מסכת פסחים דף קי״ב עמוד א׳

דמסוכר מקיז דם מן הכתפיים לשון סיכורי:

ידא אאוסיא שרגיל להניח ידו אצל נחיריו על שפתיו:

דרגא לפחדא דרך הוא להביא לו פחד רוח רעה:

לול שפן אניגרון אנירדפי לחש הוא:

בי בליעי ושמיני הנה סביבותי אנשים כחושים ושמנים ותניחוני:

ונימא ליה צחינא מיא:

הוי עז התחזק במצוה יותר משיכולת בידך:

אל תשב בגובהה של עיר ותשנה מקום שבני העיר עוברים ושבין שמא כשהן עוברין ושבין יבטלוך ויפסיקוך ממשנתך:

צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו פירש רשב"ם דהוא ר' יהושע בן קרחה דר"ע קרח היה כדאמרינן [בבכורות] (דף נח.) שהיה בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ואין נראה שיהיה הגמרא קורא אותו בן קרחה דרך גנאי שהרי נענשו הנערים שקראו לאלישע עלה קרח (מלכים ב ב׳:כ״ג) ובן עזאי קראו כן דרך בדיחותא:

שבשתא דעל על תימה דרבא גופא אית ליה בלא יחפור (ב"ב דף כא.) שבשתא ממילא נפקא ויש לומר דהיינו כשלומד קמי דגריס ולא דייק שיכול להבין מעצמו כשיגדל אבל כאן דאיירי בספר שאינו מוגה סומך על ספרו ואינו יוצא מידי טעותו:

הני תלת מילי יהבי ערבונא בנהורא מאן דסריק יבש ומאן דשתי טיף טיף ומאן דסאים מסאניה כי רטיבתא כרעיה תלא לחמא קשי לעניותא דאכיל תחלי ולא משי ידיה מפחד לתלתין יומין דמסוכר פי' מקיז דם ולא משי ידיה מפחד שבעה יומין שקל מזייה ולא משי ידיה מפחד לתלתין יומין שקל טופריה ולא משי ידיה מפחד יום אחד דמשי רישיה ולא משי כרעיה מפחד יום אחד ולא ידע ממה מפחד ידא אפנא דירכא לפחדא ידא אפנא דירכא לשינתא.

אוכלין ומשקין תחת המטה ואפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן ת"ר לא ישתה אדם בלילי רביעיות ובלילי שבתות במחשך ואי צחי למיא לימא שבעה קולות קול ה' על המים וכו' וישתה לא ישתה אדם מן הנהרות בלילה כו':

ואפי' מן התמחוי.

ואסיקנא אפילו לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום ניסא מתיר שיקח אפילו מן התמחוי:

תנא דבי אליהו אע"פ שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות עושה אדם דבר מועט בתוך ביתו כגון כסא דהרסנא כדתנן הוה עז כנמר קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:

ששה דברים צוה ר' עקיבא לר' יהושע בנו אל תשב בגובהה של עיר ותשנה ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים ואל תכנס לבית פתאום ואל תמנע מנעלים מרגליך השכם ואכול בין בקיץ בין בחורף.

עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות פי' אל תאמר חייב אני לענג השבת אם אין ידך משגת אלא עשה שבתך במאכל ובמשקה ובמלבוש [כמו יום החול] ואל תצטרך לבריות ותשתדל עם שהשעה משחקת לו להשתתף עמו ואפילו למזבן ולזבוני מיניה:

חמשה דברים צוה ר' עקיבא את ר' שמעון בן יוחאי אם בקשת ליחנק התלה באילן גדול. פי' אם רצית לשאול בדבר איסור שאל חכם גדול ועשה כהוראתו וכשתבקש ללמד לבנך למדהו בספר מונה דשבשתא דעל על כלומר אם יקרא בנך בטעות הטעות שנכנס בלבו כבר נכנס מי יסירהו מלבו ואל תבשל בקדרה שבשל בה חברך בין גרושה בין אלמנה:

כבר ביארנו שאף לעני שבעניים לא יפחתו לו הגבאים מארבע כוסות של יין וכל שכן שהאחרים צריכים ביום טוב זה להכין בכבוד ואע"פ שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות מ"מ יעשה כמה שאפשר לו:

לעולם לא יהא אדם מתרשל לקיום מצוה אלא יעשנה בזריזות ודרך חיבה דרך הערה אמרו הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:

מגדולי החכמי' היו מזהירים את בניהם ומודיעים אותם דברים שמהם היו למדים מוסר ותועלת ושמירת נזק דרך הערה אמרו שבעה דברים צוה ר' עקיבא לר' יהושע בנו אל תשב בגבהה של עיר ותשנה כדי שלא ישמעוך עוברי דרכים ויפסיקוך ואל תדור בעיר שראשה תלמיד חכם כלומר שטרוד בגרסתו ואינו מתעסק בצרכי צבור ואל תכנס לביתך פתאום וכל שכן לבית חברך ואל תמנע מנעלים מרגליך מפני שהרגל מועדת ליזוק והשכם לאכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו שכל עסק שיש לך עמו מתברך:

ומהם שהיו מזהירים שלא ללמד לתינוק אלא מספר מוגה שהטעות הנכנס בגירסא דינקותא משתרש ונחקק בדמיון גם כי יזקין לא יסור ממנה וכן שלא לבשל בקדרה שבשל בה חברו ר"ל לישא גרושה שלא בחנם הוציאה זה מביתו וכל שכן בחיי בעלה:

גמ' רוח רעה שורה עליהן עי' תורת חיים שבועות דף ט ע"ב ד"ה ריב"ל:

רש"י ד"ה אל תשב יבטלוך ויפסיק לך. עי' בסדר הדורות בסדר תנאים אות י דף קיא ע"ב:

"פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְתָּא צַחִינָא מַיָּא"! וכו' פירוש כיון שקורא לחבירו בשמו תרגיש רוח רעה שיש אחר שם עמו ולא תתגרה להזיקו באותם מים. והא דצריך להזכיר שם אמו כי רוח שומעת שתי שמות של זכר ונקבה תחשוב שיש עמו שנים איש ואשה והרי נעשו בין הכל שלושה ובורחת מן אותם המים כי בשלושה בורחים דאמרו רבותינו ז"ל שלושה לא נראין ולא מזיקין.

אַל תֵּשֵׁב בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה עיין פירוש רש"י ז"ל [מקום שבני העיר עוברים ושבין שמא כשהן עוברין ושבין יבטלוך ויפסיקוך ממשנתך]. וקשה לי לפירושו אם כן למה תלה הדבר בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר לימא ליה 'אַל תֵּשֵׁב בְּמָקוֹם עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְתִשְׁנֶה' דימצא עוברים ושבים גם בבקעה של עיר? ונראה לי בס"ד הכוונה דעל הרוב בעיר הבנויה בהר אין שטח שלה שבו בנין הבתים הוא שוה, אלא יש ג' הדרגות בקרקעיתה דהיינו בתים בנויים בשפולי קרקע העיר ואילו אין נח בדירתם כי יקבלו רוח מעופש מן העמק ששם יתקבץ ויאסף הזבל והסרחון ולחלוחית העמק והדרים בבתים ההם לא צילא דעתייהו, ויש בתים בנויים בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר דהיינו בשטח העליון של קרקע העיר ואילו ניצולים מן העיפוש וכיוצא אך לפעמים יזדמן רוח סערה קשה שמגיע להם יותר מן התחתונים ומבלבל דעתם, אבל אותם בתים הבנויים בשטח האמצעי דירתם טובה מכל צד כי הם רחוקים מן העיפוש של העמק וגם אין שולט בהם רוח קשה. ולכן כיון ד'שמעתתא בעיא צילותא' (עירובין סה.) לכך על דירה שהיא בשיפולי העיר לא הוצרך לצוות לו כי זה רואה כל אדם ברעתה מצד ריח העיפוש והסירחון המגיע שם תמיד מן הלחלוחית ומן האשפתות הזורקים חוץ לעיר בשיפול שלה, אך הוצרך לצוות על דירה שהיא בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר דהיינו בשטח העליון שלא ישב שם וישנה דאף על פי ששם האויר הוא טוב ונקי עם כל זה מחמת גובהו שולט בו לפעמים רוח קשה וחזק אשר יבלבל דעת האדם לכן ציוהו אל ישב שם וישנה אלא ישב בשטח האמצעי שהוא טוב תמיד בכל עת.

וְאַל תָּדוּר בְּעִיר שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עיין פירוש רש"י ז"ל [דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא]. ועוד נראה לי בס"ד כיון שדרכם למנות את תלמידי חכמים לראשים אם כן יש חשש פן גם לו יסכימו עליו למנותו מן הראשים ואז יתבטל מלימודו. או יובן בס"ד דהטעם מפני שהראשים צריכים ליסר את המון העם ולהוכיחם במילי דשמייא ולכך המון העם שונאים אותם ומדברים אחריהם דברים של בזיון וכמו שאמרו בגמרא (כתובות קה:) 'האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמייא' ואם הראשים האלה הם תלמידי חכמים אז יהיו כל התלמידי חכמים שנואים אצל המון העם ואפילו אותם שאין להם עסק עמהם, כי כן היא המדה והמנהג בעונותינו הרבים אם אדם עם הארץ יש לו איזה דבר עם אחד תלמיד חכם הוא יבזה וידבר סרה על כל החכמים, ולכן אל תדור בעיר זו פן תהיה שנוא ללצים אלו על חנם. או יובן בס"ד אם הראשים תלמידי חכמים מוכרח להרבות בתכשיטין לנשים שלהם מאחר שהם פרנסים של העיר צריך שיתכבדו נשיהם ואם כן אתה תרצה אשתך גם כן לעשות לה תכשיטין רבים כמותם באומרה כמו שאלו הם חכמים ועושין תכשיטין לנשיהם גם אתה תעשה לי תכשיטין כמותם אף על פי שאתה חכם.

וְאַל תִּמְנַע מִנְעָלִים מֵרַגְלֶיךָ פירוש לאו מבעיא הילוך ד' אמות שלא ילך יחף אלא אפילו שיעור אמה אחת מזוית לזוית לא ילך יחף. אי נמי הזהירו על יום הכיפורים ויום ט' באב שהולכים יחפים עם כל זה לא ילך יחף לגמרי אלא ילבש מנעלים של בגד וכאשר הזהיר בזה הגאון ב"ח ושאר פוסקים:

עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת הא דאמר 'שַׁבַּתְּךָ' ולא אמר 'שַׁבָּת'? נראה לי כי ידוע דעונג שבת של אכילה ושתיה יתייחס לגוף האדם אך שמירת שבת במצות שבו תתייחס להשם יתברך, ואם היה אומר 'עֲשֵׂה שַׁבָּת חֹל' היה איש שוגה ופתי מבין שיחלל השבת במלאכה בשכירות כדי שיקח בשכירותו אכילה ולא יצטרך לבריות וזה אינו! לכך אמר 'שַׁבַּתְּךָ' רוצה לומר עונג אכילה ושתיה שזה יתייחס לך 'עשהו חול' רוצה לומר שתאכל בצמצום כמו בחול 'וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת' ליקח בתורת צדקה כדי לאכול בהרווחה, אבל שבת המתייחס להשם יתברך שהוא שמירת מצותיו צריך לשומרו ולא תחללו אפילו אם אין לך מה לאכול.

וֶהֱוֵי מִשְׁתַּדֵּל עִם מִי שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ נראה לי בס"ד ' מְשַׂחֶקֶת ' רוצה לומר 'משמחת' כי שחוק הוא לשון חדוה כמו (בראשית כא, ו) 'צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי' ותרגומו 'חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי' ויש אדם שיש לו הצלחה שאינו מפסיד אלא רק מרויח אך הרווחתו היא נהוגה וטבעית שקונה סחורה בעשרת אלפים דינרים שיש לו קרן מדודים ומרויח בה אלף דינרים שהוא עשרה למאה דהריוח הזה הוא נהוג וטבעי וזה האדם לא ישמח על אשר לא הפסיד וגם לא ישמח כל כך בריוח כזה שהוא עשרה למאה הנהוג אף על פי שהריוח הוא אלף דינרים, אבל אם קנה סחורה במאה דינר והרויח בה אלף דינר הוא שמח שמחה גדולה, ואדם כזה דהרווחים שלו אינם כפי הנהוג אלא על חד עשר הנה זה נקרא שָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ פירוש 'משמחתו'. או יובן מְשַׂחֶקֶת מלשון טפח שוחק שיראה ימיו כפלים באיכותם מחמת רוב טובה ומנוחה שרואה מכל צד.

אִם אִי אַתָּה מְלַמְּדֵנִי, אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַאי אַבָּא, וּמוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת פשט המאמר קשה להולמו איך יוציא רשב"י דברים כאלה מפיו לרבו? ואפילו אם נאמר שהוא לשון גוזמא! ועוד והלא כבר נמסר למלכות שהוא חבוש בבית האסורים כדי להורגו, ומה יוסיף לו במסירה מחדש? ונראה לי בס"ד דאין כוונת רשב"י על מלכות הרשעה ח"ו אלא כוונתו על מדת המלכות שבקדושה אשר בעשר ספירות למעלה שבידה מסור פועל הדין והעונש כנודע. וידוע כי יוחאי אביו של רשב"י היה אדם גדול בתורה והתנאים הגדולים קורין אותו חברינו, וכוונתו לומר שאומר ליוחאי אבא שיעניש אותך על ידי כוונות הידועות לו בעבור 'שֶׁאֵין אַתָּה מְלַמְּדֵנִי תּוֹרָה' ומאחר דפעולת העונש היא נמשכת מן ספירת המלכות לכך אמר לו 'מוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת'. וכן היו מענישים הצדיקים בנפילת אפיים שהיא בסוד המלכות, וכאשר עשה רבי אליעזר לרבן גמליאל שהענישו בנפילת אפיים שהיה עושה ביום, וכנזכר בגמרא דמציעא (בבא מציעא נט: 'אשכחתיה דנפל על אנפיה').

אִם בִּקַּשְׁתָּ לֵיחָנֵק, הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל נראה לי בס"ד הכוונה אִם בִּקַּשְׁתָּ למסור עצמך על קידוש השם כמו הרוגי מלכות, או שתרצה לשלוח נפשך לקליפות להוציא משם ניצוצי קדושה בסוד נפילת אפיים כנזכר בספר הכוונות לרבינו האר"י ז"ל אז הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל, 'אִילָן' [91] הוא סוד יחוד 'הוי"ה אדנ"י' [65+26=91] שהם מספר 'אִילָן' ורומזים לתו"מ [תפארת ומלכות] שהם קבה"ו [קודשא בריך הוא ושכינתיה] וזהו בְּאִילָן גָּדוֹל כלומר זו"ן [זעיר ונוקבא] דאצילות בסוד הגדלות ליחד קבה"ו. והנה רש " י ז"ל פירש אִם בִּקַּשְׁתָּ לומר דבר שיהא נשמע לבריות ויקבלו ממך. וקשה איך יכנה לאמירה בדברי תורה בלשון חניקה? וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שנרגש בזה, ומה שרצה לתקן עדיין אינו מיושב בזה הלשון כי ליחנק משמע דקאי עליו ואינו פועל יוצא לאחרים דאם כן הוה ליה למימר לחנוק. ובערוך פירש אם רצית לשאול בדבר איסור בלימוד שאתה צריך לדון דין חמור כדין נפשות, שאל לחכם גדול ועשה כהוראתו עד כאן לשונו. וגם על זה קשה, והלא דיני נפשות ביטלו באותו זמן של הצוואה הזאת. ונראה לי בס"ד ליישב דרך הערוך ז"ל כך אם בא לידך דין אשת איש הן בענין גיטין הן בענין קדושין הן בענין עגונה ותרצה להתיר אותה לא תפסוק ההיתר שלה מדעתך בלבד אלא תתלה בחכם גדול שיהיה גם הוא מסכים בהיתר זה והואיל ואיסור אשת איש בחנק והמורה היתר אי אפשר בטעות גורם שיכשלו אחרים באיסור חנק לכן קרא להוראה זה שמורין היתר באי אפשר בלשון חנק, כן נראה לי ליישב דרכו של הרב הערוך ז"ל. ובדרך אחר נראה לי בס"ד לפי פשט המאמר דרבי עקיבא היה נמנע מללמדו. מפני שהיה ירא עליו פן יסתכן ביד העכו"ם מאחר שהוא נתפס להריגה בעבור תלמוד תורה ולכך עשה לו משל דהפרה מונעת חלבה מבנה אם חוששת שיחנק בו, ורשב"י השיב לו מי הוא זה בסכנת החנק? הוא העגל, והוא לא איכפת לו ורוצה לינק אפילו אם יחנק! ולכן כיון שראה שהוא מוסר עצמו בסכנת החנק על דברי תורה, לכך לימדו עיצה טובה כשיבא ללמוד תורה במקום גזירה אשר כינה במשל לסכנת חנק יתלה באדם גדול, כלומר ישתדל ללמוד תורה בזמן הסכנה מאדם גדול בתורה ומעשים כדי שזכותו יגן עליו שלא יהיה בסכנה בזה לימוד התורה שלומד ממנו, וכמו שנאמר (תהלים קיט, קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל מגזרות העכו"ם מחמת לימוד התורה.