מסכת מועד קטן דף ח׳ עמוד א׳

דהא עצים פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה:

ורבי אמר אצטריך כלומר אע"ג דיליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן איצטריך ביום הראות בו:

אבל טומאה דגופיה אימא לא דלא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן דהוה אמינא חידוש הוא קמ"ל וביום הראות דהיינו טומאה דגופיה דממתינין לו לדבר מצוה והואיל ואשכחן דממתינין לו לטומאה דגופיה מיהא לדבר מצוה אית ליה נמי כח למילף מוצוה הכהן דממתינין לטומאה דגופיה לדבר הרשות נמי אף על גב דחידוש הוא:

כולה קרא יתירא כלומר כולה תיבה דביום הראות קרא יתירא:

מראה עיני הכהן משמע ביום שיכול לראות:

לי ולא לאורי שאין צריך לאור הנר דהיינו ביום ובההוא שעתא נמי ובא הכהן אלמא דאין רואין אלא ביום:

קמ"ל וביום הראות בו דבו היינו טומאה דגופיה:

מתני' מלקט אדם עצמות אביו ואמו ומוליכן למקום אחר לקוברן בקברות אבותם:

דהא עצים ואבנים לא מטמאו ואפ"ה מטמאו כאן עצים ואבנים לאו דוקא דהא תנן במסכת נגעים (פי"ב מ"ה) לרבי יהודה אפילו חבילי קש וחבילי תבן וא"כ צריך לומר דרבי נמי מודה לר' יהודה וכן משמע מדלא מסיק דרבי סבר לה כר' שמעון דפליג התם:

מאי וביום יש יום שאתה רואה משמע לאביי דר' יהודה דריש וי"ו וכן פ"ק דסנהדרין (דף יד. ושם) גבי ושופטיך ופ' אלו מציאות (ב"מ דף כז.) גבי ומצאת וקשה איהו גופיה לא דריש וי"ו דואם המר ימיר בפ"ק דתמורה (דף ב:) ובסוף פרק טרף בקלפי (יומא ד' מה.) גבי והאש ושמא דריש ליה לדרשה אחרינא מיהו הכא קשה טפי כיון דר' יהודה דריש וי"ו מאי טעמא לא אמר רבא דהכא נמי דריש וי"ו למה חולק על אביי.. היה לו להזכירה ושמא רבא קאמר אפילו לא דריש ר' יהודה וי"ו הכא להאי דרשה יש ליישבה.:

נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי תימה דהא לעיל אמר רבא לר' יהודה חידוש הוא ולא גמרינן מיניה ולפירוש שפירש דרבי יהודה לטעמיה דמצריך ופינו בעצים ובאבנים ניחא דלענין פינו דוקא חידוש ועי"ל כיון דלאורו אינו יכול לראות בלא נר א"כ פוסל מטעם ראיה יש לנו ללמוד הימנו כיון דחזינן דבעלמא נמי אשכחנא קפידא בראיה טפי מעולי רגלים דבעינן שתי עינים ובעינן נמי שלא יהא יום המעונן ותימה דהכא משמע דרבא ממעט לילה מהאי קרא ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד: ושם) מייתי קרא וביום הראות בו והיינו כאביי וי"ל דאורחיה דהש"ס לאתויי דרשות הפשוטים יותר ושמא אי לא כתב כנגע נראה לי הוה מוקמינן וביום הראות למעוטי לילה וכן בפ"ב דמגילה (דף כ.) ולא מוהלין אלא ביום דריש התם מביום השמיני ביום ולא בלילה ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלב. ושם) דריש מיניה ביום אפילו בשבת ומבן שמונת ימים דרשינן ימים ולא לילות ובפ' החובל (ב"ק דף פז.) מייתי שבח נעורים לאביה מבנעוריה בית אביה ובריש פ"ק דקדושין (דף ג:) מוקי לה בהפרת נדרים דוקא ושבח נעורים נפקי מוכי ימכור וגו' וכן בפ' קמא דקדושין (ג: יד.) מייתי ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה מספר כריתות ובפרק [המביא גט] (גיטין דף כא:) מפקי לה רבנן מוכתב לה וספר כריתות אצטריך לדרשה אחרינא ומיהו תימה היאך נוכל ליישב הסוגיא דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) אליבא דרבא דמייתי לה התם למיגמר דין ביום מנגעים ובשלמא אי מייתי מוביום הראות בו מצינו לאוקמי בגמר דין אלא כנגע נראה לי היינו תחילת דין ואביי דאמר אי מהתם הני מילי דטומאה לאו דגופיה. וקיימא פירכא דלעיל דמגופיה דאית ליה לאביי משמעות דורשין איכא בינייהו דמשמע דרבי יהודה לא דריש מופינו הוה דריש ליה נמי שפיר ואצטריך וביום הראות ע"כ נראה לי דה"פ לעיל משמעות דורשין איכא בינייהו רבי סבר דביום הראות אצטריך לדרשה אחרינא דביום ולא בלילה כדפרישית נמי לעיל ורבי יהודה סבר דתרוייהו דרשינן ואיצטריך לתרי קראי כי היכי דאית ליה לרבי דמופינו ה"א טומאה דלאו גופיה קמ"ל וביום ומביום לא שמעינן אלא לדבר מצוה קמ"ל ופינו ולפי זה לכ"ע ממתינין לדבר הרשות דהא תרוייהו דרשי ופינו כדפרישית ומלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא דהיינו דבר מצוה וקשה קצת אליבא דרבי יהודה שמה שיש בחומרא חידוש אין ללמוד הימנו קולא דקאמר משום דחידוש הוא דהא עצים ואבנים לא מטמאו אין ללמוד ממנה אלא דכוותיה אמרינן פרק כל הבשר (חולין ד' קח. ושם) בשר בחלב חידוש הוא ופירש רבינו יעקב דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשל ליה אסור והחידוש אינו מן האיסור דבהדי הדדי אסור והאי לחודיה והאי לחודיה שרי דהא כלאים נמי כל חדא שרי ובהצטרפות אסירי כדמסיק בפ' אלו עוברין (פסחים דף מד:) משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא מהאי טעמא היה מיישב רבינו יצחק בר אברהם ההיא דעדים זוממין דחידוש הוא:

ורמינהו המלקט כו' במס' שמחות (פרק יב ע"ש) והוה מצי לשנויי הא מני ר' יוסי היא דאמר במשנה אבל הוא לו:

ולערב אינו מתאבל ואמר רב חסדא בלא דרב חסדא הקשה היטב אלא כך רגילות הש"ס אגב גררא להביא פירוש הברייתא דאפילו צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב ויש מפרשים דארישא קאי אפילו צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותן ופי' קמא ניחא טפי אבל לא שייך הכא כל כך לפירוש ראשון דהא מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא אגב גררא לגררא:

ועוד אמר ר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד:

אוקמא מפני ששמחת הרגל עליו ואינו מתאבל עליהן אבל בשאר הימים זולתי המועד המלקט עצמו' אביו ואמו מתאבל עליהן כל היום ולערב אינו מתאבל עליהן אמר רב חסדא ואפילו צרורין בסדינין: ירושלמי תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות ר' יוסי אומר לעולם אין בהן משום ליקוט אלא אם (חסר בכ"י) כר אחא דאמר יש ליקוט עצמות בארון של עץ והורה לו שלא להטמאות כר' יוסי דאמר אין ליקוט עצמות בארון ואפי' של עץ תני ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינין ונהי. ואין אומרין עליהן ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ואלו הן ברכת אבלים שאומרים בבהכ"נ. ותנחומי אבלים שאומרים בשורה. תני' אבל אומרים עליהן דברי' רבנן דקיסרי אמרי (רבנן) קילוסין.

ולא יעורר על מתו איזהו עירעור מזכירו בין המתים. הספד מספידו בפני עצמו.

וכי אצטריך כו' פי' לרוחא דמלתא עבד צריכותא לכל חד מינייהו דאנן לא הוה בעי צריכותא אלא ליום הוראות בו דאידך ודאי מצטריך לדבר הרשות:

אבל טומאה דגופיה אומר לא צריכא וא"ת השתא נמי היכי שמעינן מיניה דבר הרשות לטומאה דגופיה ונ"ל דכיון דכתב אידך קרא סתם אינו אלא גלויי מילתא וכעין ילמד סתום מן המפורש:

ורבא נמי מיבעי ליה להכי אלא ביום ולא בלילה ודלא ליה נפקא ליה מכנגע נראה לי בבית ולא לאורי ואע"ג דבסנהדרין פ' א' דיני ממונות מפקי' ליה מביום הראות בו אמר לך רבא דלא דק בין התם ודכותה בש"ס טובא:

ואביי אימ' התם הוה אמינא אלאו טומאה דגופיה וכו' וא"ת ולרבא היכי שמעי' מההי' לטומאה דגופיה וי"ל דכיון דהא כתיב לכל מראה עיני הכהן דמשמע דבעי' ראיה גמורה ולאפוקי סומא בא' מעיניו בגלוי מילתא סגי ליה לביום ולא בלילה:

המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כלו פי' מדרבנן לכבוד אביו ואמו ובירוש' אמרו שקורע ואינו מאחה עליו כמו שקורע בשעת מיתה ועוד אמרו שם היו קוברין אותם במזמורות נתאכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותם בארונם אותו היום מתאבל ולמתר שמח שנפטרו עצמות אבותיו מן הדין:

והא מתני' דהמלקט כו' כתב רש"י ז"ל לא ידענא היכא ואיכא במס' שמחות:

ואמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' שלא קברם בו ביום דהא ליתא דהא פירשה רב חסדא דמיירי בשלא קברם כתב רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי לאוקמה למתניתא כרבי יוסי אלא דהא לא ניחא ליה למימ' דלימא שום תנא דלקוט עצמות אביו שמחה ובעי לפרושי דהא שמחה היינו שמחת הרגל:

כדהדר ספדנא במערבא לבכון עמיה כל מרירי לבא פי' כשהא' עושה הספד הולך הכרוז להתקבץ שם כל מרירי לבא לספוד ולהזכיר מתיהם:

לעולם אין רואין את הנגעים אלא ביום ולאורו של יום לא להסגיר ולא להחליט ולא לפטור לא בנגעי אדם והם הנקראים כאן טומאה דגופו ולא בנגעי בתים וסומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים לא בנגעי אדם ולא בנגעי בתים ובגדים וכן מי שכהו עיניו אע"פ שלא נסתמא:

במקום אחר התבאר שאין רואין לא שחרית ולא בין הערבים ולא בצהרים ולא ביום המעונן וזמן הראיה בשעה רביעית וחמשית ושמינית ותשיעית וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין ל"ד ב':

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ככונת מה שלפניה ועוד אמר ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני שהוא שמחה לו ר' יוסי אומר אבל הוא לו לא יערער על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום אמר הר"ם אין סופדין את המת ל' יום קודם המועד כדי שלא יבא המועד והוא מתאנח ודואג מפני התעוררות אבלותו ואין הלכה כר' מאיר בשתי ההלכות:

אמר המאירי ועוד אמר ר' מאיר כלומר כשם שהיה מיקל בראיית נגעים כך היה מיקל ללקט עצמות אביו ואמו במועד כדי לקברם במקום אחר הגון מפני ששמחה הוא לו לקברו במקום הגון ושאלו בה בגמ' והרי המלקט עצמות צריך להתאבל אותו היום והיאך הוא לו שמחה ותירץ בה ששמחת הרגל עליו כלומר אין לחוש לזו שהרי אין אבלות חלה במועד ואע"פ שחייב בקריעה כמו שהתבאר באבל רבתי יקרע ואין בכך כלום כדין מת לו מת במועד שקורע ואינו מתאבל או שמא הואיל ואין קריעה שבשעת ליקוט מן הכתו' רגל דוחה אותה וכן כתבוה גדולי המפרשים:

ר' יוסי אומר אבל הוא לו ולבו דואג עליו והילכך כל ליקוט עצמות במועד אסור וכן הלכה:

ולא יעורר על מתו כלומר מי שמת לו מת במועד שהוא רשאי לספדו בקצת מתים כמו שיתבאר לא יעורר אחרים שהם מרי נפש לבכות עמו את מתיהם הישנים שלא להרבות את ההספד:

ולא יספידנו קודם הרגל שלשים יום הגירסא הנכונה לא יספידנו מבנין הפעיל ופירושו שלא ישתדל בהספדו כלומר לא יחזר אחר ספדן לספוד לו במת שמת לו זה כמה משלשים יום סמוך לחג ואילך ופי' בה בגמ' שני טעמים אחד שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום כלומר שהספד זה מחדש עליו את היגון כאלו היום מת לו ואינו משתכח ונמצא חגו בא לו תוך שלשים לאבלו ולטעם זה אפי' מצא ספדן בסתם אסור ובתלמוד המערב נראה שנמשכו לטעם זה שאמרו שם שבמת חדש מותר ואיזהו מת חדש כל שלשים יום כלומר שכל זמן שימות לו המת שלשים סמוך לחג מספידו כל זמן שירצה אף בשבוע שהחג חל בתוכה שהמרירות דבק בו ואינו מתחדש מפני ההספד וכן הלכה וי"מ אף ענין לא יעורר וכו' במת שמת לו זה כמה כדין חברו אלא שמפרשים בעוררות זה הזכרה בין המתים ר"ל שהולך לו לבית שמת שם המת ומעורר הספדו עמהם והדברים דברים של טעם לענין פסק ומ"מ לענין לא יספידנו נאמר בגמרא טעם אחר משום מעות הרגל כלומר ששלשים יום קודם הרגל אדם מזמין מעות לצורך הרגל ושמא מתוך המרירות הוא נותנם לספדן ונמצא מועד בטל ולדעת זה אם מצא ספדן בחנם מותר אלא שנראה בטעם האחר:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא ליקוט עצמות כבר ביארנו במשנתנו שמתאבל עליהם כל היום ומ"מ לערב אין מתאבל עליהם ולשון הגמרא בזה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל ואפי' צרורים לו בסדינו ונחלקו מפרשים בענין צרורים לו בסדינו אם הוא מוסב על אבלות היום ולחומרא או על הפקעת אבלות של מחר ולקולא יש מי שאומר מתאבל עליהם כל היום אפי' לא ראה העצמות כגון שהיו צרורים בתכריכיו הואיל ומ"מ הוציאם מקברו ויש מי שאומר לחומרא גם כן אפי' לקטם והתאבל עליהם אותו היום ולא קברם עדין אלא שצררם בסדין הרי צרירת הסדין חשובה לו קבורה ואם חוזר ורואה אותם ביום אחר חוזר ומתאבל ויש מי שמפרשה לקולא כלומר שלא תאמר שאם לקטם ולא נקברו שיהא מתאבל עד שיקברו אלא משעבר יום לקיטתו אפי' צררם בחלוקו ורואה אותם תמיד אינו מתאבל עוד עליהם אא"כ קבר וחזר וליקט ולזה הדעת נוטה:

בפרש"י בד"ה דהא עצים כו' מקבלי טומאה הס"ד ואח"כ מ"ה ור' אמר כו' ביום הראות בו הס"ד ואח"כ מ"ה אבל טומאה כו' ובד"ה לא יערער כו' בגמרא כד הדר ספדנא במערבא כלומר כצ"ל:

תוס' בד"ה נפקא ליה כו' דהא לעיל אמר כו' שפיר דר' יהודה לטעמיה כו' כיון דחזינן דבעלמא כו' עכ"ל כצ"ל בעלמא ר"ל הכא בדברים אחרים במילי דראייה דבעינן ב' עינים כו' עכ"ל:

בא"ד התם למגמר גמר דין כו' וקיימא פירכא דלעיל דמגופיה ואיצטריך וביום הראות והא אית לי' לאביי משמעות כו' לא דריש ומופינו הוה דריש ליה נמי שפיר ע"כ נ"ל דה"פ כו' כי היכא דאית ליה לרבי כו' קמ"ל וביום ומביום לא שמעינן כו' כצ"ל ופי' כי היכא דאית ליה לרבי כו' היינו לרבא אבל לאביי ודאי רבי דריש ביום הראות לדרשה אחרינא כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד ולפי זה דלכ"ע כו' ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא איצטריך ביום הראות משום דאי מופינו ה"א דלאו מגופיה כמ"ש התוס' בסמוך ודו"ק:

בא"ד אסירי כדמסיק בפרק אלו עוברין משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא כו' עכ"ל כצ"ל [ב] ולא ידענא מאי קולא בעי למילף התם דהא טעם כעיקר דאורייתא בעי למילף התם בשאר איסורין מבשר וחלב דהיינו חומרא ואהא קאמר חידוש הוא ואפשר לומר דהא גופה נילף בשאר איסורין דאי תרי להו כולא יומא דשרי ודו"ק:

תוס' ד"ה נפקא ליה וכו' וספר כריתות איצטריך לדרשה אחרינא וע"ע תוס' זבחים דף קיז ע"א ד"ה והתורה ובכריתות דף טו ע"א תוס' ד"ה ערות: