מסכת פסחים דף כ׳ עמוד ב׳

ת"ל וכו' וסמיך ליה מכל האוכל כלומר האי כל אשר בתוכו שאמרתי לך באוכל אמרתי לך ואי כמאן דמלי טומאה חשיב ליה לחיצון נמצאת טומאה נוגעת בגבו של כלי שטף וכלי שטף מטמא מגבו אלא שמע מינה כל אשר בתוכו יטמא מחמת כלי הוא דמטמא ואשמעינן קרא דאוכלין ומשקין הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דאשכחן דאין כלי ראשון מטמא כלי ואין אוכלין ומשקין מטמאין כלי כדיליף לעיל מק' (מ"ק: פרג) 'ו ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בטומאת נבלה ובשרץ לא מטמא כלי דכתיב והנוגע בנבלתם יטמא ולא כתיב כבוס בגדים אבל גבי נושא גזירת הכתוב היא בטומאת משא שמטמא אדם לטמא בגדים שעליו בשעת משא ולא בגדים הבאין לאחר מכאן אלמא ולד הטומאה לא מטמא כלי חוץ מטמא מת שהוא אב הטומאה וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה כגון ע"י שרץ ונבלה ושכבת זרע ועל ידי זב ומעיינותיו ומדרסו ועל ידי נדה ומעיינותיה ומדרסה וע"י טמא מת:

שתיהן כאחת בתלויה וטמאה בחמץ בפסח:

ורמינהו כו' וקתני היאך ישרף אפילו תלויה עם הטמאה:

מתני' ר' שמעון היא ואליבא דרבי יהושע וברייתא רבי יוסי אמרה כדקתני אמר ר' יוסי אין הנדון כו' ולקמן פריך והא מתני' ר' יוסי נמי קאמר לה דתנן א"ר יוסי אינה היא המדה:

ושורפין תרומה תלויה וטמאה וטהורה הכל ביחד ר' מאיר לטעמיה דאמר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח:

ה"ג לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על טהורה ועל טמאה שאין שורפין על התלויה ועל הטהורה ששורפין - דהואיל ולא הוחזק טומאה אין נראה כמטמא בידים:

על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה דהואיל ואין לה טומאה ודאית הרי היא מטמא בידים לר' אליעזר ור' יהושע סבר כיון דתלויה היא אי אתה מוזהר על שמירתה:

רמי תרומה אפיסחא תרומה דעלמא אתרומה דפיסחא:

מי אמר ר' יהושע שתיהן כאחת ורמינהו חבית אומר ר"י הא דלא משני פסח שאני דמשמע ליה דפסח לא מעלה ולא מוריד מדשרי בתלויה ואסר בטהורות א"כ מה שהיא תלויה הוי הטעם:

הא ר' שמעון אליבא דר' יהושע תימה לר"י לר' שמעון כיון דשרי תלויה לטמא ביד א"כ שרי לשורפו ואמאי קרי ליה תלויה דתלויה היינו לא אוכלין ולא שורפין וי"ל דתלויה לר"ש היינו דלא מחייב לשורפו:

ראוי לזילוף אף על גב דתרומה טמאה בשריפה כיון דמסקינן בפ' בתרא דתמורה (ד' לג.) הראוי לשריפה שרפה הראוי לקבורה קבורה והוא הדין בכי האי גוונא הואיל וראוי לזילוף:

תנן התם השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחלה ואמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה הלא זה השרץ לא נגע בכותלי התנור אלא נתלה באוירו ואתה רואה אותו כאלו נגע בכותלי התנור וטמאהו כן נחזייה להא תנור כמאן דמלי שרצים ונימא כאלו השרץ עצמו נגע בפת ותהוי הפת תחלה אמר ליה לא אמרינן כמאן דמלי שרצים ונימ' כאלו השרץ עצמו נגע בפת ותהוי הפת תחלה דתניא יכול יהו הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מטמאין מאויר כ"ח ואי ס"ד דאמרינן כמאן דמלי [שרצים] דמי הא קא נגעי שרצי' בכלים אמאי לא מטמו אלא כיון דלא מיטמו הכלים מאויר כלי חרס ש"מ דלא אמר' כמאן דמלי שרצים דמי. אחרי כל הדברים הללו חזרנו למשנתנו:

רב חסדא רמי פסחא אפסחא תנן במתני' כי אמר ר' יוסי על התלויה ועל הטמאה נחלקו ר' אליעזר אומר תשרף זו בעצמה וזו בעצמה ר' יהושע אומר שתיהן כאחת איני והתניא אומר ר' יוסי אין הנדון דומה לראיה כו' אבל היאך נשרוף אפי' תלויה עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנו פי' התלויה ומשני משנתנו כר' שמעון דמתני ששורפין התלויה והטמאה יחדו דברי יהושע וברייתא דקתני אבל היאך נשרוף אפילו תלויה וטמאה כאחת שמא יבא אליהו ויטהרנו ר' יוסי אליבא דר' יהושע ומקשי' והא ר' יוסי היא דקתני במתני' כי ר' יהושע אומר התלויה והטמאה שתיהן כאחת ואיך מוקמת לה לברייתא כר' יוסי דתניא אבל היאך נשרוף אפי' תלויה וטמאה ושנינן הכי קאמר ליה ר' יוסי לר' מאיר לדידי אפי' תלויה עם הטמאה אין שורפין אלא אפי' לר' שמעון אליבא דר' יהושע דמיקל לא מיקל אלא בתלויה וטמאה אבל טהורה וטמאה לא שרפינן:

ר' יוסי בר' חנינא רמי תרומה אפסח ומשני איך אתה שונה שר' יהושע אומר שתים כא' שנמצא מטמא התלויה בידים והלא בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה לא התיר לטמאותה בידים אלא ע"י גרמא ומשני כרב חסדא כי זה ששנינו במשנה ר' יוסי אפי' לר' שמעון שמיקל אליבא דר' יהושע חשיב לר' מאיר. ומשנה דתרומה אליבא דר' יהושע שנאה ר' יוסי אליבא דידיה דמחמיר:

ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה ומשני איני דלא התיר ר' יהושע בתלויה לטמא בידים והא בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה תחתונה יש בה חולין טמאה אמר ר' יהושע אף יטמאנה ביד.

ומשני שאני התם דאיכא הפסד כלומר כיון שהגת התחתונה בתוכה חולין טמאים אם הוריד התרומה עליהם יפסידם. ואקשינן והא מתני' דאיכא הפסד עצים שאתה מצריכו לעשות שתי מדורות ולשרוף הטהורות באחת והטמאות [באחת] ולא חייש אלא אמר זו לעצמה וזו לעצמה ושנינן להפסד מרובה כגון הפסד של חולין חששו אבל הפסד מועט שהוא של עצים לא חששו ושמעינן האי סברא מהא דתניא חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה ולא התיר ר' יהושע לטמאה ביד כדרך שהתיר ביין אלא אמר תרד ותטמא ואל יטמא ביד לאו מכלל דכיון שאינו הפסד מרובה בשמן דהא ראוי להדליקו לפיכך לא חששו ואמרינן למה בשמן אינו הפסד מרובה משום דראוי להדליקו בנר ובין שמן העומד לאכילה לשמן העומד להדלקה הפסדו מועט גם היין הטמא נמי ראוי לזלף בו כשמן ולא עוד אלא שהיין הטוב הוא הנמכר לזילוף ואין בו הפסד דהא אמרי' שותין מלוג בסלע אבל לזילוף אין מזלפין אלא מן המובחר הנמכר לוג בשני סלעים. ודחי' זה היין חדש הוא שאינו ראוי לזילוף כשמן ואמרי' יניחנו עד שתישן ודחינן חיישינן דלמא אינשי ושתי ליה אי הכי שמן נמי ניחוש דלמא אכיל ליה ודחי' שמן רמי ליה בכלי מאוס אבל יין דבעי ליה לזילוף וריחו הוא דבעיא אי רמי ליה גמר ריחו חייס ולא שדי ליה ואתי ביה לידי תקלה ותקלה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמא ב"ש אומר תשפך הכל וחייש לתקלה וב"ה אומר תעשה זילוף ולא חייש לתקלה והלכה כב"ה ואע"ג דאמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע וקיימא לן כל מקום ששנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ר' ישמעאל תלמיד הוא ולא חשיב ר' ישמעאל בר' יוסי לאכרועי דהא ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל שאמר שמועה זו משמו תלמיד שלישי לגבי ב"ה וב"ש הוא לכשתחשוב מרבן יוחנן בן זכאי שהוא תלמיד להלל עצמו עד ר' יוסי אתה מוצא אותם שלשה ר' יהושע ור' עקיבא ור' יוסי ולא עדיף ר' ישמעאל לאכרועי על ב"ה וזהו שאמר אין הכרעת שלישי מכרעת ושמועה זו בהגוזל זוטא ופרקי' בפ' ראשית הגז תנא ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו ארבע שנאמר וארבע צאן תחת השה תניא אמר רבי אלמלא דבריהם דברי תורה ודברי ברבי קבלה אנו דברי ברבי שומעין וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי ברבי דברי תורה והאמר מר אין הכרעת שלישית מכרע' אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי:

כלי חרס מיטמא מאוירו ומטמא אוכלין שבתוכו בטומאתו וכל אוכלין שבתוכו טמאים מצד טומאת אוירו אפילו מלא חרדל נטמאו הגרגירים האמצעיים טומאת הסמוכים לכלי אבל הכלים אין מקבלין טומאה מאויר כלי חרש שלא נאמרה בו טומאת אויר לטמא כל מה שבתוכו אלא באוכלין ומשקין ומשום מגעו לכלי ראשון אין כאן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכבר כתבנוה בראשון של חולין ושאר הדברים שבאו בסוגיא זו כבר ביארנום למעלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כל שעה וכו' כבר ביארנו בתחילת על החלק השני שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר סדרי זמן איסור חמץ לאכילה ולהנאה וענין ביעורו ותכונת הפלטת הכלים מבליעתם וכן ביארנו על החלק השלישי שהוא בא לבאר איזה מין מהתבואות נכלל בדין איסור חמץ לצאת בו ידי מצה וכן איזה מין מהירקות נכנס בכלל מרור לצאת בו ידי חובת מרור וזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר אלו החלקים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר זמן איסורו אם לאכילה אם להנאה השני לבאר ענין ביעורו ויתגלגל בתוכו ענין הגעלה השלישי לבאר ענין חמץ לאחר הפסח אם של ישראל אם של נכרי ודין נכרי שהלוה ישראל על חמצו או ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו ודין חמץ שנפלה עליו מפולת ונתגלגל מזה לבאר דין אוכל תרומת חמץ בפסח הרביעי לבאר בו איזה מין שבתבואות בדין חמץ ומצה ואיזה מין שבירקות בדין מרור ועל איזה צד יוצאין בהם והחמישי לאזהרה בקצת דברים שלא לעשותם מסרך איסור חמץ זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים הרבה על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והשני והוא שאמר כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ומכרו לנכרי ומותר בהנאתו עבר זמנו אסור בהנאתו לא יסיק בו תנור וכירים ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר הר"מ זאת המשנה לרבן גמליאל שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש ואמר בכאן כי כל שעה שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה וזה אמת ר"ל שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית אעפ"י שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו ואמרו לבהמה ולחיה ולעופות כדי שיכלול בכל מיני החיות כמו שהם חלוקים בענין אכילתם כי יש מהם מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בזה ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי כי בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח והודיעך כי זה המאמר דחוי ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח ואמרו עבר זמנו אסור בהנאתו אפי' בשעה ששית שהוא מדרבנן כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאוריתא כל כך כי אפי' קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושיו ואפי' היה אותו החמץ מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו ואמרו לא יסיק בו תנור וכירים רוצה בו כי כששורפו בזמנו לא יסיק בו תנור וכירים בעת שריפתו כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה ופרורין ידוע ולשון העברי פתים וכמו כן מפרר כמו פתות אותה פתים ואין הלכה כר' יהודה וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיבשו חזק ולכתת חלקיו כדי שיאבד מהר:

גמרא ר"א רמי תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר"י גרמא אין כו' למאי דלא אסיק אדעתיה למימר בחבית שנשברה משום הפסד חולין התירו ה"ה דה"מ למפרך אמתני' דידן אתרומה טהורה דאסר במתני' לר"י בידים ובהך דחבית שנשברה שרי ליה אפילו תרומה טהורה ובידים וה"נ מתקיף לה רבא מתני' נמי איכא הפסד כו' וה"נ מסיק בסוגיין דלעיל דאינה מדה דקאר"י היינו משום דהתם איכא הפסד חולין אלא דניחא ליה לר"א למפרך מעיקרא תרומה אתרומה ולא אפסח וק"ל:

תוס' בד"ה הא ר"ש ואליבא כו' תימה לר"י לר"ש כיון דשרי תלויה לטמא ביד א"כ כו' עכ"ל לתירוצם דלעיל דמוקי נמי מתני' דהכא כר"ש ואליבא דר"י לא קשיא להו הכי משום דאיכא למימר כיון דגבי פסח קתני שפיר קרי לה תלויה דאי לאו משום פסח לא היו שורפין אותה והיה אוסר לטמא אותו אבל הכא דפריך מתרומה אפסחא משום דמשמע ליה למקשה דמה שהיא תלויה הוי הטעם ופסחא אינו מעלה ולא מוריד וא"כ למאי דמשני הא ר"ש ואליבא דר"י כו' ואפילו בתרומה דעלמא נמי הכי הוה דשרי לטמא תלויה וא"כ שרי לשורפו ותקשי שפיר אמאי קרי ליה תלויה ודו"ק:

בפירש"י ת"ל וסמיך ליה מכל האוכל כלומר וכו' ואשמעינן קרא דאוכלין ומשקין הוא דמקבלין טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא וכו' עס"ה. ממה שהאריך רש"י כאן נראה דהא דקי"ל בפשיטות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה לאו מכללא ילפינן להו אלא בכל חד צריך קרא באפי נפשיה וכבר כתבתי לעיל בדף י"ח גבי ואימא לטמא את הכלים דהטעם משום דממה שאין הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס אכתי לא מצינן למילף הכלל שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דאפשר דשאני אויר כלי חרס דחידוש הוא וכן ממה שאין כלים ואדם מקבלין טומאה מאדם וכלים שהן ראשון או שני לטומאה אכתי לא מצינן למילף האי כללא שאין כלים ואדם מקבלין טומאה מאוכלין ומשקין שהן ולד הטומאה דהיינו כדפרישית לעיל משום דלכאורה האי דרשא דיטמא יטמא דכתיב באוכלין ומשקין טפי הוה שייך למידרש פשטא דקרא דיטמא שאוכלין ומשקין מטמאין כלים יותר ממה שנאמר שאוכלין מטמא משקין ומשקין אוכלין כמו שהארכתי בזה במקומו מיהו לפי האמת דמסקינן לעיל דא"א לידרוש יטמא דאוכלין ומשקין לטמא את הכלים משום דאיכא ק"ו ממילא הדרינן לכללא דכלל גמור הוא שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא רב חסדא רמי פסחא אפסחא וכו' ומשני הא ר"ש אליבא דר' יהושע הא ר"י אליבא דרבי יהושע דתניא וכו'. נראה דהא דפליג ר"י ור"ש אליבא דר"י לענין תלויה היינו משום דבבכורות דף ל"ד בעי הש"ס למימר מעיקרא דטעמא דרבי יהושע משום דיש אם למסורת דתרומתי ואם כן לפי זה אין מחויב לשמור אלא טהורה לבד ולא תלויה ואפילו בידים מותר לטמא את התלויה אפילו היכא דלא אזיל לאיבוד וכ"ש בתרומת חמץ בע"פ בששית ואם כן היינו טעמא דר"ש אליבא דר"י משא"כ ר"י סבר דטעמא דרבי יהושע כדמסקינן התם דכתיב הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור משום הכי קסבר דתלויה בעי שימור שמא יבא אליהו ויטהרנה ומטעמא דאזיל לאיבוד בע"פ נמי אין להתיר כיון דבששית ליכא אלא איסורא דרבנן וכ"ש הכא שמבער בע"ש דההיא שעתא לא אזלא לאיבוד ואף ע"ג דבבכורות משמע דרבי יהושע לא חייש לשמא יבא אליהו ויטהרנה היינו נמי אליבא דר"ש דאיירי התם ומיקל להקיז דם בבכור ומשו"ה בעי למימר מעיקרא דמחלוקת דבכור ותרומה הא בהא תליא משום הכי מסיק התם דלא אלא דבתרומה בקרא פליגי וכבר הארכתי בזה לעיל בדף ט"ו ע"ש ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מי אמר רבי יהושע וכו' אומר ר"י הא דלא משני פסח שאני היינו דמשמע ליה דפסח לא מעלה ולא מוריד מדשרי בתלויה ואסר בטהורות וכו' עד סו"ה. נראה דכוונת התוס' דאע"ג דבלא"ה איצטריך להא דמשני הא ר"י אליבא דר"י הא ר"ש אליבא דרבי יהושע משום הך קושיא דפסחא אפסח' דלעיל דהא ע"כ הוי ידע הך ברייתא דלעיל דפליגי ר"י ור"ש בע"פ דבדוכתא אחרינא לא משכחת לה דפליגי אלא דאפ"ה קשיא להתוס' שפיר דהוי מצי לאוקמי הך דחבית אפילו אליבא דר"ש דדוקא בע"פ מתיר ר"ש אפילו לטמאו בידים כיון דאזיל לאיבוד משום איסור חמץ ואינו ראוי לו אבל בחבית סבר דגרמא אין אבל בידים לא וע"ז כתבו התוס' שפיר דאי אפשר לומר כן מדאוסר בטהורה בע"פ אע"ג דאזלא לאיבוד כנ"ל וק"ל:

בגמרא ר"א רמי תרומה אתרומה ומשני כבר כתבתי לעיל דף ט"ו בשם הירושלמי דרמי התם נמי תרומה אתרומה ומוקי לה כתנאי חבית קמייתא כרבי יוסי אליבא דרבי יהושע וכתבתי ג"כ שם דהא דלא מוקי לה הכא בגמ' דידן כדמשמע לעיל היינו משום דמשמע ליה כסוגיא דבכורות למאי דס"ד מעיקרא דמחלוקת דבכורות ותרומה חדא מילתא היא ואם כן קשיא דר"מ אדר"מ דהא ר"מ מחמיר טפי לענין בכור ולפ"ז כ"ש הכא בשמעתין דר"א הוא דרמי תרומה אתרומה ובבכורות משמע לחד לישנא דר"א גופא הוא דקאמר כמחלוקת בזו כן מחלוקת בזו דבכורות ותרומה חדא מילתא היא א"כ משו"ה לא מצי לאוקמי הכא הך דחבית בתרייתא כר"מ דהא ר"מ איפכא שמעינן ליה משו"ה הוצרך ר"א לחלק ולשנויי שאני התם דאיכא הפסד חולין וכדמשני נמי לעיל דף ט"ו וכדפרישית התם דמשום דליכא משמרת תרומה כה"ג אלא איסורא דרבנן וכ"ש לר"א דבכורות דאמר דבכורות ותרומה חדא מילתא היא ותרווייהו מדרבנן מש"ה במקום פסידא הקילו. ואי תיקשי אם כן לר"א דבכורות דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולפ"ז ר"מ דמחמיר בבכור מחמיר נמי בתרומה א"כ תיקשי ליה מתניתין דידן דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו ומיקל טפי מרבי יוסי ור"ש. נ"ל דלאו קושיא היא דלר"א דבכורות סבר ר"מ במתניתין דהכא דפסחא שאני כיון דאזלא לאיבוד מחמת איסור חמץ ור"מ מדמה איסור לטומאה כנ"ל נכון ודוק היטב. ותו לא מידי:

קצת השמטות משיטת דר"ח סגה"כ

א ואין זה לקט אלא שכחה מה שכתבתי דף י"ד בתוס' בד"ה אבל תרומה וקדשים דלר"ע איכא למילף דבקדשים אוכל מטמא אוכל דאל"כ לא אשכחן רביעי בקדש הכוונה בזה דע"כ הכי הוא לר"מ ור"א אליבא דר"ע לפי שיטת התוס' דר"מ ור"א סברו אליבא דר"ע דט"מ לט"א מדרבנן ואם כן לפ"ז כיון דלר"ע רביעי בקדש דאורייתא ואם כן לשיטת רש"י ע"כ סבר ר"ע דאוכל מטמא אוכל בקדשים ואף לפי שיטתי דר"מ ור"א אליבא דנפשייהו פליגי אפ"ה א"ש דמדר"מ ור"א שמעינן דאוכל מטמא אוכל בקדשים אי ס"ל כרבי יוסי דרביעי בקדש דאורייתא ודוק ועיין מה שכתבתי בזה בדף י"ט:

ב' בדף י"ד ע"ב אמר רבא ש"מ קסבר ר"ע ט"מ לט"א דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מכדי האי נר וכו' ומקשה בגמרא ממאי דלמא לט"א מדרבנן. ולכאורה יש לתמוה דהא ע"כ בלאו הכי מוכח דסבר ר"ע ט"מ לט"א דאורייתא כיון דדריש יטמא יטמא לענין שני עושה שלישי בחולין ואם כן ע"כ במשקין נמי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דריש ר"ע יטמא יטמא וא"כ מקרא מלא הוא דט"מ לט"א דאורייתא אליבא דר"ע כדאמר ר"ל לקמן בדף י"ח. אלא דבאמת לק"מ דאכתי מצינן למימר דסבר ר"ע ט"מ לט"א מדרבנן והאי יטמא דכתיב במשקין דריש ליה ר"ע לענין הכשר לא לענין טומאה כדאמרינן לקמן דף ט"ז אליבא דרב דאמר דכן ממש ותדע שכן הוא דהא לשיטת התוס' לקמן גבי ואזדא לטעמייהו דר' מאיר אליבא דר"ע אמר דט"מ לט"א דרבנן ואם כן ע"כ כדפרישית כמ"ש שם התוס':

ג' מה שכתבתי בדף ט"ז בהא דאמר רב דכן ממש דאכתי איכא למידק האיך אפשר לומר דכן ממש אטו מי גרע הנך משקין מעצים ולבונה דקי"ל דחיבת הקדש מכשרתן לפי' תוספות וכתבתי ליישב: