מסכת פסחים דף מ״ט עמוד ב׳

ואינו מתקבל לשומעים:

גדולי הדור אנשי מעשה וצדיקים:

בת גבאי צדקה שאין ממנין אלא אם כן טובים ונאמנין:

נשותיהן שרץ שאינן זהירות במצות:

עם כל בהמה שדומות לבהמה שאין להן לב להבין:

כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס ללמוד תורה ולחיות:

על חיי חברו לא כל שכן ויש לדאג שמא יהרגנו:

ומגבו דתו לא חיי כדאמרינן בשחיטת חולין (דף כא:) קרעו כדג מטמא באהל מיד ואף על גב שמפרפר ואמר רבי שמואל בר רב יצחק ומגבו:

לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות והא דאמר בפרק השותפין (ב"ב ח:) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע אלו גבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות צ"ל דזוהר הרקיע עדיף מזוהר כוכבים:

מה ארי דורס ואוכל פר"ת דורס ואוכל ואין ממתין עד שתמות אף עם הארץ אינו ממתין עד שתתפייס:

ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו וא"ת מאין יודע שהיא של ע"ה ואור"י כגון ששיירא של ע"ה עוברת וראינו שנפל מהם והשתא משמע דדוקא אין מכריזין על אבידתו אבל לגזול בידים לא אע"ג דלית ליה האי סברא דבסמוך אפשר דנפיק מיניה ברא מעליא ותימה לר"י אמאי ממונו אסור השתא גופו מותר שמותר לקורעו כדג ממונו לא כל שכן דכה"ג אמר בהגוזל בתרא (ב"ק קיט.) ובע"ז (דף כו.) גבי מוסר למאן דלית ליה סברא דאפשר דנפיק מיניה ברא מעליא ונר' לר"י דלעיל מיירי במכיר וכופר להכעיס דה"ל הריגתו כמו פיקוח נפש שהוא לסטין וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת הלא אפילו נכרי אסור וכן משמע הלשון על חייו אינו חס דמכיר וכופר דיש הרבה עניני ע"ה כדמוכח בסוטה בפ' היה נוטל (סוטה דף כב.) ואור"י דמה שאנו מקבלים עדות מע"ה כדאמר בפרק חומר בקדש (חגיגה כב.) כמאן מקבלים האידנא סהדותא מע"ה כרבי יוסי:

ואכלת זו אכילה נראה דהני שיעורי כזית וכביצה דלא הוי אלא אסמכתא וכן פ"ה בפרק מי שמתו (ברכות כ:) גבי הא דאמר בן מברך לאביו ומוקי לה כגון דאכל האב שיעור דרבנן ופ"ה שם דהיינו כזית וכביצה דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה וכן מוכח התם דקאמר לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והן מדקדקים על עצמם בכזית וכביצה וקשה דבפרק ג' שאכלו (שם מח.) אמר ינאי מלכא ומלכתא כרכי ריפתא בהדי הדדי אמר מאן יהיב לן גברא דמברך לן אייתוהו לרבי שמעון בן שטח וכו' שתה ובריך להו וקאמר רבי שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא אחרים ידי חובה עד שיאכל כזית דגן משמע דאם אכל כזית דגן היה מוציא אחרים ואי כזית דרבנן היכי מפיק להו הא אמר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואור"י דהיינו דוקא קטן אינו מוציא אותו שאכל שיעור דאורייתא אבל גדול אפילו לא אכלי כלל יכול להוציא אחרים מדאורייתא:

תניא ר' אומר עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה.

אמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו כו' ואסור להתלוות עמו בדרך:

ת"ר גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ תלמידי חכמים כו' ונשותיהן כו' שנה ופירש יתר מכולן:

ת"ר ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להם עדות ואין מקבלין מהן עדות ואין מגלין להם את הסוד ואין ממנין מהם אפוטרופין על היתומים ואין ממנין אותן אפוטרופין על קופה של צדקה ואין מתלוין עמהן בדרך ויש אומרים אף אין מכריזין על אבדתן ות"ק זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא יכין וצדיק ילבש:

מתני' וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו כו' פי' שם מקום שעומד שם וצופה בכל צד שורפו במקום שנזכר ואם לא עבר הצופים חוזר כו' עד כמה חוזרין ר"מ אומר בין חמץ בין בשר קדש כביצה ר' יהודה אומר זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש כזית וחמץ (ככותבת) [כביצה] ואקשי' ורמינהי עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה מכלל דלר"מ כזית חשוב ולר' יהודה כביצה ומשני' ר' יוחנן מוחלפת השיטה כלומר חלף דברי ר' מאיר לר' יהודה ודברי ר' יהודה לר' מאיר כי תני מדבריהם על דבריהם.

אביי אמר לעולם לא תפוך והתם בענין זימון בקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ומצינו אכילה כזית ור' יהודה סבר לא בעינן אכילה שיש בה שביעה ולא תהיה פחות מכביצה והכא בסברא פליגי ר"מ מקיש ליה לטומאה מה טומאה בכביצה אף חזרתו בכביצה ר' יהודה אומר כנותר מה נותר איסורו בכזית דאכילה כתיב ביה אף חזרתו:

גמרא עם הארץ אסור לאכול בשר פי' הרי"ט ז"ל כי מתוך עמיתו אינו יודע לשחוט ולמלוח כראוי:

עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים פי' רבינו אלפסי והגאונים ז"ל כגוי שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורסה. וכתב הרי"ט ז"ל רץ לאו דוקא דאם כן אפי' חכם אלא שעמיתתו מביאו לדינך: והנכון שדיברו חכמים לשון הבאי וגוזמא וזהו שאמרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אבל ודאי ההורגו שלא כדין נהרג עליו ונראין דברים בכל אלו הגוזמות בעם הארץ שאינו אפי' במצות ודרך ארץ או איפשר במי שלא קרא ושנה בלבד אעפ"י שעוסק במצות כי לא עם הארץ חסיד ובודאי לסרס בני אדם לתורה מגזמין על עם הארץ בכל זה. הרי"ט ז"ל:

ת"ר ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות כו' והא דאמרינן במסכת חגיגה אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא דעם הארץ כמאן כר' יוסף תירץ רבינו אלפסי בההיא לא פליגי והתם מיירי בעם הארץ דאיתיה במצות ובדרך ארץ אבל הכא דליתיה אף במצות ובדרך ארץ והיינו דחשיד לן מסתמא אכל אגפי פסילותא דמשום דחשיד אגזל אין ממנין אותו על קופת צדקה ומשום דסתמיה חשיד אשפיכות דמים אין מתלוין עמו בדרך וכתב הרי"ט ז"ל בהא דאמרינן בפ"ק דקידושין כל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר ר' יוחנן עלה ופסול לעדות משום דהכא קתני אין מקבלין והוה משמע לכתחילה ופירש ר' יוחנן דאפי' בדיעבד פסול: עוד כתב ז"ל ובעניני עם הארץ יש דינים חלוקים כי יש עם הארץ שאינו במקרא ובמשנה אבל ישנו בדרך ארץ ובמצות וזהו לשונו דרך כלל והוא פסול לעדות לכתחילה אלא משום איכא וכשאינו במצות הוא פסול בדיעבד כברייתא דלעיל ובודאי שסתמן של אילו אינן מעשרין פירותיהם ולא אוכלין חוליהם בטהרה ויש בני אדם שנוהגים באמיתות בדברים האלו ואעפ"י שיודעין תורה ושונין וקוראין נקראין עמי הארץ כדי זה וראי' שאמרו איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר' מאיר וחכמי' אומרי' כל שאינו מעשר פירותיו ע"כ:

סליק פירקא

עם הארץ במקום שאין גדול ממנו עמו אסור לאכול בשר שכמה ספקות מזדמנות בשחיטה ובטרפות ובמליחת בשר ובתערובות אוכלין והוא אינו יודע דרך צחות אמרו זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אינו אוכל בשר:

עם הארץ פעמים שמותר לנחרו אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת שהרי אינו יודע טיבן של מצות ודרכי הדתות ונמשך אחר טבעו כבהמה ופעמים שימצאוהו רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורשה ויהא מותר להרגו אף בשבת כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שאף בחכם שאירע לו כן עושין לו כן מ"מ אין ספק עליו בדברים אלו חס ושלום ומ"מ יש מפרשים מתוך כך עם הארץ אף כשנראהו בדרך עם איזו ערוה חושדין אותו שבדעתו לאנוס ודנין אותו במחשבתנו כאותם שמותר להרגם ולא נאמרה לעשות בו מעשה שאין הורגין על האומד אלא שמותר להחזיקו בכך וראוי ליתן לב על כך ודרך צחות והפלגת דברים אמרו בה רבי אמור לשחטו ואמר להם זה טעון ברכה וזה אין טעון ברכה וזה כולו דרך צחות שאף השוחטו אף לכוונת אכילה אין בו ברכה אין זה מברך אלא מנאץ ואע"פ שאין לאו באכילת בשר מהלכי שתים מ"מ איסור יש בו כמו שהתבאר במקומו וכן אמרו מותר לקרעו כדג כלומר אף במיתה מנוולת ומה שאמרו מגבו כלומר הכאה שלא תהא בה רפואה וכמו שאמרו קרעו כדג מגבו מטמא באהל אע"פ שמפרפר ואסור להתלוות עמו בדרך מחשד שפיכות דמים על חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן:

כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בשת אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בשת ומ"מ עם הארץ שאינו מלוכלך במדות צריכים אנו להזהר שלא לביישו דרך הפלגה אמרו כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו כלומר שאף היא היתה ראויה לו שנאמר מורשה קהלת יעקב ר"ל ההמון אל תקרי מורשה אלא מאורשה כלומר שהיא ארוסה של עם הארץ גם כן אלא שלא נכנסה עמו לחופה:

מ"מ תלמיד חכם צריך לו להזהר ולהשמר ממנו ושלא לבטוח בו מפני שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו כשרואה בפחיתותו ומכיר במעלת שכנגדו ונעשית בשרו חידודין חידודין בפירוש אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל ונשותיהם יותר מהם מפני שמדת הקנאה מתגברת בהם ושנה פירש ונעשה עם הארץ יותר מכלם מפני שיודע כמה נבזים עמי הארץ בעיניהם של תלמידי חכמים דרך צחות אמרו אמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור שנושך נשיכה גדולה ושובר עצם עכשיו אני אומר מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו ככלב ויש גורסין אף בזו כחמור ובמסכת שבת ס"ג א' אמרו אם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:

ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ר"ל שאין מזמנין אותו לעדות לשום דבר ואין מקבלין ממנו עדות ר"ל אם נזדמן לשם מאליו נראה מפני שמן הסתם חושדין אותו על השבועה ועל הגזל ודנין אותו פסול לעדות לגמרי וקשה לפרש אחר שאין מקבלין ממנו עדות כלל מה הוצרך לומר שאין מוסרין לו כלומר שאין מזמנין אותו להעיד ונראה לי שאין מוסרין לו עדות על קבלת עדות נאמר שאין מצרפין אותו להיותו נמנה עם שלשה לקבל עדות אחרים אע"פ שאין אחד מצוי לחטוא בפני שנים שמאחר שאין עדותו עדות אף קבלת עדותו אינה קבלה ואין מגלין לו את הסוד שמחזיקין אותו כהולך רכיל מגלה סוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים מפני שחשוד על הגזל ועל הגניבה ומטעם זה גם כן אין מוסרין לו קופה של צדקה והוא הדין שאין ממנין אותו פרנס על הצבור ובכלל זה היא ואין מתלוין עמו בדרך מפני שחשוד הוא על שפיכות דמים ועל העריות ומ"מ מכריזין על אבדתו זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל לה וכתיב יכין וצדיק ילבש ואין הלכה כדברי האומר אין מכריזין על אבדתו:

ולענין ביאור מיהא לא הכרזה ממש היא שאם יודע של מי היא אין מקום להכרזה ושמא תאמר שאם הכרזנו ונודע שהיא של עם הארץ אין מחזירין אותה חס ושלום שזו ודאי לא חלקו בה אלא פירושו אין מחזרין על הצלת אבדתו שאם ראה חמורו תועה והוא מכיר שהוא של עם הארץ אינו חייב לחזר אחריה ולשון הכרזה בכאן הוא שאינו הומה עליה להשמיע קולו להשתדל בחזרתה ומ"מ הלכה שחייב הוא לחזר אחריה כמו שכתבנו:

עם הארץ זה שהזכרנו ענינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא במצות ולא בדרך ארץ ומתוך כך חושדים אותו על כל הדברים על הדרך שהזכרנו ופסול לעדות לגמרי כמו שהתבאר בסוף ראשון של קדושין והוא שאמרו שם כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות ומ"מ יש כת אחרת של עמי הארץ שאינם לא במקרא ולא במשנה אלא שמ"מ עוסקים ביישובו של עולם וישנם במצות ובדרך ארץ וכת זו חומלין עליה ודנין אותה כישראל גמור לכל הדברים כשאר העם ואין חושדין אותם בשום דבר ומקבלין עדותן לכתחילה ומשום איבה וכן שאר הדברים ועל זו אמרו במסכת חגיגה כ"ב א' כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי שהוא חושש לאיבה כמו שהוזכר שם זהו דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שזו של חגיגה חולקת עם זו של פסחים שר' יוסי חושש לאיבה ומתיר לכתחילה וכאן לא חששו לאיבה וזו שנאמרה כאן לכתחילה נאמרה ומ"מ שתיהן בישנן בדרך ארץ ובמצות הם שנויות ואע"פ כן לדעת סוגיא זו לכתחילה לא וכן אין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ועל קופה של צדקה שמתוך טרחו ועמלו יורה היתר לעצמו ואין מתלוין עמו בדרך שאינו יודע חומר שפיכת דמים וסבור שאין העמידה על דם רעהו קרויה שפיכות דמים הואיל ואינו עושה וכן בעדות לכתחילה לא שאינו יודע בהלכות עדות ואף הם מודים שכל שאינו אף במצות ודרך ארץ פסול הוא לעדות אף בדיעבד וכמו שהוזכרה בראשון של קדושין בהדיא כמו שביארנו שם ועיקר הדברים כדעת ראשון ודבר למד מענינו שהרי זו שאמרו מותר לנחרו ומותר לקרעו בלי ספק בשאינו במצות ובדרך ארץ היא אמורה:

שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן ואינם רשאין ליחלק ושיעור אכילה המחייבת לכך בכזית ואע"פ שכתוב ואכלת ושבעת וברכת לא נאמרה אלא על השתיה וכמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילת כזית קרויה אכילה ואין אנו אחראין לאכילת שובע וכבר ביארנוה במקומה במסכת ברכות וכן ביארנו שעל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת ועל שמועות טובות מברך הטוב והמטיב:

גמ' אמר ר"ע כשהייתי ע"ה עי' כתובות סב ע"ב תוס' ד"ה דהוא צנוע:

וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ נראה לי בס"ד הטעם דקרי לזכר שֶׁקֶץ ולנקבה שֶׁרֶץ, דאיתא בזוהר הקדוש פרשת בראשית (זהר חלק א' ב, ב) ק"ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון יעוין שם. והקשו והלא בגמרא אמרו (שבת קד.) קוּף קָדוֹשׁ, רֵישׁ רָשָׁע? ותרצו כי 'קוף' [186] במילואו מורה על קדוש כי במילואו הוא מספר 'מקום' [186] והוא שמו של הקב"ה כמו שאמרו בתיקונים אבל ק' בלא מלוי רומז 'לסט"א' [100] עכ"ד. נמצא לפי דברי זוהר הקדוש אותיות ק"ר הם אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא. ופרשנו הענין בס"ד דאות ק' הוא מצד פלוני יען כי פלוני אותיות ס"מ [100] הם חלק הרע שבו ואותיות א"ל הם חלק הטוב שבו ולעתיד יתבער הרע שהוא אותיות ס"מ וישאר בו אותיות א"ל דוקא. נמצא הרע של קליפת הזכר הוא אותיות ס"מ שהם מספר ק ' בלא מלוי, אמנם הרע שבשם הנקבה שהיא 'לילית' הוא באותיות לילי, כמו שכתב מהר"ם גלאנטי ז"ל שקליפה זו היא יללה ועיקר שמה 'לילי' ואותיות אלו שהם 'למ"ד יו"ד למ"ד יו"ד' מספר קפ"ח [188] ועם הכולל י"ב אותיות הם מספר ר' [200], ולפי זה נמצא הרע של הנקבה הוא ר ' ולכך אמרו בזוהר הקדוש ק " ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא שהם זו"ן [זכר ונקבה] דקליפה פלוני ופלונית. ולכן אלו העמי הארצות שנבדלו מן הקדושה ופירשו מן התורה ונדבקו בסטרא בישא קראו להם שם לזכר שֶׁקֶץ שהוא שץ ק' ולנקבה שֶׁרֶץ שהוא שץ ר' כי הזכר דבק בזכר דקליפה שהרע שלו ק' והנקבה דבקה בנקבה דקליפה שהרע שלה ר' ובשניהם יש שץ שהוא לשון כריתה כי תרגום 'כִּי יַכְרִית הֳ' אֱלֹהֶיךָ' (דברים יט, א) הוא 'אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ'. גם הזכר נקרא שֶׁקֶץ [490] מספר 'איש קטע' [490] והנקבה שֶׁרֶץ [590] הוא 'אשה פרד' [590].

וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (דברים כז, כא) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה". הא דקרא להו בשם 'בְּהֵמָה' נראה לי בס"ד כי לאביהם קראו שֶׁקֶץ ולאמם קראה שֶׁרֶץ. והנה אותיות שֶׁקֶץ כזה ש י "ן ק ו "ף צ ד "י אותיות הקרב שהם האמצעים המה יו"ד ועם כולל ג' אותיות וכולל הכל הם מספר כ"ד, וזה באביה אך באמה שנקראת שֶׁרֶץ שהוא ש י "ן ר י ש צ ד י הקרב שלה הוא מספר כ"ד ועם הכולל ג' אותיות וכולל הכל הרי כ"ח נמצא סך הכל [28+24=52] קרב השקץ וקרב השרץ הוא מספר בְּהֵמָה [52] לכן בנותיהם שיצאו מקרבם של שקץ ושרץ נקראים בשם בְּהֵמָה. והא דלא אמר על בְּנֵיהֶם כלום? מפני כי הבנים שהם זכרים אפשר שיהיו טובים שיזדמן להם אדם שילמדם תורה מקטנותם ויביאם למוטב ופורשים ממנהג אביהם ויהיו חברים וכמו שאמרו לקמן: וְתַנָּא קַמָּא? זִמְנִין דְּנָפִיק בְּרָא מַעַלְיָא מִינֵיהּ, וְאָכִיל לֵיהּ וּמִיקַיֵּם בֵּיהּ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (איוב כז, יז) 'יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ', מה שאין כן הבנות שהם נעצרים בבית עם השקץ והשרץ ודאי ישארו במנהגם ויהיו כבהמה שאין להם היכר להבדיל בין טוב לרע כי מי יבינם ומי יבדילם?! והא דאמר עִם כָּל בְּהֵמָה ולא אמר עִם בְּהֵמָה כי זאת הבת כולה בהמה הן מצד האב והן מצד האם.

עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר נראה לי לאו איסורא ממש קאמר כשאר איסורים שצריך להפרישו מהם בחזקת היד אלא הכוונה רוצה לומר 'אינו ראוי שיאכל בשר' וכיוצא בזה פירש הר"ן ז"ל [על הרי"ף] סוף פרק קמא דעבודה זרה על מה שאמרו אסור לעשות שותפות עם הגוי ד' אפילו איסורא דרבנן ליכא אלא ממידת חסידות היא דאסור ' יעיין שם. ועל פי הפשט נראה לי בס"ד טעם שראוי למנוע עם הארץ מאכילת הבשר מפני דאכילת הבשר תלויה בכמה הלכות של שחיטה וטרפיות ואם עם הארץ יאכל בשר וירגיל בו אז כאשר יזדמן במקום שאין שם שוחט ישראל כגון בספינה או במדבר הוא אינו יכול לכבוש תאותו ורוצה הרגל שלו ואז אוכל בשר נבילה וטריפה של גוים דמאחר שאין לו תורה אינו יכול לכבוש תאותו, ולכך טוב לו שלא יאכל בשר גם במקום שמצוי לו בשר כשרה כדי שלא ירגיל תאותו בו, כך יאות לו. ונפקא מינה לדידן אם אפשר לנו שלא נרגיל אותו באכילת הבשר כגון שהוא כבוש תחת ידינו כך יאות לעשות לו. וכל זה כתבתי לפי הפשט, אמנם רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב, פירש הסיבה שראוי למנוע לעם הארץ מאכילת הבשר מפני שאינו יכול לתקן לברר ניצוצות קדושה מן הבשר באכילתו אותו, יעיין שם הטעם באורך וברוחב. ועוד כתב טעם אחר כדי שלא ידבקו בו הסיגים שיש בבשר, ונפשות הרעות שמגולגלים בו מפני שאין לו תורה כדי שיוכל לדחותם יעיין שם. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל יובן בס"ד הטעם מה שלא נזכר בדברי רבי מניעה מבשר דגים, כי הדגים אין בהם סיגים הרבה דלכן אסיפתם מתירתן, ודוק: ובדרך דרש נראה לי בס"ד הטעם ד'עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר' כי יעקב ועשו חלקו העולמות ולכן אין לזרע יעקב בעולם הזה המותרות שהוא בשר אלא רק מאכל קיום הנפש, ברם הם זוכים בבשר ובכל מותרות מכח עסק התורה המקיים עולם הזה, והוה ליה כמציל מזוטו של ים, ועל כן עם הארץ שאין לו תורה אין לו זכיה בבשר שהוא מותרות, דנמצא אוכל מחלק עשו.

עַם־הָאָרֶץ, מֻתָּר לְנוֹחֲרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הנה לפי פשוטן של דברים הוא דנאמר זה בדרך הגזמה כלומר ראוי לעשות לו כך אם היה מותר לנו וכיוצא בזה נאמר בדברי דוד המלך ע"ה שאמר על הגונב את הכבשה 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת' (שמואל ב' יב, ה) דאמר כן בלשון הגזמה דודאי אין חיוב מיתה בעבור ממון! אלא רוצה לומר ראוי הוא לכך אם היה מותר להרגו, ואמרו רבותינו ז"ל (חולין צ:) דברה תורה בלשון גוזמא, דברו חכמים בלשון גוזמא. והרי"ף ז"ל ביאר המאמר הזה בלשון אחר יעיין שם. ונראה לי בס"ד כי רבותינו ז"ל דברו בזה בדרך רמז ובלשון חכמה ומליצה והוא כי אי אפשר לעם הארץ בלתי היות בו תערובת נצוצי קדושה והוא לרוב רשעתו ושנאתו לבעלי תורה לא יש תקוה להחזירו למוטב ולתקנו בתשובה על כן תקנתו היא למשוך ממנו חלקים הטובים שבו, ולסילוק והמשכת חלק הטוב מקרבו מכנה אותו בשם נְחִירָה שמושך זה ממנו בעודו חי, ואמר אפילו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל בְּשַׁבָּת שקדושתו יתירה והוא יום המיוחד לתשובה יותר מכל ימות השנה ויש בו סיוע לאדם מכח הארת עצומו של יום לקבלת התשובה, עם כל זה אין תקוה שזה העם הארץ יחזור בתשובה ולכן אין תקנה אל חלק הטוב שבו אלא על ידי נְחִירָה שצריך לעשות כונות ויחודים אשר על ידם ימשוך ויסלק חיות הקדוש של חלק הטוב שיש בקרבו. וְאָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו : רַבִּי אֱמֹר : ' לְשׁוֹחֲטוֹ '! שהם הבינו כונת רבם דלא איירי לעשות נְחִירָה בידים לגופו להרגו אלא הבינו כונתו לְנוֹחֲרוֹ על ידי כונות ויחודים שהם מתוקנים למשוך בהם חיות האדם של חלק הטוב שבו דלזה קרי לה בשם נְחִירָה ולכן אמר לו יותר נכון למנקט לשון לְשׁוֹחֲטוֹ שהוא לשון המשכה כמו זָהָב שָׁחוּט (מלכים א' י, טז) שתמשוך ממנו חלק הטוב שבו על ידי כונות ויחודים, וכמו שאמרו גורי האר"י ז"ל על מאמר ' קם רבה, שחטיה לרבי זירא ' (מגילה ז:) דהכוונה לא שחטו ממש אלא משך ממנו חיות גופו על ידי סודות וכונות וכאן הוה ליה למימר לְשׁוֹחֲטוֹ. והשיב להם הן אמת כי יצדק על זה לשון שחיטה יותר עם כל זה תפסתי לשון נחירה כדי לגנותם כי בעלמא הנחירה הממשית היא מגונית משחיטה ממשית יען שבשחיטה יש ברכה אך בנחירה תהיה נבלה ואין בה ברכה לכן כניתי ההמשכה של חיותו בשם נְחִירָה כדי לגנותו כי הנחירה היא לשון גנאי בעלמא. וגם רבי שמואל בר נחמני שאמר ' מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג ' הוא כונתו על דרך זה דהרשע מתלבש בבגד טומאה מכף רגלו ועד קדקדו וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק 'בְּבִגְדוֹ בָהּ' (שמות כא, ח) ותוך הלבוש הזה שהוא קליפה יש נצוצי קדושה אסורים ובלועים שם כנשמה בתוך הגוף, ולזה בגד הטמא צריך לקרעו בשם קר " ע שט " ן כדי להוציא את בלעו ממנו הם נצוצי הקדושה וכאשר אומרים בבקשות בשם קר"ע 'קרע ממלכת הרשעה כולה' והניצוצות המה יעשו ער"ק וכו'. ולזה אמר רבי שמואל בר יצחק: וּמִגַּבּוֹ והיינו דכל אדם יש לו פנים ואחור והסטרא אחרא תלביש הרשע מלפניו ומאחריו ולזה אמר ' וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ ' אך ידוע דהקליפות יתאחזו באחור יותר ולזה אמר וּמִגַּבּוֹ רוצה לומר הקריעה של בגד הטמא הנזכר תהיה מִגַּבּוֹ מצד האחור ששם הקליפה קשה ביותר ומשם יקרענו על ידי כונות שמות הקודש להוציא ניצוצות קדושה. ודע כי אחד אפיקורוס שהתריס במאמרים אלו נחה דעתו במ"ש על מאמר 'מֻתָּר לְהָרְגוֹ' שהוא לשון גוזמא רוצה לומר ראוי להיות לו כך אם היה מותר לנו, אך בדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר 'לְקָרְעוֹ כְּדָג' ובדברי רבי שמואל בר יצחק שאמר 'וּמִגַּבּוֹ' לא נחה דעתו. ואמרתי בס"ד פשט נכון בזה דרבי שמואל בר נחמני מיירי בחולה שמת בחליו ודרך הרופאים לקרוע בטן החולה אחר שמת כדי לידע סיבת מחלתו ומה ענינו על כן ודאי במת ישראל לא ניתן להם רשות בכך משום ניוול ובזיון ועל זה אמר רבי שמואל בר נחמני דעם הארץ שמת 'מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג' מראשו ועד רגלו כדי להתלמד בו דבר בחכמת הרפואה ולא חיישינן לבזיון דידיה דיהיה לו כפרה בכך. והוסיף רבי שמואל בר יצחק לומר שרי לקרעו 'מִגַּבּוֹ' אף על גב דהוי ניוול טפי כשקורעו מגבו. ודברים אלו היו נמצאים בדורות הראשונים דמצינו בגמרא דתלמידי רבי עקיבא שלקו זונה אחת ומצאו בה רנ"ב איברים נמצא גם בזמן התנאים היו עוסקים בחכמת הניתוח לדעת ולראות באיברים הפנימים ולא רצו לעשות ניוול אלא רק לזונה כי באמת חכמת הניתוח וחכמת הרפואה היתה נמצאת אצל ישראל גם כן מזמן קדמון ואי אפשר להשיג חכמות אלו על בוריין אלא אם כן יעשו קריעה בגוף האדם שכבר מת ובהכי איירי הכא, וְלֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחֹקָה כוונה מן המאמר הזה ובכך הודה אותו אפקרוס ונסתם פיו.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיִיתִי עַם־הָאָרֶץ, אָמַרְתִּי: "מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר". נראה לי בס"ד טעם לדברים אלו על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור מדרש הנעלם ברות, דרבי עקיבא היה שרשו מיששכר יעוין שם. והנה ביששכר כתיב (בראשית מט, יד) 'יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם' ודרשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה:) שקיבל עליו עול תורה כחמור למשוי שאינו קץ בריבוי עול תלמודו, לכן רבי עקיבא שהיה שרשו מיששכר בהיותו עם הארץ שעדיין לא שיבר הקליפה היה רוצה לעשות הדמיון של החמור בענין המזיק שהוא הנשיכה לעמלי תורה ואחר כך כששבר הקליפה ולמד תורה קיים בעצמו הדמיון של החמור בענין טוב שקבל עול תורה כחמור למשוי. ובאמת אמרו (בראשית רבה שלהי פר' נג ועוד) ' זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי ' כי שרשו יששכר. והנה נודע כי הוא היה עם הארץ ארבעים שנה וארבעים למד וארבעים לימד, נמצא לפי זה הוא היה אומר כן בארבעים הראשונים, אך בשמנים שנה הבאים אחריהם שהיה לו אהבה עצומה בתורה ולומדיה ודאי נהפכה אצלו הנשיכה לנשיקה כי במקום השנאה נעשה אהבה. וההפרש בין זה לזה כאן כ' וכאן ק' שהפרש במספר הוא שמונים, רמז כי באותם השמונים שנה היתה נשי ק ה במקום נשי כ ה.

כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ כּוֹפְתָהּ וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי אֲרִי נראה לי בס"ד בארי יש שבח מצד גבורתו שהיא בפנימיותו, ולזה נדמו החכמים לאריות, ויש גרעון שהוא דורס ואוכל ואין לו בשת פנים, ולזה נדמה עם הארץ, וזה הדמיון על הנבלה שהיא לפני הארי, ולכן אמר הכתוב (במדבר כג, כד) 'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם' שדימה אותם ללביא אך לא לדמיון הגרעון אלא 'כַאֲרִי יִתְנַשָּׂא' דמיון שיש בו התנשאות.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּפְנֵי עַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו יש להקשות למה קורא את התורה ארוסתו של עם הארץ כאילו שלו ולא של התלמיד חכם, וכי יגרע ח"ו התלמיד חכם ממנו?! ואם חושב את התורה ארוסה לכל ישראל בשותפות, אין מציאות כזו במשל ד'אתתא לבי תרי לא חזיא'! ונראה לי בס"ד דכל אחד מישראל יש לו חלק מסויים בתורה כפי כוחו ושורשו ובמעמד הר סיני כל אחד מישראל קבל את חלקו ונעשה חלקו שם בסוג אשה ארוסה ואחר שיבא לעולם הזה ויעסוק בה אז אותו החלק שלו שהיה בסיני בסוג ארוסה יהיה לו עתה בסוג אשה נשואה. ולכן עם הארץ שלא למד בה נשאר אצלו חלקו בסוג ארוסה אבל אצל תלמיד חכם נעשה חלקו בסוג נשואה, ולזה אמר 'כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ' כי עם הארץ אין לו בתורה חלק שהוא בסוג נשואה אלא הוא בסוג ארוסה דוקא.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵדָתוֹ. הקשו התוספות 'מאין יודע שהיא של עם הארץ?' עיין שם. ונראה לי כגון שמצאה במבוי שכל חצרות שבו דרים בהם עמי הארץ דרוב העוברים שם הם עמי הארץ.