בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף נ׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף נ׳ עמוד ב׳

    מסכת פסחים דף נ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־498 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ואל ישנה אדם בגמרא פריך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואיהו נמי אל ישנה וליעבד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם:

    המוליך פירות שביעית ממקום שכלו לחיה מן השדה וחייבין בני המקום לבערן מן הבית והוליכן זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין הכנוסין בבית:

    חייב לבער משום חומרי מקום שיצא משם:

    צא והבא לך אף אתה מפרש בגמרא:

    גמ' מאי איריא ערבי פסחים דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ולמה ליה למיתני חצות לאשמעינן הך דיוקא הא כל ערבי ימים טובים אסירי:

    מן המנחה תשע שעות ומחצה:

    סמוך למנחה קודם לכן:

    נידנוד עבירה רמז עבירה:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    העושה מלאכה במוצאי שבתות אור"י דאיתא בירושלמי הכי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא עד דתיתפני סידרא מנהגא פי' שישלים התפלה מנהג כשר ובהא איירי נמי הכא:

    וכאן בעושים שלא לשמה וכדרב יהודה תימה (דרב) גופיה אמר בפ"ב דברכות (ד' יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע"מ לעשות אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד שמים חסדו:

    מתקולתא מטוה לכך קורא אותה מתקולתא לפי שנשכרת לשיעור משקל מטוה כדתנן בכתובות (ד' סד:) כמה היא עושה לו משקל ה' סלעים ופר"ח שהיא מתבזה על כך שהיא מגלה זרועותיה בשעת טוויה:

    ומגדלי בהמה וקשה לר"ת דאמר (בחולין ד' פד:) הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה ואמר נמי עשתרות שמעשרות את בעליהן וי"ל דהתם בחורשין:

    כותבי ספרים אור"י בשם ריב"א דדוקא הכותבים כדי למכור עליהן בקשו דלעולם ימצאו לוקחין כדקתני הן ותגריהם אבל על המשכירים עצמן לבעלי בתים לא בקשו שלא היו מקפחים פרנסתן שלא ימצאו כל כך להשתכר:

    Tosafot on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובתענית צבור אינו רואה סימן ברכה לעולם. תוספתא בתחלת יבמות יש זריז ונשכר דעביד מלאכה כל יום ואינו עושה שבת מן המנחה ולמעלה זריז ומפסיד שעושה כל השבוע ובערב שבת שפל ונשכר שאינו עושה מלאכה לא בכל השבוע ולא בערב שבת שפל ומפסיד כל השבוע יושב ובטל ובערב שבת עושה מלאכה:

    גדול מעל שמים חסדך אלו העושין לשמה כי גדול עד שמים חסדך אלו העושין שלא לשמה שאע"פ שעושין שלא לשמה יש להם חסד כדרב יהודה אמר רב דאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

    המצפה לשכר אשתו כדי להתפרנס ממנו פי' מתקן משקל המטוה שטווה בכל יום ושכר הרחים שכירות מפני שהוא דבר מועט אינו רואה סימן ברכה בזה הדרך:

    ת"ר ארבע פרוטות הן אין בהן ברכה שכר ברכה שבקשו עליהן אנשי כנסת הגדולה מלפני הקב"ה שלא יתעשרו שכר מתורגמנין הדרשנין שדורשין בשבת לצבור ועושין להן פסיקה נראה כאלו שכר שבת הוא והנושא והנותן במעות של יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד פעמים שאינו מדקדק היטב היטב ויתמי לאו בני מחילה נינהו ומעות הבאות ממדינת הים פעמים שילך [לאבוד] הכל בבת אחת כגון שנטבעה הספינה:

    ת"ר כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת אין רואין סימן ברכה ואם עסוקין לשמה מתברכין:

    בני בישן נהוג שלא לילך בצידן בערב שבת ובאו בניהן ואמרו לו לר' יוחנן אבותינו היו עשירים ולא היו צריכים לעשות מלאכה בערב שבת ואנו עניים מהו לילך ולישא וליתן אמר להם כבר קבלו אבותיכם עליהם דכתיב ואל תטוש תורת אמך ופי' בירושלמי כי לפרש בים שאלוהו ואסר להם משום דסבר אסור לפרש בים הגדול אבל זה אפי' נדר נשאל ומתירין לו ולא אסר אלא דסבר אסור לפרש בים:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    ריטב"א

    גמרא מאי אריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי פר"ש ז"ל דההוא דמתני' פרכינן דש"מ דאחר חצות אסור מן הדין. וכתב הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל דהכי פרכינן דלעיל אין חוששין למנהג אלא במקום שיש אסור של תורה או של דבריהם ודאי (נ"ל דצ"ל ובאו, המעתיק) והוסיפו בדבר המנהג תופס הא לאו (נ"ל דצ"ל הא נהגו שלא לעשות מלאכה בא' מימי השבוע, המעתיק) נהגו שלא לעשות מלאכה כ"א מימי שבוע אין מנהג תופס כלל ולהכי פרכינן שפיר מאי אריא דקתני ערבי פסחים אי לא שמעינן דאית ביה איסורא אלא מנהגא אפי' בערבי שבתות וימים טובים נמי ואי משום דבעי לאשמעינן דבערבי פסחים תפיס מנהגא הא אפי' בערבי שבתות וערבי ימים טובים תפיס מנהגא דהא אית ביה איסורא בלא מנהגא כדתניא:

    והא מן המנחה ואילך קתני כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דממנחה קטנה קאמר דהיינו מתשע שעות ומחצה ולמעלה:

    גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים. פי' בתוס' שאין זה אלא אחר שחשכה דמנינו עד שיצאו מבית הכנסת כדי להוסיף תוספת ניכר מחול על הקדש דאע"ג דסגי לן בתוס' כל שהוא כגון עד שיראו כוכבים קטנים אי נמי דמתחמי כולהי כוכבי כדמן חדא כוכבא כדאיתא בירושלמי שפיר דמי למיעבד תוס' היכר וכן אמרו בירושלמי נשיא דנהגי דלא למיעבד עבידתא באפקי שבתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא סדרא כמנהג פי' עד שיסיימו עניני תחנונים ובריש ירחא מנהג כי מפני כבוד ר"ח דאיקרי מועד עושין כן ובימי ישראל היו נוהגים אף האנשים לשבות קצת ממלאכה כדכתיב במס' מגילה וברכות שם רש"י ז"ל ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ונראה שלא אמרו אלא מלאכה של רשות ושל קבע אבל להדליק את הנרות בין בביתו בין בבית הכנסת אינו בכלל סימן קללה דאין זה דבר ששייך ביה סימן ברכה ולפיכך כל שהבדיל בתפלה או על הכוס או שאמר המבדיל בין קדש לחול ועבר זמן תוספת מחול על הקדש דאורייתא מותר להדליק אבל קודם לכן אסור דקודם זמן התוס' אסור מן התורה ועובר בעשה ולאחר מיכן קודם שיבדיל אסור מדרבנן. והאידנא לא זהירי נשי בהא מילתא מיהו הא קיימא לן דאפי' בכי האי גונא מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאמרינן לענין תוספת יום הכיפורים דאכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי והכין עיקר מסקנא דמס' יו"ט אע"ג דבמסכת שבת מפלגי בין דאורייתא לדרבנן:

    Ritva on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei haRitva, Warsaw 1864 · Public Domain

    מאירי

    ערבי שבתות וערבי ימים טובים אף הם אסורים בעשיית מלאכה אלא שלא נאסרו אלא מן המנחה ולמעלה ונמצא שערב הפסח חמור מהם שבערב הפסח איסורו מחצות ולמעלה ובשאר ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ויש בהם גם כן הפרש אחר שבשאר ערבי שבתות וימים טובים אם עבר ועשה אף מן המנחה ולמעלה אין מנדין אותו אלא שאמרו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם וכן שגוערים בו ומבטלים אותו ובערב הפסח אם עשה מחצות ולמעלה מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו הואיל ובזמן שבית המקדש קיים היתה בו חגיגה ושחיטת קרבן:

    ולענין ביאור מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דהא תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם כך פירושו שכל מנהג אינו כלום אא"כ הוא נתלה בעיקר איסור או של תורה או של חכמים או שנעשה לגדר של איסור וא"כ בערב הפסח קודם חצות הוזכר בו איסור מתורת מנהג אחר שמחצות ולמעלה יש שם עיקר איסור לכל מדברי סופרים ומעתה אף בערבי שבתות וימים טובים יש בהם עיקר איסור מן המנחה ולמעלה לכל ולמה לא הוזכר בו איסור מחמת מנהג קודם המנחה ותירץ לו שבודאי הדין כך הוא שכל מקום שנהוג בו איסור בערבי שבתות וימים טובים קודם המנחה מתורת מנהג אסור בהם אלא שסתם המקומות אין להם מנהג קבוע בכך ומ"מ משנתנו לא היתה עיקר הכונה ללמדנו איסור שקודם חצות הבא מתורת מנהג אלא זמן עיקר האיסור שבשאר ערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובזה מחצות ולמעלה וכן שעיקר איסורו חמור מעיקר איסור שאר ערבי ימים טובים שבשאר ערבי ימים טובים אין שם נדוי ולא מכת מרדות ובזו יש שם נדוי או מכת מרדות במקומו:

    זה שהשוינו את המדה בין נדוי למכת מרדות לומר שכל שאמרו שהוא בר נדוי אם רצו שלא לנדותו אלא להכותו מכת מרדות עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו כך נראה דעת גדולי המחברים ועל זה כתבו שכל מצות שמדבריהם אם עבר עליהם מכין אותו מנת מרדות ומ"מ חכמי הדורות כתבו שכל שאסור מדבריהם במה שאין לו עיקר בתורה כגון מלאכה של ערבי פסחים ושל יום טוב שני מנדין אותו אבל כל שאסור מדבריהם במה שיש לו עיקר בתורה כגון מבשל בשבת בחמי טבריא שעיקר בשול אסור מן התורה אלא שבחמי טבריה אין איסורו אלא מדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות הואיל ובעיקר בישול לוקה מן התורה בבשול שמדבריהם מכין אותו מכת מרדות ולמטה נ"ב א' בשמועת מימנו אניגודא וכו' נאריך בזה יותר:

    מנחה זו שממנה ולמעלה נאסרה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים נסתפקו בה קצת מפרשים אם היא מנחה גדולה או קטנה ומכריעים בה שממנחה גדולה הוא נאסר ממה שאמרו בגמ' התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות אסור והם מפרשים סמוך למנחה מחצות ולמעלה שהוא שש ומחצה שהיה תמיד נשחט בערב הפסח [שחל בע"ש] וזהו סמוך לה ואין בין חצות למנחה אלא חצי שעה ולדעת זה אין צריך לטרוח ולפרש מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים וכו' שלדעת המקשה חצות דוקא ושש ומחצה הרי הוא כשיעור אחד שאין לדקדק בחצי שעה וא"כ מאי איריא וכו' ותירץ לו שבא ללמד אותו זמן אע"פ שהוא מועט ר"ל חצי השעה או שבא ללמד חומר שבעיקר האיסור על הדרך שביארנו ומ"מ רוב מפרשים כתבוה במנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה מתשע שעות ולמעלה שהיא תחילת שעה עשירית וכן פירשוה גדולי הפוסקים לענין אכילה בערבי פסחים כמו שיתבאר:

    תענית צבור אע"פ שאין לאיסור מלאכה שבו עיקר מן התורה אף לעצומו מ"מ יש איסור סופרים בו בתעניות אחרונות ומתוך כך ייעדו עליו כאן שאינו רואה סימן ברכה לעולם ואני תמה ומאחר שיש שם איסור סופרים היאך אינו בעונש בית דין כשאר איסורין אפשר שאינו איסור גמור אלא כעין מלאכה של ערבי שבתות וערבי ימים טובים או שמא לדעתי בשאר תעניות שאין בהם איסור מלאכה נאמרה ונדנוד עבירה שבו פירושו בשעת תפלה וכן נראה מלשון תלמוד המערב הכתוב למטה בסמוך לזה ושעת תפלה ודאי יש נדנוד עבירה בעשיית מלאכה שבו מפני שכל שלבו להוט למלאכה אין לבו לשמים כל כך ומתוך כך ייעדו עליו שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם:

    מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים אף הם יש להם איסור בעשיית מלאכה מתורת מנהג שכל שבעצומו של יום יש בו עיקר איסור יש צד איסור בתוספת חול שלו ואם נהגו להאריך בתוספת זה אסור להקל בכל מה שנהגו ואם עשה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה ובתלמוד המערב אמרו נשייא דנהיגן דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהג ודלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ר"ל עד שיצאו מבית הכנסת וישלימו סדר כל מה שהורגלו לומר בו במוצאי שבת מנהג בשני ובחמישי עד דיתפני תעניתא ר"ל סדר מה שנוהגים להאריך בסליחות ובתחנות מנהג ואסור לבטלו ר"ל אפילו לא היה תענית צבור לגמרי הואיל ומ"מ צבור מתענין בו שאילו תענית צבור גמור על הדרך שביארנוהו במקומו אינו תלוי במנהג נשים שהרי ייעדנו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם כמו שכתבנו ותענית צבור הוא מאותן שמתענין על הגשמים שלש אמצעיות ושבע אחרונות ובארץ ישראל הא בשאר הארצות כבר אמרו שאין חומר תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד:

    כל שנמנע מעשיית מלאכה בערבי שבתות וימים טובים לכבוד שבת ויום טוב כגון שהיה עושה מלאכה כל השבוע ואינו עושה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים הרי זה קרוי זריז ונשכר ואם היה נמנע ממלאכה כל השבוע מצד שהוא מפונק ובעל תענוג אע"פ שבערבי שבתות וימים טובים גם כן הוא נמנע מצד תענוג הרי זה מ"מ קיים מצוה שלא לשמה ונקרא שפל ונשכר והוא שאמרו הני נשי דמחוזא אע"ג דהאי דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקותא דהא כל יומא נמי לא עבדן אפילו הכי שפל ונשכר קרינא ביה ויש במדות אלו זריז ומפסיד שפל ומפסיד כיצד היה עושה כל השבוע ועושה אף בערב שבת ויום טוב הרי זה זריז ומפסיד לא היה עושה כל השבוע ועושה בערב שבת אוי לו ולמזלו והרי זה שפל ומפסיד:

    למדת מ"מ שאף העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה יש לו שכר אלא שאין כל מדרגות שלא לשמה שוות יש שעושה מיראה ואחר שאינו עושה מאהבה קרוי שלא לשמה ומ"מ כל שמיראה מכוין הוא למצוה ועליו אמרו רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ר"ל שהעושה מאהבה עליו נאמר גדול מעל שמים חסדך ופרשו בו מקצת גדולי הדור שהוא ראוי לנס והקב"ה משנה תפקידם של מערכות הכוכבים בשבילם והעושה מיראה עד שמים שאף זו מדה מעולה היא ועליה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמן שבודאי יבא מתוכן לשמה ר"ל לעשות מאהבה ויש שלא לשמה שהוא להנאת עצמו כגון ביטול מלאכה של בני מחוזא שהזכרנו וזו אינו במדרגה האחרת אלא שמ"מ יש בה מדה והוא קרוי שפל ונשכר כמו שביארנו שאפשר שעל ידה יתעורר לעשותה לשמה אע"פ שאין זה ודאי הא מ"מ כל שעוסק בה להתגאות ולהתגדל על שכניו וחבריו הרי זו מדה רעה ועליה אמרו במקום אחר העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה מאי איריא ע"פ כו' ול"ל למתני חצות לאשמועינן הך דיוקא הא כו' עכ"ל ר"ל דלא ה"ל למתני עד חצות אלא ה"ל למתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עושין דע"כ לא הוה מנהגא אלא עד חצות דמחצות ואילך איסור נמי איכא דלא גרע משאר ע"ש ויו"ט וק"ל:

    בד"ה מן המנחה ט' שעות ומחצה עכ"ל מדברי מהרש"ל [א] שט"ס הוא ע"ש וכ"ה במרדכי דמן המנחה ולמעלה דנקט הכא היינו מנחה גדולה והוא חצי שעה אחר חצות ע"ש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    בגמרא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות ועי"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה טובא דמאי לשון מאי איריא שייך הכא דהתם מן המנחה ולמעלה ואיסורא והכא קודם חצות ומנהגא ואף שרש"י הרגיש בזה מ"מ פירושו ג"כ דחוק. ולמאי דפרישית א"ש דהא גופא קשיא ליה כיון דבע"ש ועי"ט נמי אשכחן דאסור מן המנחה ולמעלה אפ"ה קודם לכן מותר ואפילו מנהגא ליכא משום גדר וא"כ מ"ש בע"פ דנהגו איסור משום גדר כל היום כולו וע"ז משני שפיר דאיסורא דע"פ חמיר טפי והיינו כדפרישית. וכמ"ש נראה בלשון הר"ן ז"ל אלא שדבריו מגומגמים קצת ולמאי דפרישית ניחא טפי:

    בפירש"י בד"ה מן המנחה ולמעלה תשע שעות ומחצה ומהרש"ל בח"ש הגיה בל' רש"י שש ומחצה דאי גרסינן ט' ומחצה לא הוי מקשה הש"ס מידי דהא ודאי אסיק אדעתיה לחלק בין ע"פ לע"ש ועי"ט ולע"ד דבריו תמוהים דמאי הועיל בהגהתו דאכתי קושיא במ"ע מנ"ל להמקשה דהאי מן המנחה ולמעלה היינו בשש ומחצה שהיא מנחה גדולה דלמא בט' ומחצה שהוא מנחה קטנה כדאשכחן במתניתין דריש ע"פ דקתני נמי סמוך למנחה ומסקינן דהיינו סמוך למנחה קטנה וכה"ג בפ"ק דשבת גבי לא ישב לפני הספר סמוך למנחה אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש בפשיטות דאפילו אי הוי האי סמוך למנחה סמוך למנחה קטנה אפ"ה מקשה שפיר מ"ש הכא דעשו גדר אפילו כל היום ומ"ש הכא דלא עשו גדר כלל וע"ז משני שפיר דהתם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור והיינו משום גדר בעלמא משו"ה לא עשו גדר לגדר אבל הכא מחצות ואילך איכא איסור גמור דמחצות ואילך איקרי מועד מדאורייתא או מדרבנן משו"ה נהגו איסור אפילו קודם חצות משום גדר כדפרישית. וכמו שכתבתי כן נראה מל' הפוסקים דלא אשכחן בשום דוכתא שיש איסור לעשות אפילו מלאכה גמורה בע"ש ובעי"ט משש ומחצה ולמעלה וכדמשמע נמי בברייתא בס"פ במה מדליקין גבי שש תקיעות ע"ש. ואף דמל' הרמב"ם ז"ל משמע דתקיעה ראשונה היא מן המנחה ולמעלה ע"כ דכוונתו ג"כ מט' ומחצה שהיא מנחה קטנה כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' ונותנין עיניהן בחלק יפה עיין מ"ק כ"ח ע"ב תד"ה וליטול:

    Gilyon HaShas on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נראה לי בס"ד ידוע שלימות המצות הוא בארבעה שהם מעשה בה"א אחרונה ודבור באות וא"ו וכוונה בה"א ראשונה ומחשבה באות יו"ד והעושה שלא לשמה יש לו בחי' ה"א אחרונה ובחי' וא"ו דשמא קדישא וחסר ממנו כוונה ומחשבה כי הוא כוונתו ומחשבתו שלא לשמה, אבל העושה לשמה יש לו בחינת השם כולו וידוע דאות וא"ו דשמא קדישא נקרא שמים. לכן בזה כתיב (תהלים נז, יא) 'עַד שָׁמַיִם' ועד בכלל ובזה כתיב 'מֵעַל שָׁמַיִם' (תהלים קח, ה) שיש לו שלימות כוונה ומחשבה שהם באותיות י"ה שהוא למעלה מן השמים שהוא סוד וא"ו דשמא קדישא.

    אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם צריך להבין מה ענין סימן דנקטי בזה, והוה ליה למימר 'אֵינוֹ רוֹאֶה בְּרָכָה'? ודבר זה הוא רגיל בפום רבנן בכל מקום לומר 'סִימָן בְּרָכָה' והלא דבר הוא! ונראה לי בס"ד דידוע 'בְּרָכָה' גימטריא 'זָכָר' [227] וידוע דכל משפיע נקרא בשם זכר וכל נשפע נקרא בשם נקבה ולכן ברכה וזכר מספרם שוה, להורות מי שיש לו ברכה אפשר שיהיה זכר דהיינו משפיע לזולתו ונמצא הסימן של ברכה הוא זכר שאם אתה רואהו זכר רוצה לומר משפיע ודאי יש לו ברכה דאם אין לו איך היה יכול להשפיע?! מיהו יש אדם שיש לו ברכה שמרויח הרבה אך אינו יכול להיות זכר שאינו יכול להשפיע יען כי נופל לו מארה בריוח שלו שירבו יציאותיו על חד עשרה ותמיד כיסו ריקן ולוה מאחרים גם כן, וכשיבא לו ריוח הוא פורע לאחרים וכיסו ריקם שאין לו מעות יתרים בטלים אצלו כדי שיעשה בהם גמילות חסדים שעל ידי כך יהיה בסוג זכר, ולפי זה הסימן של הברכה שהוא זכר אין לו. ולכן מרגלא בפומייהו דרבנן למנקט בהאי לישנא ד'אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה' דאף על פי שיש לו ברכה שהוא הריוח שיבא לידו, עם כל זה סִימָן של הַבְּרָכָה שהוא להיות הוא בסוג זכר אין לו זה.

    הַנֵּי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּהָא דְּלָא עַבְדָּן עָבִידְתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְכוּ'. הקשה הרי"ף ז"ל היינו מה שאמרו בברייתא ומאי מחדש? עיין שם. ונראה לי בס"ד דברייתא איירי באדם שהוא בטל אף על גב שהוא צריך למלאכה ולהכי קרי ליה 'שָׁפָל' מאחר שהוא נצרך ואינו עושה, אך נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא אף על גב דהם בטלים אינם נצרכים למלאכה של עצמם דיש להם עבדים ומשרתים רבים לעשות כל צרכם. ואלו אף על גב דאינם בכלל זריזים לא יקראו 'שָׁפָל'. ולכן בא רבא ללמדינו דגם אלו בכלל שָׁפָל דנקיט בברייתא הם יען כי לא נאוה הבטלה לנשים ויהיה להם היזק ממנה ולכן הם בכלל 'שָׁפָל'. והא דאמר הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה היינו כי הברכה מצויה בעבור אשתו וזה שאינו חס על כבודה ומניחה להתבזות כולי האי על דבר מועט לכן לא יגיע לו ברכה בעבורה.

    אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָא, אִשְׁתַּבּוּחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא פירוש עבדא היא ומזבנא היא בעצמה ליכא בזה בזיון דהא אשתבוחי משתבח בה קרא בכפלים שאמר (משלי לא, כד) 'סָדִין עָשְׂתָה' זו אחת ועוד 'וַתִּמְכֹּר' בידיה זה ענין שני.

    תָּנוּ רַבָּנָן אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הא דאמר פְּרוּטוֹת ולא אמר דִּינָרִים ללמדך כיון דאין בהם סימן ברכה אז אפילו אם יהיו דנרי זהב נחשבים פרוטות כי ימעטו ולא ישאר מהם מאומה. ונראה ד' הנזכרים שהם 'מְתֻרְגְּמָנִין, כּוֹתְבִין, יְתוֹמִים, מְּדִינַת הַיָּם' הם ראשי תיבות מַכִּים, או 'מְתֻרְגְּמָנִין, סוֹפְרִים, יְתוֹמִים, מְּדִינַת הַיָּם' סופרים יתומים מדינת הים ראשי תיבות מִסִּים שהם כמו דמי מסים מִסִּים שאין בהם סימן ברכה.

    כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן וְתַגָּרֵיהֶן וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם. נראה לי הטעם דנקיט שלשה חלוקות אלו לרבותא דהתורה נקראת 'אוריין תליתאי' וראוי שתגיע הברכה בעבורה להסופר שכתבה ולהקונה ממנו ולהקונה מן הקונה ועם כל זה אין ברכה לשלשה אלו מחמת התפלה של אנשי כנסת הגדולה. מיהו יש להקשות בשלמא סופרין עצמן אם יתעשרו לא יכתבו מחמת טורח וקושי היגיעה של הכתיבה אבל עושר התגרים איך יהיה סבה לביטול כתיבת סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות]? ונראה לי בס"ד דהנה תגרים ותגרי תגרים דנקיט הכא היינו אותם שקונים מן הסופרים ומוליכים אותם לעיירות קטנות ורחוקות דמוכרים אותם בידם ואם יתעשרו לא ילכו למכור שם ומי יביא להם דמקודם לא היה דרכם לשלוח סת"ם ממקום למקום לידי שליח שקורין פאטו"ר למכור בשאר סחורות. אי נמי נראה לי אם יתעשרו התגרים יעשו בסת"ם כמנהג אוצרי פירות שיקנו כל הסת"ם מן הסופרים ויאצרום אצלם ולא ימכרו אלא בערך יתר לכך לא יתעשרו אלא הם דלים תמיד כדי שימכרו במהרה בהרווחה מועטת. וְהָא דְּהִתְעַנּוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בעבור זה נראה לי בס"ד, כי מקודם היו כותבים כל כ"ד שהם תנ"ך ולכך הוצרכו לכ"ד תעניות שלא תגין עליהם כתיבה של כ"ד ואחר שהתענו נעשו הסופרים כל אחד דך ודל כי דך אותיות כ"ד. והנה ראשי תיבות סְפָרִים, תְּפִלִּין, מְזוּזוֹת סת"ם רמז שסתמו להם שער הברכה כדי שיכתבו. גם סופר גימטריא רצון [346] שצריך להיות לו רצון במלאכתו ויכתוב ברעותא דליבא שעל ידי כך לא ישכח מלקדש ושאר דברים הצריכים למלאכתו.

    Ben Yehoyada on Pesachim 50b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף נ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־498 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 132 מילים

      נפתחת ב״וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ:…״

    2. קטע 259 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי…״

    3. קטע 334 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים…״

    4. קטע 485 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז…״

    5. קטע 545 מילים

      נפתחת ב״רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם…״

    6. קטע 631 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ וְרֵיחַיִם —…״

    7. קטע 745 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים — אֵינוֹ…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימָן…״

    9. קטע 927 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין — מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּשְׂכַר…״

    10. קטע 1057 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי…״

    11. קטע 1139 מילים

      נפתחת ב״בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר…״

    12. קטע 1225 מילים

      נפתחת ב״בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת פסחים דף נ׳ עמוד ב׳ · קטע 12 — “…זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן…

    לשון המקור

    וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ — חַיָּיב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה.

    גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נָמֵי! דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם! הָתָם, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְּאָסוּר, סָמוּךְ לַמִּנְחָה — לָא. הָכָא — מֵחֲצוֹת. אִי נָמֵי: הָתָם, סִימָן בְּרָכָה הוּא דְּלָא חָזֵי, אֲבָל שַׁמּוֹתֵי לָא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. הָכָא — שַׁמּוֹתֵי נָמֵי מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.

    גּוּפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִידְנוּד עֲבֵירָה, לְאֵתוֹיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.

    תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז וְנִפְסָד. יֵשׁ שָׁפָל וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ שָׁפָל וְנִפְסָד. זָרִיז וְנִשְׂכָּר — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. זָרִיז וְנִפְסָד — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִשְׂכָּר — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִפְסָד — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמַר רָבָא: הָנֵי נְשֵׁי דְמָחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבְדָן עֲבִידְתָּא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא — מִשּׁוּם מְפַנְּקוּתָא הוּא, דְּהָא כׇּל יוֹמָא נָמֵי לָא קָא עָבְדָן. אֲפִילּוּ הָכִי — שָׁפָל וְנִשְׂכָּר קָרֵינַן לְהוּ.

    רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב ״כִּי גָדֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ וְרֵיחַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. שְׂכַר אִשְׁתּוֹ — מַתְקוּלְתָּא. רִיחְיָיא — אַגְרָתָא. אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָה — אִישְׁתַּבּוֹחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא דִּכְתִיב: ״סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר״.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דִּנְפִישׁ אַפְחָזַיְיהוּ — שָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּגָּרֵי סִימְטָא, וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה, וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְנוֹתְנִין עֵינֵיהֶן בְּחֵלֶק יָפֶה — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, מַאי טַעְמָא? דְּתָהוּ בֵּיהּ אִינָשֵׁי.

    תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם: שְׂכַר כּוֹתְבִין, וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין, וּשְׂכַר יְתוֹמִים, וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם.

    בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין — מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. וּמָעוֹת יְתוֹמִים נָמֵי — לָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם — מִשּׁוּם דְּלָאו כׇּל יוֹמָא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא.

    אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ, שֶׁאִילְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִין — אֵין כּוֹתְבִין. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן, וְתַגָּרֵיהֶן, וְתַגָּרֵי תַגָּרֵיהֶן, וְכׇל הָעוֹסְקִין בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאֵיתוֹיֵי מוֹכְרֵי תְכֵלֶת — אֵינָן רוֹאִין סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְאִם עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ — רוֹאִין.

    בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

    בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר —