בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ק״כ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ק״כ עמוד א׳

    מסכת שבת דף ק״כ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־550 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    דברים שאין אדם עומד בהן על בוריין לאומרן כהלכתן:

    אלא אם כן נכשל בהן עד שאומרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המסותרין:

    לא אהיה חובש איני רגיל להיות חובש חבוש בבהמ"ד. אהיה הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה (איוב י״ב:ד׳) אני הווה:

    וממאי דמשום דיש בהן אמנה הוא דילמא על כרחיך צריכים שישיבו האמת:

    דאי אמר להו גמירנא אותן טעמי תורה:

    אמרי ליה שואלים אימא לן:

    ומשני הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש מודה הוא על האמת שלא יגע בתורה:

    בדברי תורה היו נאמנין ואין מתהללים על שקר:

    ועוד 37 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 120a · Sefaria

    תוספות

    אידי ואידי בבא לקפל פירש הרב פורת דלקפל היינו אפי' בא לקפל דלר' אבא אין חילוק בין לקפל בין להציל דאפילו להציל בחצר אחרת לא שרי אלא מזון ג' סעודות אבל אין נראה לומר דלהציל שרי אפילו מאה סעודות בחצר אחרת גם לרבי אבא דאם כן הוה ליה לאוקומי מתני' אידי ואידי בחצר אחרת וכאן בבא לקפל וכאן בבא להציל:

    נותן מים מצד זה פירש רשב"ם לאו דוקא על הטלית דהא קי"ל בפ' דם חטאת (זבחים צד:) דבבגד שרייתו זהו כיבוסו ולעיל בסוף פרק שמנה שרצים (שבת דף קיא.) פירשתי:

    Tosafot on Shabbat 120a · Sefaria

    רבנו חננאל

    מצילין סל מלא ככרות ואע"ג שיש בו ק' סעודות אקשינן איני והא תני רישא מצילין מזון ג' סעודות ותו לא ושני רב הונא לא קשיא רישא בבא לקפל. פי' כגון שמקבץ מתוך הבית ממקומות [הרבה] ונותן בכמה כלים שאין לו להציל אלא מזון של ג' סעודות בלבד. סיפא במציל כולו בכלי אחד כמות שהוא. ואע"פ שאין זה הטעם כאשר פירשנו. כי רישא במקפל ונותן בכלים שנים ושלשה. וסיפא במציל סל אחד כמות שהוא מפורש (היבננוהו מז'). בעי רב הונא בריה דר' יהושע פירש טליתו וקיפל והניח וקיפל והניח מהו. כבא לקפל דמי או כבא להציל דמי. דמגלי לן שאם קיפל בכלי אחד ונטלו. וחזר וקיפל בכלי אחד ונטלו זהו לקפל פשיטא שאינו מציל אלא מזון ג' סעודות. וכי קא מבעיא שקיפל והניח בתוך טליתו וחזר וקיפל והניח בתוך טליתו מי אמרינן כיון שמקפל ומביא כמקפל דמי ואסור. או דילמא כיון שהוא מניחן בתוך טלית אחד אחד ונוטלן כאחד כבא להציל דמי ושרי. ומיפרשא נמי הא בגמ' בסוף יציאות השבת. הנהו תרי תלמידי. מר מציל בחד מנא ומר מציל בתרי מני קמפלגי בפלוגתא דר' אבא בר זבדא ורב הונא. הכין גמרא ומיגמר מינה דלקפל בתרי תלתא מני כדפרישנא לעילא דאסיר לרב הונא ושרי לר' אבא בר זבדא ומסתייע נמי בתלמוד א"י דאמרי על מצילין סל מלא ככרות מכיון שכולו גוף אחד כמין שכולה סעודה אחת היא והאי במימרא דרב הונא ובא ר' אבא בר זבדא ופירק פירוק אחר. ואמר רישא דמתני' במציל לחצר אחרת שאין לו להציל אלא מזון ג' סעודות בלבד בין בכלי א' בין בב' ג' כלים. וסיפא במציל באותו חצר שיש לו להציל אפילו ק' סעודות בין בכלי אחד בין בכמה כלים. ולענין בעיא דרב הונא בריה דר' יהושע פשיט מדאמר רבא הא מילתא אטעייה רב שיזבי ודרש ובלבד שלא יבא כלי אחד מחזיק יתר מג' סעודות. ש"מ כבא להציל דמי ש"מ. והכי קא גמרין מדקאמר רבא דבטעותא דרש רב חסדא שלא יביא כלי מחזיק יותר מג' סעודות. שמעינן מינה כי אפילו אם יביא כלי שמחזיק כל מה שהוא חפץ ויקפל ויניח בו ויטלנו כולו בבת אחת שפיר דמי. א"ל רב נחמן בר יצחק מאי טעותא. פירוש מנ"ל דטעותא היא דילמא דוקא אמר רב שיזבי. אהדר ליה רבא לא ס"ד מדקתני לענין מי שנשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. כלי אחר לא יביא. הא בכלי אחד כמה דבעי נהוי וכן הלכה. וכיון שדרך בני אדם להזמין אורחים בשבת אומרים לאחרים בואו והצילו לכם. אבל להציל הוא ואח"כ להזמין אסור:

    ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת אוקימנא בירא שמים ולא ניחא ליה לאיתהנויי מאחריני ובחנם [נמי לא ניחא ליה למטרח]. והכי פירושא דמתני' אם היו פקחין שיודעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא הואיל ומהפקירא קא זכו ואינון האי דמהדרו ליה לבעה"ב כגון מתנה מדידהו הוא עושין חשבון כשיעור שכרן ושקלי ליה. ושארא שבקי ליה לבעה"ב. סוגיא דשמעתא שהחסיד גדול הוא מירא שמים.

    ולשם מוציא כל כלי תשמישו לרבנן בחצר המעורבת. לבן בתירא אף לשאינה מעורבת. ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול להתעטף. ואפי' יתר מי"ח כלים. וכן הלכתא. וקי"ל שמותר להערים:

    ירושלמי תני אין מערימין ר' יוסי בר אבין אמר מערימין.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 120a · Sefaria

    רשב"א

    מתני' מצילין סל מלא ככרות וכו'. ואומר לאחרים חבואו והצילו לכם. ירושלמי (דפרקין ה"ד): שכך הוא דרכו להזמין אורחים בשבת.

    ופושט וחוזר ולובש ואמר בואו והצילו עמי ירושלמי (שם ה"ה): שכן דרכם להשאיל כלים.

    גמרא פירש טליתו וקיפל. כלומר: שהביא כלים והניחן בתוך טליתו וקיפל טליתו עליהם, ואסיקנא דכבא להציל דמי, כיון שלא הוציא כל אחד בפני עצמו. ומכאן הביאו התוס' קושיא לדברי רש"י ז"ל, שפירש בסוף פרק קמא דמכלתין (יט, ב) הא דאמרינן תרי תלמידי חד מציל בחד מאנא וחד מציל בד' וה' מאני, ובפלוגתא דרב הונא ורבי אבא בר זבדא, שהיה מקפל ד' וה' כלים ומניחן בכלי אחד ומוציאן. ואינו דהא אסיקנא הכי דכבא להציל דמי, ואפילו רב הונא שרי. ועל כן פירשו הם שם שהיה מציל מזון הרבה בכלים מוחלקין (הרבה) ומוציא וחוזר ומוציא, ובאותה חצר, כרב אבא בר זבדא. אבל הרב רבינו משה ב"ן ז"ל פירש כאן, פירס טליתו והביא כלים ושפכן לתוך טליתו, ולא שהיה מוציא כלים מקופלין בתוך טליתו, ומשום דרב הונא אסר בכלים המקופלים והתיר במציל ואפילו הרבה, שאל ר' הונא בריה דרב יהושע במביא כלים ושופך לתוך טליתו ומקפל ומוציא מאי, משום דהא דמיא למציל בחדא משום דאינו מוציא אלא בכלי אחד, ובחדא למקפל שמביא כלים הרבה ומקפל לתוך טליתו.

    לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין, משום דהתם כיון שבידו הוא מוציא, מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה, רמי אנפשיה ומידכר.

    הא ד א"ר יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר. השמיטה הרב אלפסי ז"ל, והביא ברייתא דקתני טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה, לומר שאין הלכה כרב יהודה. ואע"פ שאמרו דרב יהודה דאמר כרבי שמעון בן ננס, וקיימא לן כר' שמעון בן ננס. יש לומר שהרב ז"ל סבור דרב יהודה הוא דסבירא ליה דר"ש בן ננס פליג אפילו בהא אע"ג דמקרב את כבויו. והא דתנן בפרק כירה (שבת מז, ב) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ובלבד שלא יתן לתוכו מים, ר' יוסי היא ולא רבנן וכדקא סלקא דעתך התם למימר, אבל אנן דסבירא לן כאוקימתא דרב אשי לההיא אפילו לרבנן ואומר דמקרב את הכבוי הוא ואפילו לרבנן אסור וכדדייקא בברייתא כדאיתא התם, שמעינן נמי דעד כאן לא שרי ר"ש בן ננס הכא אלא במחיצת כלים דאפשר דלא מתבקעי, אבל במחיצה של מים לא שרי, ובהא לא פליגי. וכן תירצו הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל. אבל אינו מיושב בעיני כל הצורך, דאם איתא, הוי ליה הכא נמי לאקשויי, אימר דשמעת ליה לר"ש בן ננס גורם כבוי, מקרב כבוי מי שמעת ליה, והא תנן נותנין כלי תחת הנר וכו' אבל לא יתן לתוכו מים, וכי תימא רבי יוסי היא וכולה כדשקיל וטרי בה התם בסוף כירה (שבת מז, ב), אלא שמקרב את כבוי שאמרו שם, פירוש אחר יש לו וכבר כתבתיו במקומו בסייעתא דשמיא.

    Rashba on Shabbat 120a · Sefaria

    מאירי

    המשנה השלישית ר' שמעון בן פזי אומר פורשין עור של גדי על גבי שדה תיבה ומגדל שאחז בו את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינם יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה אמר הר"ם פי' שדה צורתה ידועה אצלנו והיא תיבה קטנה וגם כן תיבה ידועה ומגדל אוצר של עץ ידוע אצלנו ונקרא בערבי מנשאר ואמרו מפני שהוא מחרך יודיעך תועלת פריסת עור גדי כי הוא יתחרך ולא יתלהב וימנע העץ מהגיע אליו האש ור' יוסי סבר גרם לכבוי אסור אפי' בשעת נפילת האש ואינה הלכה:

    אמר המאירי המשנה השלישית וענינה להתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר פורסין עור של גדי על גבי שדה תיבה ומגדל כדי שלא יאחוז בהם האור מפני שעור הגדי אינו נשרף אלא שמתחרך ומתכווץ ונמצא מגין על התיבה וכן הדין בכל שאר הענינים המגינים או המעכבים את הדליקה עד שאפשר שיבאו עממים בתוך כך ויכבו וכן עושה מחיצה בין הדליקה למקום שבגדיו לשם בכל הכלים בין מלאים בין רקים כדי שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מפני שאין יכולים לקבל את האור והם מתבקעים ומכבים את האור ואין הלכה כמותו אלא אף בכלי חרש חדשים מלאים ואע"פ שהדבר מצוי להם להתבקע כל גורם לכבוי במקום דליקה מותר ומעתה מותר אף בכל כלים שדרכם להשתבר וכן כתבו קצת מפרשים שאם לא היו לו כלים המגינים מכל וכל כגון של מתכת מותר להגין בכלי עץ הקשים אע"פ שאיפשר שהאור שולט בהם לכונה לעכב האש מעט שלא יעבור במהירות ושמא בין כך ובין כך יבאו גוים ויצילו מאליהם ואע"פ שגורם להבעיר אף גורם להבערה במקום פסידא התירו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר תורה שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבתה כבתה ולענין אם יכול ליתן מים בסמוך לאור עד שלא יוכל להתפשט לשם יראה שמותר שהרי רב יהודה אמרה בפירוש טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה והעמדנוה לדעת תנא קמא של משנתנו שהתיר בכלי חרס חדשים מלאים אע"פ שגורם לכבוי ומאחר שפסקנו כמשנתנו אף בזו הלכה כן ואע"פ שגדולי הפוסקים נמנעו מלכתבה שמא בקעה מצאו ולא רצו לפרסמה ואע"פ שאמרו בפרק כירה אין נותנין כלי של מים תחת הנר לקבל הניצוצות מפני שמקרב את כבויו אינו דומה שהרי ניצוצות אלו נופלות בתוך המים והם כבות מיד ואין זה גורם אלא מכבה אבל זו שבכאן אינו אלא גורם שלא תתפשט הדליקה ויש אוסרין בנתינת מים כלל וממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה וכן מזו שהזכרנו מכלי תחת הנר וכתבו שלא התירו אלא במחיצה של כלים אבל לא במחיצה של מים והדברים נראים כדעת ראשון להתיר אבל אם היה האור נאחז בה משני צדדים אם נותן מים באמצע אם לאו יש מפקפקין בה לומר שאף לרבנן אסור ואין הדברים נראין שהרי אף בשני צדדים אתה יכול לומר שמא לא תתפשט והרי היא כבה קודם שתגיע למים ואין כאן פסיק רישיה ואף בתלמוד המערב נראה כשטתנו שלא לאסרה אף משני צדדין אלא לדעת ר' יוסי והוא שאמרו שם ר' ירמיה בשם רב מצד אחד נותן מים כנגד השני ואם כבה כבה משני צדדין נוטלה ומתכסה בה ואם כבה כבה ר' שמואל בר' זעירא אמר ר' יוסי היא אמר ר' יוסי הוינא סברין מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן במחיצה של כלים אבל בשל מים לא מאן דמר ר' שמואל בר' זעירא ר' יוסי היא הדא אמרה אפי' במחיצה של מים היא המחלקת ומ"מ הירושלמי אינו מדוקדק שהרי אתה צריך לומר לפי שטתו שבצד אחד מודה ר' יוסי בהיתר נתינת מים ואינו כן לפי שטת הבבלי ואם אתה קורא מחיצה של מים משני צדדין אף מצד אחד כן:

    Meiri on Shabbat 120a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה י"ח כלים כו' ואינו פושטן לחזור וללבוש כו' עכ"ל היינו לרבי יוסי דהכי משמע בברייתא לקמן בגמ' דבהא פליג ר"י אדר"מ ודקתני הכא במתני' וחוזר ולובש ומוציא כו' לא אתיא כר"י אלא כת"ק וכ"ה ברא"ש ע"ש וק"ל:

    בתוס' ד"ה אידי ואידי כו' דלקפל היינו אפילו בא לקפל כו' עכ"ל ר"ל דאפילו בבא לקפל שרי באותה חצר וה"ה דהמ"ל אידי ואידי בבא להציל כו' ואפי' להציל לא שרי בחצר אחרת אלא דחדא רבותא מתרתי נקט וק"ל:

    בא"ד ה"ל לאוקמי כו' בחצר אחרת וכאן בבא לקפל כו' עכ"ל ר"ל דאמאי נאדי משינויא קמא דה"ל לאוקמא בחצר אחרת וכשינויא קמא דכאן בבא לקפל כו' ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה אטעייה כו' והאי דמקפל ונותן כו' דהא מעט מעט הוא [כופל ומטלטל] בו כו' עכ"ל צ"ע מאי קא מדמי דודאי בקיפול דהכא אפי' במנא חד איכא טרחא טפי מבא להציל משא"כ התם דליכא טרחא טפי בנופל ומטפטף בחד מנא מאם הציל בפעם אחת ואדרבה טפי איכא להתיר בטיף טיף כמ"ש התוס' לעיל בשם ר"ת בנסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא אפי' לצרף ולקלוט דאינו בהול כ"כ כו' ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 120a · Sefaria

    מהר"ם

    ברש"י ד"ה בבא להציל שהכל בסל וכו' כצ"ל:

    ד"ה בבא לקפל וכו' לטרוח ולאוספם ולחזור ולהוציא וכו' כצ"ל:

    ד"ה אטעייה וכו' והודה לו רב חסדא ואהא מתני' דאמרן וכו' כצ"ל:

    ד"ה והכי קאמר וכו' אלא לאו הכי קאמר הני יראי שמים וכו' לאו אדעתא דשכר פעולה נחות עושין וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 120a · Sefaria

    גליון הש"ס

    מתני' ולובש כל מה שיכול ללבוש ע"ל דף סה ע"ב:

    גמ' מקטורן אונקלי ופונדא עי' לעיל דף נט ע"ב תוס' ד"ה תרי המייני:

    שם ושני ספרקין נזכר במתני' פרק כ"ט משנה ב דכלים:

    מתני' עור של גדי עיין לעיל דף מט ע"א תוס' ד"ה טומנין:

    Gilyon HaShas on Shabbat 120a · Sefaria

    בן יהוידע

    שֶׁאֵין בְּיָדִי, לֹא מִקְרָא, וְלֹא מִשְׁנָה, וְלֹא תַּלְמוּד נראה לי בס"ד שִׂמְלָה זו מִקְרָא, כי היא הגלויה בכתב כשמלה שהיא גלויה, מה שאין כן תורה שבעל פה אינה גלויה בכתב, גם עוד שמלה הוא שם לה, שם מספר ספר, וְלֶחֶם זה מִשְׁנָה וּגְמָרָא שהם תורה שבעל פה, שהם מזון לתורה שבכתב, דבלעדי תורה שבעל פה לא תתקיים תורה שבכתב, גם לֶחֶם זו גְמָרָא שיש בה מלחמה בקושיות ותירוצים כדי לברר טעמי המשנה, ונקודות לֶחֶם הם שני סגו"ל שהם ששה נקודות רמז למשנה שיש בה ששה סדרים.

    Ben Yehoyada on Shabbat 120a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״כ, עמוד א׳, בהיקף של כ־550 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 194 מילים

      נפתחת ב״דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא…״

    2. קטע 231 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מַצִּילִין סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת, אַף עַל…״

    3. קטע 341 מילים

      נפתחת ב״לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן — לֶחָצֵר הַמְעוֹרֶבֶת. בֶּן…״

    4. קטע 477 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וְהָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת…״

    5. קטע 556 מילים

      נפתחת ב״מִדְּאָמַר רָבָא: אַטְעֲיֵהּ רַב שֵׁיזְבִי לְרַב חִסְדָּא,…״

    6. קטע 658 מילים

      נפתחת ב״וְעִיגּוּל שֶׁל דְּבֵילָה כּוּ׳. חֶשְׁבּוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?…״

    7. קטע 738 מילים

      נפתחת ב״וּלְהֵיכָן מַצִּילִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי…״

    8. קטע 851 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹבֵשׁ מוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ…״

    9. קטע 953 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: פּוֹרְסִין…״

    10. קטע 1051 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טַלִּית…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁלִים בָּהֶן יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ, ״קָצִין תִּהְיֶה לָנוּ״. ״יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ וְגוֹ׳״ — אֵין יִשָּׂא אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳״. ״לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ״ — לֹא אֶהְיֶה מֵחוֹבְשֵׁי עַצְמָן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. ״וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה״ — שֶׁאֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא גְּמָרָא. וּמִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי אֲמַר לְהוּ גְּמִירְנָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵימָא לַן. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר גְּמַר וּשְׁכַח, מַאי ״לֹא אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ״? — כְּלָל! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּדִבְרֵי תוֹרָה, כָּאן בְּמַשָּׂא וּמַתָּן.

    מַתְנִי׳ מַצִּילִין סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעוּדוֹת, וְעִיגּוּל שֶׁל דְּבֵילָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְאִם הָיוּ פִּיקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת.

    לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן — לֶחָצֵר הַמְעוֹרֶבֶת. בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעוֹרֶבֶת. וּלְשָׁם מוֹצִיא כׇּל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וְלוֹבֵשׁ כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטֵף כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁמֹנָה עָשָׂר כֵּלִים. וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי.

    גְּמָ׳ וְהָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת וְתוּ לָא! אָמַר רַב הוּנָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — בְּבָא לְהַצִּיל, כָּאן — בְּבָא לְקַפֵּל. וּבָא לְהַצִּיל — מַצִּיל אֶת כּוּלָּן. בָּא לְקַפֵּל — אֵינוֹ מְקַפֵּל אֶלָּא מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: אִידֵּי וְאִידֵּי בָּבָא לְקַפֵּל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — לְאוֹתָהּ חָצֵר, כָּאן — לְחָצֵר אַחֶרֶת. בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פֵּירַשׂ טַלִּיתוֹ, וְקִיפֵּל וְהִנִּיחַ, וְקִיפֵּל וְהִנִּיחַ, מַאי: כְּבָא לְהַצִּיל דָּמֵי, אוֹ כְּבָא לְקַפֵּל דָּמֵי?

    מִדְּאָמַר רָבָא: אַטְעֲיֵהּ רַב שֵׁיזְבִי לְרַב חִסְדָּא, וּדְרַשׁ: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, שְׁמַע מִינַּהּ כְּבָא לְהַצִּיל דָּמֵי, וְשַׁפִּיר דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי טָעוּתָא? אֲמַר לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלוֹט, כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף. כְּלִי אַחֵר הוּא דְּלָא, אֲבָל בְּהָהוּא מָנָא — כַּמָּה דְּבָעֵי מַצִּיל.

    וְעִיגּוּל שֶׁל דְּבֵילָה כּוּ׳. חֶשְׁבּוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? מֵהֶפְקֵירָא קָזָכוּ? — אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אָמַר רָבָא: חֲסִידֵי אַגְרָא דְשַׁבְּתָא שָׁקְלִי?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכָא בִּירֵא שָׁמַיִם עָסְקִינַן, וְלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְהֲנֵי מֵאֲחֵרִים, וּבְחִנָּם נָמֵי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיטְרַח. וְהָכִי קָאָמַר: וְאִם הָיוּ פִּיקְחִין, דְּיָדְעִי דִּכְהַאי גַּוְונָא לָאו שְׂכַר שַׁבָּת הוּא, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר הַשַּׁבָּת.

    וּלְהֵיכָן מַצִּילִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״לָכֶם״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״עִמִּי״? אָמְרִי: גַּבֵּי מְזוֹנוֹת קָתָנֵי ״לָכֶם״ — מִשּׁוּם דְּלָא קָא חֲזֵי אֶלָּא מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. אֲבָל גַּבֵּי לְבוּשִׁים קָתָנֵי ״עִמִּי״ — מִשּׁוּם דְּקָחֲזֵי לֵיהּ לְכוּלֵּי יוֹמָא.

    תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹבֵשׁ מוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וַאֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁמֹנָה עָשָׂר כֵּלִים, וְאֵלּוּ הֵם שְׁמֹנָה עָשָׂר כֵּלִים: מִקְטוֹרֶן, אוּנְקְלֵי, וּפוּנְדָּא, קַלְבּוֹס שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְחָלוּק, וְאַפִּילְיוֹן, וּמַעְפּוֹרֶת, וּשְׁנֵי סַפְרֵקִין, וּשְׁנֵי מִנְעָלִים, וּשְׁנֵי אַנְפִּילָאוֹת, וּשְׁנֵי פַּרְגּוֹד, וַחֲגוֹר שֶׁבְּמׇתְנָיו, וְכוֹבַע שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, וְסוּדָר שֶׁבְּצַוָּארוֹ.

    מַתְנִי׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ. וְעוֹשִׂין מְחִיצָה בְּכׇל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִין בֵּין רֵיקָנִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַּעֲבוֹר הַדְּלֵיקָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם, לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵיקָה.

    גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצַּד אֶחָד — נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם מִצַּד אַחֵר, וְאִם כָּבְתָה — כָּבְתָה. מֵיתִיבִי: טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצַּד אֶחָד — פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ, וְאִם כָּבְתָה — כָּבְתָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר — פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ, וְאִם כָּבָה — כָּבָה.