מסכת פסחים דף מ״ו עמוד א׳

לענין צירוף טומאה כדמפרש ואזיל דבפסח תליא מילתא בשיעוריה:

ובשאר ימות השנה איכא פלוגתא חילוק בין מקפיד לשאינו מקפיד והיינו דתנא סיפא אם מקפיד עליו:

דאיכא פחות מכביצה אוכלין דנגעו בהאי בצק הדבוק בעריבה ונגעה בהן טומאה ואיטמי והדר נגעו בהן אוכלים טהורים:

בפסח דאיסור חמץ מחשבו ועושהו חשוב הואיל וכזית הוזכר להיחשב לענין איסור חמץ דלא בטיל לגבי עריבה כדתניא רישא השתא לענין טומאה נמי לא בטיל לגבי עריבה ומצטרף להשלים לכביצה ואע"ג דאין מקפיד עליו ומטמא את אחרים:

בשאר ימות השנה דליכא למימר איסורו חישובו בקפידא תליא מילתא אם מקפיד עליו מצטרף דחשיב אוכלא הואיל וסופו ליטלו:

וכן להעלות לה טהרה לעריבה תליא נמי בשיעורא ולא שיעורא בפסח ואם מקפיד עליו קאי אשאר ימות השנה כגון דאיטמי וקא מטביל לה וקאמר דבפסח הואיל ובכזית עובר עליה ובדפנות איסורו חישובו דעל כרחו צריך ליטלו וחייץ דלא הוי כעריבה ואפי' אינו מקפיד עליו:

אבל בשאר ימות השנה בין מרובה בין מועט בקפידא תליא מילתא:

וכן להוריד טומאה לעריבה על ידי בצק זה תליא נמי בימות הפסח בשיעורא ולאו שיעורא ואם מקפיד עליו אשאר ימות השנה קאי:

לגבר פי' בערוך דבאדם המהלך בדרך מיירי דומיא דתפלה דאם יש גבל העושה עיסתו בטהרה ברחוק ד' מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל והשתא א"ש דלא שנו אלא לפניו קאי אכולהו:

ולתפלה נראה כפירוש הקונטרס ולא כערוך דפירש לתפלה היינו לרחוץ ידיו להתפלל דהיכי דמי אי בעידנא דצלותא הא אמרינן בברכות (דף טו.) (אביי) לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואי שלא בזמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפי' טובא נמי:

לא תקרא לה שם עד שתאפה שאם היה קורא לה שם לא היה יכול לאפותה ולא לשורפה דאין שורפין קדשים ביו"ט כדיליף בבמה מדליקין (שבת כד:) והיינו נמי טעמא הא דתנן התם אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ותימה בשלמא פסול קודש אין שורפין ביו"ט שאין יכול להנות ממנה בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול להנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפים כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע ותירץ ריב"א דשמן של חולין מותר להדליק להנאתו כמו שמותר לאכול אבל תרומה טמאה דאסורה בכל ההנאות נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה יו"ט כשאר שריפת קדשים מידי דהוי אנדרים ונדבות למ"ד אין קרבים ביו"ט (ביצה דף יט.) אע"פ שיש בהן היתר לאכילת אדם כיון דעיקרו לגבוה וכהנים משולחן גבוה קזכו אסור לשוחטן ולמ"ד קרבים קסבר עיקר שחיטה לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה אינה לשם הנאה מדאסר כל שאר הנאות אלא ודאי לשם מצות ביעור הוא ור"י פי' דודאי מותר לשרוף ביו"ט תרומה לצורך אוכל נפש דלא שייך למימר משולחן גבוה קא זכו אלא דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין ביו"ט:

עד שתאפה אומר ר"י אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה אע"ג דפסקינן כר"א דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה כדאמר בפרק עד כמה (בכורות כז.) אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן פסק בה"ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא ואפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול שרי דחזיא ליה ע"י ביטול ברוב כדאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה וא"ת ואמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם דאמר (ר"א בר' שמעון) בפ"ב דביצה (דף יז.) אף ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא ואמר (רבה) התם הלכה כר"א ברבי שמעון ואפילו נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטלה מכל מקום כי לא קרא לה שם אמאי צריך לטעמא דהואיל ואור"י דטעמא [דאמרינן] בביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא:

תטיל בצונן אור"י דר"א ורבי יהושע לא פליגי אבן בתירא שלא תועיל הטלה לצונן והיכא שאירע שקרא לה שם אור"ת תטיל בצונן:

וכן לענין הטומאה אם בצק זה שבעריבה מקפיד עליו לקלפו חוצץ ולא עלתה לו טבילה ואם רוצה בקיומו כדי להיות הסדק סתום הרי הוא כעריבה ואינו חוצץ ואקשינן וכן לענין הטומאה מכלל שדין זה כדין זה והא בפסח בשיעור כזית חייב ובטומאה בקפידא תליא מילתא ואינו דומה זה לזה ואמר אביי וכן לענין צירוף טומאה וכי קתני לענין טומאה בפסח ובשאר ימות השנה איכא פלוגתא כיצד כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין בהאי עריבה ואית בה כזית בצק ונגעי בה בפסח דאיסורא חושבו להאי בצק ולמשקליה קאי מצטרף ואי נגעה בה טומאה איטמי אבל בשאר ימות השנה אם מקפיד עליו ובעי למשקליה מצטרף ואי לא לא אלא הרי הוא כעריבה דלא מצטרף ודחי רבא אי הכי מצטרף מיבעי ליה למתני במתני' אלא הכי קתני וכן להעלות טהרה לעריבה כגון שזו העריבה טמאה היא והטבילה ונמצא בה בצק בסדקיה בפסח דאיסורא חושבו וחייב לבערו חוצץ ולא עלתה לה טבילה בשאר ימות השנה אם רוצה בקיומו הרי בצק זה כעריבה ועלתה לו טבילה ואינו חוצץ ואוקמה רב פפא הכי וכן לענין טומאה להוריד טומאה לעריבה היכי דמי כגון דדביק בצק בהאי עריבה ונגע שרץ בבצק בפסח דחייב לבערו לאו כגופה דעריבה דמי ולא נטמאת העריבה בשאר ימות השנה אי מקפיד לקלפו ולא נחתה לה טומאה לעריבה ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה וכאלו נגע השרץ [בעריבה] ונטמאת:

בצק החרש אם כיוצא בו שהחמיץ כלומר אם יש מי שלש בבת אחת עמו והחמיץ אותו הבצק גם זה אסור שחמץ הוא ואע"פ שהוא חרש ואין אדם יכול להרגיש בו אין שם כיוצא בו אם שהה משעה שגמר הלישה כשעור הליכת מיל אסור שודאי החמיץ:

אמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל כגון שיש לפניו המגבל בטהרה ולתפלה כגון שצריך להתפלל ויש לפניו מים ליטול ידיו ולנטילת ידים רוצה לאכל ואין לו מים ליטול ידיו ארבעת מילין פי' אם יש גבל העושה עיסתו בטהרה או אם יש מים ברחוק ארבעת מילין לפניו ימתין עד שיגיע לגבל ההוא שעושה בטהרה ויעשה לו עיסתו בטהר' וכן לא יתפלל ולא יאכל עד שיגיע למים ויטול ידיו: והני מילי דבעינן ד' מילין לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אחד אין מטריחין אותו לחזור אלא עושה עיסתו במה שמזדמן לו ומקנה ידיו ומתפלל גם אוכל בבלאי חמתות בלא נטילה. וכן עבודת העור בהלוך ארבעת מילין נקרא עבודה ונטהר העבודת העור בהלוך מפורש בפרק העור והרוטב (חולין דף קכב) מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה.

מתני' בצק החרש פי' רש"י שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו ואין אדם עומד על בוריו ועל דעתו. ל"א בצק החרש קשה כחרש שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו אם יש כיוצא בו כו':

גמרא אין שם כיוצא בו מהו אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריא דהיינו מיל. ופי' ר"ח ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל שזה כנשתהה שלא בשום עסק ואז נחמצת כשיעור מיל אבל אם היו עוסקות בו לעולם לא היה בא לידי חימוץ. וכתב הרי"ט ז"ל ולדבריהם משנתנו בעיסה שלשוה שלא ברצון חכמים דהא לכולי עלמא אסור להשהות העיסה לכתחילה בלא שום עסק כשיעור הזה. והרי"ט ז"ל נשא ונתן הרבה בשיטתי' והעלה שאין לנו סמך להקל על כך ופי' דמשנתנו בעסק מיירי ואפי' על ידי עסק אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ואם אין שם כיוצא בו אסורה כשיעור מיל. וכתב הוא ז"ל ומכל מקום כשאנו למדין דאפי' בעסק בגמ' כשיעור מיל לא שנלמוד מכאן שאם שהה כלל ולא נתעסקו בו שיהא אסור שזה דבר שאי אפשר הוא ואינו עולה על דעת. ועוד דא"כ תהא האשה צריכה לעשות עיסתה עוגה אחת כדי שלא תשהה כלל או שתהא אשה א' לכל עוגה ועוגה וזה אינו נראה וכי תימא מהו שיעור שיש לנו בזה או על כרחך תאמר שנאסר מיד או שהוא חצי מיל או שניכר בסימני שאור כי האיך לא נתנו חכמים שיעור בדבר תשובתך הרבה נתנו שיעור בדבר כי תוך שיעור מיל שנתנו בעיסה ללוש ולקטף אעפ"י שיש שהיות בנתים דלא סגי בלאו הכי אין באותן שהיות כדי לאסור העיסה אחר שנעשית בצונן ובצינון ידים ובמים שלנו כי תוך שיעור מיל אי אפשר לשהות כל כך כדי לאחר ומ"מ הזהרו להן שתעשה האשה כל מה שאפשר שלא לשהות האישה (נ"ל דצ"ל העיסה, המעתיק) ובודאי שאם בא לעשות עיסתה עוגות הרבה לא אמרו שתקטף עוגותיה זו אחר זו שיהיו כולם לפניה עד שתכניסם לתנור זו אחר זו אלא עוגה תכניסנו מיד בתנור ולא עוד אלא שיכול אדם לומר שלא התירו לישת עיסה בפחות משנים וכמו שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תשתהה העיסה בעוד שהתנור ניסוק ולא עוד אלא כל מה שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה למדו אותנו שיהא הוא מסיק התנור תחילה ואח"כ תלוש ותאפה מיד כמו שאמרו שעושה עוגה עוגה ידביקנו מיד בעלה בתנור ונמצא שלא שהתה כלל:

והא דתניא כל זמן שעוסקת בבצק אינו בא לידי חימוץ היינו כשעוסקים כסדר ההוא הנזכר למעלה. ע"כ לרי"ט ז"ל:

ואמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ארבעה מילין פי' ר"ח ז"ל לגבל אדם שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל היודע לעשות בטהרה עד פרסה:

וכן לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה.

ולנטילת ידים היינו לאכילה כלו' שיש לנו להמתין שלא יתפלל ושלא יאכל עד שיטול ידיו אם יש מים עד פרסה וכן פי' רבינו האי והרב בעל הערוך ז"ל:

וכתב הרי"ט ז"ל ולפי שיטה זו שפיר יש לומר דכולהו מיירי במי שהולך בדרך ע"כ: ויש שהיו מפרשין לתפלה לאדם המתפלל וצריך לנקביו שאמרו בפ' מי שמתו שאם יכול לעמוד בעצמו עד פרסה ולפי זה לא שייך הא אמר לך (נ"ל דצ"ל אמהלך, המעתיק) בדרך וכי אמרינן לפניו ולאחריו אשארא קאי: אבל רש"י ז"ל פי' לתפלה להתפלל בבית הכנסת ואתי שפיר למהלך בדרך שאם רוצה ללון בכפר שאין בו י' ויש לפניו מקום שיש בו י' צריך ללכת ללון שם: וכתב הרי"ט ז"ל ובלבד שיש שהות ביום דליכא שום סכנה ושאיני מעקם דרכו וצריך [ללכת ללין (נ"ל כמיותר)] ללכת שם מחר ופי' נכון הוא ע"כ: ורב אלפסי ז"ל כתב שם בברכות רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה בעי הדורי ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל נראה שהוא מפרש לתפלה כפי' ר"ח ז"ל ובודאי דקשיא ליה לההיא גירסא מאי שנא קריאת שמע מתפלה וכי תימא דתפלה אין לה זמן קבוע הניחא תפלת מנחה ותפלת ערבית אבל תפלת השחר יש לה קבע עד ארבע שעות ועוד קשה של ערבית נמי אין ואי דאיכא שעות אק"ש נהדר ואי דליכא שהות אתפלה נמי לא נהדר ואפשר לומר דבאיכא שהות ואפי' הכי ק"ש דאוריתא לא רצו לעקב קריאתו: ומיהו בנוסחי דיוקנאי לא גרסינן אלא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ותו לא מידי ופי' בתוספת דלא שנא לק"ש ולא שנא לתפלה אבל אומר שאם יש שהות ביום איבעי ליה למיהדר כל מה דאיפשר ואין לדבר שיעור וזה עיקר ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ז"ל ומ"מ כל המפרשים מודים דלנטילת ידים דקאמר ריש לקיש היינו לאכול שאפי' לאכילה מתירו לו אם אין לו מים עד פרסה או שהם לאחריו בהרחק מיל ונראה בשאינו יכול לעמוד בעצמו להתענות שהדרך טורדתו ולפיכך הקלו בו כיון דנטילת ידים דרבנן אבל כשאיפשר לעמוד בעצמו או שהוא בעיר ודאי יש לו לטרוח כל מה שאיפשר לקיים נטילת ידים ולא שרי ליה בכל מידי דמנקי ידי' דבנטילת ידים טרחו בכמה הלכות דבעי כח גברא וכח מנא ופסלו בכמה משקין והאיך ידחו אותם בכדי במקום הזה: ואי לאו דמיסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו לנטילת ידים אלא למי שנטל ידיו שחרית והתנה עליהם דקיימא לן נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו ולפיכך אמרו שהיוצא לדרך יש לו ליטול ידיו ולהיות מתנה עליהם וכל שאיפשר לו למצוא מים עד פרסה לא יסמוך על התנאי: אי נמי דלנטילת ידים היינו למי שנצרך לנקביו ונפנה יהא צריך ליטול ידיו מפני שחייב לברך ברכת אשר יצר ועוד שאסור לילך בידים מזוהמות וכל שכן כשהוא תלמיד חכם שאי אפשר לו בלא הירהור תורה ועד פרסה הטריחוהו שימתין ליטול ידיו במים ואם לא יתנקה בכל מה שאפשר לו ואעפ"י שמאחר ברכת אשר יצר אין בכך כלום כי אינה ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין אלא ברכת השבח וכן ברכת נטילת ידים ואעפ"י שהיא ברכת המצוה לא קבעו בה תכיפה כיון שאי איפשר קודם נטילת ידים וכל שכן ברכת אשר יצר שהיא ברכת השבח ומצינו בסדור גאונים הראשונים וכן נוהגים היום שאומרים אותה בבית הכנסת ואין זה כראוי למי שאמרה כבר כשנטל ידיו אלא שנתנו לו רשות לאחר אותה לסדרה עם שאר ברכות השבח וכן לזה נתנו לו רשות לאחרה כדי שיטול ידיו במים עד פרסה אבל לא יותר אבל לצורך תפלה וק"ש לא נתנו שיעור אלא הכל לפי מה שהוא ולאכילה שהיא דבר של רשות לא נתנו שיעור אלא שיחזור כל מה שאיפשר לו עד כאן לרי"ט ז"ל:

מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר וכו' פירש הרי"ט ז"ל דמתני' בשהגיע לכלל הפרשה דהיינו שגלגלה כבר שאלמלא כן היה עושה אותו פחות מכשיעור דאפילו למאן דאמר אין הסל מצרפן לחלה (נ"ל חסר כאן איזה תיבות) בכי האי גוונא שרי ליה ומתני' ביו"ט של פסח שאילו מפרישה ומניחה היא מחמצת ואם תאמר שישרפנה אין שורפין קדשים ביו"ט ואפי' תרומה כדאיתא בפ' במה מדליקין: והא דקאמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה לומר דלאחר שתאפה מפריש ממנה חלה או שיטול פרוס מכל ככר וככר או שיטול ככר אחד על כולן ובלבד כשהן כולן לפניו כדי שיתרום מן המוקף ואין צריך ליתנם כולן לסל לצרפן לחלה דהא מחייבא משעת גילגול כדפרישית:

מי שצריך ליטול ידיו לתפלה ואין לו מים ראוי לו לחזר אחריהן עד פרסה ואם היה מהלך בדרך ימתין עד שילך לפניו פרסה אבל לאחריו אינו צריך לחזור אפילו מיל הא פחות ממיל חוזר כמו שביארנו בשני של ברכות ויש פוסקים כן אף לגבל ר"ל לעשות עיסתו בטהרה ולתפלה ר"ל לענין תפלה בעשרה וי"מ דברים אלו בדרכים אחרים וכבר ביארנו ענינם בפרק העור והרוטב:

הרבה עורות נאמר עליהם שהם כבשרן ליתן לעור אף בפני עצמו טומאת הבשר אם עבדן או אפילו לא עבדן אלא שהלך עליהן ברגליו כשהונחו לפני הדורסן שזהו תחילת עבודן כל שהלך עליהן ברגליו כדי עבודה והוא שיעור ארבעת מילין הופקעו מדין בשר וטהורים חוץ מעור האדם שאפילו עבדו לגמרי העמידוהו על טומאתו כדי שלא יהא אדם רגיל בכך וכבר ביארנוה בפרק העור והרוטב:

המשנה השלישית והכונה בה בקצת עניני החלק השני והוא שאמר כיצד מפרישין חלה טמאה ביום טוב ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל לצונן אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה אמר הר"ם כבר הודעתיך ששרפת קדשים ביום טוב אסור ובנטמאת העיסה חלה טמאה שיוציאו ממנה דינה שתשרף ואמר ר' אליעזר שיאפה הבצק כלו ולא יוציאו ממנה חלה עד תשלום אפייתה ואז תטול חלה מן החלות ותקרא לה שם וזה מותר כאשר ביארנו במסכת חלה ומניחין אותה עד מוצאי יום טוב ושורפין אותה ובן בתירא אומר מוציאין אותה עיסה ומטבילין אותה במים צונן ומניחים אותה שם עד שתשרף למוצאי יום טוב כי אסור לאפותה לפי שאין אופין ביום טוב אלא מה שראוי לאכילה והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב פירוש ביום טוב של פסח שאילו היתה טהורה הואיל וראויה לכהן מפרישה ואופה לצורך כהן ונותנה לו אבל מאחר שהיא טמאה אינה ראויה לכהן אפילו לכהן טמא כמו שלמדוה ביבמות ע"ג ב' מבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואם יפרישנה ויאפה אותה נמצאת אפייתה שלא לצורך ולא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר שיש בו צורך מצוה או לאיזה צורך היום בדבר השוה לכל נפש כמו שביארנו בראשון של יום טוב וא"ת שיפרישנה וישרפנה הוא או הכהן תחת תבשילו לאלתר אין שורפין קדשים ביום טוב והוא הדין שאין מאכילין אותה לכלב של כהן שאף זו ביעור הוא ואין מבערין קדשים ביום טוב כמו שביארנו בשני של שבת ועוד שאוכלי אדם בתרומה אין מאכילין אותם לבהמה בעוד שהם ראויים לאדם וא"ת שיפרישנה ויניחנה עד מוצאי יום טוב וישרוף הרי באה לידי חמוץ ואע"פ שאינה שלו וכבר התרת בחמץ של אחרים אמרו עליה בגמ' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדידיה דמיא ושמא תאמר א"כ חמץ של הקדש האיך הותר להעמידו בביתו והרי יש שאלה בהקדש ויש כאן הואיל פירשו בו שבהקדש שלו ודאי אסור ולא נאמר אלא בשל אחרים שאין לו בהם שאלה ואע"פ שאפשר לו לפדותו אף כשתמצא לומר שיפדנו אינו שלו אלא של אחרים אבל בהקדש שלו הואיל ויכול לישאל עליו אסור שהנשאל עוקר את הדבר מעיקרו ונמצא שלו וא"ת שיפרישנה ויבטלנה קודם שתתחמץ כמו שאמרוה בפרק ראשון ז' א' בתלמיד היושב לפני רבו אין זה כלום שהרי משהפרישה אינה שלו כדי לבטלה ואם מפני שיכול לישאל עליה הרי אם נשאל אין כאן חלה וחזרה לטיבלה ועוד שאין הואיל זה נאמר להעמיד ברשותו מה שאינו שלו וא"ת שיתננה לכהן והכהן יבטלנה אפשר שאין כאן כהן מצוי ויש לחוש שעד שהוא מחזר אחריו תבא לידי חימוץ וי"מ שאין נתינה זו מוציאה מידי טבל הואיל ואף בלא טומאת התרומה יש בה צד אחר שאינה ראויה לכהן והוא מצד שעל כל פנים באה לידי חימוץ ונמצאת שאינה ראויה לא לו ולא לאורו ואין הדברים נראין הואיל ומ"מ בשעת הפרשה אין בו איסור חמץ וטומאת התרומה אינה מפסדת שהרי מ"מ טמאה על טמאה הפריש ומה שבידו לעשות כבר עשהו וא"ת שיפריש ויאפה הואיל ואי בעי מתשיל עלה וחזיא ליה אין זה כלום שהרי אילו ישאל עליה אין כאן חלה ולא הועיל כלום כמו שביארנו ועוד שאין הואיל זה נאמר לקולא ואע"פ שאומרין הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה וכו' שהוא קולא בזו לא אמרוה אלא מפני שאין שם חסרון מעשה אבל הואיל זה שצריך שאלה ועקירת הקדש מעיקרו מחוסר מעשה הוא ואין אומרין אותו לקולא כמו שביארנו בראשון של פסח שני:

וא"ת שיביא עיסה טהורה ממקום אחר ויטול ממנה כשיעור הצריך לטמאה ולטהורה ואח"כ יצרפנה עם זו על ידי חוט של פחות מכביצה מן הטמאה שאינו מטמא אוכלין ותהא הטהורה נוגעת באותו פחות מכביצה מצד אחד והטמאה נוגעת בו מצד השני כדי שתהא נטילתה מן המוקף ועל ידי כך הוא יכול להפריש מן הטהורה על הטמאה כמו שביארנו בראשון של חלה במשנה שביעית שבו הרי פסקנו שם הלכה שאין מפרישין מן הטהור על הטמא אלא צריך להפריש מן הטהורה לעצמה ומן הטמאה לעצמה ואף לדעת ר' אליעזר שהיה מתיר בדרך זה כמו שביארנו שם שמא אין לו עיסה טהורה וא"ת שילוש ויביא שמא אין לו קמח ועוד שעד שילוש עיסה אחרת באה זו לידי חימוץ שהרי על כרחך עיסה זו כבר נתגלגלה בשעה זו ונתחייבה בחלה מצד גלגולה ונמצא שכבר נילושה הרבה קודם לזו שאתה אומר שילוש עכשיו ונמצאת באה לידי חימוץ ונטמאת אחר חיובה שאם נטמאת קודם גלגולה אף הוא עושה קבין קבין ר"ל שלא בשיעור חלה שכך אמרו בשני של חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ר"ל שלא תתחייב בחלה ואע"פ שנחלק בה ר' עקיבא לומר יעשנה על ידי טומאה ולא יעשנה קבין שכשם שהוא קורא שם לטהורה כך קורא הוא שם לטמאה נראין הדברים שאף הוא לא אמרה אלא בחול אבל ביום טוב יעשנה קבין וא"כ משנתנו בשכבר נתחייבה בחלה ואינו יכול להפקיעה בעשייתה קבין והוא שאמרו בתלמוד המערב מתניתין בשנטמאת אחר גלגולה אבל נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין ואע"פ שקצת מפרשים מצאוהו בירושלמי בהיפוך אף הם קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה וחזר הענין לדין זה בעצמו אחר שכן כיצד יעשה:

ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה והוא שר' אליעזר סובר שכל שהוא מפרישה ממון שלו הוא ומוזהר עליה ולא משום טובת הנאה שיש לו בה ליתנה לכל כהן שירצה אלא מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה ונמצא שהיא שלו למפרע והילכך לא יפריש אלא יעשה חלותיו ולא יקרא שם חלה לאחת מהן אלא אופה את כולן ונמצאת כל אחת ראויה לו ונמצאת אפיית כולן לצורך ואע"פ שמצינו לר' אליעזר במסכת ערכין פרק שום היתומים בסוגיית המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה שהוא סובר אין שאלה להקדש ואחר שכן אין כאן הואיל ואי בעי מתשיל עליה והיה לנו לומר שיפריש ויניח ואם החמיצה החמיצה שמא בהקדש הוא שאמרה כן משום פסידא דהקדש אבל בחלה הרי אם נשאל עליה חייב הוא להפריש על כל פנים ואין כאן פסידא והילכך אמרינן הואיל ואין לו תקנה אלא בשלא יקרא לה שם כלומר שאפשר להיות דעתו על אחת מהן לשם חלה אלא שלא יקרא לה שם או שמא לא תקרא לה פירושו לשום אחת מהן ופירושו לא יקרא לאותה עיסה שם חלה כלל עד שתאפה ואחר אפייה מפריש ונוטל פרוסה מכל אחת מהן או אחת על כולן מן המוקף ואין צריך צירוף סל שאין צירוף סל צריך אלא לעושה קבין קבין ולחייבה בחלה אבל זו שכבר נתחייבה דיו שיטלנה מן המוקף ומניחה עד מוצאי יום טוב ושורפה ולמדת שר' אליעזר סובר הואיל בין לקולא בין לחומרא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לחומרא לעשותה ממונו לעבור עליה והואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא שלא להיותה אפייה שלא לצורך ומ"מ אינו סובר הואיל אי בעי מיתשיל עליה לקולא לומר שאע"פ שהפרישה יהא יכול לאפותה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה שכל הואיל שהוא מחוסר מעשה אומרין אותו לחומרא אבל לא לקולא כמו שכתבנו:

ולענין ביאור יש שאין גורסין במשנה זו שתאפה מלשון נפעל דמשמע דקאי אחלה שהרי אינו יודע איזו היא אלא שגורסין שתאפה מבנין הקל ואאשה קאי כלומר לא תקרא לה שם חלה לאחת מהן כלל עד שתאפה כל הככרות ואחר כך תקרא שם לאחת מהן:

בן בתירא אומר תטיל לה צונן שהוא סובר הואיל ואי בעי מיתשיל לחומרא כר' אליעזר לעשותה ממון שלו אבל אינו סובר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא ואף בלא קריאת שם אסור לו לאפות שעל כל פנים הוא אופה אחת שאינה ראויה לו ואף כשדעתו ליטול פרוסה מכל אחת שנמצאת רוב כל אחת לצורך מ"מ הואיל ואפשר לו למיפלגא בלישה הרי הוא עליהם בכלל אופה שלא לצורך ואע"פ שאמרו ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד בזו טעם הדבר מפני שהלחם [נאפה] יפה בזמן שהתנור מלא וכאן אין חלה אחת בין כמה חלות ממלאה התנור כל כך או שמא לא נאמר כן אלא במה שהוא יכול לאכול כל זמן שירצה אע"פ שאין צורך לו עכשיו אבל חלה טמאה שאינה ראויה לו לא תדע שהרי עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה הואיל ואפשר למפלגה בלישה ולא הותרה אפייתה מטעם מלוי התנור שאחר שאינה שלו ואינו יכול לאפותה אינו רשאי לטרוח בשבילה כלל כל שכן במה שאינו ראוי כלל הילכך נוח לו שיקרא שם לאחת מהן ותיאסר היא לבדה באפייה וישמרנה מחימוץ והוא שיטילנה בצונן וקרירות המים מונעתה מחימוץ וי"מ שיטיל עליה כל היום מים צוננין טיף טיף כנגד טיף טיף על הדרך שאמרו למעלה בדלף שהיה טורד כל היום כולו:

בפירש"י בד"ה בפסח דכזית כו' ובפחות מכזית כי אינו מקפיד עליו לא עכ"ל וה"ה דהוה מצי לאוקמא כולה מתני' בפסח וסיפא איירי בפחות מכזית דתליא בקפידה וק"ל:

בד"ה כיצד כו' לשורפה לערב כו' או להאכילה לכלבים א"א שאין כו' עכ"ל ולשון הרע"ב ולהאכילה לכלבים א"א שאין מבערין קדשים בי"ט ולשון הר"ן יש לכוין עד"ז כיון שהוא ראוי לאדם נתינתו לכלבים הוי כמו שריפתו וביעורו בי"ט שאסור ומהרש"ל לא הבין מדברי הר"ן כן ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה עד שתאפה אור"י אנן שרינן לקרות לה שם כו' עכ"ל ר"ל אנן בני חו"ל ומתני' מתנייא לבני א"י וכ"ה ברי"ף וק"ל:

בא"ד ואפי' ליכא כהן כו' דחזיא ליה על ידי ביטול ברוב כו' עכ"ל מדברי מהרש"ל והסמ"ג כתב כהן גדול שטבל לקריו כו' עכ"ל אבל הר"ן כתב על דברי הרי"ף והשיבו עליו דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לכה"ג שיטבול לקריו ולאו קושיא היא דהשתא מיהו לא חזיא ליה וכ"ת כו' עכ"ל ע"ש באורך ודו"ק:

בתוס' ד"ה ולתפלה וכו' דהיכי דמי אי בעידנא דצלותא וכו' מקשין העולם דלמא לעולם איירי לענין נטילה לתפלה ומיירי שלא בעידן צלותא ודקשיא לך לעולם אפילו ח' נמי י"ל דמיירי שרוצה ללון הכא בעיר זאת ואי איכא ד' מיל למים צריך לילך שם כמו שפרש"י לענין תפלה בעשרה וצריך לומר דהא נמי פשיטא אפי' אם רוצה ללון אי לא הוי בעידן צלותא אפי' ח' נמי אבל בלהתפלל בעשרה היינו רבותיה דאפילו הוי בעידן צלותא צריך לילך ד' מילין ודו"ק נ"ל:

בא"ד הא אמרינן בברכות אביי לייט אמאן וכו' פירוש דשמא יעבור זמן התפלה:

בא"ד דכתיב ארחץ בנקיון כפי וכו' פי' ולא כתיב ארחץ במים אלא בנקיון בכל מידי דמנקי עיין בברכות דף ט"ו:

במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט כו' ופרש"י דלשורפ' או להאכילה לכלבים א"א דאין שורפין קדשים בי"ט. כאן קיצר רש"י ובמסכת' ביצה דף כ"ז ע"ב מפרש רש"י באריכות דכיון דעיקר איסורא דאין שורפין קדשים בי"ט לאו משום מלאכה אסרה רחמנא והיינו כקושיית התוספת כאן אע"כ משום דרחמנא אחשבה למצות ביעור כמלאכה גמורה אם כן ה"ה לאכילת כלבים וע"ש בחידושינו שכתבתי דעיקר מלתא דרש"י בפירושו היינו לענין קדשים גופייהו דכתיב באש תשרופו משא"כ לענין חלה לא הוי אלא מדרבנן לפי שיטת רש"י בפרק במה מדליקין ועיין גם שם בחידושינו בפירש"י ובלשון התוספת. אלא דלפ"ז יש לי לדקדק דאם כן דעיקר מילתא דאכילת כלבים לא הוי אלא מדרבנן אם כן לא הוי צריך להאי טעמא דרחמנא אחשבה דהא ע"כ האי מפרישין חלה בטומאה דמתניתין היינו כשנטמאת לאחר לישה דאי קודם לישה היה צריך ללוש פחות מכשיעור כדאיתא בירושלמי והר"ן ז"ל הביאו כאן ואם כן בכשנטמאת בי"ט איירי בלא"ה אינו רשאי ליתן לכלבים דהא מאתמול לא הוי מוכן לכלבים כי אם לאדם למאי דקי"ל כר"י הגלילי דלכם ולא לכלבים ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ב דביצה דף כ"א גבי הני סופלי לחיותא היכא שדינן ע"ש באריכות. מיהו בעיקר הדבר מאי דפשיטא להו לרש"י והתוספות כאן ובמס' ביצה דמותר ליתן חלה טמאה לכלבים של כהן בלשון הר"ן ז"ל לא משמע כן וכמ"ש מהרש"ל בכוונתו ודלא כמהרש"א ועיין בתוס' י"ט ובספר בית דוד ואין להאריך כאן יותר:

בתוספות בד"ה לא תקרא לה שם כו' דאין שורפין קדשים בי"ט כו' ותימא בשלמא קדש כו' עס"ה. ולכאורה נראה דלא שייך הך קושיא זו כאן בשמעתין כלל דדוקא לענין שמן שריפה שעומד להדלקה שייך להקשות וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע כיון דצורך י"ט ממש הוא משא"כ לענין חלה דבשמעתין דבשום ענין לא שייך בה שריפה לצורך י"ט ממש אם כן אין מקום לקושייתם וכבר עלה בלבי לומר דאפ"ה קשיא להו הכא בשמעתין לענין אכילה לכלבים דלפי שיטתם בפ"ג דביצה דמותר לטלטל בי"ט לצורך כלבים אפילו למאן דדריש לכם ולא לכלבים ואם כן שפיר קשיא להו הכא דאטו משום שיש בו מצות ביעור מגרע גרע כך היה נראה לי. אלא דאי אפשר לפרש כן שהרי כתבו התוס' שם בפ"ג דביצה דמצות ביעור חלה טמאה דוקא בשריפה עיין גם שם בחידושינו ולפי זה צריך לומר דאה"נ דלא שייך קושיית התוספות ותירוצם הכא בשמעתין אלא דאגב גררא מייתי להו כיון דרש"י הביא לשון דאין שורפין קדשים בי"ט ויש ליישב בדוחק ועיין בחידושינו בפרק במה מדליקין בכל הסוגיא דשריפת קדשים ודו"ק:

בד"ה עד שתאפה כו' ואם תאמר אמאי לא שרי לאפות חלה טמאה מטעם דאמר ר"ש בר"א ואמר רבה התם הלכה כר"ש בר"א כו' עס"ה. ויש לדקדק דלפמ"ש בחידושי ביצה בדף כ"א בלשון התוס' בד"ה עיסה דע"כ סברת התוס' דהתם דמטעמא דר"ש ב"א לחוד לא שרינן איסורא דאורייתא אלא איסור דרבנן. אם כן לפי שיטתם בדיבור הקודם דחלה טמאה הוי כמו נדרים ונדבות דגזרת הכתוב הוא דאסורה מדאורייתא ולא אמרינן בה מתוך שהותרה לצורך אם כן אין מקום לקושייתם כאן שהרי אם יקרא לה שם קודם שתאפה יהא אסור לאפותה ולשורפה מדאורייתא. ואפשר דקושיית התוס' היא ע"פ מ"ש בסמוך בד"ה הואיל ואי בעי מתשיל דהקשה בקונט' דאם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל ותירצו דאומר ר"י דאין לנו לעשות על ידי הואיל כיון דאפשר בענין אחר ע"כ דכוונתם דעל ידי הואיל נמי איסורא דרבנן מיהא איכא ואם כן קשיא להו הכא שפיר דמהאי טעמא דהלכה כר"ש ב"א איסורא דרבנן נמי ליכא ואם כן יהא מותר מטעם הואיל כן נראה לי ועדיין צ"ע ודו"ק:

גמרא כגון דאיכא פחות מכביצה עיין שבת צא ע"א תד"ה אי לענין:

שם הא קמ"ל דשיעורא דמיל עיין טורי אבן מגילה ב ע"ב ד"ה הא קמ"ל:

במתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט קשה לי, אם נימא דבחצי שיעור ליתא לאיסור דבל יראה לפרוש פחות מכזית, דהא ליכא פסידא דכהן בזה: