דף ביאור
מסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳
מסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־526 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בועל נדה כטמא מת סיפא דמתני' דלעיל היא:
מצורע חמור מזב למחנותיו כדאמרן וכן זב מטמא מת:
יצא בעל קרי מפרש ואזיל מאי היא:
לא יצא מכלל טמא מת כו' והכי משמע יצא בעל קרי מכלל זה דהנך לפי חומר טומאתן חומר שלוחן יצא בעל קרי שאע"פ שטמא מת חמור ממנו שהוא טומאת שבעה וזה טומאת ערב אפילו הכי לענין מחנות בעל קרי חמור דעל כרחיך כי כתיב וכל זב לרבויי בעל קרי אתא לכלל זב וכל טמא לרבויי טמא שרץ לכלל טמא מת אתא דכל חד וחד למאי דדמי ליה מדמינן ליה ובעל קרי דומה לזב שהטומאה יוצאה עליו מגופו:
ויצא אל מחוץ למחנה בבעל קרי כתיב כי יהיה בך איש וגו':
הכי גרסינן ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דקאמר קרא שאם נטמא בעזרה יצא משתיהן:
אמר ליה אכתי לא אעילתיה אפיקתיה עדיין לא הכנסתו למחנה לויה וכבר הוצאתו ממנה דמדקאמרת לא יבא לתוכה מכלל דעומד חוצה לה וקאמר לא יכנס והא אכתי לא אישתעי בזה שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לויה לשלחו ממנה וקא מזהר ליה שלא יכנס כאילו כבר יצא אכתי לא אעילתיה כלומר עדיין לא דיבר על כניסתו מה תהא עליה אפיקתיה ודיבר עליו כאילו יצא. ל"א גרסי' אכתי לא אפיקתיה אעילתי' עדיין לא הוצרכתו לצאת ממחנה לויה וכבר הזהרתו שלא יכנס והיינו אעילתיה כבר אתה מדבר בכניסתו:
אלא אימא הכי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה וכשבא לצאת ממנה אל יכנס במחנה שכינה ואי לא הוו כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינא ליה בעומד במחנה שכינה ומצריכו לצאת ממנה אבל עומד במחנה לויה אין משתלח והשתא דכתבינן שתי מחנות על כרחיך הכי תוקמא:
ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 68a · Sefaria
תוספות
האי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת כו' הוי מצי לשנויי כדמשני בפ"ק דיומא (דף ו:) דלעולם לטומאת שבעה וסיפא איצטריכא ליה אלא שחמור הימנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין:
Tosafot on Pesachim 68a · Sefaria
רבנו חננאל
ת"ש מסיפא ובועל נדה כטמא מת למאי אילימא לטומאה הא בהדיא כתיב בתרוייהו טומאת שבעה אלא לאו למחנותם כשם שטמא מת חוץ למחנה אחת כך בועל נדה חוץ למחנה אחת ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם קשיא לר' יוחנן ומשני מידי איריא רישא לטומאה סיפא למחנותם:
ת"ש מצורע חמור מזב וזב חמור מטמא מת יצא בעל קרי שטמא מת חמור ממנו מאי לאו יצא מכלל זב ונכנס לטומאת מת ואע"פ שטמא מת חמור ממנו מדקתני הכי שמעי' מיהת שבועל נדה כטמא מת חוץ למחנה אחת ומשני לא יצא ממחנה טמא מת ונכנס למחנה זב להשתלח חוץ לשתי מחנות ואע"ג שטמא מת חמור ממנו הואיל ובעל קרי טומאה מגופו יוצא לזב מוקמינן ליה תאני תנא קמיה דרב יצחק ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה (שכינה) [לויה] אמר ליה אכתי לא אפיקתיה (אלא) אעילתיה פי' מכדי הני קראי בבעל קרי כתיבי ובעל קרי נתרבה מזב דטומאה יוצא מגופו וחוץ לשתי מחנות משתלח כמו הזב ועדיין לא אפיקתיה אלא ממחנה שכינה וצריכת עוד לאפוקיה ממחנה לויה וקודם שתוציאו ממחנה לויה חזרת ואמרת לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה מכלל דבמחנה לויה נכנס ואתה מזהירו שלא יכנס ממחנה לויה למחנה שכינה עדיין לא יצא ממחנה לויה ואתה צריך להוציאו עוד אלא כך אמור ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה כלומר לא יבוא ממחנה ישראל לתוך מחנה לויה:
ומתקיף רבינא דלמא בעל קרי אינו משתלח אלא חוץ למחנה שכינה והני קראי לחיוביה חד קרא בעשה והוא ויצא חד קרא והוא לא יבוא בלאו ללמד כי בעל קרי הנכנס למחנה שכינה עובר בעשה ולא תעשה ודחי' אם כן נכתוב רחמנא ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא תו אמאי כתיב אל תוך המחנה ללמד שהתורה הזהירה על המחנה אחרת:
מיחוי קרביו מנקבן בסכין להוציא הרעי פי' שירקא דמעיא השומן הדומה למוח ודבוק במעים כמו הפרש הדבוק במעים ואינו מתפרק אלא בגרירה אלא בסכין כמו הרשעים שמחזיקין בנכסי הטובים כתיב וחרבות מחים גרים יאכלו פי' וחרבות נכסי מחים הרשעים גרים יאכלו הצדיקים כלומר נכסי הרשעים הצדיקים יאכלו אותם:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 68a · Sefaria
מאירי
אע"פ שבעל קרי דינו כזב להשתלח חוץ לשתי מחנות כמו שביארנו מ"מ טמא שרץ וכיוצא בו אינו משתלח אלא ממחנה שכינה ומותרין ליכנס במחנה לויה ואף בועל נדה אע"פ שהוא כנדה לענין שבעה לענין שלוח מיהא הרי הוא כטמא מת וכן טומאת משכב ומושב שבו אינו שוה לטומאת משכב ומושב של נדה עצמה שמשכב ומושב של נדה עצמה אב הטומאה ושל בועל נדה ולד הטומאה ואין אדם וכלים מיטמאין בו אלא אוכלין ומשקין בלבד:
Meiri on Pesachim 68a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא ומדסיפא למחנותם הוי רישא נמי למחנותם כו' והא דלא תני להו בחדא בבא בעל קרי ובועל נדה כטמא מת או כמגע שרץ למחנותם דאע"ג דלא איצטריך ליה למתני לטומאתם מ"מ תני להו למחנותם כפי טומאתם בתרתי בבי וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 68a · Sefaria
מהר"ם
ברש"י ד"ה יהיה שבעתיים וכו' הן ארבעים ותשע וכתיב וכו' כצ"ל:
ד"ה כתיב אני אמית וכו' ה"ג דבר אחר וכו' ער אז ידלג כאיל פסח מיתה באחד וחיים באחד הוא סוף הדבור ומה שכתוב בספרים אני ממית את המתים ואני מחיה ודן את החיים הוא ט"ס:
Maharam on Pesachim 68a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' כאן במחנה שכינה עי' ילקוט תהלים טו בפסוק כי צדיק ה':
Gilyon HaShas on Pesachim 68a · Sefaria
בן יהוידע
מַאי דִּכְתִיב (ישעיה ה, יז) "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם". נראה לי בס"ד דריש 'כְבָשִׂים' על ישראל משום דכתיב (ירמיה נ, יז) 'שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל' וידוע שישראל הם בסוד החסדים דרמוזים בכבשים ואומות העולם בגבורות שרמוזים בעזים וכמו שאמרו במאמר הגמרא (שבת עז:) 'מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי אמר לו כברייתו של עולם דאחר חשוכא אתי נהורא' ולכן כתיב (בראשית כה, כו) 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו'.
עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵּתִים נראה לי בס"ד מה שיהיה להם מעלה זו לעתיד מפני דעתה על ידי מעשיהם הטובים מחיים ניצוצי הקדושה בבירור שעושים להם מן הקליפה וכן מבררים ניצוצי נשמות המגולגלים בדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] ומחיים אותם ולכן בזכות זה יזכו להחיות גופים המתים. ובזה יובן בס"ד הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ (דברי הימים א' טז, לה) שאנחנו מהללים אותך שאתה מחיה המתים גם אנחנו נתהלל בה שנהיה גם אנחנו מחיים מתים. וכיוצא בזה פרשתי הפסוק הנזכר על מאמר (בבא בתרא עה:) עתידים הצדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר (ישעיה ד, ג) 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ'. והנה בגמרא דריש הכא 'כְּדָבְרָם' על אליהו זכור לטוב ואלישע הנביא ע"ה ונראה דנרמזו באות מ"ם סתומה דתיבת 'כְּדָבְרָ ם ' שמספרה ת"ר [600] והם כל אחד יש בשמו חמשה אותיות וידוע מה שאיתא בספר יצירה, חמשה אבנים בונים ק"ך בתים ואם כן כל אחד יש לו ק"ך צרופים של חמש אותיות שמספרם ת"ר אותיות כמנין מ"ם סתומה וזהו 'כְּדָבְרָם' רוצה לומר 'כדבר מ"ם' ולעיל דרש כְּדָבְרָם 'כמדובר בם' רוצה לומר 'כמדובר במ"ם'.
"בָּשָׁן", זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן קשה למה הקדים אלישע לאליהו זכור לטוב? ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ותירץ לפי שאלישע החיה שנים יעיין שם. ואני ההדיוט נראה לי בס"ד לפי כי באלישע הנביא ע"ה איכא רבותא טפי מפני דאליהו ז"ל קודם שבא לעולם הזה היה מלאך בשמים ואחר כך עלה בסערה בשמים וחזר להיות מלאך שם וכמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל על בתרא דף ק"ט עיין שם. וכיון דהיה תחילתו מלאך וסופו מלאך אין בזה חידוש כל כך שהחיה את המת כאשר היה באלישע הנביא ע"ה שהיה אדם ילוד אשה ממש ולכך הקדים את אלישע הנביא ע"ה. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו תירץ דגבי אלישע איכא רבותא טפי משום דגבי אליהו זכור לטוב יש לומר זכות העולם וזכות הצדיקים אשר בישראל גרם בזה דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף קיג) אחר דבעי רחמי ויהבו ליה מפתח של גשמים דעל ידי כך עשה עצירת גשמים חזא קודשא בריך הוא דאיכא צערא בעלמא ולכך אמר לו 'קוּם לֵךְ צָרְפַתָה' (מלכים א' יז, ט) כדי לגלגל הדבר שיחזיר את מפתח של גשמים וירד מטר דעל ידי כך מת בנה של צרפתית ובקש מהקב"ה שיתן לו מפתח של תחיית המתים להחיותו ואמר לו הקב"ה כבר יש בידך מפתח של גשמים ואם אתן לך גם מפתח זה יהיו בידך שתים וישאר בידי רק אחד ואין משורת הכבוד, על כן תחזיר לי מפתח של גשמים ואתן לך זה וכן עשה, ועל ידי כך ירדו גשמים ורווח עלמא. ואם כן יש לומר זכות הרבים וזכות העולם גרם בזה כדי שיהיה מטר על פני האדמה מה שאין כן באלישע דלא הוה הכי אלא הוי רבותא דידיה לגמרי לכך הקדימו עכ"ד נר"ו. ודע אף על גב דאמרו בגמרא (סנהדרין צב:) מתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא התם לא החיה אותם הוא בעצמו אלא ניבא על תחייה שלהם דכתיב (יחזקאל לז, ה) 'כֹּה אָמַר אֲדֹ' הֳ' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם'.
לָא קַשְׁיָא, כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ נראה לי בס"ד לכן תהיה השמש נוספת מנין גֶּשֶׁם [343] על מה שהיא עתה לרמוז כי זה היתרון גם כן אינו אלא רק בעוד שהגשם על הארץ דהיינו לימות המשיח שעדיין יש גשמיות בעולם אבל לעולם הבא שמזדכך הגשם לגמרי אז גם זה האור לא יהיה נחשב כלום לכן אמר (שיר השירים ב, יא) 'כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ' פירוש 'הַסְּתָיו' [481] גימטריא תפ"א כמנין פלונית [לילית=480] עם כללות שלה עבר כוחה לגמרי אז גם ה'גֶּשֶׁם' [343] שהוא יתרון אור השמש הגדול שהוא שמ"ג פעמים 'חָלַף הָלַךְ לוֹ' שלא נצטרך אליו עוד דכתיב (ישעיהו כד, כג) 'וּבוֹשָׁה הַחַמָּה' כי אור לנו באור השכינה וזהו שנאמר (תהלים עב, ז) 'וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ' שנזכה לאור באור השכינה שלא נצטרך לאור הירח כמו שנאמר (ישעיהו כד, כג) 'וְחָפְרָה הַלְּבָנָה' דאז יתקיים משום הכי (ישעיה ב, ה) 'לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר הֳ''.
רָבָא רָמִי כְּתִיב: (דברים לב, לט) "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", וּכְתִיב: "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" הַשְׁתָּא אַחוּיֵי מְחַיֵּי, אַסּוּיֵי, לֹא כָּל־שֶׁכֵּן. נראה לי בס"ד דקשיא ליה דתחלתו נקיט לשון עתיד אָמִית וַאֲחַיֶּה וסופו נקיט לשון עבר מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא דלא אמר 'אמחץ ואני ארפא' ועוד קשיא ליה נמי יתור לשון הַשְׁתָּא אַחוּיֵי וכו'. ותירץ כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא וכו' פירוש אין נחשב פלא מצידי שגם דברים שהם נעשים הפך הטבע המה לגבי דידי נחשבים בעשייתם כמו מה שנעשה בטבע וכאלו הם דבר ההוה ורגיל תמיד וכמו שכתב הרב בינה לעתים ז"ל על פסוק (תהלים קיח, כג) 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' כדבר הווה ורגיל אך מה ש'הִיא נִפְלָאת' אין זה אלא 'בְּעֵינֵינוּ' עיין שם. ולזה אמר כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי וכו' פירוש כמו שרפואת המחץ הוא דבר הווה ורגיל ואינו פלא כן כְּשֶׁאָמִית אֲחַיֶּה אותם בנקל שאין נחשב בזה מצידי לדבר פלא.
Ben Yehoyada on Pesachim 68a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ס״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־526 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 117 מילים
נפתחת ב״בּוֹעֵל נִדָּה כִּטְמֵא מֵת. לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאָתָם,…״
- קטע 216 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָאו, לְמַחֲנוֹתָם. וּמִדְּסֵיפָא לְמַחֲנוֹתָם הָוֵי —…״
- קטע 315 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: מְצוֹרָע חָמוּר מִזָּב, וְזָב חָמוּר מִטְּמֵא…״
- קטע 419 מילים
נפתחת ב״מַאי יָצָא? לָאו: יָצָא מִכְּלַל זָב וּבָא…״
- קטע 524 מילים
נפתחת ב״לֹא, יָצָא מִמַּחֲנֵה טְמֵא מֵת וְנִכְנַס לְמַחֲנֵה…״
- קטע 631 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי:…״
- קטע 729 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתִּי לָא עַיֵּילְתֵּיהּ, אַפֵּיקְתֵּיהּ. לִישָּׁנָא…״
- קטע 834 מילים
נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַחֲנֵה…״
- קטע 922 מילים
נפתחת ב״וּמִיחוּי קְרָבָיו וְכוּ׳. מַאי מִיחוּי קְרָבָיו? רַב…״
- קטע 1022 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): מַאי טַעְמָא דְּחִיָּיא בַּר…״
- קטע 1135 מילים
נפתחת ב״״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם״, אָמַר מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה…״
- קטע 1229 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב.…״
- קטע 1333 מילים
נפתחת ב״בָּשָׁן — זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן,…״
- קטע 1430 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1532 מילים
נפתחת ב״עוּלָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח״, וּכְתִיב:…״
- קטע 1629 מילים
נפתחת ב״רַב חִסְדָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה…״
- קטע 1729 מילים
נפתחת ב״וְלִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת…״
- קטע 1833 מילים
נפתחת ב״רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וּכְתִיב:…״
- קטע 1947 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״ יָכוֹל מִיתָה…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳ · קטע 10 — “…מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף ״וְנִכְסֵיהֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא צַדִּיקַיָּא יַחְסְנוּן״.”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳ · קטע 8 — “מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְלַעֲבוֹר…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳ · קטע 14 — “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עֲתִידִים…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳ · קטע 11 — “…כַּמְדוּבָּר בָּם? אָמַר אַבָּיֵי: ״וְחׇרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ״. אֲמַר…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת פסחים דף ס״ח עמוד א׳ · קטע 15 — “עוּלָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח״, וּכְתִיב: ״כִּי הַנַּעַר…”
לשון המקור
בּוֹעֵל נִדָּה כִּטְמֵא מֵת. לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאָתָם, הַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ, וְהַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ.
אֶלָּא לָאו, לְמַחֲנוֹתָם. וּמִדְּסֵיפָא לְמַחֲנוֹתָם הָוֵי — רֵישָׁא נָמֵי לְמַחֲנוֹתָם! מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.
מֵיתִיבִי: מְצוֹרָע חָמוּר מִזָּב, וְזָב חָמוּר מִטְּמֵא מֵת, יָצָא בַּעַל קֶרִי שֶׁטְּמֵא מֵת חָמוּר מִמֶּנּוּ.
מַאי יָצָא? לָאו: יָצָא מִכְּלַל זָב וּבָא לִכְלַל טְמֵא מֵת, דְּהָא טְמֵא מֵת חָמוּר מִמֶּנּוּ — וּמוּתָּר בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה!
לֹא, יָצָא מִמַּחֲנֵה טְמֵא מֵת וְנִכְנַס לְמַחֲנֵה זָב, וְאַף עַל גַּב דִּטְמֵא מֵת חָמוּר מִמֶּנּוּ (דְּמוּתָּר) בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה — לְמַאי דְּדָמֵי לֵיהּ מְדַמֵּינַן לֵיהּ.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה שְׁכִינָה. ״לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה לְוִיָּה. מִכָּאן לְבַעַל קֶרִי שֶׁיֵּצֵא חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת.
אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתִּי לָא עַיֵּילְתֵּיהּ, אַפֵּיקְתֵּיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אַכַּתִּי לָא אַפֵּיקְתֵּיהּ, עַיֵּילְתֵּיהּ. אֶלָּא אֵימָא: ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה לְוִיָּה. ״לָא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה״ — זוֹ מַחֲנֵה שְׁכִינָה.
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְלֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ״, ״הַמַּחֲנֶה״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה אַחֶרֶת.
וּמִיחוּי קְרָבָיו וְכוּ׳. מַאי מִיחוּי קְרָבָיו? רַב הוּנָא אָמַר: שֶׁמְּנַקְּבָן בְּסַכִּין. (רַב) חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: שִׁירְקָא דִמְעִיָּיא דְּנָפְקָא אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא.
אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): מַאי טַעְמָא דְּחִיָּיא בַּר רַב? דִּכְתִיב: ״וְחׇרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ״, מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף ״וְנִכְסֵיהֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא צַדִּיקַיָּא יַחְסְנוּן״.
״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם״, אָמַר מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה אָמַר רַב: כַּמְדוּבָּר בָּם. מַאי כַּמְדוּבָּר בָּם? אָמַר אַבָּיֵי: ״וְחׇרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא אִי כְּתִיב ״חׇרְבוֹת״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״וְחׇרְבוֹת״, מִילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ אֶת הַמֵּתִים. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם״.
בָּשָׁן — זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעְנַי וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן״, וּכְתִיב: ״פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ״. גִּלְעָד — זֶה אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתּוֹשָׁבֵי גִלְעָד וְגוֹ׳״.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים״, וּכְתִיב: ״וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר״.
עוּלָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח״, וּכְתִיב: ״כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן בַּגּוֹיִם. וְגוֹיִם מַאי בָּעוּ הָתָם? דִּכְתִיב: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם״.
רַב חִסְדָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.
וְלִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִידֵּי וְאִידֵּי לָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה, כָּאן — בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים.
רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. הַשְׁתָּא אַחוֹיֵי מַחֲיֵי, מְרַפֵּא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה שֶׁאֲנִי מֵמִית — אֲנִי מְחַיֶּה, כְּמוֹ שֶׁמָּחַצְתִּי — וַאֲנִי אֶרְפָּא.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״ יָכוֹל מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״, מָה מַכָּה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: בַּתְּחִלָּה מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה, וַהֲדַר מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא.