מסכת מועד קטן דף ז׳ עמוד א׳

עד כמה מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני:

עד פרסה אי ליכא פרסה בינייהו אע"ג דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני:

נועץ שפוד במקום שהן מצוין ומרדה האדמה וממעך אותן:

הוצא ענפי דקל דתמרים:

דפנא בייר וקעבד גדר מדפנא ומגדל אותה מהוצי הדקל:

צר בצרור מניח אבנים זה על גב זה:

אמר רב חסדא לא שנו דאמר מתני' מקרין אבל אינו בונה כדרכו:

בכותל גינה דליכא פסידא יתירא אי עיילי בה אינשי:

עד כמה עד פרסה דאין מכירין זה את זה ביותר מפרסה אפי' בלא נהר א"נ ה"פ כשיש נהר מתי קרויין מכירין עד פרסה אבל ביותר מיקרי אין מכירין ודוקא דאיכא נהר:

תניא ר"ש בן אלעזר אומר לא ידענא מה הוא אם הוא תנא שלישי או שמא מילתיה דת"ק מפרש או שמא י"ל דרבי יהודה מודה בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן וחכמים מיירי בשדה הסמוכה לבית השלחין לא בשדה הסמוכה לבית האילן ונראה לי דגרסינן הכי באיזה שדה לבן מתירין חכמים ויש ספרים שכתוב בהן כשאמרו בשדה לבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר וקאי על דברי רבי יהודה כו':

אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא פסק בתוס' דהר"ר פרץ דהלכתא הכי דכותל חצר מותר לבנותו ופירש דהיינו דוקא במקום סמוך לרה"ר שיש לו לחוש לגנבים אבל בין חצר לחצר ומשום בני חצר אסור לבנותו כדרכו:

אמר רבי נראין דברי ר"מ במוסגר מה שפירש בקונטרס דמוסגר אסור בתשמיש המטה לא נדע מנין לו דהא תנן בפרק קמא דמגילה (דף ח:) אין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה משמע דלענין תשמיש המטה שוין דלמאן דאמר מוחלט מותר כל שכן דמוסגר מותר ולמ"ד דמוחלט אסור ה"ה מוסגר אסור דהא מוחלט מאי טעמא דאסור משום דאיכא ק"ו לימי חלוטו כדאמרינן בשמעתין והכי נמי ק"ו. לימי הסגירו וגמרינן ימי הסגר מימי ספרו ואי משום דאין טעון פריעה ופרימה בימי ספרו נמי אין טעון פריעה ופרימה והא דקאמר התם בגמרא הא לענין שילוח טומאה זה וזה שוין ה"ה לענין תשמיש המטה הן שוין אלא לא פסיק ליה לאיסור או להיתר וגם מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (דף ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין ולפי זה קשה מאי שייך צוותא דאשתו וצוותא דעלמא במוסגר ובמוחלט בשלמא צוותא דעלמא יש ליישב שהוא צריך פריעה ופרימה כשהוא מוחלט וטמא טמא יקרא ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגירו אבל לתשמיש שניהן שוין ע"כ נראה דהא דקאמר מר סבר צוותא דעלמא ניחא ליה ומר סבר צוותא דאשתו עדיף אמוחלט קאי וה"פ נראין דברי ר' מאיר במוחלט דרואין דאי מטמא ליה תחילה נמי טמא הוה ואי מטהר ליה מאי אפסדיה דצוותא דאשתו אינו חושש דצוותא דעלמא עדיפא ליה ונראין דברי ר' יוסי במוסגר דמטמא ליה ופסיד צוותא דעלמא שיהיה טעון פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא וצריך לפרוש מבני אדם וגם יפסיד שיצטער שעד עתה היה מצפה להיות טהור ואין מצפה עתה ליטהר ותנא אחרינא סבר צוותא דאשתו ניחא ליה והכי פירושו נראין דברי ר' מאיר דרואין במוסגר דאי מטמא ליה לא יפסיד דשניהן מוסגר ומוחלט דינם שוה חוץ מפריעה ופרימה ובהך הפסד אינו חושש אפי' קרינא ליה הפסד צוותא דעלמא כדפי' אינו חושש אלא אצוותא דאשתו אבל מוחלט אין רואין דאי מטהר ליה יפסיד צוותא דאשתו דקסבר צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא וקצת ק"ל מהו נראין דברי ר"מ הא לית ליה לרבי מאיר כלל דהכהן מחויב לומר ואי בעי שתיק ור' קסבר דלעולם כהן אינו רשאי לשתוק כלל ולדברי ר' לא תמצא בשום אחד רואין להקל ולא להחמיר דאינו רשאי לשתוק כלל והכי הוה ליה למימר נראין דברי ר' יוסי כו' ואין נראין דברי יוסי כו' והכי איתא בשמעתין דטיפת חלב (חולין דף קט.):

בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי מה שפירש בקונטרס בסוף הסגר ראשון ומשום הכי רואין אי טהור שפיר ואי עומד בעיניו תחילה נמי בבית הכלא היה עומד וקשה דלמא פשה הנגע ויהיה טמא מוחלט והכי משמע בנגעים פ"א דארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה לפטור את העומד סוף שבוע שני להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחילה בסוף שבוע ראשון או בסוף שני לאחר הפטור להחליט את שנולד בו פיסיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני ויש לפרש בהסגר ראשון כ"ע לא פליגי דחזי ליה הוי הטעם משום דלטהרו או לטמאו לא שייך למדרש עד שעה שצריך לטמאותו דהיינו בסוף הסגר שני אבל בסוף הסגר ראשון ראוי הוא להסגיר עוד ולא יטמאנו וכל זה דוחק לכך נראה דברי רבינו יצחק בהסגר ראשון היינו תחילת הסגר ראשון שיכול לשמח בהן דהא לא שייך לטהרו או לטמאו בהסגר שני והוא בתחילת הסגר שני שמא אינו יכול לשתוק והוא הדין בסוף הסגר שני:

ר' יהודה אומר צדין משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו ת"ר כיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה. כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה בעפר תחתיה:

ומקרין הפירצה במועד רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור כלומר עולה באבנים זו על גב זו ואינו טח בטיט.

אמר רב חסדא לא שנו שמקרין את הפירצה אלא כותל גינה [אבל כותל חצר] שנפל בונה כדרכו אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דעל כותל גינה אמר' המשנה ומקרין את הפירצה במועד דקתני ובשביעית בונה כדרכו דהיכא אי נימא דחצר צריכא למימר דבונה בשביעית וכי בנין בשביעית מי אסיר אלא לאו דגינה (ובונה כדרכו מפני הסכנה שלא יפול על בני אדם) ואע"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי.

תניא כותל הגוחה לרה"ר סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה שלא יפול על בני אדם:

מתני' רמ"א רואין את הנגעים וכו' תניא ר' מאיר אומר רואין את הנגעים להקל כדי לטהרו אבל לא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר שנא' למהרו או לטמאו.

א"ר נראין דברי רבי מאיר במוסגר כי רואין להקל לטהר אבל לא להחמיר שאם יראה כי הוא טמא ישתוק ואוקמה רבה בהסגר שני.

נועץ שפוד כו' פירש שלא יעשה גומא כדרכו אלא בשנוי:

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לא אמרו שדה הלבן כדרכו וכו' פי' לפי' דברי רבנן דמתני' בא והלכה כמותם. והרמב"ם ז"ל פסק כרבי יהודה נראה שהוא גורס כמשנתנו דברי רבי מאיר כמו שיש בקצת נסחאות וקיימא לן דרבי מאי' ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה:

התם כדקתני טעמא מפני הסכנ' וא"ת והכי הוה מסתייע' מיני' כלל דהא ודאי מדקתני כותל גוהה משום סכנה הוא ונראה לי דקסב' דסתירה הוא דאמרי' מפני הסכינה אבל בונה ה"ה כחצר דעלמא דכיון שנסתר ואין בו סכנ' מה לי זה או חצר דעלמא ואנן דחינן דכלה מפני הסכנה דלא לימנע מעיקרא וכדמוכח באידך לישנא:

והא דקתני כותל הגוהה לר"ה לאו דוקא אלא למעוטי מוקצה שאין דר שום אדם סמוך לו ובירוש' לא גריס ליה:

אמר רב אשי מתני' נמי דייק' פי' מתני' דייק' דמיירי בכותל גוהה וכדמפ' ואזיל והיינו סייעתי' דרב חסד' ואפשר דממילא שמעי' נמי תשלו' ממריה להכי נקט כותל גוהה משום דבכותל חצר בונה כדרכו ומיהו אינה ראיה דאפשר דנקט גונה לאשמועי' דשרי בה לקרות ולא חיישי' דמחזי כמשמר שדהו בז' ומסתבר' דהא דברי הכל היא ואפי' לר' יהודה דבעי שנוי בדבר האבד הכא מפני הסכנ' מודה והכי מוכח בסוף פ' מי שהפך ואפשר דרב יוסף מימרא דידיה אפי' לר' יהודה בעי למימרא והיינו דכי פרכי' ליה לא פרקי' דאיהו דאמר רבי יוסי ומ"מ הלכתא כר' יוסף דהא קיימא לן כר' יוסי ורב יוסף גופיה פסק הלכתא כותיה:

מתני' ר' מאיר אומר רואין את הנגעי' במועד להקל פי' לדין בהם לטהרה ולא להחמיר לדון בהם בטומאה:

וחכמים אומרי' לא להקל ולא להחמיר כטעמא דמפ' בש"ס לרבי יוסי דהוא ניהו רבנן דהכא והלכת' כותיה:

ועוד אמר רבי מאיר קולא אחרת במועד מלקט אדם וכו' מפני ששמחה הוא לו פרישנא בש"ס דה"ק אע"ג דבימים דחול אבל הוא לו וחייב להתאבל עליהם כל היום עכשיו שמחת רגל דוחה אותו אבילות:

מה שאמרו במשנה בהיתר צידת האישות והעכבר בשדה אילן מותר לגמרי וכדרכו אבל שדה לבן אינו צד בו אלא בשנוי ואם היה שדה לבן זה סמוך לשדה אילן ומתירא שמא יכנסו משדה לבן לשדה אילן מותר אף בכדרכו ומגדולי המחברים פסקו ששדה לבן אינו צד בו כלל ואם היה סמוך לשדה אילן צד בו שלא כדרכו ומהו כדרכו לענין זה שיחפור גומא במקום שהעכבר לשם ופורש שם מצודה ומהו שלא כדרכו שיהא נועץ שפוד בקרקע ומכה עליו בקרדום ופורש מצודה מבחוץ ומניד את הארץ בשפוד והיא יוצאה וניצודת:

מה שאמרו במשנה בענין פירצה שאינו בונה אותה כדרכה במועד אין הדברים אמורים אלא בגנה ופרדס וכיוצא בהם אבל של חצר או של בית צריך הוא לשמירה מעולה ובונה אותה כדרכו ומ"מ אם היה שם כותל אינו סותרו על מנת לבנות כדי ליפותה או לחדשה ואם היה הקיר נטוי ומתירא שמא יפול סותרו ובונהו כדרכו מפני הסכנה ואין חלוק בזה בין שנוטה לרשות הרבים לנוטה לחצר או למבוי ומה שכתוב בספרים כותל הגוחה לרשות הרבים לאו דוקא:

שביעית הותר בנין זה בגנתו אף בכדרכו על הדרך שפירשנו במשנה אלא שיש במקום אחר תנאי על זה דוקא בינו ובין רשות הרבים אבל לא בינו ובין חבירו:

חורי נמלים אף הם מפסידים את הזרעים ומותר להחריבן במועד בסתימת חוריהן או בכל דבר שאפשר לו להחריבן ונוהגין היו בחורבן זה להביא ממקום הרחוק עפר מחור אחר של נמלים ונמלים עמו ונותן לתוך חור זה וסותם ומתוך שאין הנמלים מתערבים חונקים אלו את אלו עד שיחנקו כלם ושיעור ריחוק זה עד פרסה או שיהא נהר ביניהם שלא היה בו מקום לעבור מרוח זה של נהר לרוח אחר שבו:

המשנה השלישית ר' מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה להקל אבל לא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר אמר הר"ם כבר ידעת כי מן הנגעים שאמר השם בהם והסגירו הכהן שבעת ימים ומהם שאמר השם בהם [שם] והסגירו שבעת ימים שנית ומחלקותם הוא בראייתו בהסגר שני ר' מאיר אומר כי אם ראה אותו שטהר אומר לו טהור אתה ואם ראה אותו שנטמא שותק וזהו ענין אמרו להקל ולא להחמיר וחכמים למדים ממאמרו לטהרו או לטמאו וכיון שראהו על כל פנים יש לו לדון ולומר טהור או טמא ואין לו לשתוק ולפיכך אינו רואה במועד כדי שלא יטמאנו וידאג במועד והשם אמר ושמחת בחגך:

אמר המאירי הכונה להתחיל בה בביאור הדברים שאי אפשר לעשותן במועד ואמר על זה רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר כלומר שאם רואה בו סימני טהרה אומר לו טהור אתה והרי הוא משמחו אבל לא להחמיר כלומר שאם רואה בו סימני טומאה אינו מטמאו אלא שהוא שותק ועומד בחזקתו שהיה ר' מאיר סובר הרשות ביד כהן לשתוק וחכ"א שאין רואין כלל שמתוך שהוא בא להקל בא להחמיר שאין הכהן רשאי לשתוק אלא מאחר שעיין בו והכיר בו סימני טומאה עליו לטמאו והלכה כחכמי' ובתנאים ידועים כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא צריך שתדע שבארבעה דברים צריך אדם להראות נגעו לכהן הראשון טהור מתחלתו שהכירו בו בני אדם סימני צרעת או שהוא מכירן בעצמו והוא שהלבין הבשר מתוך הנגע צריך הכהן לראות אם לטמאו מיד בסימנים ידועים והם שער לבן או מחיה בתוך הנגע אם לטהרו אם אינו לובן של צרעת ואין בו שער לבן ומחיה הדרך השני לסוף שבעה של הסגר ראשון צריך הכהן לראותו אם לטמאו בסימנים ידועים והם שער לבן ומחיה ופשיון אם לטהרו בשאין שם אחד מאלו וכהה הנגע אם להסגירו שנית אם אין שם אחד מאלו ולא כהה אלא שעמד בעיניו הדרך השלישי הוא לסוף הסגר שני לטמאו באחד מהסימנים או לטהרו אף בעמד בעיניו ואין שם עוד הסגר ועד כאן הוא נקרא מצורע מוסגר הדרך הרביעי שטמאו הכהן והוחלט ולבסוף ימים הכיר בעצמו סימני רפואה ומתוך כך הוא מראה את סימניו לכהן לדונו בדין טהרת מצורע ויוצא מימי חלוטו לימי ספירו שסופר שבעה שבין תגלחת לתגלחת כדין האמור בטהרת מצורע:

נמצאו ארבעה דברים בראיית נגעו ושלשה שמות בענינו והם ימי הסגר ימי החלט ימי ספירה נטהר מתוך הסגר אינו צריך ספירה ולא קרבן אלא טהור מיד כשאר בני אדם אבל נטהר מתוך החלט הוא הוא שצריך ספירה ושאר דינין האמורין בטהרת מצורע ושלשה שמות אלו אף דינו משתנה בהם והוא שימי הסגר בין ראשון בין שני טעון שלוח ואסור בתשמיש המטה ומטמא באהל טומאה האמורה עליו באהל על הדרך שביארנוה במסכת ברכות אבל אינו טעון פריעה ופרימה אבל ימי החלט טעון פריעה ופרימה ואין צריך לומר שלוח ומטמא באהל אבל מותר בתשמיש המטה ימי ספירו נכנס לפנים מן החומה ואינו מטמא משכב ומושב אבל מטמא אדם וכלים במגע ואסור בתשמיש המטה ויש חולקין לומר שהמוסגר מותר בתשמיש המטה כמוחלט כמו שביארנו במסכת מגלה:

בפרש"י בד"ה ועד כמה כו' בינייהו וליכא גישרא כו':

בד"ה שלא מפני כו' דאמר בכותל חצר כו':

בד"ה תריץ לא קשיא לרב חסדא דהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד כמה כו' מתי קרוין מכירין עד כו' כצ"ל:

בד"ה תניא רשב"א כו' או שמא י"ל דר"י מודה כו' וחכמים מיירי בשדה הסמוכה לבית השלחין כו' עכ"ל פי' או שמא י"ל דרשב"א לא פליג כלל דר"י נמי מודה בסמוכה לאילן וחכמים דהיינו ת"ק דר"י לא איירי אלא בשדה הסמוכה לבית השלחין ואהא פליג ר"י וה"ה דהחכמים דהיינו ת"ק דר"י מודו בסמוכה לעיר ורשב"א מלתא דנפשיה קאמר כך נראה לפרש דברי התוס' אבל גירסתם אינה מבוררת לן דלגירסתינו כיש ספרים שכתבו התוס' אין לנו לפרש אלא דקאי אדברי ר"י וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה אמר רבי כו' דלמ"ד מוחלט מותר דכ"ש דמוסגר כו' עכ"ל אין כאן ק"ו דימי ספירו תוכיח דאסור ומוחלט מותר אבל מה"ט דמתיר מוחלט משום דלא גלי כדלקמן איכא למישרי נמי מוסגר ודו"ק:

בא"ד ולדברי רבי לא תמצא בשום א' רואין כו' כצ"ל:

בד"ה בהסגר ראשון כו' דחזי ליה הוה הטעם משום כו' דהא לא שייך לטהרו או לטמאו בהסגר שני והוא בתחילת כו' עכ"ל כצ"ל וק"ל אמאי לא שייך לטמאו בתחילת הסגר ראשון כמו בסוף דהתם למחליט את שנולד בו מחיה כו' מתחילה בסוף שבוע ראשונה כפי' הר"ש שם ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר רבי נראין וכו' צריך פריעה ופרימה כשהוא מוחלט וטמא טמא יקרא. עיין תוי"ט פ"א מ"ז דמגילה: