מסכת פסחים דף כ״ד עמוד ב׳

צירעה שרץ העוף היא וגם שורצת על הארץ ויש בה אלו חמש לאוין ומוסיף עליה לאו דשרץ העוף במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו שרץ לשון רחוש ונענוע ואינו נראה ואין בהמה וחיה הגבוהין מן הארץ בכלל שרץ הלכך לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' דכתיב בקדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרצים כתיב:

והבשר למה לי השתא דאמר' קרא לאו לגופיה אתא אלא לאם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואע"ג דלאו אוכלא הוא:

והבשר כל טהור יאכל למה לי והבשר יתירה מבעיא ליה דאילו כל טהור יאכל בשר דריש ליה במנחות (ד' כה:) כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה יצא בשר שנטמא לפני זריקת דם לשון אחר בין ברישא בין בסיפא ו' יתירא מיבעי' ליה:

לרבות את האימורין שאם נטמאו ואכלן טהור שיעבור עליהן משום ב' לאוין לאו דזרות שאף הכהן זר אצלם ולאו דטומאת בשר ואדלעיל קאי והכי קאמר לא יאכל והבשר נמי שנטמא לא יאכל:

אשר לה' קרא יתירה הוא דה"ל למכתב מזבח השלמים וטומאתו עליו וכתיב אשר לה' לרבות אף בשר הקרב לה' שאם אכלו בטומאה ענוש כרת ומשני התם בטומאת הגוף איירי והאי וטומאתו עליו מוקמינן לה בזבחים בפרק ב"ש (זבחים דף מג:) בטומאת הגוף הכתוב מדבר והכא רבינהו לאזהרת טומאת בשר כשנטמאו הם והוא טהור שיהא מוזהר עליהן והכא ליכא כרת אלא לאו דאימעט מכרת בזבחים בפרק ב"ש:

אלא דרך אכילתן אלא אם כן אכלן דרך אכילתן:

איכא דאמרי הא דרבי אבהו אהנאה איתמר ואהנך דאסירי בהנאה:

חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ"ש אוכל חלב חי:

צירעה לוקה שש פ"ה דהא דכתיב בקדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה וגו' לא חשיב ליה דבגדולים מיירי דלא כתיב שרץ ולשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו מפני קטנו וקשה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין נט:) דרשינן וכל חיה הרומשת זה הנחש משמע דרמישה הוה נמי בדבר הרוחש כמו נחש שהולך על גחונו ותי' הר"י דאורלינ"ש דההוא קרא איירי בח' שרצים דאמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף טז: ושם) במובדלים ממך דיבר הכתוב דכתיב בסיפא דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא והיינו ח' שרצים שהן טמאים:

לרבות את האימורים דסד"א אין חייבין עליהם משום טומאה הואיל ואין ניתרים ודרשינן במנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף כה:) הניתר לטהורי' חייבים עליהם משום טומאה להכי איצטריך לרבויינהו מיהו קשה דבמעילה בפ' חטאת העוף (מעילה דף י:) דריש התם מאשר יקרב בכל הקדשים הכתוב מדבר ויליף התם אימורים וכל שאין ניתר לטהורים ורבינו שמשון תירץ דאיצטריך לרבויי דסד"א דלא יבא איסור טומאה ויחול על איסור חלב:

פרט לאוכל חלב חי והא דאמר בגיד הנשה (חולין קב:) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית שאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתו והא דאמר בהקומץ רבה (מנחות כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו ופריך אביי מהא דתניא הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני כאן שהקפה באור וכאן שהקפה בחמה ולפי הך דהכא צ"ל שהברייתא לצדדים קתני הקפה את הדם בחמה ואת החלב באור דאי בחמה חי הוא ופטור:

אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא תימה לר"י דבהעור והרוטב (חולין קכא. ושם) יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתיב תירוש ויצהר אם כן אמאי איצטריך למימר הכא זיעה בעלמא הוא וי"ל דהא דאיצטריך למילף התם פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין איצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כדאמרינן הכא והתם איצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי והשתא א"ש הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא דמהאי טעמא הוא דשמעינן דמשקה אינו כפרי מיהו תימה אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא:

(לעיל) הכל מודים בכלאי הכרם הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא מאן דאמר לאו דאורייתא והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב שמא משום דאין מזהירין מן הדין:

אמרת קל וחומר תימה היכי אלים ק"ו לאפוקי מג"ש דנילף מנבילה בג"ש שלא תאסר בהנאה כמו נבילה ובפרק כל הבשר (חולין קטז.) איכא תנא דיליף הכי וסבר דבשר בחלב לא אסור בהנאה ואור"ת דבההוא קרא דאנשי קדש כתיב ביה נמי איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשינן קדשים שיצאו חוץ למחיצה וגלי לן ק"ו דגמרינן מקדשים ולא (מנבילה) וא"ת בלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא וי"ל דהכא ס"ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו הקשה הר"י דאורלינ"ש אמאי לא ילפינן מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה מקדש קדש דמההוא קדש דנותר דריש ג"ש בפ' לולב וערבה (סוכה מט.) ובפרק כל הזבחים (זבחים כח:) וי"ל דהכא עם קדוש מאנשי קדש דרשי' שהן ענין אחד דקיימא קדושה אגברי אי נמי דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים:

אמרת ק"ו איסור אכילה לא מצי למילף בק"ו מערלה כדאמר בכל הבשר (חולין קטו:) משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פרה יוכיח דנעבדה בהו עבירה ושרו באכילה אבל השתא דיליף מקרא איסור אכילה ליכא למימר תוכיח דהנהו שרו באכילה:

כלומר לא בא מופנה שתדרוש בו ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לשאר איסורין אלא לגופיה בא וא"ת [והלא] כבר הוקש למעשר דכתי' ביה לאו שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך לא יאכל עוד למה בא לחייבו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש הכא נמי לוקה על שני לאוין והא דאביי מפורש בפ' אלו הן חלוקין פוטיתא הוא דג טמא וכתיב בדגים (ויקרא יא יא) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתיב (עוד לכל השרץ השורץ לא יאכל כי שקץ הם) ועוד כתיב (שם מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם נמצאו ארבעה לאוין באוכל שרץ סתם ולא פירש באחד מהם בארץ ודרשי' הלאוין בכל שרץ בין שרץ של ים ובין שרץ של יבשה לפיכך אמר אביי אכל פוטיתא שהיא שרץ הים לוקה עליה הללו ארבעה לאוין כלם. אכל נמלה שהיא שקץ היבשה עובר בארבעה לאוין הללו והוסיפה התורה על שקץ של יבשה לאו חמישי שנא' (שם מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ הלכך לוקה חמש אכל צרעה שהיא שרץ העוף עובר על חמשה לאוין הללו הוסיפה עליו התור' לאו אחד שנא' [דברים יד יט] וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא (יאכלו) [יאכל] הלכך לוקה שש מלקיות ופרקי' הני מילי דמוקמי' ליה בלאו יתירי היכא דליכא מידי למדרש [אבל אי איכא למדרש] כי האי גונא דרשי': מכדי כתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו' והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי לרבות עצים ולבונה שאם נטמאו ישרפו והבשר כל טהור יאכל בשר תוב למה לי לרבות אימורין שנטמאו סד"א כל טהור יאכל בשר כתיב מידי דכהן טהור מצי למיכליה אם אכלו בטומאה חייב אבל חלבים דלא יכול למיכלינהו אפי' הוא טהור אימא לית להו חיוב משום טומאה קמ"ל. שנינו בתוספתא פ' הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בכלאים כו' ואסיקנא מהאי קרא דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה ואמרי' לה' לרבות האוכל אימורין בטומאת הגוף שהוא בכרת ובא הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לרבות בשר קדש שנטמא אכלו כהן טהור בלאו:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכל שכן דרך אכילתן למעוטי אכל חלב חי ודרך הנאתן למעוטי [אם הניח] חלב של שור הנסקל על מכתו שפטור: אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים הא מן התותים ומן הענבים לא משום דאינו דרך הנאתן. ושני אביי שאני התם דזיעה בעלמא הוא:

אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה וכו' עד איכא דאמרי וכו' עד אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. כתב הרי"ט ז"ל והלכתא כלישנא בתרא ולקולא דאפי' בענין איסורי הנאה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ומיהו איסורא דרבנן איכא ולא איסורא דאורייתא דהא מהיכי תיתי לן דכי איתסרו בלאו איתסרו וכל היכי דאסירי לאו איכא והדין כתבוהו רבוותא ואפי' בשלא כדרך הנאתן היינו היכא דהניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו ש"פ. וכתב הרי"ט ז"ל לא שינ' עשה ממנו תחבושת ולא שינ' שסך ממנו ואפי' למאן דסבר מדרבנן דסיכה כשתיה הני מילי בשמן שזו היא דרכו וכשעושה להתענוגי אבל בחלב לאו אורחיה כלל ואפי' כשסך לתענוגי שאין דרך הנאתו אלא להדליק בו או למשוח בו עורות. הלכך מותר לעשות תחבושת מחמץ אפי' שלא במקום סכנה דהא ליכא אלא איסור דרבנן ושרי ומיהו בשהיתה של גוי והיא ברשותו עד שאינה ראוייה לכלבים דליכא למעבר עלה בבל יראה ובל ימצא ע"כ מפי הרא"ה ז"ל: ואסיקנא בגמ' דכלאי הכרם ובשר בחלב לוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה וכן פסק הר"י קרקושה ז"ל:

אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין וכו' עד משום דזיעה בעלמא נינהו. פי' הרי"ט ז"ל דמשקה היוצא מן האוכל לא חשיב אוכל כלל ובדין הוא דאפי' בשל זיתים וענבים נמי אלא דרבינהו קרא לגבי תרומה וביכורים וערלה למיהוי כפרי ומשום הכי חשבינהו חז"ל לענין ברכה חשיבא כדאיתא בדוכתא. אבל שאר פירות אין מברכין על משקה שלהם אלא שהכל וכדאמרינן פי' כיצד גבי דובשא דחמרי ולא סוף דבר ביוצא מאליו אלא אפי' על ידי סחיטה כן הכריח הרי"ט ז"ל עוד לו ז"ל ומה שאמרו בברכות דמיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי לאו למימרא שיברכו עליהם בפ"ה דהא לא אפשר דאפי' בשלקות עצמן נחלקו שם כמה מחלוקות דאיכא מ"ד דאין מברכין עליהן אלא שהכל הואיל ואישתני אלא ודאי אין מברכין עליהם אלא שהכל אלא ה"ק דמיא דשלקי חשיב דבר א' עם השלקות שאם אכל מן השלקות תחילה בברכה ואח"כ אכל ממין בברכה שלהם בטפלתם שנפטרין בברכתן. ע"כ מפי הרא"ה ז"ל:

האימורין יש בהם משום טומאה והאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת אבל עצים ולבונה וקטורת הואיל ואינם בני מאכל אין חייבים באכילתם משום טומאת הגוף:

כל איסורין שבתורה אם איסורי אכילה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך אכילתם ואם איסורי הנאה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך הנאתם הא במקום סכנה מותר חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וא"כ כל שלא במקום סכנה אין מתרפאין באיסורין דרך אכילתם או דרך הנאתם ואם עשה כן לוקה אבל שלא כדרך אכילתם באיסורי אכילה כגון שאכל חלב חי או שלא כדרך הנאתם באיסורי הנאה כגון שהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו מותר אף שלא במקום סכנה הואיל ויש שם קצת חולי במקום צערא לא גזור רבנן והוא שנזכר לקמן כ"ה במר בר רב אשי דהוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה ר"ל במשקה היוצא מבוסר הזיתים וכשתמהו עליו לומר אימר דאמור רבנן בשעת הסכנה וכו' השיבם מידי דרך הנאתם קא עבידנא שאין דרך הנאת סיכת השמן עד שיתבשלו הזיתים ומ"מ כל שאין שם חולי כלל אסור אעפ"י שאין לוקין עליו שהרי אמרו בחמץ לא יסיק בו תנור וכירים והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו ומה שאמרו לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות אלמא שאע"פ שאינו כדרך הנאתם ויש שם צער אסור אין זה אלא מפני שיש שם איסור בל יראה ובל ימצא וא"ת שיבטלנו הרי מעכשיו אנו רואים שהוא מחשיבו ונמצא ביטולו הפך כונתו ומתוך כך אין ביטול מועיל בו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרך הנאתם כגון שעשו לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה מותר והוא תימה אלא שאפשר לפרשה בדרך שחימוצו מפקיע ומ"מ בשר בחלב וכלאי הכרם הואיל ולא הוזכר בהם שם אכילה לוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן ובכלאים מיהא דוקא במקום שאיסורן מן התורה כגון בארץ ישראל אבל בחו"ל אין כאן מלקות אלא שמ"מ אסור מדבריהם וכלאי זרעים הרי בחוצה לארץ מותרין לגמרי ואף בארץ בדיעבד מיהא מותרים באכילה וכמו ששנינו כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה אף לזורע וכן הרכבת אילן אע"פ שאיסור הרכבתו מן התורה מ"מ מותר הוא באכילה אף למרכיב כמו שהתבאר במקומו:

ממה שכתבנו למדת שאין לוקין במשקה היוצא מן הערלה אלא בזיתים וענבים אבל היוצא מתותים ורמונים אין זה דרך הנאתו ואין לוקין עליו וכן אם אכל פירות של ערלה שלא כדרך הנאתם כגון שבשל אגוזים ואפרסקים וכיוצא בהם מפירות שאין דרכם להתבשל ואכלם פטור:

בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה ובבישול ואין בו כרת אלא מלקות וכלאי הכרם ג"כ אסורים בהנאה ולוקין עליהם מוסף עליהם חמץ בפסח שאסור בהנאה ויש בו כרת:

בד"ה לרבות את האימורין כו' ויליף התם אימורין וכל שאין ניתר לטהורים כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מדברי התוס' שאין ניתר לטהורים והגיה עליו וכל שאין לו מתירין דהכי איתא שם עכ"ל מיהו אימורין נמי לא הוזכרו שם במפורש אלא שהתוס' הקשו דממילא יליף נמי אימורין דהא בכל הקדשים הכתוב מדבר וא"כ הוא יש לקיים נמי וכל שאין ניתר לטהורים שכתוב בכל נוסחות התוס' שלפנינו דהוו בכלל כל הקדשים שהכתוב מדבר דאמרי' במנחות דאין ניתר לטהורים אין חייבין עליהן משום טומאה ע"כ לאו בכל מילי איירי דהא לא איירי באימורים דאין ניתר לטהורין ואהא כתבו ור"ש תירץ דאיצטריך כו' אכולה מלתא קאי דודאי מההיא דמנחות דאין ניתר לטהורין לא הוה פטרינן אוכל אימורין בטומאה דבכלל כל הקדשים אינהו אע"ג שאינו ניתר לטהורים אלא דסד"א דלא יבא איסור טומאה ויחול כו' ולכך איצטריך הכא לריבויי דהוי בכלל כל הקדשים לטומאה ודו"ק:

בד"ה אמרת ק"ו תימה כו' א"נ דנין חולין מחולין ואין דנין כו' עכ"ל בהאי תירוצא מיתרצא נמי הא דלעיל דאי לאו ק"ו הוה דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים אע"ג דלחומרא הוא וק"ל:

בד"ה הכל מודים כו' והא דלא קאמר הכל מודים בבשר בחלב שמא משום דאין מזהירין כו' עכ"ל יש לדקדק דהא לאביי קיימינן הכא ואביי הא קאמר בהדיא לקמן דלוקין על בשר בחלב אפילו שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב אכילה בגופיה ויש ליישב דלענין איסור אכילה בבשר בחלב לא מן הדין אתי אלא מג"ש מנבילה ושפיר לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאת אכילה כיון דלא כתיב אכילה בגופיה כדקאמר אביי בהדיא לקמן אבל הכא קאמר אביי בכלאי כרם דלוקין אף על ההנאה שלא כדרך הנאה ושפיר קאמרי דבבשר בחלב אין מזהירין מן הדין דאיסור הנאה לא אתי אלא מק"ו מערלה ודו"ק:

כד ע"ב בגמרא אמר רבי אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן איכא דאמרי וכו' אלא כדרך הנאתן. לכאורה משמע דשלא כדרך הנאתן הוא דלא לקי אבל כדרך הנאתן לקי כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כדמשמע נמי בלשונם בסמוך בד"ה הכל מודים כמו שאבאר אמנם בלשון הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי משמע להיפוך דאין לוקין כלל על שום הנאה בלא אכילה. וכבר האריך בעל משנה למלך בפ"ה בתכלית אריכות ומה שיש לי לדקדק בדבריו תקצר היריעה מהכיל ואין כאן מקומו אולי אזכה לפרשם במקום אחר וכאן אקצר. ולכאורה יש לדקדק על שיטת התוספות דהיא גופא תקשה האיך אפשר לומר דלרבי אבהו לוקין על הנאה גרידא והא רבי אבהו גופא מסיק לעיל דאיסור הנאה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבא דרבי יהודה דק"ל כוותיה אלא ממיעוטא דאותו דכתיב בטריפה ודרשינן אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אם כן לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקי"ל דאין לוקין עליו אלא דאפשר לומר דהאי דרשא דאותו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא והכי קאמר קרא דוקא בהאי לא יאכל דטריפה הוא דשרי בהנאה מה שאין כן בכל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל הוי איסור הנאה בכלל לשון לא יאכל כדמשמע להדיא בלישנא דר"א דקאמר להדיא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והיינו במשמעות הלשון דלא יאכל ולא תאכל ואם כן שפיר קאי הלאו דלא יאכל נמי אאיסור הנאה. והשתא אתי שפיר טובא עיקר טעמיה דרבי אבהו בשמעתין דמדאפקיה רחמנא להנאה בלשון אכילה שמעינן דכי היכי דלענין אכילה בעינן דוקא דרך אכילה דשלא כדרך אכילה לא מיקרי אכילה כלל ה"נ לענין הנאה שלא כדרך הנאה פטור אף ע"ג דמתהני מיניה כן נ"ל. מיהו נראה לי דבכל זה רבי אבהו לטעמיה דלא שני ליה כלל בין לא יאכל ולא תאכל ובין לא יאכל משא"כ אליבא דחזקיה דאמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפינן מלא יאכל דוקא ופי' רש"י שם לא יאכל מדלא קרינן לא יאכל משמע לא יהיה בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל רש"י ולפ"ז לא שייך לחלק כלל בחלב דשור הנסקל בין דרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו דסוף סוף הנאה הבאה לידי מאכל הוא וכמו שהקשו התוס' באמת בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה ע"ש ועדיין צריך לי עיון ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

שם אמר רבי זירא הכי נמי תנינא וכו' לאו משום דקא אכיל להו שלא כדרך אכילתן א"ל אביי וכו' אלא משום דזיעה בעלמא הוא. עיין מה שהקשו בתוס' מסוגיא דפרק העור והרוטב ובמה שתירצו וכבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בחיבורי בקונטרס האחרון סוף פרק קמא דקדושין בדין פסק איסור החדש ע"ש וכאן אבא בקצרה ליישב עיקר קושית תוס' דלע"ד אדרבה מוכח בסוגיא דשמעתין דרבי זירא ואביי גופייהו נמי אמסקנא דפרק העור והרוטב קא סמכו דכיון דמסקינן התם דילפינן פרי פרי מביכורים ותרומה דאינן נוהגין בשום משקה אלא במשקה דתירוש ויצהר ולא במשקין דשאר פירות קא בעי רבי זירא למימר דע"כ הטעם משום דבתירוש ויצהר הוי דרך אכילתן משא"כ במשקין דבשאר פירות לא הוו דרך אכילתן אע"ג דחשיבי ומשום הכי מייתי שפיר סייעתא לרבי אבהו וכ"ש אוכל חלב חי או בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו דלא הוי דרך אכילתן כלל ודחי ליה אביי דאין הדבר כן דלעולם אפשר דהוי דרך אכילתן ואפילו הכי חלק רחמנא בין תירוש ויצהר לשאר משקין היינו משום דבשאר משקין הוי זיעה בעלמא משא"כ ביין ושמן דחשיבי טובא דאשתנו למעליותא ועיקר נטיעתן למשקין היוצא מהן משום הכי שייך בהו שפיר שתיה בכלל אכילה כדמשמע בלשון התוס' בפרק העור והרוטב בתחילת הסוגיא שם. ותדע דהכי הוא דאלת"ה אלא כמ"ש התוס' דאביי ורבי זירא מסברא בעלמא פשיטא להו הכי והאיך אפשר לומר כן דהא אמרינן בפרק העור והרוטב דלענין חלב וחמץ ונבלת עוף טהור ושרצים איתרבו משקין דידהו כמו אוכל גמור ואם כן נילף ערלה מכל הנך במה הצד שיהיו המשקין היוצא מהן כמותם כדבעי הש"ס התם למימר מעיקרא דכל איסור הבא מאיליו ילפינן לאיסורא מהנך במה הצד וערלה נמי איסור הבא מאיליו הוא אלא ע"כ דאמסקנא דהתם סמכו דילפינן פרי מפרי להתירא לאפוקי דלא נילף מכל הנך לאיסורא כמו שכתבתי באמת בקונטרסי דלמסקנא דהתם אידחיא לה הסוגיא דמעיקרא דע"כ טבל והקדש וחדש גופייהו נמי אין משקין היוצא מהן כמותן אסורין מן התורה דילפינן להו מג"ש ובק"ו מהקדש ותרומה וערלה להיתירא ודוקא אליבא דר"א דמחייב בערלה ותרומה ויליף נמי פרי פרי בערלה לאיסורא ומשום הכי הוי נמי בכל איסורין המשקין כמותם דילפינן מכל הנך במה הצד ומכ"ש בטבל והקדש דילפינן בג"ש מתרומה משא"כ למה דקיי"ל כר' יהושע דכל איסורין לא הוי אלא מדרבנן כמו שהארכתי בקונטרסי:

ומיהו לשיטת התוס' דשמעתין דלא כתבו כן ודאי קשה ויש ליישב דעיקר סברת התוספות דמדקאמר אביי לישנא דזיעה בעלמא היא משמע דמסברא פשיטא ליה הכי ולא שייך למילף כלל מחלב וחמץ דהא התם ודאי לא זיעה בעלמא הוא משום שגוף האיסור בעין ומשרצים נמי ליכא למילף משום שכן מטמא בכעדשה וסברא זו כתבו התוס' עצמם שם בשם רבינו הר' שמואל ע"ש בלשון התוס' ובמהרש"א. וממילא שזה הפי' אתי שפיר נמי אליבא דר' זירא דמשקין דפירות הוי טפי שלא כדרך אכילתן מהנך דחלב וחמץ ושרצים ומשום הכי מייתי סייעתא שפיר לרבי אבהו דאמר כל איסורין וכו' כן נ"ל להבין ודוק היטיב ואין להאריך כאן יותר:

בתוס' בד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא וכו' ומיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. לכאורה נראה שהקשו כן לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאורייתא לוקין עליו משא"כ לשיטה אחרת שהביאו התוס' בעכו"ם דף ס"ז דבטעם כעיקר עצמו אסור מדאוריי' ואין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה אם כן יש ליישב קושייתן קצת ומכ"ש לשיטת רש"י שכתב שם דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן אין מקום לקושייתן כלל אם לא שנאמר דמשמע להו דטעם כעיקר דהכא איירי במשקים שיוצאים מגוף הפרי לא גרע מכזית בכדי אכילת פרס דהוי ליה טעמו וממשו דאמרינן שם דאסור ולוקין עליו כן נראה לי בכוונת דבריהם מיהו בעיקר קושייתם מצאתי שהקשו כיוצא בזה בבכורות דף ו' ע"ב בד"ה רוטב וקיפה שלהן ומה שתירצו שם כתבתי ביאור דבריהם בקונטרס שלי בדין איסור חדש בקידושין ולפ"ז נתיישב' ג"כ קושייתם דהכא אלא דאפשר לומר דעיקר קושיית התוס' על לישנא דזיעה בעלמא דלא הול"ל לישנא דזיעה בעלמא הוא זה כיון שיש בו מיהו טעם האיסור כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם נראה דהא דנקט לישנא דהכל מודים לאו משום דאביי גופא לית ליה הא דרבי אבהו דודאי נהי דדחי סייעתא דרבי זירא אפילו הכי מודה בעיקר דינו דרבי אבהו דאל"כ לא הוי קאמר הכל מודים אלא משום דללישנא קמא דרבי אבהו לא פטור אלא באוכל חלב חי משא"כ בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו אפשר דחייב וללישנא בתרא דרבי אבהו פטור בתרווייהו משו"ה קאמר שפיר דהכל מודים אפילו ללישנא בתרא דפטור בתרווייהו אפילו הכי בכלאי הכרם חייב בתרווייהו ומשום דבכלאי הכרם לא שייך הך מילתא דאוכל חלב חי וכיוצא בו אם כן הוה שלא כדרך הנאתן רבותא טפי לחיובא ומכ"ש באוכל שלא כדרך אכילתן דחייב כיון דאין במינו פירות וכיוצא בו כנ"ל:

בתוס' ד"ה אמרת ק"ו תימא האיך אלים ק"ו לאפוקי ג"ש וכו' עכ"ל בתוס' פרק כל הבשר דף קי"ו כתבו תוספות דהך מילתא פלוגתא דתנאי היא דאיסי בן יהודא סבר דאהני ג"ש ואהני ק"ו ור"ש בן יהודה משום ר' שמעון דמתיר בהנאה סובר דאין ג"ש למחצה מיהו לפי מה שהעליתי בחבורי במסכת קדושין דמוכח בפשיטות דלכ"ע אמרינן אהני ג"ש ואהני ק"ו אפילו הכי לא תקשה לרבי שמעון דמתיר בהנאה והיינו מהטעם שכתבו התוספות בבבא מציעא דף קי"ד בד"ה מסדרין לב"ח ע"ש ויש ליישב אבל בדרכים אחרים ואין להאריך:

בתוס' ד"ה הכל מודים בכלאי הכרם הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה וכו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דהא בחולין בעזרה ליכא מלקות כלל אפילו באוכל דרך אכילתן ממש משום דהוה לאו שניתק לעשה וכדאיתא להדיא במשנה שלימה בריש פרק אותו ואת בנו חולין בעזרה אין סופגין את הארבעים ולכאורה היה נראה לי דאכתי קשיא להו דלאשמעינן לאביי מיהת דבחולין בעזרה איכא איסור דאורייתא אפילו שלא כדרך אכילתן אלא דא"א לומר כן דאם כן לא יתיישב שפיר מה שתירצו בסמוך באותו דבור עצמו הא דלא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב היינו משום דאין מזהירין מן הדין וע"כ היינו לענין מלקות ממש ואכתי קשה דלשמעינן מיהת בבשר בחלב לענין איסור דאורייתא כי היכי דקשיא להו לענין חולין שנשחטו בעזרה וצ"ע גדול ליישב:

בא"ד ושמא י"ל דאין מזהירין מן הדין ולכאורה קשה דהא בדיבור הקודם כתבו דעיקר ילפותא דאיסור הנאה בבשר בחלב בג"ש אתיא והך ק"ו אינו אלא גילוי מילתא ואם כן לא שייך הכא אין מזהירין מן הדין ואפשר דהתוס' דהכא בדבור זה כתבו כן על פי פי' השני שכתבו בפרק כל הבשר שתירצו בענין אחר דעיקר ילפותא לענין הנאה בק"ו כמו שהבאתי דבריהם בסמוך:

גמ' שאם הניח חלב של שור הנסקל עיין נדה לב ע"א תד"ה וכשמן:

תוס' ד"ה אלא וי"ל כו' דהא דאיצטריך למילף עי' בספר כתנות אור להגאון בעל פנים מאירות סוף פ' בראשית:

תוס' ד"ה הכל מודים והא דלא קאמר וכו' משום דאין מזהירין מן הדין. עי' ע"ז יב ע"ב תד"ה אלא וצע"ק:

ד"ה פרט לאוכל חלב חי, והא דאמרינן בפ' גיד הנשה, אכל צפור טהורה בחיי' כ"ש, במיתתה בכזית, הנה מה שהביאו הסיפא במיתתה בכזית הוא לכאורה למותר, דהא מזה ממילא ליכא קושיא כ"כ די"ל באכלה מבושל, ועיקר הקושי' מהא דבחיי' בכ"ש, ואף דזה דקדוק קלוש מ"מ אולי י"ל דבאוכל אמ"ה שלא כדרך אכילתו דחייב כיון דאכילת העצמות שבו ממילא לאו מידי דאכילה הוא, ובודאי באוכל העצמות שלא כדרך אכילתו, א"כ י"ל דגם על הבשר שבו שלא כדרך אכילתן דהא דאינו חייב באמ"ה עד שיאכל בשר גידים ועצמות, היינו דאם לא יאכל הבשר לא אכל כל האבר כולו, וצריך שלא ישייר כלום מהאבר אבל כל שאכלו שלא כדרך אכילתן י"ל דחייב דיהי' הבשר הזה כמו אכילת עצמות דהא סוף סוף אכלו כולו ולא שייר בה כלום, ואם הדין כן, י"ל כן בכוונת תוס' דמרישא ליכא קושיא די"ל דאמ"ה שאני דחייב באוכל חי דהוי שלא כדרך אכילתו, ולזה הביאו הסיפא דבמיתתה בכזית, דמשמע דומיא דבחייה דלא אכלו מבושל, שהקושיא מסיפא, ומרווחנא בזה ליישב מה שתמהו על הרמב"ם שכתב דבב"נ חייב גם על משהו, וגם כתב דב"נ מצווה על אמ"ה ועל בשר מן החי, דכיון דכל אבר הוא בשר גידים ועצמות וממילא לחייב הב"נ משום בשר שבו, וא"כ למאי נ"מ במה דמצווה על אמ"ה הא ממילא חייב משום הבשר שבו מדין בשר החי, ולחייב שתים ל"ש בב"נ, כיון דאזהרתן זהו מיתתן, ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ באכלו שלא כדרך הנאתו דמצד בשר מן החי אינו חייב כמו בכל איסור, ומשום אמ"ה חייב, כנ"ל:

תד"ה הכל מודים בכלאי כרם כו', והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב, שמא משום דאין מזהירין מן הדין. קשה הא אביי עצמו קאמר לקמן דלוקין על בב"ח אף שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופי', וכבר עמד ע"ז מוהר"ש איידלס ז"ל וכתב דמה דאמר אביי הכל מודים בכ"כ היינו דגם על הנאה לוקה שלא כדה"נ וזה אינו בב"ח דנהי דעל אכילה דידי' לוקה שלכד"א היינו משום דלא אתי מן הדין אלא מגז"ש דנבילה משא"כ הנאה דידיה דאתי' מק"ו מערלה וכבר הקשו עליו האחרונים ז"ל הא התוס' כתבו דהק"ו הוי רק גילוי מלתא דילפינן הג"ש מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן וא"כ יש ללקות על הנאה. ויש לעיין לכאורה דהנה דעת תוס' בחולין דהק"ו לא הוי גילוי מילתא אלא דאהני ק"ו ואהני גז"ש א"כ תיקשי איך אמר אביי כיון דלא כתיב אכילה הא מ"מ איסור הנאה דליכא ג"ש רק מק"ו דערלה, וא"כ ליכא למילף יותר רק כדרך הנאה כמו בערלה, וכיון שכן דאף אם ילפת מק"ו לית לך למילף רק כדה"נ, וא"כ ממילא איכא למיפרך מה לכ"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ, אמנם נ"ל דלק"מ למ"ש תוס' ד"ה מה לכ"כ, תימא לרשב"א הא היא גופא נילף במה מצינו כו' ואור"י דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח עכ"ל, ודברים אלו צריכים ביאור דהא אף אם ילפינן במה מצינו ליכא למילף מלקות דאין מזהירין מן הדין וא"כ עדיין הוי פירכא דמה לכ"כ דלוקין, וצ"ל כיון דבאמת גם מלקות איכא למילף, והא דאינו לוקה רק משום דאין מזהירין לא הוי פירכא, דא"כ בכל ק"ו נפרוך מה להתם דלוקה משא"כ הכא דאין מזהירין, וכ"כ להדיא במ"ל, ועדיין צריך ביאור דא"כ תקשי דברי תוס' בחולין בד"ה מה לחמץ בפסח כו' ובמ' מצינו ליכא למילף דאין עונשין מן הדין, הרי דבכה"ג הוי פירכא, וצ"ל דהתם כיון דאנן בעינן למילף א"ה מחמץ דודאי ליכא כרת בזה פרכינן מה לחמץ דעכ"פ על אכילתו ענוש כרת, משא"כ בב"ח דעל אכילה בוודאי ליכא כרת, דאין עונשין מן הדין, אבל בהך מילתא גופא דאפשר למילף בכולי' מילתא אף דליכא מלקות משום דאין מזהירין, מ"מ ליכא פירכא, ומעתה י"ל דודאי הך סברא דלא כתיב אכילה בגופי' לא אלים לענשו מלקות, דהא מ"מ לא כתיב אזהרה על זה, דהא מג"ש ליכא למילף שלכד"א והוי רק הוכחה לאיסור מדלא כתיב אכילה בגופי', אבל מ"מ מלקות ליכא, והא דקאמר להכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקי' עליהם אף שלכד"א היינו דעכ"פ מוכח דשלכד"א אסור וא"כ ממילא איכא למילף דילקה על הנאה שלכד"ה ומכש"כ על אכילה שלכד"א, דל"ש לומר שור הנסקל יוכיח, דמה לשור הנסקל דליכא איסור שלא כד"א וכההוא דאמרינן לענין חסום פי פרה, ואף דאין לוקין משום דא"מ מן הדין מ"מ לא חשיב פירכא, ומעתה י"נ בכוונת התוס' דמש"ה לא חשיב בב"ח דאין מזהירין מן הדין, דר"ל דהך הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי' הוי רק הוכחה לאיסור אבל לא הוי אזהרה למלקות, ואף דממילא איכא למילף מ"מ אין מזהירין מן הדין. [אאב"ה ע' לעיל כא ב', מה שכתבתי בהגהה]:

גמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליה אפי' שכה"נ, איתיבי איסי בן יהודה וכו', ע' בפ"י שהקשה דהא דאמר איסי ב"י חמץ בפסח יוכיח, וקשה לר' אבוה דיליף לעיל חמץ בפסח דאסור בהנאה משום דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ויליף לה מנבילה מדאצטריך קרא להתיר נבילה, ופריך הניחא לר"מ וכו' אלא לר"י לדברים ככתבן הוא דאתא, ומשני אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורי' שבתורה, ואידך אותו אתה וכו' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חש"ב לאו דאורייתא, ע' ברש"י דכ' דהנאה לבד לאו דאורייתא אבל אכילה דאורייתא, ולפ"ז קשה על ר' אבוהו מנ"ל לאיסי ב"י דחמץ בפסח אסור בהנאה, ומנ"ל האי כללא כל מקום שנאמר לא יאכל וכו', ואי דנפקא ליה מדאצטריך קרא להתיר נבילה. ז"א דבלא היתר הייתי מוקים הגז"ש דכי עם קדוש אתה לגופא דקרא דמיירי בנבילה, והייתי יליף בגז"ש מבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דנבילה יהא אסור בהנאה, וכמ"ש תוס' דילפי' בב"ח מבשר קדשים, ומש"ה צריך קרא להתיר נבילה, ומוקמי' הגז"ש לבב"ח, ואי דנפקא ליה מקרא דאותו, קשה הא אצטריך למעט ולא חולין שנשחטו בעזרה, ואי דאיסי ב"י סבר חשנ"ב לאו דאורייתא, קשה הא איכא למיפרך על ק"ו דבב"ח. חשנ"ב יוכיח דנעבדה בה עבירה ואפ"ה שרי בהנאה, אע"כ דסבר חשנ"ב דאורייתא, וא"כ ליכא שום ילפותא להא דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' ומנין לאיסי ב"י דחמץ בפסח א"ב. ולענ"ד נראה ליישב, ובתחילה נבאר במה פליגי מאן דמותיב לה עם אביי, כי לפי פשוטו קשה על המקשן דפריך ליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, הא איכא למימר היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר ג"כ שלא כדרך הנאתן ואי משום דמגז"ש יש ללמוד היתר שלא כדרך אכילתן כמו דשרי בטרפה, ז"א דהא גם היתר הנאה יש ללמוד מגז"ש ואפ"ה ילפי' הק"ו, וכמ"ש תוס' דאמרי' אהני גז"ש ואהני ק"ו, דהגז"ש אתי לאסור אכילה והק"ו להנאה, א"כ ה"נ י"ל דהגז"ש אתי לאיסור אכילה והק"ו לאיסור הנאה ולאיסור שלא כה"נ: אמנם נראה בהא פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן הכי פריך ליפרוך מה לכלאי כרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, והיינו דגם אם ילפת בב"ח מק"ו ליכא למילף יותר רק כדרך אכילתן, דעל שלא כדרך אכילתן י"ל שור הנסקל יוכיח דנעבדה בה עבירה ומותר ג"כ שלא כה"נ, וא"כ אף לבתר הק"ו בב"ח אינו אסור אלא כדרך הנאתן וע"כ קיל להו מכלאי כרם, ולזה פריך דליכא למילף כלל מכ"כ, כיון דע"כ אף לאחר הק"ו קיל בב"ח מכ"כ, וע"ז קאמר הש"ס ואביי תאמר בב"ח וכו' והיינו דאביי ס"ל דאף בלא ק"ו יש ללמוד דאיסור אכילה בב"ח הוא אף שלא כדרך אכילתן מכח הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי', וא"כ שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו, וכי פרכת מה לכ"כ שלוקי' עליהם אף שלא כה"נ, י"ל היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר גם שלא כה"נ, ולא קשה שור הנסקל יוכיח, ז"א דשור הנסקל קיל דאף באכילה מותר שלא כדרך אכילתן, אבל בב"ח דחמיר דבאכילה בודאי אסור שלא כדרך אכילתן, שפיר יש ללמוד מכ"כ דאף בהנאה ליתסר שלא כה"נ, וסברא זו הוזכרה בש"ס בחולין בהא דמשני חוסם פי פרה יוכיח, וממש דומים להדדי, וכיון שכן מיושב קושית הפ"י, די"ל דר' אבוהו סבר כאביי דבב"ח אסור מסברא באכילה שלא כדרך אכילתן, ומק"ו ילפי' שלא כה"נ, וא"כ דאיסי ב"י סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואעפ"כ ליכא למיפרך חשנ"ב יוכיח דשאני חשנ"ב דאף באכילה מותר כדרך אכילתן, וכמ"ש אוס' דמוזבחת ואכלת נפקא, וק"ל: