דף ביאור

מסכת פסחים דף ק״כ עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת פסחים דף ק״כ עמוד א׳

מסכת פסחים דף ק״כ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־311 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

בראשונה לא דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה:

מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות:

מתני' כולם לא יאכלו אם התחילו לאכול פסחם וישנו ועדיין לא אכלו כל פסחם לא יאכלו דנראין כאוכלי פסחם בשתי חבורות או בזמן הזה שאין פסח אם ישנו כולם:

Rashi on Pesachim 120a · Sefaria

תוספות

באחרונה אין בראשונה לא פי' בראשונה בלא אחרונה לא כגון דלית ליה אלא כזית מצה ותו לא דטוב לאוכלו על השובע ולהיות טעם מצה בפיו אבל ודאי אי אית ליה מצה לכל סעודתו טוב לו לאכול מצה בתחלה לתיאבון ולברך עליה ואח"כ בגמר סעודתו יאכל כזית מצה ויהיה טעם מצה בפיו ועיקר מצוה על הראשונה שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף טעם מצה בפיו באותו כזית אחרון ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי אין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו הוא אבל יכול הוא לברך על הראשונה ותיפטר האחרונה שהיא עיקר המצוה כדפרישית לעיל לרב חסדא גבי תרי טיבולי דמרור וכן צ"ל להלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאורייתא אם כן בתחלת סעודה היה מברך על המצה ואוכל דמועלת אותה ברכה לברכת מצה עם הפסח שבסוף ומיהו לההיא פירוש' דלעיל דלרב חסדא בעי לחזר על שאר ירקות לטיבול ראשון כדי שיברך על המרור בטיבול שני א"כ ה"נ יחזר כמו כן על הסופגנין לאכול בתחלה כדי שיברך על אכילת מצה לבסוף מיהו לפי' אחר שגם לרב חסדא אין צריך לחזר על שאר ירקות אלא מברך על המרור בטיבול ראשון ובאותה ברכה יצא בטיבול שני ה"נ יברך על מצה דמתחלה ויצא בשל מצות מצה שלבסוף:

מפטירין אחר מצה אפיקומן וא"ת אחר הפסח מאי טעמא אין מפטירין הא נפיש טעמיה טפי ממצה יש לומר כדמפרש בירושלמי דמשום הכי נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם וכתיב (שמות י״ב:מ״ו) ועצם לא תשברו בו ומש"ה אין אוכלין שום דבר וא"ת הא במנחה נמי אמרי' בתמורה (דף כג.) ובמנחות (דף כא:) דנאכלת על השובע וליכא למימר האי טעמא י"ל דהתם ה"ט שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הויא כולי האי וחגיגה הבאה עם הפסח אע"ג דאיכא למ"ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ"ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישינן לשבירת עצם אבל חגיגה לא ומאן דאמר אין מפטירין אחר מצה ופסח אם כן לא ס"ל כטעם הירושלמי אלא סבר דבעינן שיהא טעם מצה ופסח בפיו:

רב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה מדרבנן צ"ע בההיא סוגיא דפרק כל שעה (לעיל פסחים דף כח:) דמשמע בין לר' יהודה בין לר"ש סבירא להו דהוי דאורייתא מר נפקא לן מעליו מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות דעליו מיותר לומר דעליו של פסח הוא חייב לאכול מצות ומר נפקא לן מבערב תאכלו מצות כדרבא וצ"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כרב אחא בר יעקב ומ"מ תימה דרבי יהודה מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה וערל ובן נכר כסברת רב אחא בר יעקב דלית הילכתא כוותיה ואנן קיימא לן כרבי יהודה לגבי רבי שמעון:

כל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל אין לפרש בו אינו חייב לאכול דהא ודאי חייב לאכול דהא חייב בכל המצות אלא שאינו רוצה ונראה לפרש דמיירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אף על גב דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו אוכל בו אבל אוכל הוא במצה ובמרור וערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה וחייב בכל המצות ומקיים כולן אלא שאינו בפסח ובפרק מי שהיה טמא (לעיל פסחים דף צו.) גרס תרוייהו כל ערל לא יאכל בו כל בן נכר לא יאכל בו למה לי ומשני צריכי דאי אתמר ערל משום דמאיס כו' לכאורה משמע דאיצטריך גופיה דקרא ולא נהירא דלמה לי צריכותא אפילו דמו להדדי לגמרי וכי מזהירין מן הדין פשיטא דתרוייהו צריכי למכתב אלא אדיוקא דקראי קאי דדייקינן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ובמרור קיימא הך צריכותא והכי מיפרשא התם צריכא דאי אשמעינן כלומר תרוייהו צריכי לדיוקא דקרא אבל אוכל הוא במצה ובמרור דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר אימא לא ואי אשמעינן בן נכר משום דלא מאיס אבל ערל אימא לא ואף על גב דגמרא לא קאמר הכי ליכא למיחש שלא בא להשמיענו אלא שחלוקים זה מזה והוי כאילו צריכי לגופייהו ודכוותה אשכחן בפ"ק דב"ק (דף ג.) גבי ושלח דמשמע שן ומשמע רגל כו':

Tosafot on Pesachim 120a · Sefaria

רבנו חננאל

נימא מסייע ליה הסופגנין והדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דייקי' מינה מדקתני באחרונה ש"מ אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ודחי' דלמא לעולם מפטירין וה"ק בראשונה דלתאבון קא אכיל (זה) לה למצה ודאי נפיק אלא אפי' באחרונה דאיכא למימר דלמא אתא למיכל למצה אכילה גסה קמ"ל: מר זוטרא מתני להא דשמואל מפטירין אחר מצה אפיקומן לימא מתני' מסייע ליה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כו':

אמר רבה מצה בזמן הזה דאורייתא מרור מדרבנן מאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח איכא מרור והאידנא דליכא פסח אמרור נמי לא איחייב אי הכי אמצה נמי דהא על מצות ומרורים כתיב מרור דומיא דמצה ופרקי' לא מצה הדר אהדרה קרא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אע"ג דליכא פסח רב אחא בר יעקב אמר אחד מצה ואחד מרור בזמן הזה דרבנן.

תניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששי נמי רשות מאי טעמא שביעי הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שנאמר ששת ימים תאכל מצות יצא שביעי ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא שאכילת (פסח) [מצה] באלו הימים רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים אין בית המקדש קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וקיימא לן כרבה דמצה דאורייתא ומרור בזמן הזה דרבנן:

Rabbeinu Chananel on Pesachim 120a · Sefaria

מאירי

ישנו מקצתם אחר שהתחיל לאכול יאכלו ר"ל אחר שיעורו ואין זה נראה כשתי חבורות או כשני מקומות הא ישנו כלם לא יאכלו ור' יוסי אומר שאף ישנו כלם אם אינה שינה גמורה אלא נמנום יאכלו וענין מתנמנם הוא נים ולא נים תיר ולא תיר הא נרדמו כלם לא יאכלו וכן הלכה:

ולענין מצה י"א הואיל וזכר לפסח היא דנין בה כו' ומביאים ראיה ממה שאמרו בגמרא אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר ר"ל שינה גמורה אמר ליה נמנומי קא מנמנימנא כדתנן נתנמנמו יאכלו והם מפרשים שלענין איסור היה שואלו ולענין מצה ואע"פ ששינת מקצתם אינה מפסדת כך פירושו מינם קא ניים מר עד שאם יארע כן לכלכם (אין) מצות מצה נפקעת וי"מ מכאן שר' יוסי להחמיר בא במשנתנו שאף במקצתן אין מותרין לאכול אלא בנמנום ואין נראה כן:

ולמדנו מ"מ שאף במצה כן שהרי אביי ורבה לא בזמן פסחים היו ומ"מ י"מ שדין זה אינו במצה כלל ואביי לא בא לחקור אלא על תכונת השינה שראה בו אם הוא קוראה שינה או נמנום ולענין פירוש משנתנו והשיבו שנמנום היה וגדולי המפרשים כתבו בענין ישנו מקצתם שמצד היסח הדעת נגעו בה שהוא פוסל בקדשים ואע"פ שאין דין היסח הדעת במצה הוזכרה בכיוצא בה לענין נטילת ידים ולימד שהנמנום אין בו היסח הדעת להצריך נטילה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

טמא ושהיה בדרך רחוקה וכן ערל ישראל אע"פ שאין אוכלין בפסח אוכלין הם בחיוב במצה ומרור ומותר להאכיל מצה ומרור למשומד לעבודה זרה ולגר תושב ושכיר:

כבר ביארנו בענין הסדר שאחר קריאת ההגדה מברך על המצה המוציא ועל אכילת מצה ואחר שכן אינו חוזר ומברך על כזית מצה באחרונה שהוא זכר לפסח מ"מ אם לא היה לו מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו אלא כזית לכל אחד עושה סדר שקודם סעודה במצה שאינה ראויה ואינו מברך עליה ברכת חובה אלא ברכת המוציא ומברך עם המרור ואוכל וחוזר וכורך מאותה שאינה ראויה עם המרור ואוכל ממנה ואוכל אחריה כל סעודתו ולבסוף מברך על אותו כזית של משומרת ברכת חובה ואינו טועם אחריה כלום וכבר ביארנו שהסופגנין והדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:

מי שאין לו יין בלילי פסחים ויש לו מצה משומרת מקדש על הפת וכיצד הוא עושה פותח בהמוציא ובוצע ומניח ידו עליו עד שייקדש ומברך לאכול מצה ואוכל והרי נמצא שאינו יכול לאכול פה זו עד שיברך עליו המוציא וקידוש ואכילת מצה ואחר כך מטבל בשאר ירקי וקורא הגדה ומברך על המרור וכורך:

מי שהוצרך לברך בשנים או שלשה בתים כתבו גדולי הפוסקים שמברך בביתו ועושה סדרו ואוכל ומברך ברכת המזון וכדי שלא ישהא את האחרים יותר מדאי אינו גומר הללו עדיין ומברך בבית האחר ועושה סדרם הוא מברך והם אוכלים ואף המוציא שהוא ברכת הנהנין ובברכת הנהנין אמרו שאם יצא אינו מוציא בכאן אפשר לו לברכו להם שמאחר שנקשר הוא בברכת אכילת מצה שהיא ברכת חובה דינו כברכת חובה כמו שביארנו במסכת ראש השנה בברכת המוציא של מצה וברכת היין של קידוש היום ומ"מ כשאכלו הם מברכים ברכת המזון שהרי אמרו מי שאכל יברך ואח"כ הולך לו לבית אחר ועושה על דרך זה עד שישלים את כלם ואח"כ חוזר לביתו וגומר הללו ושותה כוס ההלל ומ"מ אינו טועם כלום משאכל מצה באחרונה ומ"מ י"א שכל שרוצה לאכול אח"כ הואיל ודעתו לאכול מצה באחרונה רשאי ואין הדברים נראין:

ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Pesachim 120a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרשב"ם בד"ה ישנו כולן כו' וליכא לפרושיה טעמיה משום דאין מפטירין כו' עכ"ל לרב קושטא הוא הא דאין מפטירין כו' נמי הוה טעמא משום ב' מקומות אלא לשמואל ור"י קאמר דהא דאין מפטירין הוה טעמא דלא ליבטיל טעם הראשון וק"ל:

תוספות בד"ה באחרונה כו' וכן צ"ל דהלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה כו' עכ"ל ר"ל דמצה דאורייתא להלל ע"י כריכה והיינו בסוף הסעודה עם הפסח שנאכל לבסוף על השובע ובתחלת הסעודה היה מברך על המצה כו' ויש לדקדק כיון דמצות כריכה להלל היה בסוף הסעודה אנו שעושין זכר למקדש כהלל אמאי אנו עושין את הכריכה קודם סעודה ויש לישב כיון שאנו מסתפקין לעיל אם הלכה כהלל אם לאו א"כ לרבנן דפליגי עליה יבטל טעם המרור שהוא רשות את מצה דאורייתא דקי"ל כרבא בשמעתין דמרור דרבנן ומצה דאורייתא ודו"ק:

בא"ד ומיהו לההוא פי' דלעיל כו' א"כ ה"נ יחזור כמו כן על הסופגנין כו' עכ"ל והלל נמי היה אוכל בתחלה סופגנין כו' ועיין בפסקי תוספות וק"ל:

בד"ה כל בן נכר כו' אין לפרש בו אינו חייב כו' עכ"ל עיין בכל דבריהם אילו בדיבור זה בתוספות פ' כל שעה ובפ' הערל כפי חילוף הנוסחאות וק"ל:

בד"ה רב אחא כו' מר נפקא ליה מעליו כו' דעליו מיותר לומר דעליו של פסח כו' עכ"ל קשה להולמו דמאן דנפקא ליה התם מדכתיב ז' ימים תאכל וגו' מהיקש' הוא אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה לדורות כמו אזהרת חמץ כו' כפרש"י שם ובספרים מדויקים נמחק כל זה מדברי התוספות וכצ"ל מר נפקא ליה מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו וגו' ומר נפקא ליה מבערב וגו' וק"ל:

Chidushei Halachot on Pesachim 120a · Sefaria

גליון הש"ס

תוד"ה מפטירין וכו' דפסח בן שנתו הוא ורכיך עי' תשובת מעיל צדקה סי' ו':

Gilyon HaShas on Pesachim 120a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

בָּרִאשׁוֹנָה לָא. לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא בָּרִאשׁוֹנָה — דְּקָאָכֵיל לְתֵיאָבוֹן, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל אֲכִילָה גַּסָּה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 2

מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַפְטִירִין אַחַר הַמַּצָּה אֲפִיקוֹמָן. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן: אַחַר הַפֶּסַח דְּלָא, אֲבָל אַחַר מַצָּה — מַפְטִירִין.

קטע 3

לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא אַחַר מַצָּה — דְּלָא נְפִישׁ טַעְמֵיהּ, אֲבָל לְאַחַר פֶּסַח — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 4

מֵיתִיבִי: הַסּוּפְגָּנִין וְהַדּוּבְשָׁנִין וְהָאִיסְקְרִיטִין אָדָם מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מֵהֶן וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל (אֲכִילַת) כְּזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה. בָּאַחֲרוֹנָה אִין, בָּרִאשׁוֹנָה לָא!

קטע 5

לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא בָּרִאשׁוֹנָה — דְּקָאָכֵיל לְתֵיאָבוֹן, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה דְּאָתֵי לְמֵיכְלַהּ אֲכִילָה גַּסָּה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 6

אָמַר רָבָא: מַצָּה בִּזְמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָרוֹר דְּרַבָּנַן. וּמַאי שְׁנָא מָרוֹר, דִּכְתִיב: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים״, בִּזְמַן דְּאִיכָּא פֶּסַח — יֵשׁ מָרוֹר, וּבִזְמַן דְּלֵיכָּא פֶּסַח — לֵיכָּא מָרוֹר.

קטע 7

מַצָּה נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים״! מַצָּה מִיהְדָּר הָדַר בֵּיהּ קְרָא: ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״. וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה דְּרַבָּנַן.

קטע 8

אֶלָּא הָכְתִיב: ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״! הָהִיא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְטָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּפֶסַח לָא אָכְלִי — מַצָּה וּמָרוֹר נָמֵי לָא נֵיכוֹל, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 9

וְרָבָא אָמַר לָךְ: טָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לָא צְרִיךְ קָרָא, דְּלָא גָּרְעִי מֵעָרֵל וּבֶן נֵכָר. דְּתַנְיָא: ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״ — ״בּוֹ״ אֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל בְּמַצָּה וּמָרוֹר.

קטע 10

וְאִידַּךְ? כְּתִיב בְּהַאי וּכְתִיב בְּהַאי, וּצְרִיכִי.

קטע 11

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״. מָה שְׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף שֵׁשֶׁת יָמִים רְשׁוּת.

קטע 12

מַאי טַעְמָא? הָוֵי דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא.

קטע 13

יָכוֹל אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״.

קטע 14

אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״, הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה.

קטע 15

מַתְנִי׳ יָשְׁנוּ מִקְצָתָן — יֹאכֵלוּ. כּוּלָּן — לֹא יֹאכֵלוּ.

מסכת פסחים דף ק״כ עמוד א׳

מסכת פסחים דף ק״כ עמוד א׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור