מסכת פסחים דף נ״ד עמוד א׳

ואיש תבונה ידלנה הבין מה היה בלבו של עולא שהיה מסתכל בו:

זה עולא שהבין מדבריו של רבה בר בר חנה טעות וחזא ביה בישות וסתם דבריו שלא אמר לו כלום והיינו עצה בלב איש דנקיט ליה בלביה ולא אמר לו למה אמרת כך:

ואינהו כמאן סברוה עולא ורבה שלא רצו להודות לדברי רבי אבא:

עמא דבר נוהג:

באור ששבת שהיה בשבת שדלק היום ומכל מקום ממלאכת עבירה שבת שדלק בהיתר כגון של חיה ושל חולה או נר הדולק מערב יום הכפורים מברכין אף במוצאי יום הכפורים דההיא ברכה משום דדבר חידוש הוא לו שלא נהנה מן האור היום:

באור היוצא מהעצים דנברא עכשיו אין מברכין עליו במוצאי יוה"כ אלא במוצאי שבת שאף הוא תחילת בריית אור:

רבי מפזרן רבי כשראה אור מברך עליו מיד וכשמביאין לו בשמים לסוף שעה מברך עליהן:

מכנסן על הכוס כמו שאנו עושין:

אלה בני שעיר החורי וכו' מלמד שבא צבעון על אמו תימה דביש נוחלין (ב"ב קטו:) מוכח מהאי קרא דבני בנים כבנים וא"כ מנלן שבא על אמו ועוד לא מצינו בכל התורה שיקראו לבן אשתו בנו והכא אמר דלהכי קרי ליה בנו לפי שנולד מאשתו וי"ל דקרי ליה בנו לפי שהיה בן בנו כדאמרינן ביש נוחלין והכא דייק שבא על אמו מדלא כתיב איה שהיה כמו כן בן צבעון ולא כתיב אלא ענה לחודיה ש"מ לפי שהיה נמי בן אשתו של שעיר כתביה קרא הכא עם שאר בני שעיר:

ואותבי' עלייהו הא דתניא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכיון שרואהו מברך עליו מיד ר' יהודה אומר סודרן על הכוס ואמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה ופרקי' לא קשיא הא דתניא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת באור היוצא מן העצים ומן האבנים והא דאמר משמא דר' אלעזר מברכין אפילו ביוה"כ באור ששבת ממלאכת עבודה. בואלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת בשבת כלו במוצאי שבת מברכין עליה ואקשי' ואור במוצאי שבת איברי והתניא אלו דברים שנבראו [בע"ש] בין השמשות באר שהיתה מהלכת עם ישראל ומן שירד להם וקשת דכתיב (בראשית ט יג) את קשתי נתתי בענן.

כתב מכתב פי' כתב צורת האותיות מכתב צירוף האותיות להיות תיבה להקרות במלה ד"א כתב הוא כתב הקודש שהן כ"ב אותיות מכתב הוא שהיה חרות על הלוחות הנקרא טטרגונא מפני שהיה נקרא מארבעה צדדים ולוחות כמשמען וקבר משה רבינו ואליהו ופתיחת פי אתון בלעם ופתיחת פי הארץ לבלוע קרח.

ור' יאשיה אמר אף האיל הנאחז בסבך והשמיר שבו בנה שלמה הבית ר' נחמיה אומר משום אביו אף האור ופרד ר' יהודה אומר אף הצבת קתני מיהא ר' נחמיה דאור בין השמשות נברא ופרקי' האי אור דגיהנם הוא אבל אור דידן במוצאי שבת נברא. ואקשי' איני והא גיהנם אחד משבעה דברים שנבראו קודם בריאת העולם הוא ואלו הן תורה ותשובה גן עדן וגיהנם כסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח ופרקי' חללה של גיהנם נבראת קודם בריאת העולם אור של גהינם נברא בשני בשבת אור דידן עלה במחשבה להבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת.

ר' יוסי אומר שני דברי' עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם מעין דוגמא של מעלה והביא שתי אבני' וטחנן זו בזו ויצא מהן אור והביא מין סוס ומין חמורה והרכיבן זו על זו ויצא מהן פרד וכו':

ת"ר עשרה דברים נבראו בע"ש ביה"ש ואלו הן מן ובאר וכו' ויש אומר' אף מקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה ובגדו של אדם הראשון והמזיקין:

אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו הוא כתב הרי"ט ז"ל ודאי שברכת האור אינה ברכת הנהנין דאם כן כל שעה שנהנה ממנו היה לו לברך עליו ובין שהוא של עץ או שיוצא מן העצים או שאינו יוצא ועוד דהא מסיקנא בפרק אלו דברים דלא בעינן כל שאותו ממש אלא כל שיכולין ליהנות ממנו ועוד שלא מצינו ברכת הנהנין בדבר שהוא חוץ לגופו אלא בדבר שגופו נהנה ממנו כגון אכילה שתייה וריח אלא שודאי זו ברכת השבח ולפיכך לא תיקנו אותה אלא במוצאי שבת דאיכא תרתי חדא שהוא דבר המתחדש שהרי בשבת נפסק' הנאתו מעט שאפי' כשהדליקו בע"ש אי אפשר להשתמש בו כדרכו בחול ועוד שהוא תחילת ברייתו והוי כרואה חמה בתקופתה ובודאי שמוצאי יום הכפורים אמרו בשמעתין וכן העלו הלכה שמברכין עליו ואעפ"י שאין הלילה הזה תחלת ברייתו אלא דכיון דיום הכיפורים נקרא שבתון והוא ג"כ דבר המתחדש לאדם שהרי נפסק הנאתו כמו ביום השבת אמרו לברך עליו ומ"מ לפי שאינם רואים (נ"ל דצ"ל דומים, המעתיק) בטעם דאלו במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שהוא תחילת ברייתו ואלו במוצאי יום הכיפורים אין מברכין אלא על אור שהודלק מבעוד יום ושבת ואף הגחלת והאור דאלמול שמבערים ממנו אין מברכין לפי שלא יראה שהלילה תחלת ברייתה ומעתה אעפ"י שבמוצאי שבת מברכין על תוספת וכשהדליקו מגוי שלא בשבת (נ"ל דצ"ל שלא שבת, המעתיק) אין מברכין עליו ביום הכפורים אבל מברכין על תוספת נר שלנו והטעם ברור כי במוצאי שבת אעפ"י שעיקר הנר של גוי אסור לפי שלא שבת ממלאכתו תוספתו מותרת ומברכים על התוספת וביום הכיפורים אף התוס' אסור דדמי לאור היוצא מן העצים ומן האבנים אבל נר שלנו ששבת העיקר מותר ואנו מברכים עליו ואפי' התוספת אינו בא מן עיקר וזו מרגלית שבידינו מרבינו הגדול ז"ל ע"כ להרי"ט ז"ל:

וכתב עוד ז"ל ומפני מה נהגו העם להדליק נרות בבית הכנסת במוצאי יום הכיפורים כדי לברך עליהם והיה אומר הרא"ה ז"ל דביום הכיפורים שחל להיות בשבת אינו צריך במוצאי שבת עיקר. וכתב הרי"ט ז"ל ודברי רבינו אמת אעפ"י שהיה נראה דאור ששבת עדיף שהיה יוצא ידי שניהם:

ועוד כתב הרי"ט ז"ל דכשם שבמוצאי שבת אין מחזירין על האור כך במוצאי יום הכיפורים אין מחזירין עליו ומה שנהגו עכשיו העולם להוליך לבתיהם נר ששבת מבית הכנסת לברך עליו לפי שהם מחברות מצות וכיון שאפשר להם לקיים מקיימים המצוה מאחר שבאת לידם וספק בידם לעשות לא שיהו חייבים לחזור עליו להוציא בו לבני ביתם דאלו לנפשייהו כיון דחזי ליה על כל פנים חייבים לברך ואין זה נקרא מחזיר על האור וזה פשוט ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב כי חייב אדם לברך לחזור על האור במוצאי יום הכפורים מפני כבוד השבת ששב' ממלאכה ואינו נראה בעיני אלא כמו שכתבתי וכן דעת רבותי שיחיו וכן אומר מורי בשם רבינו הגדול ז"ל, ע"כ לרי"ט ז"ל:

וכיון שרואה מברך מיד ר' יהודא אומר סודרן על הכוס כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כר' יהודה וכן עמא דבר: ואעפ"י שר' מפזרן חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו כתב הרי"ט ז"ל נראה לי שאין ברכת הבשמים בחזק זו דההיא ברכת הנהנין הוא וכבר יצא ולא דמי לברכת היין של קידוש דהתם קידוש גורר אותה לעשותה חובה מה שאין כן בזה דאפשר להבדלה בלא עצי בשמים ואעפ"י שחוזר מריח בו מ"מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים ומדאמרינן להוציא בניו ובני ביתו שמעינן דנשים חייבות בהבדלה ואפי' תימא הבדלה מצות עשה שהזמן גרמא חייבות בו דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן ובודאי אשתו בכלל בני ביתו בכל מקום:

מברכין על האור ר"ל בורא מאורי האש בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים ובשניהם אין מברכין אלא על אור ששבת מעבירה ומה שהופרש ביניהם הוא שבמוצאי שבת מברכין אף על האור הנברא עכשיו כגון אור היוצא מן העצים ומן האבנים וביום הכפורים דוקא על אור שדלק כל היום או שהודלק היום בהתר או שהודלק עכשיו מאור שדלק כל היום או הודלק בהיתר וכבר ביארנו ענין זה כלו במסכת ברכות פרק דברים:

אע"פ שמן הדין היה ראוי לברך על האור תכף שהוא רואהו מ"מ סודרה על הכוס עם שאר ברכות של הבדלה ומגדולי החכמים היו מפזרים ר"ל שכשהיו רואין את האור מברכין עליו וכשמביאין לו בשמים מברך עליהם ומבדיל לכשירצה והוא שאמרו ר' מפזרן אלא שהיה חוזר וסודרן על הכוס להוציא בניו ובני ביתו:

תוספות בד"ה אלה בני שעיר כו' והכא דייק שבא על אמו מדלא כתיב איה כו' עכ"ל. עיין בתוספות ובחידושינו פרק יש נוחלין:

רש"י ד"ה ראשית דרכו כו' באש שחורה ע"ג לבנה עי' ברש"י שיר השירים בפסוק קוצותיו תלתלים שחורות כעורב:

עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נראה לי בס"ד טעם שנבראו עֲשָׂרָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לרמוז כי השבת שהוא מעין עולם הבא שנבראת באות יו"ד שמספרה עשרה צריך לקדשו מן בין השמשות ולאו עד חשיכה. גם נרמז בזה כי סוף אלף השישי הנקרא ערב שבת תתעלה הנהגת העולם שהיתה באות וא"ו שתהיה באות יו"ד כי לעתיד תעלה וא"ו דשמא קדישא להיות יו"ד בסוד (זכריה יד, ט) 'יִהְיֶה הֳ' אֶחָד'. וענין קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רבינו ע"ה נראה שברא כח רוחני שיהיה שורה על מקום קברו בהר העברים ועל ידי אותו כח רוחני הפרוס שם נתעלמה קבורתו כי נקבר על אותו כח הרוחני ולכן לא יוכל אדם לראותו כמו שאי אפשר לאדם לראות מלאך רוחני. וכן הוא ענין המערה שעמדו בה משה רבינו ע"ה ואליהו זכור לטוב שברא לה כח רוחני להיות פרוס בתוכה על פני כולה כדי שתוכל המערה לקבל אור כבוד שכינתו יתברך שעבר בתוכה. וכן פְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן שברא לה כח הדיבור שתוכל הבהמה להכילו כדי שתדבר בו וכן פְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ שברא לה כח המושך שתמשוך את קרח ועדתו ונכסיהם וגם אותם השאולים ביד אחרים. והא דהקדים קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רבינו ע"ה ל'מְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ'? נראה לי בס"ד שינה להזכיר המאוחר כדי ללמדינו כמו שעמד משה רבינו ע"ה בתוך המערה חי כן הוא בתוך קברו עומד חי. והא דהקדים פְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן ל'פְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ' שהיתה קודם? נראה לי בס"ד דנקיט לפי סדר המעלה דהאתון הוא בעל חי שהוא למעלה מן הצומח והצומח הוא למעלה מן הדומם שהוא הארץ. ומה שאמרו אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הכוונה שברא כח רוחני אשר נתלבש במקל ועל ידי כך נעשה כמו עץ נטוע והוציא שקדים ופרחים.

וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה וְהֵבִיא שְׁתֵּי אֲבָנִים וּטְחָנָן זוֹ בְּזוֹ וְהוֹצִיא מֵהֶן אוּר. נראה לי בס"ד הטעם שנותן בו בינה לעשות דבר זה מעצמו להודות לו שביאתו לעולם הזה היא לצורך הבירור של אורות ניצוצי הקדושה והראה לו זה באבנים שהוא חלק הדומם שהוא הראשון בבירור, וכמו שנאמר (תהלים קיג, ז) 'מְקִימִי מֵעָפָר דָּל' ועוד נתן בו בינה לְהַרְכִּיב שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד שהוא הרכבה של פיסול לרמוז לו אם זכה יוציא אור מההרכבה וכאשר הוציא מן האבנים ואם לא זכה יוציא פיסול מהרכבה. ולכן הראה לו היציאה של הפיסול בבהמה כי החוטא נחשב כבהמה וכמו שנאמר (תהלים מט, כא) 'נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ'.

שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם צריך להבין מה בריאה יש ב'תְּשׁוּבָה'? ונראה לי בס"ד להסביר הענין דידוע קודם שנברא עולם הזה התחתון היה ענין שבירת הכלים הנקראים 'שִׁבְעָה מְלָכִים' שהם ספירות אשר נפלו וירדו למקום תחתון ועל ידי כך נתערבו אורות שלהם בסיגים כפי ערך הירידה שירדו ואחר כך עלה ברצון המאציל ברוך הוא להחיות ולתקן את אלו הספירות הנקראים בשם מְלָכִים שירדו וביררם והעלה אותם למעלה במקום העליון על ידי סדר תיקון אשר עלה ברצונו לעשות ונעשה כרצונו הפשוט וכל זה קודם בריאת עולם הזה התחתון. והנה זה הרצון שעלה בעבור תיקון אותם העולמות והספירות הנקראים בשם כֵּלִים ובשם מְלָכִים שנבררו ונתקנו ועלו ממקום ירידתם ושבו למקום עליון הראוי להם הועיל לאדם התחתון שגם הוא כאשר יחטא ופוגם בקדושה ומורידה למטה שיהיה גם אליו תיקון זה של השבה ולכן נקראת תשובה לשון השבה של כוחות הקדושה שהוריד אותם בעונו למקום הקליפה שישוב הכל לאיתנו הראשון. ולזה אמר התשובה נבראת קודם בריאת העולם, היה כעין זה כי קודם בריאת עולם הזה התחתון היה מציאות של תיקון ועליה והשבה בשבירת הכלים שנפלו וירדו ונתערבו בסיגים ואחר כך הובררו ועלו למקומם העליון ונתקנו. ועיין להגאון הצל"ח ז"ל מה שהסביר בענין זה. ובדברים אשר כתבתי בס"ד יתיישבו דברי המאמר על נכון יותר, והמשכיל יבין. ומה שאמרו על בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קאי על כח רוחני השוכן במקום המקדש, שפרוס על קרקע המקדש כולו אשר על ידי אותו הכח הפרוס ושוכן שם תקבל קרקע המקדש השראת שכינה, וגם על ידי כך יהיו ארון וכרובים בנס עומדים (בבא בתרא צט.) ועל ידי כך יהיה מוּעָט הַמַּחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה וכמו שאמרו (משנה אבות ה, ה) 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים' וכן שאר נסים שנעשים בבית המקדש. ואם לא היה כח רוחני פרוס ושוכן על קרקע המקום לא היה המקום ההוא סובל נסים כאלה בו, וזה הכח הרוחני נברא והוכן קודם בריאת העולם. ומה שאמרו שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ רוצה לומר הצינורות שלו, כמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' שכל דבר ודבר אותיות שמו הם צנורות השפע שלו. ועוד נראה לי בס"ד קאי על שם יִנּוֹן שֶׁל מָשִׁיחַ שכתב בש"ש ז"ל לעתיד יקח הקב"ה נו"ן מנחש ונו"ן מן שטן ויתנם למשיח ויהיה יִנּוֹן שמו עד כאן. ואנא עבדא אסיים דבריו שיקח אותיות יו"ד וא"ו מן עשו שהיה ראוי לקראו עָשׂוּי וישאר בעשו עָשׁ שאז יתקיים בו (ישעיהו נ, ט) 'עָשׁ יֹאכְלֵם' ובזה נשלם שם יִנּוֹן. ואיך שיהיה הנה שם יִנּוֹן יהיה למשיח לעתיד אחר ביטול הסיטרא אחרא לגמרי. ועל זה השם קאמר כאן ולכן מביא לזה רמז מפסוק (תהלים עב, יז) 'לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ'. ומה שאמרו על גַן־עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם קאי על כח הרוחניות של קרקעיתם כי מחמת שהם עומדים על כח רוחני, לכן אין לוקחים מקום מעולם הזה אלא בנס הם עומדים, וכאשר אבאר לקמן על דף צ"ד במאמר 'עולם אחד מששים בגן'.