מסכת מועד קטן דף ו׳ עמוד ב׳

רובע הקב אחד מכ"ד בסאה:

הכי גרס ימעט שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו:

והתניא כל השדה כולה ואת אמרת ימעט:

שמנכשין שדותיהן שלוחי ב"ד משלהן דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש:

מתני' מושכין המים מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירא איכא אבל לא ישקה את השדה כולה שדה בית הבעל:

זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדין לשתות תמיד לפני המועד:

לא ישקם במועד דהואיל ולא משקה להו תדיר לפני המועד לא הוי ליה פסידא אי לא משקה להו במועד:

וחכמים מתירים בזה ובזה להשקות את כל השדה כולה ולהשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד והאי חכמים היינו ר"מ דאמר לעיל (מועד קטן דף ב.) משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל:

ואין משקין שדה גריד פי' בית הבעל לפי שהוא רגיל להיות יבש וגריד בדל"ת וכן פירש בערוך [ובתוס'] הרב ברי"ש כמו חמרא מיגרר גריר (פסחים דף קז:):

וחכמים מתירין בזה ובזה והני תרי פלוגתא דבהך ברייתא היינו כעין פלוגתא במתניתין ות"ק דהכא הוא ר"א בן יעקב:

שרי לתרבוצי וקשה הא קיימא לן משנת ר"א קב ונקי ועוד הקשה בתוספות דרבינא גופיה דאמר לעיל (מועד קטן דף ד.) מדלין ירקות כדי לאוכלן אבל לייפותן אסור אלמא הרווחא אסור ותירץ דתרביצא אינה כ"א השקאה פורתא ולפ"ז נראה דה"פ דהאי תרביצא שרי לתרבוצי אפילו לראב"י דכי היכי דשרו רבנן אפלא לשוויי חרפא גם לראב"י יתיר ג"כ השקאה פורתא או שמא סבר כר"א בהשקאה ופליג בהרבצה וי"מ דפלוגתא דשדה גריד לאו היינו פלוגתא דמתני' דמיירי בה ראב"י וחכמים ופליגי באפלא לשוויי חרפא ת"ק חשיב ליה הרווחא ואסור ורבנן סברי דלאו היינו הרווחא דיש אוהב יותר אפלא ויהיו נגמרים יותר ומבושלים בטוב ור"ח פי' אמר רבינא שמע מינה האי תרביצא פי' שדה. שאין זרוע עדיין שכבר השקוהו קודם מותר להשקותו במועד לזורעו אחר המועד דסבר לה כראב"י דאמר זרעים ששתו לפני המועד וקסבר. תרביצא הוי כמו זרעים ששתו לפני המועד דהיינו שם תרביצא שהרביצוהו קודם המועד ומקשינן עלה שדה גריד אסור משום דאי משקי ליה האידנא יבכיר קודם אבל לא פסיד תרביצא נמי אי משקה האידנא קדים ובכיר ולא פסיד וזה השיטה הולכת דסבירא לן כראב"י. כך פירש ר"ח:

מרביצין שדה לבן בשביעית לגבי שביעית פי' הקונטרס השקאה פורתא ונראה שחזר בו ממה שפירש במשנה משקין בית השלחין במועד ולגבי שביעית שרי אפילו בית הבעל ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בבית השלחין כדפי' בקונטרס כאן אבל ק"ל שמא הכא איירי בהשקאה גמורה דפליגי לגבי מועד ראב"י ורבנן ופלוגתייהו הוי בהשקאה מרובה ואדרבה נראה לי דמיירי בהשקאה גמורה אלא לגבי שלחין שצריך השקאה נקט משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה לכן נראה יותר פי' הקונטרס שבמשנה ולפי' דהכא צ"ל דהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל והרבצה מועטת שרי בשביעית ובמועד אסור אפילו הרבצה מועטת לר"א בן יעקב ולרבנן שרי אפ' השקאה גמורה:

צדין את האישות במועד ובשביעי' תימה מאי קמ"ל בשביעית והלא אין זו עבודת קרקע ורבי יהודה מאי טעמא דאסר כדרכו וי"ל דודאי צריך למיסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פ"ג דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות ומניח התחתונות הנוגעות בארץ וכן גרגיר של צרורות וכו' אישות מפורש בירושלמי חולדה:

מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין המים כו' אמר רב הונא אם היתה השדה מטוננת פי' לחה כגון שרבו המים מקודם ועדיין ליחלוחיתה קיימת מותר. תניא כוותיה כשאמרו אסור להשקות במועד לא אמרו אלא זרעים שלא שתו מלפני המועד אבל זרעים ששתו מלפני המועד מותר להשקותן.

ואם היתה שדה מטוננת מותר ואין משקין שדה גריד במועד פי' כדתנן בנזיקין בפ' איזהו נשך כל ימי גריד אחד כל ימי רביעה אחד. וחכמים מתירין בזה ובזה.

אמר רב כהנא ש"מ האי תרביצא פי' שדה זרועה עדיין שכבר השקוה מקודם מותר להשקותה גם במועד לזורעה אחר המועד. ומקשינן עלה גריד אמאי אסור משום דאי משקת ליה האידנא מקדים ליה ובכיר תרביצא נמי אי משקת ליה האידנא קדים ומציץ בכיר. ולא איפריק והא דתניא מרביצין בשביעית אבל לא במועד ר' אליעזר בן יעקב היא והא דתניא מרביצין בין במועד בין בשביעית רבנן היא.

תניא מרביצין שדה לבן בערב שביעית כדי שיצמחו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצמחו ירקות במוצאי שביעית. אישות פי' בריה שאין לה עינים כדכתיב נפל אשת בל חזו שמש: ירושלמי אישות זה חולדה:

ת"ר צדין את האישות ואת העכברים משדה אילן ומשדה הלבן ומחריבין חורי נמלים. כיצד עושה מביא עפר תיחוח עם הנמלים מחור זה ונותן לתוך חור זה והן חונקין זה את זה. והוא דקיימי אילן החורין בתרי עברי נהרא וליכא התם לא גשר ולא גמלא ולא מיצרא ולא תיתורא שיכולין לחזור בחור שלהן וכמה יהא בין חור לחור פרסה.

ופרקי' כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דההיא פירש דקמייתא במשנה ראשונה שלא קנסו כל כך כי אפילו הכלאים שהיו נעקרין היו משליכין לפני בהמתן של בעלים דכלאי זרעים מותרי' הם בהנאה:

רבי ישמעאל אומר מושכין המים מאילן לאילן פירשה רש"י ז"ל בשדה בית הבעל דהרוחה בלחוד הוא ולפיכך אין משקין אבל משיכ' בעלמ' מאילן לאילן דרך החריצין המתוקנין לכך מותר דאפילו טרחא ליכא והיינו דאמר בריש פרקינן דרבי אליעזר סבר במשיכה סגי לאילנות שלא יאבדו ואידך הרוחה בעלמא הוא ואסור ומוקים לה בשאין נטועין מטע עשרה לבית סאה וכלשון הזה אמרו שם ר' אבין בשם ר' שמואל בסתם הם חלוקים מהיכן קיימי' אם במרווחים דברי הכל אסור אם ד"ה מותר אלא כיון דקיימא בנטיעין מטעי' לבית סאה ר"א עביד להו במפחרין ורבנן עבדי להו במפחרין וכן הא דתנן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד מפרש רש"י וי"ל משום דלא הוי דבר האבד ואפילו בבית השלהין וחכמי' מתירין בזה בין ברישא בין בסיפא דקא סברי הרוחה נמי שרי בטרחא זוטא אבל לשיטת הירוש' אינו מן הטעם הזה אלא משום דסברי דאע"ג שלא שתו דבר האבד הוא ולזה הפירש הא דאמרי' בשמעתא קמייתא ר' אליעזר בן יעקב היא דאסר בהרוחה משום דמפריש לה טפי נקטי' לה א"נ רבי אלעזר ומחלוקתו נקטי:

ולא גרסי' במשנה ואין משקין שדה גריר דהא שדה גריר היינו בית הבעל ואפילו רבנן מודו בה וכן רש"י ז"ל לא גריס לה במשנה:

ואם היתה שדה מכוונת מותר פירש לשון טיט ארץ לחה בעצמה דהויא לה כזרעים ששתו (לה) לפני המועד ולפירש אפילו רבי אלעזר מודה שהוא מותר להשקותה:

תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותן כו' ואין משקין שדה גריר ע"כ תשלום הברייתא ואידך דקתני מתירין וחכמים מתירין בזה ובזה פסק' דמתני' היא ויש שמערבין אותו עם הברייתא וכי חכמים מתירין אפי' בשדה גריר דלא הויא אלא הרוח' וכשיטת רש"י ז"ל במשנתנו:

אמר רבינא ש"מ האי תרביצא והוא גן שעושין בבתים שזורעין שם דברים שיש להם ריח ומראה והוא עומד לח תמיד שאין השמש נופל בו שכותלי הבית מגינין עליו ומספיק לה השקאה מועטת כגון רבוץ הבית והיינו דקאמר דכיון דשרי' שדה מכוונת להשקות שמעי' דהאי תרביצא שרי לתרבוצא בחולה דמועדא ואקשי' ליה לרבינא דהא ליתא דשדה גריר מ"ט לא משום דהוי חרפא לשויי אפלא בעלמא דהרוחה הוא ואסיר הכא נמי אפלא לשויי חריפא הוא ואסיר כך הגרסא הזאת בכל הספרים וכן כתב רב אלפסי ז"ל דהאי דרבינא איפריכא ולא פריק ולית ליה הלכתא כוותיה ופסק גם כרבי אלעזר ברבי יעקב דהא רב יהודה מפ' מימריה ורב יהודה נמי מדר' אלעזר בעי למידק ליה לדיניה אלא דלא קם ליה. ויש גורסין שדה גריד מ"ט אפל' לשויי חרפא הכא נמי אפלא לשויי חרפא ומפרשי' דרבי' הוא דייק לה מדרבנן דשרו להשקות שדה גרי' אע"ג דהוי אפל' לשויי חרפא ורבינ' לא איפריך כלל ופוסקין הלכה כרבינא וכרבן נמי דרבי' דהוא בתר' סבר לה כוותי' וכל זה הולך בשיטת רש"י ז"ל שסוב' דרבנן שרוב שדה גריד ובכל מידי דהרוחה ואין זה שיטת הירוש' כמו שכתבנו והפירש הראשון הוא הנכון ומיהו לענין פסק אין בזה כל כך ראיה לפסוק כרבי אליעזר בן יעקב דרבי' בעי למידק מילתא דשויא לכולי עלמא ואפילו לרבי אלעז' ואנן פרכי' לה דאדרבה ליתא אפי' לרבנן כיון דלא הוי אלא הרוחה בעלמא ואסור ואפי' לרבנן דבשדה גריד אפילו לרבנן ולרבי' אפש' דסבי' ליה דהא נמי כעין פסחיא הוא אבל אין לשון הקושי שהקשו לו מוכיח כן ויותר היה נראה לפרש דרבי' סבר דשדה מכוונת דשרי' היינו אפי' בית הבעל משו' דלא חשיבא השקאה ובריבוץ בעלמא סגי ואנן אקשי' ליה דהא לא דמיא לא לשדה גריד דאסי' לכולי עלמא וכי שרי' שדה מכוונת בבית השלהין הוא משום דהוי דבר האבד:

הא רבי אלעז' בן יעקב פיר' דמחמי' בהשקאה במועד והא רבנן פירש דמקילין ביה ושרי' הרבצה דהוא דבר מועט בשביעית דכיון דאיסורה דרבנן הוא ולצורך שביעית הקלו אבל השקאה לא התירו כלל כדפרי' במתני' אלא בבית השלחין:

בראשונה אחר ששלוחי בית דין עוקרין את הכלאים לא היו קונסים אותן בדבר ולא עוד אלא שבעלי בתים נוטלין את הנעקר ומשליכין לפני בהמתם התקינו שיהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדין היו שמחים שמנכשין להם שדותיהם חזרו והתקינו שיהיו מפקירין כל השדה כלה וכמה היו מוצאים שם עד שהיו עוקרין אותם לתקנה ראשונה או מפקירין את השדה לתקנה אחרונה כל שיש שם מצמחי הכלאים אחד מעשרים וארבעה שבצמחים שבזרעים האחרים וכן בזריעתם כל שיש בזרע שהוא זורע אחד ועשרים וארבעה ממין אחר ימעט פחות מכן לא היו עוקרין כלל:

לא היו קובעין זמן בעקירת כלאים הן ט"ו באדר הן חולו של מועד אלא בשלא היה ניצן ניכר מקודם זמן זה אלא שהיה עדין בעשב אבל אם היה ניצן ניכר מקודם זמן זה והוא תחילת תולדת הפרי בין זרעים בין ירקות בין בבכיר בין באפיל אין ממתינין לו:

מה שפירשנו במשנה שהזרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד אם היתה שדה מטוננת מותר שאם נפרש הטעם מפני שאחר שלא שתו אין כאן פסידא כמו שביארנו תחלה במשנה אף זו הואיל ורגילה בלחות ועכשו מתנגב הוה ליה כשתו לפני המועד שהפסידא קלה אצלם ואם נפרש באיסורה מפני שהם צריכים מים רבים זו הואיל ומטוננת היא אינה צריכה מים כל כך ואם נפרש באיסור מפני שהגיעה פסידתם מקודם המועד זו הואיל ומטוננת היא הרי לא הגיעה בהם פסידא ואם נפרש מפני שנראה כמכוין מלאכתו במועד זו הואיל ומטוננת היא אין מכירין בהדיא אם התחילו בהשקאה אם לאו ומ"מ למדת שבריתא זו האמורה בהיתר שדה מטוננת על זרעים שלא שתו היא אמורה אלא שמגדולי המחברים פירשו שלא נאמר היתר זה אלא במשיכת המים בין אילן לאילן שאמרו עליה במשנה ובלבד שלא ישקה את השדה כלה ואמר על זה שאם היתה שדה מטוננת מותר להשקות את כל השדה כלה ואין הדברים נראין שהרי בריתא הנזכרת כאן מוכחת בהדיא שעל הזרעים שלא שתו הוא מתיר בשדה מטוננת ולענין הגירסא מיהא עקר הגירסא תניא כשאמרו מותר להשקותן לא אמרו אלא בזרעים ששתו אבל בזרעים שלא שתו אסור ואם היתה שדה מטוננת מותר:

כל השקאה שאינה מרובה אלא מועטת ובדרך רבוץ כגון השקאה הנעשית בפרדסים של ירקות מותר לעשותה במועד שאין זה טורח כלל ולא עוד אלא שאין השקאה זו נעשית להוסיף גדול בצמחים אלא כדי למהר צמיחתם ויש חולקים בהיתר זה ומחלקת זו תלויה במה שאמרו כאן שמע מינה האי תרבוצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא והם מפרשים שמע מינה מאחר שחכמים מתירין בהשקאת שדה גריד אף בבית הבעל וודאי טעם הדבר מפני שאין השקאה זו מועלת אלא להקדים את הצמחים אבל לא להועילם בכלום ואף רבוץ הפרדיסים כן ופוסקים כחכמים ושלא כמה שפסקנו במשנה אלא שאף למה שפסקנו במשנה לאסור בשדה גריד יש לחוש שדה גריד לרבנן מאי טעמא שאם משום דליכא אלא שוויי אפלא חרפא ומשום הכי שרי לרבנן הכא נמי אפלא וכו' ושרי לדברי הכל שאין השקאה דרך רבוץ חשובה השקאה כהשקאה של שדה וי"מ הטעם שכל הרוחה בלא טורח מותרת ושדה גריד הואיל ובית הבעל הוא אין כאן פסידא אלא הרוחה ואף רבוץ הפרדס כן אלא שמ"מ שיטת כל הסוגיא שכל הרוחה אף בלא פסידא אסורה ומ"מ זהו דעת המתירים אלא שי"מ במשנתנו וחכמים מתירין בין בזו ובין בזו בזרעים בין ששתו בין שלא שתו אבל בשדה גריד אף חכמים מודים באיסור ומפרשים מה שאמרו כאן שמע מינה וכו' שהוא חוזר על שדה מטוננת כלומר מאחר שהתרנו בשדה מטוננת אף הפרדס הואיל ורבוץ מועט מספיק לו הרי הוא כשדה מטוננת ומה שאמרו שדה גריד מאי טעמא קושיא הוא כלומר שדה גריד מאי טעמא אסור משום הרוחא והיא קדימתם מכח השקאה זו שאף הקדימה הרוחה היא לשיטה זו ואם כן אף ההרבץ יאסר מטעם זה ולא תירצוה ולפיכך אסור ואין מדמין אותה למטוננת שלא נאמר דין מטוננת אלא בבית השלחין ונראין דבריהם ומ"מ בשביעית רבוץ מותר אף בשדה לבן אף לצורך מוצאי שביעית ואין צריך לומר ערב שביעית אף לצורך שביעית עד לאחר הביעור וגדולי המחברים כתבו בזו מרביצין עפר הלבן בשביעית כדי שלא יפסדו האילנות ולא יראה כן:

המשנה השניה צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית ר' יהודה אומר בשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן שלא כדרכו ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו אמר הר"ם אישות הוא מין שרץ שאין לו עינים וזאת החיה מפסדת האילנות ושדה לבן הוא שזורעין וחורשין אותו ואין בו אילנות ואסור לצוד אותן בשדה הלבן אלא אם הוא בקרוב משדה האילן שמא ימשכו אותן האישות לשדה האילן ויפסידו אותן לפי שאין להן בשדה הלבן מה שיפסידו ואמנם כדרכו הוא שיחפור חפירה בקרקע ותולין בה מצודה ושלא כדרכו הוא שיחפור אותה חפירה שלא כדרך חפירה והוא שתוקעין יתידות בקרקע ועוקרין אותן וישאר הקרקע חפור ומקרין את הפרצה הוא שמשים האבנים או הלבנים זו על גב זו ולא יטוח בטיט ולא יסיד בסיד וזה בכותל גינה אבל בכותל חצר אם נפרץ בונה כדרכו והלכה כחכמים:

אמר המאירי כונת המשנה לבאר מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה צדין את האישות וכו' פי' האישות היא בריה קטנה שאין לה עינים ונקראת טלפא בלעז ומתהוות בשדות ומפסידות את הזרעים וכן העכברים ומאחר שיש כאן פסידא מותרת לצוד במועד ובשביעית אע"פ שצידתן נעשית בחפירת קרקע ונראה כחורש בין בשדה אילן בין בשדה לבן אע"פ ששדה אין הפסדו מרובה כל כך ובשניהם מותר בלא שנוי ר' יהודה אומר בשדה אילן כדרכו מפני שהפסדו מרובה אבל שדה לבן במועד מיהא דוקא שלא כדרכו וענין זה לא נשלם באורו במשנה כדי לפסוק בה הלכה נמי בענין זה ובגמרא יתבאר:

ומקרין את הפירצה במועד כלומר שאם יש פירצה בגנתו גודרה במועד שלא תהא פתוחה למזיקים דרך קירוי ובבנין עראי כגון סתימת אבנים בלא טיט ובלא סיד או בהוצא ודפנא אבל בשביעית בונה כדרכו ואע"פ שנראה כמכוין לשמור את הפרי מ"מ הואיל ואין מתכוין אלא לשמירת גוף הקרקע שלא ידרס מותר ובמכילתא אמרו ובשביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שהקלו חכמים וגדרו מפני תקון העולם שלא להפחית את השדות ומשנתנו אחר שגדרו חכמים בכך היא שנויה:

זהו ביאור המשנה ולא נשלם ביאורה בכאן ומה שאמרו בגמרא בהשלמת ביאורה ופסק שלה כך הוא:

גמרא והוא דליכא גשרא והוא דליכא גמלא והוא דליכא מברא כ"ה בערוך וכן נראה מפרש"י וק"ל:

בפרש"י בד"ה מושכין המים כו' דהוה כשדה בית השלחין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואין משקין כו' וכתוב הרבה בריש כו' ובד"ה שרי לתרבוצי כו' מדלין לירקות כדי כו' ותירץ דתרבוצי אינה כו' דמיירי בה ראב"י וחכמים ופליגי כו' כצ"ל:

בד"ה מרביצין שדה כו' אבל ק"ל שמא הכא איירי כו' עכ"ל פי' דק"ל לפרש"י דהרבצה דהכא פורתא משמע א"כ מאי מייתי מפלוגתא דראב"י ורבנן אהרבצה דשמא בהשקאה גמורה איירי פלוגתייהו ושפיר מצי ראב"י סבר כהך ברייתא דתני מרביצין במועד ואדרבה כן נראה כו' אלא דנקט הרבצה הכא משום דאף השקאה גמורה הרבצה מיקרי בבית הבעל וק"ל:

בא"ד צ"ל דהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל כו' כצ"ל ובד"ה צדין את כו' אין זו עבודת כו' ור' יהודה מ"ט כו' כצ"ל וכ"ה גירסתם במתני' ור' יהודה אומר משדה האילן כדרכו וכ"ה בפיסקא בגמרא וברי"ף גם במתני' ע"ש: