מסכת פסחים דף ק״ז עמוד א׳

כל השבת כדאמרן לעיל עד יום רביעי:

פירזומא שכר שעורים בלשון לעז ברוי"ש (בריי"ש: שְׁכַר שְׂעוֹרִים (מין בירה)) :

ותאיני שכר תאנים:

ואסני שכר תותים:

שיכרא שכר תמרים:

בר תליסר מגני שנתנו מים על התמרים ואחר שזבו נתן על תמרים אחרים וכן הביא תמרים עד י"ג פעמים:

מייסרן ומפייס מצערין ובשעת שתיה מפייסין הן כלומר טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה:

אדור ברבים נדר שאין לו הפרה:

אמר רבא הילכתא טעם מקדש וכן הלכה:

אמימר מתני לה כו' בסוף מילתיה גרסינן מבדיל והולך כל היום כולו דאי לאו הכי היינו לישנא קמא והלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת כדאמר רבי חייא לעיל ובתשעה באב שחל להיות במוצ"ש נמי רגילין להבדיל אחר התענית וכן בסדר דרב עמרם:

ושמע מינה מבדיל כל השבת כולה לא שמעינן מינה אלא כל היום אלא נקט הכי משום דהלכה כן:

אדור ברבים כו' דקסבר דברבים אין לו הפרה ואין הלכה כן אלא דוקא על דעת רבים אין לו הפרה ובמקום אחר מפורש (גיטין דף לו.):

אם טעם מלא לוגמא יצא וכדמפרש ביומא (דף פ.) כל שאילו מסלקו לצד אחד יראה כמלא לוגמיו והוי פחות מרביעית כדאמרינן התם אבל מלא לוגמיו אמרינן התם דהוי יותר מרביעית ונראה שהוא רוב רביעית דאמרינן לקמן והוא דשתה רובא דכסא ודוקא לאדם בינוני אבל לעוג מלך הבשן בעי טפי כדאמרינן התם:

סמוך למנחה תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת חביתין ומנחת תמיד וי"ל בשחר יש שם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ו:) הוי זהיר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי ליה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון:

אמר רבה הלכתא טעם מקדש טעם מבדיל ומי שלא קדש בערב שבת מקדש והולך כל היום ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל כל היום כמרימר דמתני להא שמעתא דרבא ליומיה.

פי' ובת טות לן אותה הלילה בלא אכילה פי' חמר מדינה יין ששותין בני המדינה כולה והוא יינם ואין להם זולתו:

שכרא בת תליסר מנאני פי' שכר מסונן בשלש עשרה מסננות כלומר הורק מכלי אל כלי: מיסרן ומפיס פי' מסיר הדעת כמו המסית שבא בדבריו רכין והוא מתוק ומפתה בני אדם לשתותו ואחר מצערו מלשון המפיס מורסא בשבת: רבה בר בר חנה מקדש אשכרא. גרסינן במס' נזיר בתחלתו הריני נזיר מן החרצנים כו' ור' שמעון נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות יין מצוה [מאי היא] קידושא ואבדלתא הרי הוא מושבע עליהן מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חלה אשבועה ורבנן הכתיב מכל ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות*: ירושלמי בשבועות פ"ג (הלכה ד) שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. כתוב בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות:

ת"ר אין אומרין הבא כוס לברך אלא על היין ואסיקנא לא אמרן אלא דלא קביע סעודתיה עילויה אבל קבע לית לן בה. ת"ר אין מקדשין על השכר משום ר"ש אמרו מקדשין וטעימת יין כל שהוא ר' יוסי אומר מלא לוגמיו וכן תאני גידול המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא:

אע"פ שלא נתקנה הבדלה אלא ביין ועל הכוס מ"מ אם אין היין מצוי בעיר ורוב שתייתם בשכר הרי השכר אצלם חמר מדינה ומבדילין עליו אבל מים אפי' לא היה להם יין ואין שתייתם אלא במים אין מבדילין עליה כלל אלא סומכין על הבדלה שבתפלה וכן לענין ברכת המזון אע"פ שאין אומרין הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין אם קבע סעודתו על השכר מברכין עליו ברכת המזון ובמקום בורא פרי הגפן מברך שהכל שהשכר ברכתו בשהכל כמים ומ"מ במים אפי' קבע סעודתו עליהן אין מביאין אותן לכוס של ברכה כלל אלא מברך בלא כוס ומ"מ יש נוהגים בערב תשעה באב בסעודה המפסיק בה לברך עליה ולא מתורת חיוב כוס אלא כדי ליפטר מן השלחן בשתיה ולענין קידוש מיהא אין מקדשין על השכר כלל אפי' היה משובח ביותר אלא יקדש על הפת ואם אין לו סומך על קידוש שבתפלה שהרי כל עצמו אם אינו אוכל אינו מקדש לדעת גדולי הרבנים כמו שביארנו:

שיעור טעימת כוס של קידוש כמלא לוגמיו כמו שכתבנו ולא לוגמיו דוקא שהרי באחרון של יומא התבאר שמלא לוגמיו של אדם בינוני רביעית או יותר מעט כמו שביארנו שם והרי שיעור כל הכוס אינו אלא רביעית והיאך הוא שותה את כלו אלא מלא לוגמו אחד והוא קורהו מלא לוגמיו שכשמסלקו לצדדים נראה כמלא לוגמיו ושיעור זה כל אחד משער בעצמו ואפי' הטעימו לקטן דינו במלא לוגמיו ומ"מ אפי' גדול שבגדולים דיו ברביעית ואע"פ שביום הכפורים לא חייבו אלא כל אחד בעצמו ואפי' עוג מלך הבשן התם משום יתובי דעתא הוא ואינו מתישב אלא כל אדם במלא לוגמיו:

התבאר בבתרא פרק המוכר פירות צ"ז א' שאין אומרין קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ודבר זה לא למעט כל היינות שאין מנסכין מהם הוא נאמר אלא למעט קצתם כגון שריחו רע וכן המגולה ואע"פ שהעבירו במסננת אבל יין מגתו אע"פ שלענין מזבח לא יביאהו עד שיעברו עליו שלשים יום מ"מ הואיל ואם הביא כשר לענין קידוש מקדש בו לכתחלה אפי' ביומו וכמו שאמרו שם ב' סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ויין מזוג אע"פ שפסול לניסוך לענין קידוש אדרבא החשיבו והכשירו לשתיה כמו שביארנו בברכות בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ואע"פ שאמרו בכוס של ברכה חי ומלא כבר תירצנוה בהרבה פנים בפרק שלשה שאכלו ויין של מרתף והוא שלא נבדק אע"פ שלענין נסוך לא יביא לכתחלה לקידוש מותר וכן יין של צמוקים שלענין נסוך לא יביא לכתחלה מקדשין עליו ודוקא בשיש בהם קצת לחלוחית עד שאם עצרם יצא מהם משקה כעין דבש אבל אם אין בהם שום לחלוחית אע"פ שכשאדם שורה במים אותם יצא בעצירתם כעין יין אינו כלום אף לקידוש ויין הנמכר בחנות והוא שהתחיל להחמיץ והוא הנקרא ריחיה חלא וטעמיה חמרא מקדשין עליו וכדעת ר' יוחנן שסובר כן בשמועת הבודק את החבית כמו שביארנוה שם:

אלא שמתוך שגדולי הפוסקים הביאוה כאן אני חוזר וכותבה כאן באותו נוסח בעצמו שכתבתיה שם והענין הוא שכבר ביארנו שאע"פ שהחומץ והיין לדעתנו מין אחד הם לענין תרומה ומותר לתרום מן היין על החומץ שהרי מן היפה על הרעה הוא ולא ממין על שאינו מינו אבל מן החומץ על היין לכתחלה לא כדין מן הרעה על היפה הא בדיעבד תרומתו תרומה הואיל ומין על מינו הוא מ"מ דוקא בשכוון לתרום מן החומץ על היין אבל אם היה בדעתו לתרום מן היין וגלה דעתו בכך כגון זה שבדק את החבית אם נמצא אחר כן שתרם מן החומץ אין תרומתו תרומה הואיל ובטעות נתרמה מעתה בדק את החבית לראות אם יינה חשוב כדי לעשותו תרומה על שאר חביות ואתה צריך לפרשה בשחביות פתוחות שאלו סתומות הרי כל שאתה תורם מאחת על חברתה נקרא שלא מן המוקף ואסור לכתחלה אלא שהן פתוחות ואע"פ שחבית זו טבל היתה ומשהוקבעה לאוצר אף שתיית עראי נאסרה שמא בדק בריח או שמא תקן ממנה מעט ובדקה ומצא את יינה יפה ולא הפרישה עדיין ולאחר זמן סמך על אותה בדיקה והפרישה ואחר ההפרשה לאחר זמן גם כן היה רוצה ליתנה לכהן ונמצאת חומץ ולא נודע אם בשעת ההפרשה החמיצה ואין תרומתו תרומה או שמא לאחר ההפרשה ותרומתו תרומה והחמיצה לכהן ואמר עליה כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק:

ונחלקו בגמרא על ביאור לשון זה שלדעת ר' יוחנן פירושו כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין ר"ל שאם הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה ודאי יין היה בשעת הפרשה שכשהיין מתחיל להשתנות מפי החבית הוא מתחיל וכבר בדקה ולא מצא שם שום שינוי שמא תאמר תכף שטעמה התחיל בה השינוי אפי' הכי כל שלשה ימים לא נעתק מקצה אל קצה להיותו עכשו חומץ גמור ושמא תאמר הרי נעתק מ"מ לאמצעי של ביניהם והוא ריחיה חלא וטעמיה חמרא אין בזה קפידא שכל שריחו חומץ וטעמו יין הרי הוא יין גמור מכאן ואילך ר"ל אם הפרישה לאחר שלשה של בדיקה ראשונה אפשר שחומץ היתה בשעת הפרשה שמשעת בדיקה ראשונה עד יתר משלשה שהיא שעת הפרשה כבר נשתהא עד שאפשר בו שיעתק מגבול אמצעי שביניהם ויגיע מן ההפך אל ההפך וצריך להפריש עליהם תרומה שניה בלא ברכה ואינו חייב ליתן לכהן אלא הראשונה של חומץ שאף הוא אומר לו הבא ראיה וטול אלא שמוכרה לכהנים בזול ולדעת ר' יהושע בן לוי פירושו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק ופירושו שאם כשנמצא חומץ היה תוך שלשה ימים להפרשה ודאי חומץ היה בשעת הפרשה שתוך שלשה לא היה מגיע מיין גמור לחומץ גמור ואף כשתאמר ריחיה חלא היה בשעת הפרשה אף זה חומץ הוא וחוזר ותורם בברכה כטבל גמור מכאן ואילך למפרע ספק ואפי' הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה שהיין כשמתחיל להשתנות משולי החבית הוא מתחיל וכבר הותחל קלקולה בשעת בדיקה ולא הרגיש מפני שלא בדק אלא מפיה ואף בשעת בדיקה היה ריחו חומץ ואם תמצא לומר מעלאי עקר והרי בדק ולא הותחל בקלקול כלל שמא תכף שטעמו התחיל ובא לו תוך שלשה לגבול אמצעי ר"ל ריחיה חלא וטעמיה חמרא והוא סובר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא:

ולענין פסק הלכה כר' יוחנן וחמרא הוא ומברכין עליו ומקדשין עליו שהרי אף לענין יין נסך שידוע בו שמין במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנותן טעם וחומץ ויין לענין יין נסך מין בשאינו מינו הוא כמו שיתבאר במקומו נחלקו אביי ורבא בחמרא לגו חלא ר"ל טפת יין של יין נסך שנפלה לחבית של חומץ שעד שלא הגיעה לשם קלטה ריח החומץ וס"ל לרבא ריחי' חלא וטעמא חמרא חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם והלכה כרבא ונמצאו ר' יוחנן ורבא נסכמים לדעת אחת ואע"פ שבנימוקי הגאונים מצינו שהלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום בזו שאני שאף היא מחלוקת אביי ורבא והלכה כרבא ולמדת שהיין שהקרים והוא שאף טעמו חומץ אין מברכין עליו אלא שהכל ואין צריך לומר שאין מקדשין עליו וכן השכר הן של תמרים הן של שעורים הן של שאר פירות אין מברכין עליו אלא שהכל ואין צריך לומר שאין מקדשין עליו אבל שמרי יין שתמדם ויש להם טעם יין אם נתן מים במדה ונתן שלשה ויצאו ארבעה מקדשין עליו שזהו יין מזוג כדינו על חד תלתא אבל אם יצא פחות מארבעה אע"פ שיצא יותר מכדי מה שנתן אין מקדשין עליהן ואין מברכין עליהן אלא שהכל ואע"פ שיש בהם טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואין מקדשין אלא על גופו של יין וכל שכן בשל חרצנים כמו שהתבאר בראשון של חולין ומ"מ אותם שלנו שאינן עשויות בגת ובטעינת קורה קצת גאונים כתבו הואיל והרבה גרעיני ענבים נשארים שם שלמים שמתבקעים ונמזגים עם המים אף במצא פחות מכדי מדתו מברכין עליהם:

יין היוצא מפי החבית או משוליה אע"פ שלנסכים לא יביאהו לכתחלה הואיל ואם הביא כשר מקדשין עליו וכן מקדשין על יין כושי והוא היין הנוטה לשחרות ועל יין בודק והוא היין הלבן ביותר ועל הליססין והוא המתוק על ידי סבה שהעמידו את הענבים בשמש ונתמתקו מחמת הצמוק וכן המתוק מאליו אע"פ שלנסוך פסול הואיל ואינו משכר מקדשין עליו:

יין מבושל גדולי המחברים כתבו שאין מקדשין עליו ואף לענין ניסוך כל שנתבשל באש אע"פ שלא נשתנה טעמו או בשמש ונשתנה טעמו פסול וקצת רבנים מתירים לקדש עליו מפני שהחשיבו לשתיה ועל הדרך שביארנו במזוג והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ואע"פ שהלכה כתנא קמא מ"מ נראה שהיין מושבח בכך וכן ראיה ממה שלא הזכירוהו בבבא בתרא פרק המוכר פירות עם אותם שנתמעטו כגון שריחו רע ושנתגלה וכן ממה שאמרו בתלמוד המערב שיוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל ומ"מ במסכת תרומות אמרו שתורמין משאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל אלמא מן הרעות על היפות הוא אלא שהם מפרשים בה מפני שהוא מפרישה לפי מדת מה שהיה מקודם ואין נראה לי שאם כן אף בדיעבד האיך היתה תרומתו תרומה:

פרשב"ם בד"ה מקדש אשיכרא ואע"פ שהיה יין כו' עכ"ל דאי לאו [א] יין בעירו ה"ל שכר חמר מדינה והוה שרי לקדש עליו לכ"ע וק"ל:

תוס' בד"ה אמימר כו' ובט"ב כו' להבדיל אחר התענית כו' עכ"ל אע"ג דכבר עבר יום א' מבדילין כמ"ד דמבדיל עד רביעי וק"ל:

בד"ה אם טעם כו' אבל לעוג מלך הבשן בעי טפי כדאמרינן התם עכ"ל ר"ל דאמרי' התם לענין חיובי יוה"כ דבשתיה בדידיה מיתבא דעתיה ולא בדחבריה וה"ה לקידוש וא"כ רוב רביעית דנקט ע"כ היינו דוקא באדם בינוני ומה שיש לדקדק שם בדבריהם ע"ש בחדושינו ודו"ק: