מסכת פסחים דף נ״ט עמוד ב׳

והעלה הכהן את העולה ואת המנחה וגו' בפר חטאת כתיב ומדהוה ליה למיכתב ואת העולה יעלה וכתיב והעלה משמע אפילו הביא העולה קודם לחטאת יכפר:

דסברי דיומא היא כשמקטירים כל הלילה אברים שניתותרו מקרבנות שנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ויראו את האברים הללו יהו סבורין שגם אלה ניתותרו וראויין להקטירם היום ויקטירם ועברי אעשה דהשלמה:

זריזין הן והמעלן שם יודיע לאחיו הכהנים ויזהרו בהן:

אמר ליה רב אשי כו' אדרב פפא פריך דאמר מלינן:

מכדי כל כמה דלא מקטרי אמורין דחטאת כהנים בשר החטאת לא מצי אכלי ובעלים לא הויא להו כפרה ועדיין מחוסר כפורים הוא והיאך יאכל בקדשים:

בחזה ושוק הנתונים לכהנים מן השלמים:

ואכלו אותם במלואים כתיב:

אשר כופר בהם כתב כפרה גבי אכילה למימרא דאף באכילה תלויה כפרה:

עשאום כמי שנטמאו אימורין או אבדו למאן דאמר (לקמן פסחים דף עז:) אין הציץ מרצה על העולין ניחא הא דנקט הכא שנטמאו או אבדו אבל ברייתא דלקמן (פסחים דף פ:) על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב צ"ל הואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורין:

יכול נטמאו או שאבדו לא יהו הכהנים כו' הכי סלקא מסקנא הכא דאי לא אכלי כהנים לא מכפרי בעלים ולא משתרו לאכול בקדשים ומקשה ריב"א דבהאשה רבה (יבמות דף צ.) אמר ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצי כו' ומשני מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים מתכפרין אלמא אף על גב דבשר אינו נאכל בעלים מתכפרין וי"ל דהיכא דחזי לאכילה מדאורייתא מתכפרין והכא בעי למימר דכל כמה דלא חזו כהנים לאכילת בשר לא מתכפרים בעלים ומיהו קשה מנטמא בשר היאך זורק את הדם הא אין לבשר שעת היתר לכהנים ונראה לפרש דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים אבל אם נטמא אחרי כן או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים:

ולא עולת חול ביו"ט הקשה ריב"א דהא קרא בשבת כתיב דחמיר אבל ביו"ט דקיל מנא לן דלא קרבה וי"ל דאתיא כרבי עקיבא דאמר בסוף אלו קשרים (שבת דף קיד.) עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין בי"ט ומשמע ליה קרא עולת שבת זו בשבת אחרת דהיינו של שבת בי"ט מכלל דשל חול בי"ט לא קרבה וקשה לר' עקיבא תיפוק לי' דחלבי שבת קריבין בי"ט מקרא דהכא דלא ילין הא כל הלילה ילין דלכל הפחות מיתוקם בארבעה עשר שחל להיות בשבת תימה לר"י הא קרא בנותר דבשר מיירי דהא לקמן (פסחים דף סג:) מחייב שוחט על חמץ אחד מבני חבורה מדכתיב לא ילין בתריה דמשמע הני דקיימינן עלי' בלא ילין וכל הלילה ילין כדר' עקיבא אוקימנא לסוגיא דהכא ושמעינן ליה לר' עקיבא דפסח נאכל כל הלילה עד שעת חפזון ואיכא למימר דמשמע ליה למסדר הש"ס דקרא בכל הזבח מיירי בין בבשר ובין באימורין ומדלא כתיב חלב כמו גבי חלב חגי ומדלא כתיב גבי אכילה דואכלו את הבשר כדכתב התם לא תותירו ש"מ דבתרווייהו משתעי:

בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן בירושלמי דייק מקרא דלא ילין חלב חגי כה"ג ומוקי לה נמי ר' אבהו בי"ד שחל להיות בשבת ופריך דלא מצי לאוקמי בשבת דחגי כתיב דהיינו חגיגה הבאה עם הפסח דלא דחיא שבת כדאמר לקמן באלו דברים (פסחים דף סט:) ומפרש דה"ק שמרהו שלא יבא לידי בל ילין שיקריבהו מבעוד יום בשעה הראויה לו ותימה על ירושלמי דפריך מינה דהאי קרא דחלב חגי דבחגיגת חמשה עשר מיירי כדמוכח באלו דברים הקשה רשב"א לבן תימא דדריש לקמן באלו דברים (פסחים דף ע.) חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח דזבח חג זה חגיגה היכי מיתוק' האי קרא בשבת הא מודה דלא דחיא שבת כדמוכח התם וי"ל דבן תימא יסבור כר' ישמעאל דאמר באלו קשרים (שבת דף קיד:) דחלבי חול קריבין בי"ט אי נמי בן תימא יפרש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין כדמפרש בירושלמי:

דאי ר' מאיר האמר תפוס לשון ראשון אור"י דרבא לטעמיה דאית ליה דפליגי בתפוס לשון ראשון דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף ל.) עדיין היא מחלוקת פירוש אפילו בתמורת עולה ושלמים פליג ר"מ ובלאו הכי הך דיוקא דהכא לא מיתוקם אלא אליבא דרבא דמייתי לקמן בפירקין (פסחים דף סג.) גבי אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כו' וסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת ופליגי בתפוס לשון ראשון אפילו בכי האי גוונא אף על גב דאינה לשחיטה אלא לבסוף וברגע אחרון יש לשניהם לחול וסבר ר"מ התם תפוס לשון ראשון אע"פ שלא חל בשעה שאמר דלרבה ואביי דלקמן דסבירא להו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חיילי תרווייהו אפילו לר"מ כמו שנאמר לקמן וא"כ לא יכשיר הכא לר"מ לשמו ושלא לשמו אפי' בעבודה אחת:

אמר ליה רב אדא לרב פפא וכי עבידי מילתא דאתי בה לידי תקלה הני אמורין דאמרת מעלן ומלינן על גבי המזבח ניחוש דילמא סברי דיומיה נינהו ואתו לאקטרינהו ופריק כהנים זריזין הן ולא אתו לידי תקלה והא כמה דלא מתקטרי אימורין לא מיתכיל בשר ולא [סלקא] לבעלי' טהרה שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ופרקי' כיון דלא אפשר להקטיר לאימורין הללו נעשו כמי שנטמאו או שאבדו והכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין דתניא יכול נטמאו אימורין כו':

רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר [הא] כל הלילה ילין ויקטיר איזו שעה שיזדמן לו שיקטיר מן הלילה יקטיר והכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות הנה כל הקרבנות עם תמיד של שחר הן קרבים קודם תמיד של בין הערבים ופריק באותן החלבים שנותרו מן היום מקריבין כל הלילה והזהירה תורה לא ילין מכל אותן החלבים עד הבקר:

רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כשרין להקרבה והא הפסח נשחט בארבעה עשר והוא חול והלילה שהוא לילי חמשה עשר יום טוב הוא וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת שבת בחול ופרקי' האי קרא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח ודיקינן מינה לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין כלומר יקריב לילי חמשה עשר אע"פ שהוא יו"ט בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט כלומר דברים הנשחטין בשבת חלביהן קריבין ביום טוב:

אמר ליה רבא ונימא ליה לקרא דבארבעה עשר שחל להיות בשבת כתיבת א"ל שבקיה לקרא כיון דלית ליה דרשה אחרינא הוא דחיק ומוקים נפשיה בהכי:

המשנה השניה הכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו קבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו או שלא לשמו ולשמו פסול כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אמר הר"ם עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה ובקבלת הדם ובהליכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח ואימתי שיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר יתבאר לשם ובפרט הפסח והחטאת כאשר יפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר שחטו קודם חצות פסול שנא' בין הערבים וקודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד ואם נזרק כשר שלא לאוכליו הם חולה זקן וקטן שאין יכולים לאכול כזית בשר מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא באנשים ידועים והוא אמרו תכסו על השה ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו שנא' איש לפי אכלו ושאין אוכל ממנו ערל שנא' וכל ערל לא יאכל בו ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכלו ממנו שנ' איש לפי אכלו ואינו נשחט אלא לטהור שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ומה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו וכשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח לאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולים מן הכשרים ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח ממרס בדמו פי' ממשמש בו ומניעו כדי שלא יקרוש:

אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו פי' התבאר בזבחים שמחשבה שאינה ראויה פוסלת בקדשים כל שמחשב אותה מחשבה בזמן שהוא מתעסק בקרבן באחת מארבע עבודות שהן שעת שחיטה או שעת קבלת הדם או שעת הולכתו למזבח או שעת זריקה אבל אם היתה לו מחשבה זו כשהוא מתעסק בקרבן בדבר אחר שלא מארבע עבודות אלו כגון בשעת הולכת אמורין למזבח או בשעת הקטרתם אינו כלום:

ומחשבה זו שפוסלת באחת מארבע עבודות חלוקה לשלשה פנים כל אחת חמורה מחברתה הראשונה נקראת מחשבת זמן והיא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול מהן דבר הראוי לאכילה אחר זמן אכילתם או להקטיר מהן דבר הראוי להקטרה אחר זמן הקטרתם שאכילת מזבח אף היא אכילה היא וזו חמורה מכולן שפוסלת בכל הקדשים ומפגלתם ר"ל שזהו הנקרא פגול והאוכלו בכרת והשנית מחשבת מקום והוא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול או להקטיר מהם חוץ למקום הראוי לאכילתם וזו פוסלת בכל הקדשים אבל אינה מפגלת ר"ל שאין זה פגול להתחייב האוכל בכרת אלא שהוא פסול וכן הדין בשתיהן אם חישב מאחת מעבודות אלו לחברתה כגון שחשב בשעת שחיטה יזרוק דמה חוץ לזמנה או חוץ למקומה שמחשבין מעבודה לעבודה השלישית מחשבת שינוי השם כגון עולה ששחטה או קבל דמה או הוליך או זרק לשם שלמים או שהיתה של ראובן ושחט או קבל או הוליך או זרק לשם שמעון וזו אינה פוסלת אלא בחטאת ובפסח שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן ולאכול את בשרן אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כלומר שאם שחט עולה לשם שלמים לא עלתה לו לעולה ולא לשלמים וחייב להביא עולה אחרת ואם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לאחד מהם אבל הזבח כשר ובחטאת ופסח פסול ויוצא לבית השריפה ויש חלוק בזה בין חטאת לפסח שהחטאת אם שחטו לשם חולין מיהא כשר שכך למדו רבותינו מחשבת קדשים מחללת קדשים ואין מחשבת חולין מחללת קדשים אבל פסח אפילו לשם חולין פסול והביאוה בתלמוד המערב ממה שכתוב פסח הוא לה':

ועל סמך הקדמה זו אתה מפרש את משנתנו לומר שהפסח ששחטו שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים וכיוצא בזה והוא הדין שעשה אחת מארבע עבודות שלא לשמו כגון קבל או הוליך או זרק פסול ויוצא לבית השריפה ולא עוד אלא אפילו עירב בו מחשבות כגון ששחטו לשמו ושלא לשמו ר"ל לשם פסח ולשם שלמים או שלא לשמו ולשמו ר"ל לשם שלמים ולשם פסח ולפי מה שיתבאר בגמ' אין בזה הפרש בין עבודה אחת לשתי עבודות שאם בעבודה אחת היא ר"ל שבשחיטה חשב במקצתה לשמו ובמקצתה שלא לשמו אם הקדים שלא לשמו ללשמו פסול לדברי הכל ר"ל בין לר' מאיר בין לר' יוסי שנחלקו באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא תמורת עולה ור' יוסי אומר דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס כלומר שאין אומרין לא תפוס לשון ראשון ולא לשון אחרון אלא מחמירין בשניהם ואם הקדים לשמו לשלא לשמו פסול לדעת ר' יוסי שהלכה כמותן על הדרך שיתבאר למטה ואם בשתי עבודות הוא כגון ששחט לשמו וקבל שלא לשמו או בהפך פסול לדברי הכל שהרי כל אחת מן העבודות חשובה בעצמה להיות המחשבה פוסלת בה ואין כאן לשון ראשון ולא לשון אחרון:

שחטו שלא לאוכליו פירושו התבאר בגמ' שאין שוחטין את הפסח אלא על אותם שיכולין לאכלו אבל אותם שאין יכולים לאכול ממנו כזית אין שוחטים עליהם שנאמר איש לפי אכלו כלומר הראוי לאכילה וכן אין שוחטין אותו אלא למנוייו כלומר שמתקבצים הרבה על פסח אחד בעוד שהשה חי שנאמר תכוסו על השה ושוחטין אותו על שם כלם ואע"פ שהיחיד ששחט לעצמו כשר ובלבד שיהא ראוי לאכלו כלו מ"מ מחזרין ומשתדלים שלא לשחוט לכתחלה על היחיד שמא יבא לידי פסול וכן שצריכים היו לכך שהפסח לא היה בא אלא תמים זכר בן שנה אלא מתקבצין בו כמה שירצו ושוחטין על אותם הנמנין עליו ולא על מי שנמנה לו בחבורה אחרת אא"כ נמלך ונעתק מזו לזו והערל אע"פ שהוא ישראל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בו ואין שוחטין עליו שנא' כל ערל לא יאכל בו וכן אינו נשחט על הטמא שהרי הם בכרת על אכילתו ונדחין לפסח שני ומתוך כך הוא אומר שאם שחטו שלא לאוכליו ר"ל לחולים וזקנים שאינן יכולין לאכול כזית או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים פסול ויוצא לבית שריפה אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו או למולים וערלים או לטמאים וטהורים כשר ואע"פ שבלשמו ושלא לשמו פסלנו בעירוב מחשבות והיה לנו לומר כן בזו פי' בגמ' הטעם שכל שעירב בשחיטתו שלא לשמו היה הפסול בגוף הזבח אבל כשעירב במחשבתו שלא לאוכליו אין הפסול בגופו וכן שבעירוב שלא לשמו אין בו תקנה אבל בעירוב שלא לראויים לאכול יכול הוא לבררם ולהאכילו לראויים ויחזיר דמיהם לשאין ראויים וי"מ שהחלקים אפשר לבררם זו של אלו וזו של אלו ואחר שאפשר לברר זו מזו אין ראוי לפסול וכן שמחשבת שלא לשמו נוהגת בכל אחת מארבע העבודות ומחשבת אוכלין אינה פוסלת אלא בשחיטה אבל לא באחת מארבע עבודות ר"ל שאם קבל או זרק על דעת שלא לאוכלים או ששחט על מנת לזרוק דמה שלא לאוכלים לא פסל שאין מחשבת אוכלין בזריקה וכן שמחשבת שלא לשמו פוסלת בקרבן צבור כביחיד אבל מחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת בקרבן צבור:

שחטו קודם חצות פסול שהרי בין הערבים כתיב וכשהקדימו נעשה מחוסר זמן אבל כל ששחטו לאחר חצות אע"פ ששחטו קודם תמיד כשר אע"פ שאין ראוי לעשות כן אלא לאחר התמיד ומ"מ צריך שיקדים זריקת דם התמיד לזריקת דמו של פסח שלא יהא שונה בחטאו ומתוך כך כל שהקדים פסח לתמיד נותן הדם לממרס שינידהו תמיד שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה אחר זריקת דם התמיד ומ"מ אף בזו אם זרק את דמו קודם זריקת דם התמיד כשר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בד"ה עשאום כמי כו' על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב כו' עכ"ל וא"כ בנטמאו אמורים הציץ מרצה עליהן להקטירן והכהנים אוכלין הבשר שפיר ומתכפרין הבעלים ותירצו כיון דמדרבנן אסור להקטירן ה"ל כאילו אבדו וק"ל:

בד"ה ולא עולת חול כו' וקשה לר"ע ת"ל דחלבי שבת קריבין ביו"ט מקרא דהכא דלא ילין כו' עכ"ל דקרא דעולת שבת בשבתו משמע היתרא אתי לאשמעי' עולת שבת בי"ט דלאשמעי' איסורא הא של חול בי"ט לא קרבה לא הוה היתרא דקרא עולת שבת בשבתו חוזר לגופיה ומלא ילין נמי שמעינן היתרא עכ"פ של שבת (בחול) [ביו"ט] וכוונת מהרש"ל שהגיה דקשה בדל"ת כו' אינה מבוררת לן ודו"ק:

בא"ד וכל הלילה ילין כדר"ע אוקמינא לסוגיא דהכא ושמעינן ליה לר"ע כו' עכ"ל ר"ל דסוגיא דהכא דמוקי ליה לקרא באמורין הנקרבין ע"ג המזבח כר"ע מתוקמא כמ"ש התוס' לעיל וסוגיא דלקמן דמוקי ליה לקרא בנותר דבשר הנאכל ע"כ נמי כר"ע אתיא דס"ל פסח נאכל כל הלילה וכל הלילה ילין וק"ל:

בד"ה דאי ר"מ האמר כו' אור"י דרבא לטעמיה דאית ליה כו' עכ"ל כן היה גירסת התוס' הכא בעי רבא בעבודה א' כו' ולא הוו גרסי הכא בעי רב פפא כנראה מדבריהם לקמן וק"ל:

בא"ד ופליגי בתפוס לשון ראשון אפילו בכה"ג אע"ג דאינה לשחיטה כו' עכ"ל ר"ל לא מבעיא בתמורת עולה ותמורת שלמים כיון דחייל תמורת עולה לא מצי חייל שוב תמורת שלמים אלא אפילו בכה"ג דאינו לשחיטה אלא לבסוף וברגע אחרון יש לחול שניהם אפ"ה פליג ר"מ וס"ל תפוס לשון ראשון אבל אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מודה ר"מ דחיילי תרווייהו ועיין לקמן ברש"י ותוס' ודו"ק:

בא"ד חיילי תרווייהו כו' וא"כ לא יכשיר הכא לר"מ בלשמו ושלא לשמו אפילו בעבודה אחת עכ"ל ר"ל בלשמו ושלא לשמו לא יכשיר משום דמקצת שינוי קודש פסול משא"כ בשלא לאוכליו ולערלים דמקצת כשר כדלקמן ודו"ק:

בתוס' ד"ה עשאום וכו' על העולים פי' היינו החלב והאימורים העולים על גבי המזבח אין הציץ מרצה עליהם אם נטמאו ואסור להקריבן כ"א על הדם אם נטמא ואפ"ה אוכלין הכהנים הבשר אע"ג שאין החלב והאימורים קריבין א"ש דנקט נטמאו אבל לפי' הברייתא דס"ל דמרצה ג"כ על החלב וה"ה על האימורין וא"כ קריבין בטומאה ואם כן כדין אוכליו הכהנים הבשר דהא קרבו החלב והאימורין וא"כ למה נקט הכא אם נטמאו הא גבי נטמאו אוכלין הכהנים הבשר כדינו משום דקרבו מתיריו ומאי מייתי ג"כ הכא ראיה מנטמאו:

ד"ה ולא עולת חול וכו' וקשה כו' מקשין העולם דלמא אי לא כתב אלא לא ילין לחודיה ה"א דאפי' אם חל בחול קרב בי"ט להכי אצטריך עולת שבת בשבתו ללמוד ממנו דעולת חול בי"ט אסור וי"ל דהתוס' לא הקשו אלא אר"ע דאיהו לא בא לאשמעינן אלא לומר דעולת שבת קרבה בי"ט וא"כ תיפוק ליה מלא ילין ול"ל למנקט עולת שבת ועוד דאפי' קרא אי לא אתא אלא לאשמעינן דאין עולת חול קריבה בי"ט לא הוה חוזר לגופיה וק"ל כנ"ל:

גמ' והכתיב עולת שבת עי' שבת ד"כ ע"א תד"ה למשרי. וביומא דף מו ע"א תוד"ה אבל וצ"ע:

גמרא בעי רב פפא בעבודה אחת תנן [הא דהפסח ששחטו לשמו ושלא לשמו, ור' יוסי היא דאמר גבי הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים, אף בגמר דבריו אדם נתפס, או דלמא דוקא בשתי עבודות (ששחט לשמו וזרק שלא לשמו) תנן ואפילו לר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון, ת"ש לאוכליו ושלא לאוכליו כשר, היכי דמי אי בשתי עבודות, וטעמא דחשיב בזריקה (שלא לאוכליו) דאין מחשבת אוכלים בזריקה, הא בשחיטה דמהני בי' מחשבת אוכלין פסול, והא קיי"ל מקצת אוכלין לא פסלי אלא לאו בעבודה אחת, ומדסיפא בעבודה אחת רישא נמי וכו']: קשה לי, למאי הוצרך למפרך מדיוקא וטעמא דחשיב בזריקה, אמאי לא פריך בפשיטות ובחזקה מן לטמאין ולטהורין, דא"א דמתני' כר"מ ע"כ איירי דקיימי קמיה טמאים וטהורין, ואמר הריני שוחט לאלו וככתוב בתוס' ד"ה אבל בב' עבודות וזה שייך בעבודה אחת, וממילא רישא ג"כ בעבודה אחת: