן בבמה טומנין תני רבה בר רב הונא קמי דרב חריות של דקל שגרדום לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רשב"ג אומר אין צריך לקשר. ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דרשב"ג. ר' חנניה בן עקביא היא שהלך למקום א' ומצא חריות של דקל שגררום לעצים כו':

פיסקא זמורה שהיא קשורה בטפיח כו' זמורה היא כגון אמיר והיא זמורה של כרם ארוכה כמו חבל וטפיח הוא כלי בדלי. ואמרה המשנ' אם זמורה זו היתה קשורה בזה הכלי ממלאין בה בשבת שעשאה מאתמול במקום חבל ועשה בה מעשה ואם לאו אסור לחשב עליו בשבת להיותו בחבל. ואמרינן לימא מתניתין דלא כרשב"ג. דהא רשבג"א בחריות שגרדן לעצים ונמלך עליהן לישיבה אין צריך לקשר. ופירק רב ששת זמורה זו מחוברת באַבִיָה. כלומר מחוברת בקרקע.

ואם לא קשרה מאתמול לא ביטלה ואינה דומה לחריות של דקל שהן גרודין.

ואקשינן אי הכי היכי משתמש במחובר ופרקינן למטה משלשה כדתנן היו שרשין גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן. אם גבוהין ג' טפחים הוא דאסירו. הא בפחות מותר לישב עליהן. מיהא שמעינן דפחות מג' במחובר לקרקע כקרקע דמי ומותר להשתמש בו. ויש שאומרים כי המים הם קרובים בפחות משלש' ולא אתי למחתך. רב אשי אמר אפילו תימא בתלושה גזירה שמא יקטום:

מתני' פקק החלון כגון מסך העשוי לסתום החלון בין אם הוא מבגד בין מזולתו בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו. ואם לאו אין פוקקין בו. אמר (רבא) [רבה] בר בר חנה א"ר יוחנן הכל מודין שאין עושין אהל עראי בתחלה ביו"ט. ואין צ"ל בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף. פי' שאם היה בו פקק פוקק במקצת החלון. ר' אליעזר אוסר למושכן כנגד כל החלון. וחכמים מתירים (וזהו) להוסיף כיוצא בו בסוף המוצא תפילין הנהו דכרי דהוו לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא.

ואמר ליה רב כרוך בודיא עלייהו ושייר בה טפח ולמחר פרסיה עליהן מוסיף על אהלי עראי הוא ושפיר דמי.

הכל מודים שאין עושין אהל ארעי בתחלה ביום טוב לא נחלקו אלא להוסיף. וא"ת מנא ליה דפליגי בתוספת אהל ארעי, דלמא לא פליגי אלא בטלטול בעלמא. יש לומר מדאפליגו בפקק החלון ופליגי בנגר הנגרר, דאי בטלטול לבד ליפלגו בנגר הנגרר לבד, אבל השתא דפליגי בפקק החלון שמע מינה דגם בתוספות אהל פליגי, פליגי בפקק משום תוספת אהל ופליגי בנגר הנגרר משום טלטול כדאמרינן בסמוך כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר, דר"א סבר אם אין עליו תורת כלי אסור דהיינו קשור ותלוי, ורבנן שרו אע"פ שאינו תלוי והוא שיהא קשור. ועוד יש לומר דממתניתין גופיה נפקא להו, דקתני קשור ותלוי, וקשור בכולה שמעתין להתיר בטלטול ותלוי משום בנין.

שאין עושין אהל עראי לכתחלה ביום טוב פרש"י ז"ל שאין קרוי אהל אלא בפורס על הגג לצל, אבל מן הצד צניעותא הוא ושרי, וכההיא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (עירובין צד, א) גבי פלוגתא דרב ושמואל בכותל שבין שתי חצרות דנפל דרב אסר לטלטל אלא בד' אמות, ושמואל שרי זה עד מקום עיקרו של כותל וזה עד מקום עיקרו של כותל, ואמרינן התם רב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגודו לי גלימא, אהדרינהו רב לאפיה, ואמרינן עלה היכי עביד שמואל הכי והא הוא דאמר זה מטלטל עד מקום עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, ופרקינן שמואל דעבד לצניעותא בעלמא הוא דעבד, ולא אקשו והיכי עבד שמואל הכי דהא אין עושין אהל עראי בתחלה בשבת, דאלמא אין לחוש למחיצת עראי מן הצד. ורב דאהדריה לאפיה פירש רש"י ז"ל: משום דאסר להביא הגלימא, וכטעמיה דאסור לטלטל אלא בארבע אמות, ומתוך כך מוחק רש"י ז"ל בפרק קמא דסוכה (טז, ב) ובעירובין פרק כיצד משתתפין (עירובין פו, ב) מה שכתוב בספרים גבי ההיא דאמרינן פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, למחר פרשו סדינין על גבי עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו, וגרסינן בספרים פרשו לכתחילה סלקא דעתך והא אמר מר אין עושין אהל עראי וכו', ומחקה רש"י לגירסא זו דודאי במחיצה לא גזור, אלא הכי גרס: פרסו סלקא דעתך ותו לא, כלומר והיאך הביאום דרך רשות הרבים. ומה שאסר ר"א כאן בפקק החלון אע"פ שהוא תוספת מן הצד, היינו משום דהוא מחיצה קבועה, כך פירש רש"י ז"ל כאן. ואינו מביא כאן מחלוקת אלא לומר דר"א אוסר להוסיף בכל מחיצה שאסור לעשותה לכתחילה, בין מלמעלה ואפילו באהל עראי, בין מן הצד במחיצה קבועה, ורבנן מתירין בין מן הצד במחיצה קבועה כגון פקק החלון אע"פ שאינו תלוי, ובתוספת אהל אפילו מלמעלה כגון עובדא דעירובין (קב, א) דהנהו דכרי דהוה ליה לר"ה דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אהל עראי ושפיר דמי. אבל ר"ת ז"ל הקשה עליו דלא אשכחן עיקר לפלוגתייהו דר"א ורבנן אלא בפקק החלון דהיינו מן הצד. ועוד דההיא נמי דעירובין דאהדרינהו לאפיה דהוצרך רש"י ז"ל לפרש משום דאיהו אסר להביא הגלימא משום דאסר לטלטל אלא בד' אמות, קשיא, דהא אפשר להביאה דרך מלבוש. וההיא נמי דפרשו סדינין ליכא למימר דקשיא ליה האיך הביאום, דדלמא בדרך מלבוש הביאום. ועוד קשיא הא דאמרינן בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מד, א) גבי פעם אחת לא נכנסו לנמל, דאקשינן מתניתין אהדדי הא דתניא נפל דופנה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין, אהא דתניא עושה אדם חברו דופן כדי שיאכל וישתה וישן ויזקוף את המטה ויפרוש עליה סדין כדי שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין, ופרקינן לא קשיא הא רבי אליעזר הא רבנן, דתנן פקק החלון ר"א אומר בזמן שקשור ותלוי וכו', ואקשינן עלה ולאו מי אמר רבה בר בר חנה הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה בשבת, לא נחלקו אלא להוסיף, ואסיקנא כלים אכלים לא קשיא הא בדופן שלישי הא בדופן רביעית, אלמא אף בדופן שייך אהל עראי. על כן פירש ר"ת ז"ל: דתוספות אהל עראי שייך בין למעלה בין מן הצד, והקשה הוא ז"ל גבי ההיא דמי שהוציאוהו (מד, א) אפילו דופן שלישית נמי לישתרי, דליהוי שתי מחיצות כטפח דהנהו דכרי דבי רב הונא ושלישית כתוספת ולישתרי כרבנן דשרו בתוספת אהל ארעי. ועל כן כתב הוא ז"ל, דכל מחיצה שהיא באה להתיר, כגון דופן שלישית בסוכה ואי נמי בדופן שבין שתי חצרות לרב, יש בו משום עשיית אהל והרי הן כטפח ראשון על גג, והיינו דאהדרינהו רב לאפיה, והיינו דאקשינן גבי פרשו סדינין והאמר מר אין עושין אהל עראי וכו', אבל דופן רביעית שאינה באה להתיר שאינה אלא לצל אינה אלא כתוספות אהל ושרי לרבנן, ולר"א בין בשלישית בין ברביעית אסור משום תוספות אהל.

הא ד א"ר אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן. פירוש: מתוקן ומוכן במחשבה קאמר, דהא אסקה ואמר אנא דאמרי כי האי תנא, כלומר כרשב"ג, ורשב"ג במחשבה בעלמא סגי ליה. וגבי רבי יוחנן הוא דאמרינן דפליג עליה בחדא דבעי תורת כלי, אבל רבי אבא משמע דלגמרי סבירא ליה כרשב"ג. והא דאייתינן בסמוך אמר ר"י בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה, לא גרסינן ביה ואמר ר"י, אלא אמר ר"י ומלתא באפי נפשה היא, ולא הוה אסוקי מלתא דר' אבא דאמר אנא דאמרי כי האי תנא. וכמו שכתב רש"י ז"ל.

זמורה של גפן ארוכה וקשורה בטפיח ר"ל בדלי כמין חבל כדי לשאוב בו ממלאין בה בשבת מפני שהיא ר"ל הזמורה נעשית כלי כגוף הטפיח וזמורה זו פירושה בתלושה אבל לא במחוברת שאין משתמשין במחובר או שמא במחוברת וכגון שמשתמש בה בפחות משלשה סמוך לקרקע כגון לשאוב מן המעיין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה משלשה כמו שיתבאר בעירובין וכן פרשוה בגמ' שנקשרה בדלי מערב שבת הא אם לא נקשרה אע"פ שייחדה לכך מבערב לא ולא משום טלטול זמורה שהרי חבלי עצים מותר לטלטלן כל זמן שייחדן לישיבה מבערב וכן לא משום קשר שאין לזמורה עם הדלי קשר של קיימא שאינה אלא כעין עניבה ומ"מ איסור' מגזיר' שמא יקטום שמא יהא ראשה דק או חלוש או נרקב ויתירא שמא יפול וחותכו ומתקנו לעשותו כלי וכן הלכה:

משנה ר' אליעזר אומר פקק החלון בזמן שהוא תלוי פוקקין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו אמר הר"ם פי' פקק החלון הוא המסוה שתולין כנגד החלונות כדי שיסתיר אותם ופירוש פקק המסגר כמו הדבר שסוגרין בו ומה שאמרו חכמים בין כך ובין כך בין קשור ובין שאינו קשור כיון שהוא מתוקן פוקקין בו והמחלקת היא בתוספתא באהל עראי ר' אליעזר אומר אין מוסיפין באהל עראי ואפי' ביום טוב וחכמים אומרים מוסיפין על אהל עראי ואפי' בשבת והלכה כחכמים:

אמר המאירי ר' אליעזר אומר פקק החלון והוא נסר העשוי במדת החלון לסתמו ואין שם ידות וציר שיסוב עליו בזמן שקשור בחלון ותלוי שם באויר על יד אותו הקשר ר"ל שאינו נוגע בארץ פוקקין בו שהרי אין כאן בנין מחדש וכבר נעשה כל הבנין מבערב ואם לאו ר"ל שאינו תלוי אע"פ שהוא קשור אלא שנוגע בארץ הרי זה תוספת אהל וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו ואפי' אינו לא קשור ולא תלוי אלא שהוא בארץ לגמרי ובלבד שיהא מתוקן לכך שזהו תורת כלי והלכה כחכמים:

משנה כל כסוי הכלים שיש בהם בית אחיזה ניטלין בשבת אמר ר' יוסי בד"א בכסוי הקרקעות אבל בכסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת אמר הר"ם פי' אין ביניהם מחלקת כי כסוי הכלים ניטלין בין שיש להם בית אחיזה בין שאין להם בית אחיזה וכסוי הקרקעות אין ניטלין אלא אם כן היה להם בית אחיזה אבל המחלקת בכלים המחוברים לקרקע ר' יוסי סבר כי אין הפרש בין מחוברין לאין מחוברין ינטלו בכסוייהן ואע"פ שאין להם בית אחיזה וחכמים סוברין שהם כקרקע והלכה כחכמים והוא העקר האמתי כי כל המחבר לקרקע הרי הוא כקרקע:

אמר המאירי כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת שאע"פ שהן פשוטי כלי עץ ואין דומין לכלי כיון שיש להם בית אחיזה הכל יודעי' שלצרך סתימת כלי הותקנו ואם לאו אסור לטלטלם א"ר יוסי בד"א שהוא צריך לבית אחיזה בכסוי קרקעות כגון של בור ודות או של חבית הטמונה בארץ שאם אין שם בית אחיזה הוא נראה כבונה בסתימתו ועכשו בית אחיזתן מוכחת שאינה עשויה לסתימת בנין אלא להסירה תמיד לכשירצה אבל כסוי הכלים אף בלא בית אחיזה ניטלין שהדבר ניכר שאינה לסתימת בנין ומ"מ דוקא בעשויים במדה שיש להם תורת כלי הא אם אין עשויים כמדת הכלי אסור אחר שלא הותקן לכך ופי' בגמ' שהכלים המיטלטלין מתחלתן אלא שאדם מחברם אחר עשייתם בקרקע כגון תנורים אף אלו דינם ככלים ואין כסוייהם צריכים בית אחיזה ואין גוזרין בהם אטו בור ודות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האבן שהיתה מונחת על פי החבית והוא רוצה ליטול מן היין והרי האבן אסורה לטלטל מטה את החבית על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם מגביהה לחבית כלה ומסלקה מבין החביות למקום אחר ומטה אותה שם על צדה בד"א בשוכח ר"ל ששכח את האבן על פי החבית אבל במניח נעשה חבית בסיס לאבן שעליה ואע"פ שהאבן באה בשביל החבית מ"מ הוא נותן לה מקום להצניעה שם ונמצאת באה בשביל האבן כמו שכתבנו למעלה והילכך אף להטות את החבית אסור שאפי' אם נפלה האבן מעל החבית אסורה החבית לטלטלה הואיל ונעשית בסיס לדבר האסור ופירוש מניח שהניחה לשם לכסותה לשעתה בלא סתות האבן ותקונה שאם הניחה על דעת בסיס לא הוצרכה ללמד ולא עוד אלא שר' אסי לא אמר אבל במניח נעשה כסוי לחבית אלא ודאי במניח על דעת כסוי נחלקו שלדעת רבה א"ר אמי בשם ר' יוחנן לא נעשית כלי בהנחה זו הואיל ולא עשה מעשה בגוף האבן לעשותה שם כסוי הראוי לקביעות ולדעת רב יוסף אמר רב אסי בשם ר' יוחנן במעשה כל שהוא הוא עושה כלי:

והלכה כר' אמי אמר ר' יוחנן ולחומרא ולא מפני שרבה ור' יוסף הלכה כרבה שלא נאמר כן לדעת קצת מפרשים אלא בשמועות שבבבא בתרא כמו שביארנו בקצת מקומות ועוד שאין זה מחלקת שלהם אלא תלויה בגדולים מהם אלא שאף רב הונא בשם רב אמרה כן בפרק נוטל וכן שמאחר שלא הותקנה לכך אלא שהונחה לפי שעה אין כאן תורת כלי ואפי' היו מתמידין בהנחת אותה אבן לשם תמיד שאף בכסויי הכלים ששנינו פירשנוהו בתורת כלי ופירשו גדולי הרבנים תורת כלי צורת כלי וכן אמרו בירושלמי תאר כלי וכן בנגר שבראשו קלוסטרא הותר מתורת כלי הא אין עליו תורת כלי אע"פ שהורגלו לפתוח ולנעול בו אסור ומ"מ כל שהתקינה לעשותה במדה ככסוי כלי הרי יש עליה תואר כלי ומותר לדברי הכל ומה שאמרו בפרק טומנין או שכסה בדבר שאינו ניטל פירושו כגון שכסה באבנים שלא הותקנו לכך אבל במה שהותקן ונעשה דבר הראוי לכסוי של קבע נעשה כסוי לקדרה ומותר:

בפרש"י בד"ה ל"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות כו' עכ"ל לכאורה פירושו קשה דמי הכריחו לפרש הך מימרא אסיפא דהך מתני' לענין טלטול החבית כיון דארישא מייתי לה הכא אניעור וכן פי' רש"י גופיה לקמן דארישא קאי וניעור בעלמא נמי אסור במניח וכ"כ התוס' לעיל בפרקין ובפ' במה טומנין ויש ליישב דלכך לא פי' הכא כך דקאי ארישא דלא ליהוי פלוגתא דרבי אמי ורבי אסי הכא פלוגתא רחוקה כ"כ בתלתא דרגי דלרבי אמי אסור במניח אפילו ניעור ולרבי אסי שרי במניח אפילו האבן גופיה לטלטל להדיא אבל אי קאי אסיפא דאיירי בטלטול החבית גופיה לא הוה פלוגתא רחוקה כ"כ אלא בתרי דרגי דלרבי אמי אסור במניח טלטול החבית גופיה ולרבי אסי שרי לטלטל אף האבן להדיא אבל בניעור אפשר דלא פליגי ולכ"ע שרי ועי"ל דלכך פי' הכא לענין טלטול החבית ולא בניעור משום דומיא דמייתי עלה ואזדא לטעמייהו כו' דפליגי נמי בטלטול גופיה ולא בניעור ודו"ק:

בד"ה צאו ולמדום כו' לפי שאין הזמנה אפילו במעשה חשוב כו' עכ"ל ר"ל שאפילו מעשה חשוב יותר משפשוף לא מהני לאבן ליגע בהן למחר ולסדרן למחר ולכך היה מצריך לסדרן בע"ש ולא ליגע בהן ביד כלל למחר אלא לישב עליהן ומהרש"ל הגיה בפרש"י לאין צורך וק"ל:

בד"ה שאין עושין כו' ופקק החלון דמתניתין משום דבנין קבוע ומחזי כו' עכ"ל ומהרש"ל הגיה ע"פ דברי התוס' דפרק מי שהוציאוהו ע"ש אבל עיין בר"ן לקיים פרש"י דהכא בלי מחק והגה"ה וק"ל:

תוס' בד"ה ואזדו כו' התם רב אסי גרסינן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכא רבי אסי קאמר שהיה תלמידו של ר' יוחנן חבירו של רבי אמי אבל התם רב אסי גרסי' דפליג התם עם רב ושמואל שהיה תלמיד חבר לרב כמ"ש התוס' פרק קמא דחולין וק"ל:

בד"ה הכל מודים כו' לאו משום דאי הוה אמר אין מטלטלין כו' הוה ניחא ליה אלא אז נמי היה קשה היכי עביד כו' עכ"ל ולשיטת רש"י נמי אי נמי דהוה אמר נמי אין מטלטלין כו' לא הוה ניחא דהוה קשה דהיאך היה מטלטל הגלימא ד' אמות אלא דלפירושו ודאי ניחא להו למפרך האמת דסבר זה מטלטל כו' ושפיר היה מטלטל הגלימא מה שאין כן לפירוש של התוס' דאין זה סברא פשוטה כ"כ לומר דהיכא דאין המחיצה באה להתיר דשרי לעשות מחיצה ודו"ק:

במתני' ר"א אומר בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו וכו' וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו ע"כ הוא סוף המשנה ומה שכתוב בספרים כל כיסוי כלים וכו' עד סוף המשנה הוא ט"ס:

ברש"י ד"ה צאו ולמדום וכו' אפי' במעשה כל דהו מועלת וכו' כצ"ל:

ד"ה שאין עושין אהל וכו' כדאמרי' בעירובין בעובדא דשמואל ופקק החלון וכו' יש מגיהין ופקק וכו' הוא למעלה בגג ולא מן הצד אבל בהר"ן משמע דגריס ברש"י כמו בעמוד ופי' דפקק חלון הוי מחיצה אפי' לפירש"י ומה שמשמע בשמעתא דהוי אסור לעשות לכתחלה אפי' לרבנן היינו מטעם דהוה בנין קבוע ואסור מן הצד כמו גג באהל עראי ע"ש:

גמרא, תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת אמר רבה א"ר אמי לא שנו אלא בשוכח, (אבל במניח, נעשה בסיס לדבר האיסור, ורב יוסף א"ר אסי, לא שנו אלא כו', אבל במניח, נעשה כיסוי לחבית. אמאי דתני דמטה החבית על צדה קאי, מפורש דזהו דוקא בשוכח, אבל במניח דנעשה בסים לא, דבסיס אפילו ניעור אסור, דהא לקמן בפ נוטל [במתני' דף קמב ע"ב], במעות שעל הכר [מנער את הכר והן נופלות], לא קתני במתני' רק דינא דניעור ומ"מ קאמר עלה רב במניח אסור. ודלא כפירש"י ז"ל, דפירש דקאי על סיפא דמתני' דמתיר בטלטול להדי' החבית ואבן עלי', דקתני היתה בין החביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצדה מגביה החבית ומטה על צדה והיא נופלת. ופירושו תמוה מאוד, חדא כיון דאפשר לפרש דקאי ארישא וכדכתיבנא למה נפרש אסיפא, ותו דרש"י ז"ל בעצמו לא עשה כן לקמן בפ' נוטל (דף קמב ע"ב) דשם פירש מימרא דרב דאמר ל"ש אלא בשוכח כפשוטו דקאי ארישא. ויותר הו"ל כאן, לפרש כן, כיון דבגמרא כאן מייתי רק רישא דמתני', ולמה שביק לפרש דהאי ל"ש קאי על מה דהביא בגמרא, ומפרשו על מה דלא הביא בגמרא. ואולי יש לקיים פירש"י ז"ל ממה דכ' רש"י ז"ל בעצמו לעיל במתני' פ' במה טומנין [דף מט ע"א במתני' טומנין כו' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות מאליהן], זה לשונו, נוטל כיסוד של קדירה שיש תורת כלי עלי', ואע"ג שהן [הגיזי צמר] עלי', לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות קדירה, ע"כ, ובתוס' פ' כירה (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע) כתבו טעם אחר, כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס, ונראה דרש"י ז"ל נתכוין למ"ש הר"ן (דף כה ע"א) בשם הרז"ה, שאין הקדירה תשמיש לההטמנה והכיסוי, אלא אדרבא הן תשמישין לקדירה. אך דברים אלו מוקשין משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס, וקשה נהי דס"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי, ואסור משום מוקצה, מ"מ למה יהיה החבית בסיס, הא החבית אינו משמש להאבן, אלא אדרבה האבן משמש לחבית לכיסוי, והוי ממש כההיא דטמן וכיסה, וזהו תימא. וראיתי להרז"ה פ' כל הכלים, ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח היינו במניח שלא ע"ד כיסוי וע"ד כיסוי הוי כשוכח עיי"ש, והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין [האבן שבקרויה, היינו דלעת יבשה וחלולה שממלאין בה מים ונותנין בה אבן להכבידה כדי שלא תהי' צפה לגודל קלותה, אם ממלאין בה ואינה נופלת שהיא קשורה יפה, ממלאין בה, אלמא דהאבן נעשה כלי, אף זהו מיירי במניח שלא ע"ד כיסוי, צ"ל דמתני' מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן מוכח דלא נעשה כלי, ואין כאן אלא שני דינים, דבמניח ע"ד כיסוי דינו כשוכח, וע"ז אמר ומותבינן אשמעתין. אמנם עדיין דחוק, דאמאי אמר ל"ש אלא בשוכח הו"ל למנקט ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי, ומתוך זה י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' פ' כל הכלים (דף קכג ע"א ד"ה האי פוגלא), לחלק דבמניח ע"מ ליטול בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער, מ"מ לא הוי כשוכח ממש, ואסור בטלטול החבית והאבן עליו דלא היה לו להניח באותו ענין דיצטרך לטלטלו, ה"נ מחלק רש"י לשיטתי' דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס, מ"מ מותר רק בניעור אבל לא בטלטול גמור, וחלוק בזה משוכח, ומש"ה הכא בסוגיין דמה דאמר רבה אבל במניח, ע"כ מיירי אף במניח ע"ד כיסוי, מדקאמר רבה ומותבינן אשמעתין, והרי במתני' לא הי' רק הנחה בעלמא בנתינת האבן ומ"מ מקשה ממנה אלמא דגם הוא מיירי גם לא בהנחה בעלמא, אלא בע"ד כיסוי, ומש"ה א"א לפרש דרבה קאי ארישא דמטה על צדה, דהא ניעור בעלמא גם במניח ע"ד כיסוי שרי כיון דמ"מ אין החבית משמש להאבן, מש"ה הוצרך רש"י לקבל הדוחק דקאי על סיפא דמיירי בטלטול גמור, דזהו אסור גם במניח ע"ד כיסוי, אבל בפ' נוטל לקמן במימרא דרב, דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו במניח שלא ע"ד כיסוי, ומה דלא קאמר ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי י"ל דע"ד כיסוי סבר דנעשה האבן כיסוי כר' אסי, מש"ה נקט רש"י ז"ל בפשוטו דקאי ארישא, ונכון. ובהכי מתיישב שפיר דלקמן פ' נוטל אמר רב ל"ש אלא בשוכח על דין אבן, ושונה דבריו על מעות שעל הכר, ואמר ל"ש אלא בשוכח, וקשיא תרתי למה לי, ובתוס' שם נדחקו ליישב, ובדברינו ניחא טובא, די"ל באמת דרב מיירי ג"כ במניח ע"ד כיסוי, דס"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ"ל במימרא דרבה א"ר אמי, וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבסיס גמור אפילו הניעור אסור, לזה הוצרך לאידך מימרא במעות שעל הכר, דלא קתני במתני' רק דין ניעור, ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס, דאפילו ניעור לחוד אסור, ומימרא קמייתא דרב איצטריך, דלא נימא דהאבן עצמו אישתרי דנעשה כלי, ולאפוקי מר' אסי, והרי זה נכון דהוצרך רש"י לדחוק ולפרש דרבה אסיפא קאי. ובאמת תמוהים לי דברי הר"ן, דבפ' במה טומנין כתב כהרז"ה, כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס, ואלו בפ' נוטל (דף סה ע"ב) כתב ל"ש דמטה על צדה כו' אלא בשוכח כו', וכתב וא"ת והא קי"ל דחריות של דקל [דנמלך עלייהו לישיבה דישב בלחוד מהני אע"ג דלא קשר, וא"כ ה"נ לסגי בהנחת האבן מבע"י] ומשני דחריות עבידא לישיבה, אבל אבן לא עבידא לכיסוי, ובזה נשאר הקושיא דמ"מ אף דלא דמי לחריות, ואין האבן נעשה כלי, מ"מ הא החבית אינו משמש להאבן, ולא יהי' בסיס. ובזה ליכא למימר כמ"ש בשיטת רש"י דמ"מ אסור להגביה החבית, דהא כתב הר"ן ל"ש דמטה על צדה הרי דמפרש דקאי ארישא דמניח אפילו נוטה על צדה אסור. גם ל"ל כמו שתירץ הרז"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי דא"כ ל"ש עליה דברי הר"ן, במ"ש להקשות מחריות של דקל, דהא מיירי במניח שלא ע"ד כיסוי, וצריך לימוד גדול להבין דברי חכמים וחידותם. שוב ראיתי לרבינו שמואל אידלס ז"ל הקשה כן על רש"י ז"ל, מה הביאו לידי כך לפרש דרבה אסיפא קאי, אבל מה שתירץ דפירש"י כן דלא להוי פלוגתא דר' אמי ור' אסי פלוגתא רחוקה בתלתא דרגין דלר' אמי אפילו ניעור אסור, ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטל, אינו מחוור כ"כ, דבדינא דבסיס לא פליגי, ותרווייהו ס"ל דהיכא דהוי בסוס אפילו ניעור אסור, אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר, דנעשה כלי או דלא נעשה כלי ונעשה בסיס, וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא"כ הפלוגתא רק בחד מילתא, ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה, דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור: ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של מהר"ש איידלס ז"ל, דלכך פירש"י בטלטול ולא בניעור, דהוי דומי' דמייתי עלי', ואזדו לטעמייהו, כיון דשרש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא שייך שפיר ואזדו לטעמייהו, ומה שכתבתי מחוור יותר: