מסכת מועד קטן דף כ״ב עמוד ב׳

רצה חולץ כתיפו:

ונמנע האבל ולא חלץ משום כבוד גדול הדור שעמו שבקש לחלוץ גם הוא:

אלא למ"ד גדול הדור שעמו ר' יעקב ורבי הוה אבל:

עד שיגערו בו חבריו שכבר גידל פרע יותר מדאי:

אמר רבה הא דתניא נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום:

לשמחת מריעות סעודה שעושין ריעים ואהובים זה עם זה ולא הוי שמחה כל כך אבל סעודה דשמחה כגון דנישואין לא:

הא באריסותא הא בפורענותא אריסא היינו שמתחיל אחד מהן לעשות סעודה ומלוה לכולם כדי שיעשו גם הם נמי כך לאותה סעודה אינו נכנס עד לאחר שלשים יום אבל בפורענותא שמשלם להם סעודות שנעשו לו יכנס לאלתר שאי אפשר לו שלא לשלם:

ואפיקרסותו שעל ראשו אינה מעכבת כלומר אינו צריך לקורעה:

מעשה בגדול הדור אין זה מעשה לסתור דהא דנמנע ולא חלץ זהו מפני גדול הדור שעמו ובמס' שמחות (פ"ט) קתני עלה ואין ראוי לחלק כבוד לו והאחרים הראויין לחלוץ אף על אביו ועל אמו ואם אינן ראויין אינו חולץ כדי שלא יחלצו אחרים ומעשה בר' יעקב כו':

עד שיגערו בו חביריו נראה דרגל אינו מבטל דבר זה מדאמרינן בירושלמי רבי שמואל בר אבדימי דמנה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לרבי מנא א"ל כל דבר שהוא תלוי בז' ול' הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו ובשמחה נמי אשכחנא הכא י"ב חדש ואין רגל מבטל ויש ספרים שכתוב בהן או יגערו בו חביריו בירושלמי ונראה שהוא טעות סופרים כי אם כמו שכתבתי עד שישלח פרע ויגערו בו:

ולשמחת מריעות פירש בקונטרס סעודות שעושים ריעים ואהובים זה לזה וכ"נ דדוקא לשמחת מריעות מותר לאחר ל' יום אבל שמחת חתן אסור אפילו לאחר ל' יום. והא תניא לשמחה ל' ולמריעות ל' וה"נ פריך בריש פ"ק דבבא מציעא (דף ב.) והא זה וזה קתני וכן בפ"ק דסנהדרין (דף ח.) גבי זימון בג' וברכת המזון בג' וטובא איכא ויש מקומות שאינו שואל כגון בפ"ק דנדרים (דף ד:). גבי אסור אסור ובפרק גיד הנשה (חולין דף צח. ושם) גבי אסורות אסורות ובפרק בית כור (ב"ב דף קד.) גבי בית כור אני מוכר לך כבית כור וי"מ ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר ואנן בסעודת חתן איירינן הא דאמרינן בירושלמי ובמסכת שמחות (פ"ט) אם היה סעודה של מצוה מותר לא ידענא מהו קורא סעודת מצוה להתיר באבל אם דוקא סעודת קידוש ר"ח פירש הר"א בשם רבינו שמשון דלסעודת ברית מילה מותר ליכנס דלא חשיבא שמחה כדאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ח.) דלא מברכינן בה שהשמחה במעונו משום דטרידי וליכא שמחה ולהר"א לא היה פשוט דגרע משמחת מריעות וגם פירש דאסור לאכול אפי' עם המשמשין ואין לחלק בין סעודת המשמשין לסעודה עצמה ופסק דכניסה בלא אכילה שרי דאין שמחה בלא אכילה ושתיה ובתוספות הרב פוסק כלישנא דאמימר דמיקל טפי:

אחד האיש ואחד האשה ובתוס' הרב פוסק כר"ש בן אלעזר דהלכה כדברי המיקל. ולא ידענא מאי קאמר דלקמן (מועד קטן דף כו:) אמרינן אבילות לחוד וקריעה לחוד:

ואפילו שהוא על ידי אחרים ירושל' מרבה בעסקי אביו ואמו משמע בתכריכין והספדו.

על כל המתים רצה חולץ פי' חליצת כתף מוציא ידו מתחת הקרע ונמצאת כתיפו חלוצה מן החלוק. רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ.

ומעשה בגדול הדור שמת אביו ובא לחלוץ ובקש גדול הדור (עצמו) [שעמו] לחלוץ ולא חלץ.

ואסיקנא גדול הדור (שמת) הוא ר' יעקב בר אחא ובקש רבינו הקדוש הוא גדול הדור שעמו לחלוץ עמו מפני כבודו. ונמנע ר' יעקב ולא חלץ. אבל במיתת רשב"ג אבי רבינו הקדוש כ"ע חייבין לחלוץ דנשיא הוא. קיי"ל היכא דחל יום שמיני של אביו ושל אמו להיות בשבת ערב הרגל מגלח ואפילו ביום ששי בע"ש. דלענין כבוד יו"ט ל"ש אב ואם ול"ש שאר קרובים. הלכה כאבא שאול בזה ובזה.

על כל המתים מותר להסתפר לאחר שלשים על אביו ועל אמו מגדל שער עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום. ואוקמה אמימר במשתה שמחת מריעות בפורענותא נכנס לאלתר. אבל באריסותא. כלומר הוא אינו פורע אלא מתחיל הוא אחר שלשים יום. אבל על אביו ועל אמו אינו נכנס עד י"ב חדש על כל המתים קורע טפח שנאמר ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים.

ואין אחיזה פחותה מטפח אבל על אביו ועל אמו קורע עד שמגלה את לבו.

ואפילו לבוש מאה חלוקים קורע את כולן ומבדיל קמי שפה דבעינן קרע הנראה לשנים קרעים כדכתיב ויקרעם לשנים קרעים ואפיקרסותו אינה מעכבת והאשה על אביה ועל אמה קורעת חלוקה התחתון ומחזרת הקרע לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. ואינו קורע על אביו ועל אמו בכלי כגון סכין וכיוצא בו אלא בידו קורע ואינו קורע אלא מבחוץ ואינו מאחה הקרע לעולם: ירושלמי זהו איחוי העשוי כאריג אבל על שאר מתים אינו קורע אלא העליון. ואם אינו רוצה להבדיל קמי שפה אינו מבדיל ושולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים.

והאשה קורעת ושוללתו לאלתר מפני כבודה.

על אביו ועל אמו חולץ יש שפירשו חולץ כתפיו מכאן ומכאן שהרי על הנשיא אמרו שחולץ מכאן ומכאן ואמרינן לקמן לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד אלמא לא חמירי מאביו ואמו מדאמר לא השוו ואמרינן לבד מנשיא דהשוו לו כלומר אף בחליצה וקריעה בחוץ ועל כל המתים דאמרינן הכא לאו דייקא אלא משום שאר קרובים נקט לה ובכללם ג"כ חכם ואב ב"ד ותימה א"כ היכי ס"ד לומר ואפילו נשיא שהרי דומה לו בחליצה י"ל דלא הוה פסיקא ליה דבחליצת אביו ואמו היא בשני צדדין אבל ר"ח פירש מוציא כתפו וראה שהוא סובר דבחליצת חד כתף סגי לדבריו מה שאומר לא השוו לחומרי אביו קתני ולא לחליצה שהרי מקולי לגבי נשיא: ועכשיו לא נהגו העולם בחליצת כתף ולא ידע ר"י ז"ל לפרש טעם ברור בדבר ויש שפי' מפני שרוב ישראל דרים בישובו ושמא ילעיגו עלינו ואינו כבוד של מת וצריך להראות החליצה דאי לא לא מהני מידי:

על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ורבי' האיי ז"ל היה מודה שאם פגע בו רגל הרגל מפסיקו אבל רבי' אלפסי ז"ל היה אומר שאינו כן ובדברי רבי' אלפסי ז"ל מפורש בירושלמי רבי שמואל בר נחמני דמתה אמו תמניא יומי קומי מועדיא אתא שאיל לרבי מונא א"ל כל דבר שהוא משום ז' ולמד הרגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חביריו וכן פוסק ר"י ז"ל ועוד ראיה מדקתני בסמוך לענין שאינו נכנס לבית השמחה על אביו ועל אמו עד י"ב חדש וא"א לי"ב חדש בלא רגל ומאותה גזרה נשמע לכולהו:

על כל המתי' כלן נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום וכו' ובעלי התוספות ורבי' יצחק ורבינו תם ז"ל בכללם כתבו דנכנס לא כל קאמר אבל כניסה בלחוד מותרת שאין השמחה בלא אכילה ושתיה ולישנא לא משמע הכי כלל אלא שאין נכנסין כלל בעוד שנכנס' במזמוני חתן וכלה ואפי' לשמוע ברכת חתנים ולכניסת החופה שהוא מצוה ואין מצוה מוטלת עליו עכשיו שאין אבלות עם השמח' כלל וכן פוסק הרמב"ן ז"ל ולבית המילה התיר רבי' יצחקי ליכנס לאחר ז' ואפי' על אביו ועל אמו דסעודת ברית מילה לא חשיבא שמחה דהא איכא צערא לינוקא ומהאי טעמא לא אמרי בה שהשמח' במעונו כדאיתא בפ"ק דכתובות וכיון שהיא סעודה של מצוה. מותר ועל זה אמרו בתוספתא דלסעודת מלוה נכנס כגון זאת כגון סעודת עבור החדש דליכא שמחה כולי האי והרמב"ן ז"ל האריך בענינים אלו בספר תורת האדם:

ולשמחת מרעות פירש הא לשמחת בית המשתה מותר ליכנס בה לאלתר משום מצוה ופרכי' מדתניא לשמחה ולמרעות ל' יום. ולישנא אחרינא מתני מר זוטרא ולשמחת מרעות מותר לאלתר בתוך ל' ואקשי' ליה מדקתני ולמרעות ל' ופרקי' הא בראשותא הא בפורענות' פי' הסעוד' שמתחילי' בה נקראת רשותא מפני שהוא כזוקף חוב על חבירו לעשות כמותה וזה אסור עד לאחר ל' לפי שעושין שמחה יתירא ופורענותא לשחוזר שאר החברי' לעשות איש יומו ולית בה שמחה כולי האי גם אי אפשר לשהותה וא"ת לדברי האומר דכניסה בלא אכילה אינה שמחה למה התירו שמח' מרעות זו יעשה להם משתה ולא יאכל עמהם וי"ל דאין זה כבוד החברים לאכול בביתו על שלחנו והוא לא יאכל עמהם וי"ל דאין זה כבוד החברים כן תרץ רבינו הרמב"ן ז"ל:

על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו וי"א דה"ה על רבו וכן כתב הרמב"ן ז"ל ואינו שהרי אמרו לקמן לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד ובההיא אפי' רבו בכלל עד כאן לא קאמרי' אלא לבר מנשיא יש שהשווהו לאביו ולאמו לענין קריעה מבחוץ או לענין חליצה הא לשאר דברים אינו דומה רבו לאביו ואמו לא יקרע על לבו ולא לקריעה מבחוץ ולא עוד אלא שהקריעה על הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד ועוד הרי בש"ס הביאו ראיה לקריעת טפח והרי דוד קורע על נשיא ואב ב"ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח כשיעור אחיזה:

ואפרקסיתו אינה מעכבת פרש"י ז"ל כי הסודר שעל ראשו אע"פ שתלוי לפניו ופעמים שמכסה את הקרע אין זה מעכב את הקריעה ולמדנו מזה כי כסוי הגלימא מעכב וצריך שיראה הקרע לעם ויש שפירשו הפרקסיתו הוא מלבוש שלבש על בגדיו דרך נקיון או לצנעא בעלמא אינו חייב לקרעו מזה למדנו כי הגלימא שאנו לובשין אינו חייב בקריעה ואינה ראיה דגלימא מלבוש חשוב הוא וקבוע ועוד אפרקסיתו מכסה שאר הקריעות אלא א"כ נאמר דה"ק שאם לבשה תוך ז' אינו חייש לקריעה והרמב"ם ז"ל פי' שאפרקסיתו הוא בגד התחתון הדביק בבשרו שלבשו לקבל את הזיעה בעלמא וכן מונה אותו בהלכות דרך ארץ ולפי שאינו עשוי ללבישה אינו מעכב בקריעה וכן פי' בעל הערו' ז"ל ואפרקסיתו לשון משותף הוא ולדברי הרמב"ם ז"ל והערוך נפר' אינה מעכבת בגלוי הלב כיון שהקריעו' שלמעלה ניכרים וא"כ אין באשה אפרקסית גמור דבוק לבשרה דא"כ למה צריכא חזרת קרע לאחוריה אלא ודאי כרש"י ז"ל מסתברא ולשון אינה מעכבת מוכיח:

רשב"ג אומר האשה קורעת וכו' נסתפקו בתוספות אם בא רשב"ג לחלוק או לפ' ונראין דברים אם בא לחלוק והלכתא כרבנן דרבים נינהו וכן אומרים והלכתא כדברי המקל לענין קריעה דקריעה לחוד ואבילות לחוד:

שוללתו לאלתר פי' תוך ז' לאחר קבורה והכי מוכח לקמן ולת"ק דלעיל נצרכה דאי לרשב"ג כיון שהחזירה תחתון לאחוריה שוב אינה מבוזה ונלמוד מכאן דרשב"ג חולק הוא כדפרישנא:

על כל המתים רצה חולץ כתפיו ר"ל שמוציא זרועותיו מתוך קרע הבגד ונמצאו כתפיו מגולים והולך בדרך זה לפני המטה ואם רצה אינו חולץ אבל על אב ואם חולץ עד שיקבר שאין חיוב חליצת כתף אלא להליכה לפני המטה ובסוגיא זו הוזכר באחד מגדולי הדור שרצה אחד מן הגדולים לחלוץ עמו לכבודו וכדי שלא להטריחו נמנע האבל ולא חלץ ובאבל רבתי שנינו אם הוא אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אב ואם אינו חולץ מעשה שמת אביו של ר' יעקב וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ ונראה לי שמאחר שראו שהקלו בה לטענה קלה סמכו עליו שלא לחלוץ:

על כל המתים מספר לאחר ל' אלא שהאשה מיהא מותרת בנטילת שער לאחר ז' כמו שהתבאר באבל רבתי ואף על אב ואם אבל האיש על כל המתים מספר לאחר ל' על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו ומנהג חברים שלא לגעור עד שיעברו שלשה חדשים ואם הגיע זמן הראוי לגערה והוא רואה חבריו מתיאשים הימנו אף הוא רשאי לספר והוא שאמרו בתלמוד המערב עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ויש נוהגים שלא להסתפר כל י"ב חדש אלא שלאחר שלשה חדשים מקילים במספרים:

פגע בו רגל תוך ל' אע"פ שהרגל מפסיק כל אבלות ל' יראה מתלמוד המערב שאינו מספר עד שיגערו בו חבריו או עד שיגיע זמן הראוי לגערה והוא שאמרו שם ר' שמואל בר אבדימי דמכת אימיה תמניא יומי קמי מועדא אתא קמיה ר' מונא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומ"מ לאחר ל' יראה שרגל מפסיק שהרי התספורת של אב ואם יש לה דין לאחר ל' והרגל מפסיק האבלות שהוא מוצא וכשם שאם פגע בתוך שבעה מפסיק דין שבעה ונשאר דין ל' כך כשפגע בתוך ל' מפסיק דין ל' ונשאר דין לאחר שלשים שהוא תספורת לאב ואם הא אם פגע לאחר שלשים דין הוא שיפסיק גערת חברים שאם לא כן לא יפסיק כלום ומ"מ בתלמוד המערב נראה לאסור אף בזו שם אמרו ר' אבדומא דמכת אמיה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לר' מונא אמר ליה כל שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חבריו ונראה לי הטעם שאחר שהדבר ביד חברים אם רואין צרכו לגעור גוערין ואין רגל מפסיק אלא דברים שאין ביד אדם להפסיק והם אין גוערין אא"כ רואין שצורך גדול הוא לגעור כגון ששלח פרע הרבה שאם לא כן כשהיו שואלין אם מותרין אם לאו יגערו הנשארים ויספרו וגאוני הראשונים חלקו עם זו שבתלמוד המערב והתירו תספורת אף לאב ואם כל שפגע רגל לאחר שבעה ר"ל בתוך ל' ואף זו נראה לומר דוקא בשהיתה שם גערת חברים למה שראו בדבר צורך גדול:

על כל המתים אסור ליכנס לבית השמחה כגון סעודת נישואין שבבית חתנים ובית המשתה אע"פ שהיא מצוה כל שלשים ובאב ואם י"ב חדש וסעודת שושבינות והיא הנקראת שמחה מרעות והיא שמחה של רשות והיתה נהוגה ביניהם לעשות מזה לזה אם היה חוב המוטל עליו מצד שכבר עשה לו חברו כן מותרת בשאר מתים לאחר שבעה ובאב ואם לאחר שלשים ואם היה זה המתחיל ואין זה עליו חוב בשאר מתים אסור כל ל' ובאב ואם כל י"ב חדש כשאר השמחות:

ולענין ביאור הגירסא הנכונה ולשמחת מרעות ואין גורסין בה ולשמחת מרעות לאלתר וכן אין גורסין בה ולשמחת מרעות שלשים אלא ולשמחת מרעות לבד כלומר הא דאמרת על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' הא תוך ל' אסור דוקא לשמחת מרעות שהיא של רשות הא של מצוה לאלתר והקשה לו מדתניא ולשמחה ולמרעות דאלמא אף שמחה של נשואין בכלל דהא מננהו לתרויהו ואיתותב מינה ואמימר מתני ולשמחת מרעות לאלתר כלומר שמעתין בשל מצוה אבל בשל מרעות הואיל ורשות היא אין בה שמחה כל כך והואיל ויש בה צד מוסר ואין בה כל כך שמחה מותרת לאלתר ר"ל לאחר ז' אלא שבאב ואם ראוי לאסור עד ל' ומה ששנו בה לאחר ל' אף בשאר מתים פירושו ברשותא ר"ל שהוא המתחיל שאין חיוב המוסר גדול כל כך על הדרך שכתבנו ויש מתירין באותה שהיא חוב אף באב ואם לאחר שבעה שמאחר שחוב הוא אין ראוי לומר שימתין זה את שמחתו או שיפקע הוא מלשלם גמול:

באבל רבתי פירשו על סעודה הנעשית לשם שמים שמותרת לאחר ל' מיד אף באב ואם וזו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה במשיא יתום ויתומה שמא מתוך שלא יכנס יבטל המעשה אבל לנשואי עשיר להזמינו להתכבד בו אסור והיא זו שבכאן ואף בתלמוד המערב אמרו שאם היתה חבורה של מצוה או של קדוש החדש מותר לאחר ל' אף באב ואם ואף זו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה בדבר שיש בו קיום מצוה מן התורה כגון חבורת אכילת פסח וחבורת אכילת קדשים ומעשר שני בירושלים או סעודה של קדוש החדש ואף באלו תוך ל' מיהא אסור באב ואם ויראה מכאן שמותר לישא לאחר ל' אף באב ואם שהרי יש בה קיום מצוה וכן המנהג ויש חולקים בזה עד י"ב חדש כמו שיתבאר למטה יש מי שאומר שלא נאסרה כניסה זו אלא לנכנס לאכול או לשמוח אבל כניסה בעלמא מותר ויש אוסרין ועכשו נהגו ליכנס לשבע ברכות ולברית מילה אלא שרבים נזהרים שלא ליכנס לחופה עצמה:

יש מי שהורה במי שמת לו מת הראוי להתאבל עליו ולא הגיע לו עדין שמועה ממנו שמותר לאחר היודע במיתתו לקרוא לזה בסעודתו ואע"פ שהקורא יודע שכבר מת לו מת שמאחר שאין הקורא יודע בכך לא חל עליו אבלות כלל:

על כל המתים קורע טפח ודיו על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו:

גמרא רשב"ג נשיא הוה וכ"ע מחייבי למיחלץ קשיא על כל כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ויקרעם לשנים כו' בית הצואר קרע אחר עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מעשה בגדול כו' נמנע ולא חלץ הא אמר מפני גדול כו' כצ"ל:

בא"ד קתני עלה ואין ראוי לחלק כו' עכ"ל הוא מגומגם ובמס' שמחות שלפנינו קתני אהא דקתני על אביו ואמו חולץ ואם אינן ראוין לחלוץ אף על אביו ואמו לא יחלוץ מעשה כו' ע"ש:

בד"ה עד שיגערו כו' צא מעמנו ובשמחה נמי כו' ובד"ה ולשמחת כו' גבי זימון בשלשה וברכת זימון בג' וטובא כו' גבי בית כור אני מוכר לך בבית כור כו' ובתוס' פוסק כו' ובד"ה א' האיש כו' ובתוס' הרב פוסק כו' כצ"ל: