דף ביאור
מסכת מועד קטן דף כ״ה עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מועד קטן דף כ״ה עמוד א׳
מסכת מועד קטן דף כ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־610 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
גמ' לספר תורה דתורה קרויה נר שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלהים) נשמת אדם:
שמעתתיה בפומין והוי כמאן דגמרינן מיניה:
מאי דהוה הוה הואיל דלא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי:
למקרע לאלתר בלא הספד:
לאותובי ס"ת אפורייה ולומר קיים זה מה שכתוב בזה:
לא הוה נפיק פוריא מבבא דזוטר הוה בבא:
מפוריא לפוריא לתתו במטה אחריתא קטנה שתצא דרך הפתח:
אל עגלה חדשה אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים בה ובאותה עגלה הביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Moed Katan 25a · Sefaria
תוספות
וכף כדא אארעא ואנח עליה ספר תורה ונראה דאפילו הספר תורה מונח בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה לספר תורה בגבוה ממנו וכן פירשתי במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף לב:). ושם הארכתי:
ורבי חייא ריבץ תורה וכו' והקשה בתוספות הרב דמשמע בירושלמי שרב הונא מת קודם רבי חייא דאמר ליה לרבי חייא ארונו בא והכא משמע שרבי חייא מת קודם רב הונא ונראה לי דרב הונא אחר היה ואותו שבימי רבי חייא אין זה רב הונא תלמידו דרב ע"כ ומיהו קשה בירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא ולפי הענין של הירושלמי היה משמע דזקפיה ר' חגא לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפי' רבינו חננאל דרב הונא ריש גלותא:
חכם כיון שהחזיר פניו פירוש חכם שמת כיון שהחזיר פניו אותו שקרע וגרסינן אפילו חכם שקרע על החכם כיון שהחזיר פניו שולל לאלתר דמשום כבודו של חכם הקורע התירו דגנאי הוא לצאת בבגד קרוע ולא נהיר':
Tosafot on Moed Katan 25a · Sefaria
רבנו חננאל
אוקימנא למתני' באדם שאינו חכם ולא כשר ולא היה עומד שם בשעת יציאת נשמה. אבל בחכם ובכשר חייב לעולם אע"פ שלא היה שם.
דתניא חכם שמת הכל חייבין עליו כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין והכל מברין והכל עומדין ברחבה.
ואי אדם כשר הוא אע"פ שאינו חכם חייב דתניא מפני מה בניו ובנותיו של בני אדם מתים כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.
שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו ואי עומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב.
דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על אדם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע.
כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרינן מיניה. אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא. ועוד שמעתתיה בפומן כל יומא בבי מדרשא.
סבור מאי דהוה הוה אמר להו אביי תניא חכם כבודו בהספדו.
כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאחותי ס"ת אפורייה אמר להו מלתא דבחייה לא סבירא ליה כו'.
ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.
Rabbeinu Chananel on Moed Katan 25a · Sefaria
ריטב"א
ואפי' חכם והתניא כו' וא"ת ולמאי דס"ד דמתני' דוקא אמאי לא קשיא לן מרבו ונשיא וי"ל דהנהו הא קתני להו בסיפא ואלו קרעי' שאינן מתאחין וכו' ובר מהנהו משמע ליה דקתני תנא דליכא קריע' אלא בקרובים והיינו דפריך מחכם ומכשר ומכל אדם בשעת יציאת נשמה ופריק ש"ס דמאי דלא איירי בהנהו דלא נחת למנינא אלא דאתא לאשמועי' שאין להניח לעולם לקרוע לכל הקרעי' משום קורבא אלא קרובים הראויין להתאבל ואי קרעי דאיכא משום בל תשחת ולמאי דפריך מתני' דלא מיירי השתא במועד אלא הלכות קריעה קמ"ל שפיר מקשי מכל הני אבל למאן דפריך דמתני' דלא איירי אלא במועד ומשום כבוד מועד יש לפ' דהכי פריך דכיון דחכם וחביריו מחייבי לקרוע עליהן בחול דין הוא שיקרענו עליהן במועד כמו שקורעין קרובי' דמאי שנא אלא ודאי דתנא לא ס"ל שיהו חייבים לקרוע עליהם בחול ואפי' לשנותא דרבינו שמשון ז"ל מודה הוא שיש קריעה במועד על כל אלו והא פשיטא ולא אצטריך לאשמועי' דאע"ג דאין אבלות במועד אבלות לחוד וקריעה לחוד אבל בי"ט ואפי' בי"ט שני ליכא קריעה כלל אלא קורע כשיוצא הרגל והשומע שמועה קרובה במועד לא מיבעיא אם תהא ג"כ קרובה לאחר המועד שהוא קורע עליה במועד אלא אפילו כשתהא רחוקה לאתר המועד ולא ינהוג בה אלא יום א' קורע במועד דהא ש"ס השתא קרובה היא ואלו היה חול היה נראה נוהגת בה ז' ול' וכבוד הרגל הוא דדחי לה ועושה אותה רחוקה והיינו למאי דלא חזי ברגל אבל למאי דחזי ברגל גופיה לא דחי ובדוכתיה קאי ולא אמרו דליכא קריעה בלא ז' אלא בשמועה רחוקה דלא הוי חזי לז' כלל וכן כתב הרמב"ן ז"ל ושלא כתשובת רבינו האי ז"ל:
ואם אדם כשר הוא חיובי מחייב דתניא וכו' ואע"ג דבהאי מתנייתא לא מיירי אלא לבכות ולהתאבל קים ליה ש"ס דאיכא בכלל קריעה לחמם הבכי וההספד ולא עוד אלא דמסתבר דאבלות דא דכתיב הכא אינו אלא חמום בכי והורדת דמעות כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ואמרו כל המוריד דמעות בפ' ר' אליעזר דאלו אבלות ממש מחליצת סנדל ועטיפה ליכא אלא על קרובין או על רבו כדאמר לקמן בעובדא דר' אמי הכא דנח נפשיה דר' יוח' רביה דיתיב עליה ז' ול' ואסיקנא דלגרמי' הוא דעבד דהכי א"ר יוח' אפי' רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום א' ובירוש' בפ' מי שמתו אמרו שאינו אוכל בשר ואינו שותה יין בעוד שרבו עומד ליקבר ואפי' על חכם שאינו רבו לא מצינו דבר מכל זה ולא אמרו אלא שקורעין וחולצין עליו ומברי' עליו ברחבה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ואפי' תימא דעל חכם מתאבלין יום א' מדקתני שמברין עליו ואין הבראה אלא עם אבלים כדתנן אין מברין אלא קרובי' והיינו דא"ר יוחנן אפי' רבו ולשון אפי' לרבות חכם הוא. ומ"מ על אדם כשר שאינו חכם ליכא אבלות ולא הבראה לדברי הכל הילכ' אבלות דקתני כנוי הוא להספד ולחמום ולצער:
כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרי' מיניה. פי' היו טועי' בפי' הברייתא דלעיל דסברי דחכם דקתני היינו חכם שהוא רבו והיינו דאמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקשיא להו לרבנן ז"ל ומי גרע רב ספרא דאדם כשר דמחייבי למקרע עליה. וי"ל שכמו שטועין בחכם היו טוען באד' כשר דליכא עליה אלא בכי וצער אבל קריעה לא שהרי לא הוזכרה בו בפי'. ואינו מחוור מדלא תפש עלי' אביי בהא דלימא להו ועוד מי גרע מאדם כשר ויש מתרצי' דבאד' כשר אין חיוב קריעה אלא כשהוא בפניו קודם שנקבר וזה שלא בפניו היה ומ"מ היה להם לקרוע מדין חכם דהכל כקרוביו אלא שטעו בפי' הברייתא כדאמרן ובזה יעלה לנו מנין תירוץ כיון דאדם כשר אמרינן בשמעתי' דמחייבי למקרע עליה אמאי קתני בברייתא חכם לתני כשר וכ"ש חכם. וכי תימא דקתני לה משום חליצה והברא' מ"מ תקשי מה ההפרש יש בין כשר וחכם לענין קריעה דלא סגיא דלא עדיף חכם שהוא כשר מכשר לחודיה ועוד י"ל דגבי חכם ראוי לקרוע עליו אפי' חכם אחר כשהוא שוה לו אבל על אדם כשר אין קורעי' עליו חכמים אלא תלמידים קטנים שיהא לפי כבודם ושאר בני אדם וכדכתבי' במס' קדושין לענין עמידה מפניו גבי עובד' דרב יחזקאל ומצינו למדין כי ג' הפרשות יש בקריעה בין רבו או חכם או כשר כי על רבו קורע אפי' בשמועה רחוקה כמו על אביו שישמע מיתת רבו ולא יקרע עליו וכשם שהשוו אותן לענין האחוי וקורע עליו אפי' הוא גדול מרבו אלא א"כ מופלג עליו כ"כ שלא יהא כלל לפי כבודו כענין שאמרו בחליצה על אביו ועל אמו והקרע שלו אינו מתאחה לעולם:
ועל חכם אין קורעים עליו אלא בשמועה קרובה כדין קרובי' וכדקתני מתנייתא הכל כקרוביו. ומי' בשמועה קרובה קורעי' וכן כל זמן שעוסקים בהספדו ואפי' לאחר קבורה והקרע שלו נשלל ומתאחה ששוללין לאחר שחזרו פניהם מן המטה כדאי' בסמוך ומינה דמתאחין לאחר ז' וכן קורעין עליו חכמים השוין לו וכ"ש קטנים ממנו אבל לא גדול ממנו שאינו רבו ועל אדם כשר אין קריעה אלא בפניו ממש קוד' שנקבר. וקרע שלו מתאחה לאלתר ואין קורעין עליו אלא תלמידים ואלו כשר שאין בו תורה אע"פ שראוי לבכות עליו ועל חסרון מצותיו מ"מ אין עליו חיוב קריעה כי מי שאין בו תורה אי אפשר להיותו כשר באמת. ובהאי כללא דפרישנא מתפרש לנא שפיר מה שאמרנו בפ' הזהב ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעי' זה על זה וכדכתבי' התם והיינו נמי דאמרי' הכא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין גריסן כלומר וה"ל רבו מובהקי שראוי לקרוע עליו אפי' הוא גדול ממנו וכשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאקבריה משנהא. ולדברי הרמב"ם ז"ל עוד יש אחרת ברבו יותר שהוא קורע עד שמגלה את לבו. אבל אינו לפי שטתנו ונראי' דברים שאין חליצת כתף אלא על רבו בלבד ובזה בלבד יתר רבו מובהק על רבו שאינו מובהק ולדעת הרמב"ן ז"ל על חכם שולל כיון שהחזיר פניו מן המטה ואפי' קודם קבורה ומאחה לאחר קבורה לאלתר וכדתניא באבל כל שהוא מפני הכבוד מאחה לאלתר ועל רבו שולל ביום שני שעבר אבלותו ואינו מאחה לעולם ואינו נכון בעיני שלא יאחה לעולם על רבו וישלול למחרתו אלא כדכתבי' עיקר. והא דקתני באבל לאלתר כל שהוא לאחר ז' לאלתר קרי ליה כלפי אידך שאינו מאחה אלא לל' יום או שאינו מאחה לעולם כנ"ל:
כל העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע פרש"י ז"ל וזה ראוי היה ללמוד וה"ל ס"ת. פי' לפי' כעין ס"ת ולאו כס"ת ממש דבעי' בזרוע ומ"מ קשה הדבר שיהא אדם חשוב כס"ת על שם העתיד ולקרוע עליו מעתה והנכון כמו שפר"י ז"ל דמקיימי מצותי' חשיבי כס"ת קצת שראוי לבכות ולקרוע על נטילת נשמתם ואפי' רקנין שבך מלאים מצו' כרמון. ולפירושו מתאבלין על אשה דשייכא במצות מה שאין כן לרש"י ז"ל דליתיה בתלמוד כלל דבניכם ולא בנותיכם אמרי' ועל קטן קורעי' לרש"י ז"ל וגם לר"י ז"ל כיון שהוא מקיימי מצותיה. והרמב"ן ז"ל פי' שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין וראוי לקרוע עליה כי היא נר אלהים כמו שהתורה נר וקרוב הוא לפי' ר"י ז"ל ולדבריו ג"כ ז"ל קורעין על אשה ועל קטן שהוא בן אבלות:
סבור לאותוביה ס"ת אפורייה כלומ' קיים זה מה שכתוב בזה כדאמרי' בסוף פ"ק דב"ק ואמרי' התם אנוחי מנחי' מימר לא אמרי':
כף כדא ואותיב אארעא וכו' פירש אלו היה כלי כליין עומד לכך אפילו בעוד שאין ס"ת עליו אסור ליישב עליו דתשמישי קדושה היו אלא הכא דוקא כעין פוריא ואלו בשוה לו אפילו במטה פשי' דאסור לא צריכא אלא להניח ס"ת יותר גבוה אפילו על הכד והוא לא עבד רב חסדא אלא הניח כדא על ארעא ואלו באיניש דעלמא פשי' דאסור אבל בת"ח היינו סבורים שהוא מותר כיון שאינו עומד בשוה לו ואפילו הוא בכלי הנטפל למטה כגון כד אלא שהיה רב הונא סובר שהוא אסור והתם בב"ק דאסיקנא אנוחי מנחי' היינו משום דס"ל דלכתחלה מותר כיון שאינו שוה לו וכגון שמעמידין ס"ת על מראשותיו. כנ"ל וכן הודו לי רבותי. ובזמן הזה אין ראוי לעשות כן על שום אדם ואפי' הוא גדול הדור:
תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים מכלל דלאחר סתימת הגולל הוא דאיכא אבלות וכגון שהוא נקבר בכאן. ואפשר דמיירי אפילו בשאינו נקבר בכאן וכדקתני העובר ממקום למקום אלא שכבר קברוהו במקומו ואח"כ ליקטו עצמותיו תוך ז' ועכשיו מוליכין אותו והלשון הראשון פירשו הראשונים ז"ל לפי שאמרו בירושלמי לקוט עצמות אין אומר עליו קיני' ונהי ואין אומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כלומר כל זמן שלא נקבר ואינה ראיה דההיא אפילו לאחר קבורה היא וכשלקטו העצמות וקברום לאחר ז' דתו ליכא אבלות אלא על אביו ואמו בו ביום ולמחר הוא שמח. ואפילו צרורין לו בסדינו אי נמי בההיא אפילו בשאין שלדו קיימת וכדתני לקוט עצמות:
Ritva on Moed Katan 25a · Sefaria
מאירי
חכם שמת הכל כקרוביו ונוהגין עליו במועד דברים אלו שהותרו לקרובים והם קריעה וחליצת כתף והבראה וכן קורעין לאדם המפורסם בכשרות וחסידות אם היה שם קודם קבורה דרך הערה אמרו כל המתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו כלומר כי אז יכנע לבבו הערל ויפליג בתשובה וכן חייב לקרוע לכל אדם שהוא עומד על גביו בשעת יציאת נשמה ומי שמפרש משנתנו בחול מפרש שמועה זו בחול אבל במועד אסור אלא שהדברים מוכרעין כדעת ראשון ונראה לי בזה דוקא על סתם כל אדם שסתמן יודעין בתורה ומקיימין את המצות אבל הנודעים בהפך זה חלילה וחס והוא שאמרו בה העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע ודיינו שיהיו סתם בני אדם בדמיון ספר תורה והוא הדין לנשים שאף הן בקיום מצות שהוא דמיון ספר תורה ומ"מ גדולי הרבנים פי' דמיון ספר תורה מפני שעדין יכול ללמוד וא"כ אין נשים בכלל ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
לא סוף דבר חכם שלמד ממנו אלא אפי' לא למד ממנו הרי הכל קורעין עליו אם לא קרע ביום מיתה או יום קבורה הרי זה קורע כל זמן שיהיו עסוקים בהספדו שהיה מנהגם לעסוק בהספד חכם כל שבעה פעם אחת ביום או יותר משבעה לפי מה שהוא אדם ומ"מ אם לא קרע ביום מיתה או ביום שמועה ראוי לו להמתין עד שעת הספדו ומ"מ קריעה על רבו חמורה מקריעה של שאר חכמים כמו שיתבאר:
שמועה רחוקה של תלמיד חכם יראה שאין חייב עליו שהרי בקרוביו אמרו וקרוב ברחוקה אינו קורע וברבו מיהא יראה שקורע:
אין מניחין ספר תורה במטתו של חכם סמוכה לו דרך כבוד לומר קיים זה מה שכתוב בזה שהרי אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה אפי' לתלמיד חכם ובקצת מקומות נהגו להוציא בהספדו ספר תורה בלא עטרה אבל אין מניחין אותה על מטתו ויש מי שמתיר בכר ובלבד שתהא ספר תורה גבוהה על המטה כל שהוא ויש מתירין אף שלא בהגבהת ספר כלל:
חכם אין משנין אותו ממטה למטה שכבודו במטה ראשונה ודרך סמך הביאוה מדכתי' וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה כלומר ונאמר שם שעל עון זה מת עזא אלמא לא היה לו לשנותו וכן אין משלשלין דרך גגות וקרפיפין אלא שמוציאין אותו דרך הפתח וכל שלא היו יכולין להוציאו דרך הפתח מתוך צרות הפתח שוברין את הפתח או משתדלין להוציאו דרך הפתח באיזה צד:
ולענין ביאור מיהא יש שואלין במה שאמרו כי נח נפשיה דרב הונא וכו' לא הוה נפיק פורייה אבבא סבור לשלשלה דרך גגות וכו' והלא בארץ ישראל העלוהו כדאיתא בשמעתא ומה ענין למטה היה להם להוציאו בארונו הנעשה לו להוציאו ולהעלותו לארץ ישראל אלא שמתוך כך פירשו גדולי המפרשים שכל העולים ליקבר לארץ ישראל היו נקברים תחלה במקומם עד שיתעכל הבשר ולאותה קבורה היו מוציאין אותו במטה:
חכם שבא לעיר והיו באותה העיר בעלי הוראה אע"פ שזה שבא גדול מהם ראוי לו להניח להם מקום ואם לא עשה כן אף הם אינם מחויבים להניח לו את מקומם והוא שאמרו על ר' אמי ור' אסי שהיו בארץ ישראל ואמרו להם שרב הונא היה בא לשם ואמרו זה לזה כי הוינן בדוכתיה הוה לן לדלויי רישין מיניה כלומ' היה לנו להניחו לעשות כרצונו ולסלק עצמנו מעליו ויש גורסין לא הוה לן לדלויי רישין מקמיה כלומר לא היה לנו להרים ראשנו לפניו אתא להכא אתא ליה באתרין כלומר ואין לנו להניח לו את מקומנו:
ארון העובר ממקום למקום אם היתה תכונת גופו קיימת אע"פ שנתעכל הבשר דנין אותו כמת עצמו שמת בו ביום ועומדין עליו בשורה באותו מקום שעבר לשם ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ופירשו גדולי המפרשים דוקא שיהיה שם אחד מהראויים להתאבל ואם לא היתה תכונת גופו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Moed Katan 25a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ור' חייא כו' בא והכי משמע כו' משמע דזקפיה רבי כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Moed Katan 25a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' מילתא דלרביה לא ס"ל אנן ניקום נעביד עיין בבא קמא דף יז ע"א תד"ה אלא שהניחו:
Gilyon HaShas on Moed Katan 25a · Sefaria
בן יהוידע
וְהַאי דְּלָא אִיעַנַשׁ, מִשּׁוּם דְּזָקַף אֲרוֹנֵיהּ דְּרַב הוּנָא הנה בירושלמי דכלאים (פרק ט' הלכה ג') איתא כשיצא ניתן לו שתי מתנות טובות האחת שלא פסק זרעו והשניה נכפלו שנותיו שהיה בן שמונים שנה וחי עוד שמונים שנה אחרי זה. ונראה לי מדה כנגד מדה הוא עשה הארון הפסק לכבוד עמוד האש שלא יסתכל בו לכך לא נפסק זרעו ובשביל שסיכן עצמו להכניס ארון רב הונא לפנים נוספו ימיו דחי עוד שמונים שנה. ועוד איתא התם כשנכנס שמע קול: יהודה בני אחריך ואין עוד! חזקיה בני אחריך ואין עוד! יוסף בן ישראל אחריך ואין עוד! עיין שם. וקשה יוסף בן ישראל מאן דכר שמיה התם? ונראה לי בס"ד דקאי על רב המנונא סבא שהיה גם כן קבור שם כמו שאמרו בסוף שער הגלגולים במערת רבי חייא ובניו קבור גם כן רב המנונא סבא הנזכר בזוהר ושם הכניסו את רב הונא. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים על רב המנונא סבא שהיה בחינת היסוד ולכך קורא אותו יוסף בן ישראל. אך נתפלאתי בדבר זה כי רב הונא שהעלו אותו בזמן רבינו הקדוש אין זה רב הונא הנזכר כאן שהיה תלמיד רב והיה רבו של רב חסדא. ובשער הגלגולים הנזכר כתוב רב הונא ריש גלותא שהיה בזמן רבינו הקדוש והעלו ארונו למערת רבי חייא כנזכר בתלמוד וצריך לומר שיש טעות סופר בלשון זה מן המעתיק שהוסיף דבר זה שלא במתכוין.
כִּי הֲוֵינָן הָתָם, לָא הֲוָה לָן לִדְלוּיֵי רֵישִׁין מִינֵיהּ, הַשְׁתָּא אֲתֵינָן לְהָכָא, אָתֵי לֵיהּ בַּתְרִין. לאו משום גדולה קפדי אלא בעבור מצוה כיון דהם ראשי ישיבה הם המרביצים תורה ומנהיגים הצבור לשם שמים ואי אתי אזדא לה מצוה זו מנייהו. והא דְרַב אִילָא וְרַבִּי חֲנִינָא לָא נַפְקֵי לא נפקו כי חשו לביטול בית המדרש שישאר ריקן מן התורה כיון דכולי עלמא וכולהו רבנן נפקו.
Ben Yehoyada on Moed Katan 25a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מועד קטן, דף כ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־610 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 19 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וַאֲפִילּוּ חָכָם? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת —…״
- קטע 222 מילים
נפתחת ב״הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו:…״
- קטע 325 מילים
נפתחת ב״וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב…״
- קטע 434 מילים
נפתחת ב״יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל?! עֶרְבוֹנָא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ?! אֶלָּא:…״
- קטע 532 מילים
נפתחת ב״אִי דְּקָאֵי הָתָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה חַיּוֹבֵי…״
- קטע 66 מילים
נפתחת ב״דְּלָא קָאֵי הָתָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה.…״
- קטע 730 מילים
נפתחת ב״כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב סָפְרָא, לָא קְרַעוּ…״
- קטע 826 מילים
נפתחת ב״סְבוּר: מָה דַּהֲוָה הֲוָה. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי,…״
- קטע 957 מילים
נפתחת ב״כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, סְבוּר לְאוֹתוֹבֵי…״
- קטע 1020 מילים
נפתחת ב״לָא הֲוָה נָפֵיק פּוּרְיָא מִבָּבָא, סְבוּר לְשַׁלְשׁוֹלֵי…״
- קטע 1136 מילים
נפתחת ב״סְבוּר לְאַשְׁנוֹיֵי מִפּוּרְיָא לְפוּרְיָא. אֲמַר לְהוּ רַב…״
- קטע 1214 מילים
נפתחת ב״פְּתַח עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא: רָאוּי הָיָה רַבֵּינוּ…״
- קטע 1322 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ…״
- קטע 1417 מילים
נפתחת ב״טְפַח לֵיהּ אֲבוּהּ בְּסַנְדָּלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָאו…״
- קטע 1528 מילים
נפתחת ב״כִּי אַסְּקוּהּ לְהָתָם, אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי…״
- קטע 1624 מילים
נפתחת ב״אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲרוֹנוֹ בָּא. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי…״
- קטע 1739 מילים
נפתחת ב״דִּנְפַק, מַאי טַעְמֵיהּ? דְּתַנְיָא: אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — שֶׁשִּׁלְדּוֹ…״
- קטע 1914 מילים
נפתחת ב״אָמְרִי: הֵיכָא נַינְּחֵיהּ? רַב הוּנָא רִיבֵּץ תּוֹרָה…״
- קטע 2037 מילים
נפתחת ב״מַאן מְעַיֵּיל לֵיהּ? אֲמַר לְהוּ רַב חַגָּא:…״
- קטע 2144 מילים
נפתחת ב״עַיְּילֵיהּ, הֲוָה גָּנֵי יְהוּדָה מִיַּמִּינֵיהּ דַּאֲבוּהּ וְחִזְקִיָּה…״
- קטע 2223 מילים
נפתחת ב״כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב חִסְדָּא, סְבוּר לְאוֹתוֹבֵי…״
- קטע 2318 מילים
נפתחת ב״סְבוּר דְּלָא לְמִישְׁלַל קִרְעַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי…״
- קטע 2410 מילים
נפתחת ב״כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה בַּר הוּנָא וְרַב…״
חכמים הנזכרים בדף
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת מועד קטן דף כ״ה עמוד א׳ · קטע 7 — “…מִינֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: מִי תַּנְיָא ״הָרַב שֶׁמֵּת״? ״חָכָם…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- ר' הונא · אמוראים · דור שני לאמוראים
דור שני לאמוראים, סתם ר' הונא המובא בגמרא ללא שם אביו הוא תלמידו המובהק של רב.
המקור המדויק: מועד קטן כה ע"א
כל 2 המקורות שהערך מצטט - תנא דבי חזקיה · נוספים · בית מדרשו של חזקיה
דור אחרון לתנאים וראשון לאמוראים.
המקור המדויק: מועד קטן כה ע"א
כל 12 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
גְּמָ׳ וַאֲפִילּוּ חָכָם? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת — הַכֹּל קְרוֹבָיו.
הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו: הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו, וְהַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו, וְהַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה! לָא צְרִיכָא, דְּלָאו חָכָם הוּא.
וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב לְמִיקְרַע. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים — כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר.
יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל?! עֶרְבוֹנָא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ?! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. שֶׁכׇּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה לוֹ! דְּלָאו אָדָם כָּשֵׁר הוּא.
אִי דְּקָאֵי הָתָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב! דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָעוֹמֵד עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה — חַיָּיב לִקְרוֹעַ. לְמָה זֶה דּוֹמֶה — לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף, שֶׁחַיָּיב לִקְרוֹעַ!
דְּלָא קָאֵי הָתָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב סָפְרָא, לָא קְרַעוּ רַבָּנַן עֲלֵיהּ, אָמְרִי: לָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: מִי תַּנְיָא ״הָרַב שֶׁמֵּת״? ״חָכָם שֶׁמֵּת״ תַּנְיָא. וְעוֹד: כֹּל יוֹמָא שְׁמַעְתָּתֵיהּ בְּפוּמִּין בְּבֵי מִדְרְשָׁא.
סְבוּר: מָה דַּהֲוָה הֲוָה. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי, תְּנֵינָא: חָכָם, כׇּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּד — חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ. סְבוּר לְמִיקְרַע לְאַלְתַּר, אָמַר לְהוּ אַבָּיֵי, תַּנְיָא: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּהֶסְפֵּידוֹ.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, סְבוּר לְאוֹתוֹבֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַפּוּרְיֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא: מִילְּתָא דִּבְחַיֵּיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ, הַשְׁתָּא לֵיקוּם לֵיהּ לֶיעְבַּד לֵיהּ? דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּבָעֵי לְמֵיתַב אַפּוּרְיֵיהּ, וַהֲוָה מַנַּח סֵפֶר תּוֹרָה עֲלֵיהּ, וְכַף כַּדָּא אַאַרְעָא וְאוֹתֵיב סֵפֶר תּוֹרָה עִילָּוֵיהּ. אַלְמָא קָסָבַר: אָסוּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ.
לָא הֲוָה נָפֵיק פּוּרְיָא מִבָּבָא, סְבוּר לְשַׁלְשׁוֹלֵי דֶּרֶךְ גַּגִּין. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא, הָא גְּמִירְנָא מִינֵּיהּ: חָכָם, כְּבוֹדוֹ דֶּרֶךְ פֶּתַח.
סְבוּר לְאַשְׁנוֹיֵי מִפּוּרְיָא לְפוּרְיָא. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא, הָכִי גְּמִירְנָא מִינֵּיהּ: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן לְחָכָם שֶׁכְּבוֹדוֹ בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה״. פְּרוּס בָּבָא וְאַפְּקוּהּ.
פְּתַח עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא: רָאוּי הָיָה רַבֵּינוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁבָּבֶל גָּרְמָה לוֹ.
מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנָן בַּר חִסְדָּא: ״הָיֹה הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים״!
טְפַח לֵיהּ אֲבוּהּ בְּסַנְדָּלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תִּיטְרוֹד עָלְמָא? מַאי ״הָיָה״ — שֶׁהָיָה כְּבָר.
כִּי אַסְּקוּהּ לְהָתָם, אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי וּלְרַבִּי אַסִּי: רַב הוּנָא אָתֵי. אֲמַרוּ: כִּי הֲוֵינַן הָתָם לָא הֲוָה לַן לְדַלּוֹיֵי רֵישִׁין מִינֵּיהּ. הַשְׁתָּא אָתֵינַן הָכָא — אֲתָא בָּתְרִין?
אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲרוֹנוֹ בָּא. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי נְפוּק, רַבִּי אִילָא וְרַבִּי חֲנִינָא לָא נְפוּק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי אִילָא נְפַק, רַבִּי חֲנִינָא לָא נְפַק.
דִּנְפַק, מַאי טַעְמֵיהּ? דְּתַנְיָא: אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — עוֹמְדִים עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. דְּלָא נְפַק, מַאי טַעְמָא? דְּתַנְיָא: אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — אֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאֵין אוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.
קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — שֶׁשִּׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת, כָּאן — בְּשֶׁאֵין שִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת. וְרַב הוּנָא שִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת הֲוָה? דְּלָא נְפַק, לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ.
אָמְרִי: הֵיכָא נַינְּחֵיהּ? רַב הוּנָא רִיבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְרַבִּי חִיָּיא רִיבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה.
מַאן מְעַיֵּיל לֵיהּ? אֲמַר לְהוּ רַב חַגָּא: אֲנָא מְעַיֵּילְנָא לֵיהּ, דְּאוֹקֵמְתֵּיהּ לְתַלְמוּדַאי כִּי הֲוֵינָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנִין וְלָא חֲזֵי לִי קֶרִי, וּמְשַׁמַּע לִי(ה) קַמֵּיהּ, וִידַעִי בְּעוֹבָדֵיהּ, דְּיוֹמָא חַד אִתְהֲפִיכָא לֵיהּ רְצוּעָה דִתְפִילִּין וִיתֵיב עֲלַהּ אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא.
עַיְּילֵיהּ, הֲוָה גָּנֵי יְהוּדָה מִיַּמִּינֵיהּ דַּאֲבוּהּ וְחִזְקִיָּה מִשְּׂמָאלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ יְהוּדָה לְחִזְקִיָּה: קוּם מִדּוּכְתִּיךְ, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא דְּקָאֵים רַב הוּנָא. בַּהֲדֵי דְּקָאֵים — קָם בַּהֲדֵיהּ עַמּוּדָא דְנוּרָא. חַזְיֵיהּ רַב חַגָּא, אִיבְּעִית, זַקְפֵיהּ לַאֲרוֹנֵיהּ וּנְפַק אֲתָא. וְהַאי דְּלָא אִיעֲנַשׁ (ענש), מִשּׁוּם דְּזַקְפֵיהּ לַאֲרוֹנֵיהּ דְּרַב הוּנָא.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב חִסְדָּא, סְבוּר לְאוֹתוֹבֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַפּוּרְיֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יִצְחָק: מִילְּתָא דִּלְרַבֵּיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ, אֲנַן נֵיקוּם נַעֲבֵיד לֵיהּ?
סְבוּר דְּלָא לְמִישְׁלַל קִרְעַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יִצְחָק בַּר אַמֵּי: חָכָם, כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִירוּ פְּנֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה — שׁוֹלְלִין.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה בַּר הוּנָא וְרַב הַמְנוּנָא, אַסְּקוּנְהוּ לְהָתָם.