מסכת מועד קטן דף כ׳ עמוד א׳

כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו שצריך להשלימו אחר הרגל כיון דכי ישב שני ימים לפני הרגל צריך להשלים ולישב חמשה ימים אחר הרגל:

כל שהוא משום עסקי רבים כלומר תנחומי רבים אין רגל מפסיקו [כדי] שיהא צריך להשלים ולעסוק בו אחר הרגל אלא מתעסקין בו ברגל:

ארבעה ימים הראשונים של אחר הרגל רבים מתעסקים בו ומשלימין לשלשה שנתעסקו ברגל שכבר נתעסקו בו ברגל שלשה ימים:

ורגל עולה למנין שלשים:

מאי לאו אסיפא הא דתני דרגל עולה למנין שלשים היינו אסיפא אקברו ברגל ותיפשוט מינה דכי קברו ברגל עולה למנין שלשים וקשיא לרבא דאמר אינו עולה:

לא ארישא קא מהדר אקברו שני ימים קודם הרגל רגל עולה לו למנין שלשים דהתם ודאי עולה לו הואיל וכבר התחיל באבילות אבל קברו ברגל לא ידענא:

בתחילת הרגל ביום ראשון של רגל וקשיא לרבא:

שכבר נתעסקו ברגל כל שבעה:

שכבר נתעסקו בו ברגל תנחומין וברכה בשורה והרי"ט דפירש לענין הבראה חולק על מחזור ויטר"י שפירש בשם רש"י שהיה אומר שאין עושים הבראה ברגל הואיל וליכא אבילות ולאחר הרגל נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה פי' דמספקא ליה לרש"י אי הבראה במועד אי לאחר המועד דשמא הבראה אינו עסקי רבים הואיל ויחיד יכול לעשות ועל הבראה פירש לקמן כל יום ראשון אסור לאכול משלו אפי' אוכל שתי פעמים ביום דהא לא קאמר גמרא סעודה ראשונה אלא יום ראשון:

שלשה ימים אחרונים אין רבים מתעסקין בו פירש בתוספות דהוא הדין דמלאכתו נעשית ע"י אחרים:

אמר רבי יוחנן אפילו יום אחד אפי' שעה אחת קשיא לי דהא אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה:

מה חג שבעה ובירושלמי דייק אימא שמונה כשמונה דחג ומשני שמיני רגל בפני עצמו הוא ומויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ׳:י׳) לא מצי לאתוי דהתם קודם קבורה היה ובירושלמי משני דאין למידין מקודם מתן תורה והתם בירושלמי מייתי קראי טובא:

כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין והוא הדין יחיד מחמיר ורבים מקילין הלכה כרבים ומשום דהכא איירי ביחיד מקיל נקיט הכי וכל מקום לאו דוקא דבהרבה מקומות פוסק כדברי היחיד והיכא דאתמר אתמר ועוד דבעירוב אומר הלכה כדברי המקיל אפי' לגבי רבים מיהו התם היינו ריב"ל ולא רבי יוחנן פר' מי שהוציאוהו (עירובין מו.):

יחידאה היא ואף על גב דלעיל נקיט וחכ"א:

אייבו קיים עדיין לא השיבותיך על אייבו כך פי' בקונטרס וקשה שהיה לר' חייא לומר אמך קיימת ולא אימא דמשמע אמו של ר' חייא ועוד דרב היה לו להשיב אבא ולא היה לו לקרות אביו בשם אייבו ונראה שר"ח גורס א"ל אבא קיים א"ל אבא קיים אימא קיימת א"ל אימא קיימת פירש ר' חייא היה שואל על אביו ואמו ורב היה משיב לו על אביו ואם שלו ואין לנו להקשות מה לנו לומר דרב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה בשלמא לפירוש ראשון הביאו לומר מה היה חושש ר' חייא על אביו ועל אמו של רב כי לפירוש זה נמי י"ל דהוצרך יפה שלא תאמר מה היה לו לרב להשיב על אביו ואמו שלו כמו כן היה לו להשיב שאר בני אדם קיימין אבל השתא קמ"ל שהיה משיב לו לפי שהיה אחיו של ר' חייא ונוח לו להשמיעו חדשות טובות דלא לימא צא ובשר לקרובים כדאמרינן בריש פסחים (דף ג: ושם) צא ובשר לסוסים ולחמורים וי"ג אמר. ליה אבא קיים אמר ליה אימא קיימת א"ל אימא קיימת אמר ליה אבא קיים וכפר"ח וכענין שפירש ר"ח לגירסת ר"ח ורבי חייא היה שואל על אביו ואמו שלו והוא משיב על אביו ואמו של עצמו ומה שלא היה משיב לו כמו גירסת ר"ח שאם היה משיב לו אבא קיים כשהיה שואל על אביו שלו משום דהוה משמע שהיה משיב לו על אביו של רבי חייא שהיה רגיל לקרות אבי אביו אבא:

והלכתא אפילו יום אחד או שעה אחת נמצאת אומר מי שמת לו מת תוך הרגל נקיט שבעה מיו"ט שני של יו"ט האחרון ואף על פי שיו"ט שני אין נוהג בו אבילות ונקיט ל' מההוא יומא דמית ביה ומאן דשכיב ליה שכבא ביו"ט שני של יו"ט האחרון או ביו"ט שני דעצרת נהיג אבל בו ביום דהוא יום קבורה והוא מדאורייתא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב נמי ואחריתה כיום מר והוא יום המיתה הלכך יום מיתה מדאורייתא ויו"ט שני מדרבנן אתי דאורייתא ומבטל דרבנן ונהיג ביה אבלות כשאר יומי.

מניין לאבלות שהיא שבעה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה.

ומניין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד כבר הקיש הכתוב האבל לחג ומצאנו עצרת שהוא חג והוא יום אחד:

ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה בתוך שלשים לקבורתו רחוקה לאחר שלשים דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו נוהגת שבעה ושלשים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין הלכה כמחמירין חוץ מזו. שאע"פ שר' עקיבא מקיל וחכמים מחמירין הלכה כר' עקיבא דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל. והא דתניא בד"א כי שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בה' מתי מצוה פי' בחמשה שמצוה להתאבל עליהן. והן בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו.

אבל על אביו ועל אמו אפי' שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים לית הלכתא כוותיה דהא יחידאה היא כלומר אלישע בן אבויה וח' זקנים שהיו עמו והורו בשמועה רחוקה לנהוג שבעה ושלשים יחידים הן ולא סבירא לן כוותייהו דהא רב חסדא ורבה הורו על אביו ועל אמו בשמועה רחוקה שלא לנהוג אלא יום אחד.

כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקו אינן נמנעין מפני הרגל כגון נחמה וה"ה להבראה במועד ומי שנקבר במועד אבל בירוש' משמ' שאין מברין לא במועד ולא בחנוכה ופורים ומחלוקת המפרשי' היא. ולקמן נפרש ומי' לעולם אין הבראה אלא ביום ראשון ולא אפי' בסעוד' שהם בליל שני:

קברו ג' ימים בסוף הרגל וכו' פירש לאו דוקא ה"ה שמונה ז' אחרי הרגל פירשו הגאונים ז"ל אחר הרגל של תורה וי"ט שני דרבנן עולה לו דכחול שויוה לענין זה והקובר את מתו בי"ט שני והוא יום מיתה ויום קבורה גם כן אומרים הגאונים ז"ל דאבלות דאורייתא היא ונוהג בו בכל הלכותיו אלא שאינו קורע וכבר אמרנו שכן דעת התוספות והרמב"ם ז"ל האריך בענין זה והסכים לדעת הגאונים ז"ל ואפילו לדעת הגאונים ז"ל דווקא ז' מתי מצוה המפורשים בתורה ונא על מה שהוסיפו עליהם שהם דרבנן:

מאי לאו אסיפא פירש אפילו אסיפא ופריק דארישא דוקא דההיא פשי' ליה כדכתיבנא לעיל:

ומלאכתו נעשית על ידי אחרים פירש אפילו כשאינו דבר האבד וכן נמי עושין לו בה עבדיו ושפחותיו בצנעא דאע"ג דאין רגל מפסיק אקילו בה רבנן י"א דנפק' מינה לדידן כשקברו בתוך הרגל ומונה ז' אחר הרגל וכן נראה דה"ה שאם הוא עני שעושה בצנעה בתוך ביתו וי"א שלא הקל התנא בזה אלא כשקובר מתו ב' ימים קודם הרגל ונראין דבריו:

אפילו קברו ברגל פירש עולה הרגל למנין ל':

קיים כפיית המטה קודם הרגל נראה דדוקא נקט האי לישנא לאפוקי אם הזיד ולא נהג אבלות כלל וקמ"ל דכיון שקיים אחד מדרכי אבלות ואפילו זו שהיא חוץ לגופו שהיא ממצו' עשה שבאבל הרגל מפסיקו ואע"פ שהזיד בשאר והיינו דלא קתני הקובר את מתו והא אתא לפרושי לדברי כל התנאים ואמוראים וכן דעת הראב"ד דמי שהזיד ולא נהג אבילתו קונסי' אותו לנהוג אבלות והוי דומיא דנזיר שעבר על נזרותו ויש חולקים דמשמתי' ליה בלחוד:

והלכת' אפילו יום א' אפילו שעה אחד ומ"מ אסור ברחיצה עד הערב ואפילו בו' ימים קודם הרגל בהא ליכא פלוגתא וכן כתבו בתוספות

ואימא עצרת דחד יומא הוא פירש דתפשת מועט תפשת ואסיקנא דלהכי כתיב חגיכ' למדרש תרי חגין חג גדול לאבלות ז' וחג קטן לשמועה רחוקה וכלה אסמכתא בעלמא:

מי שמת לו מת וקברו משנכנס הרגל אין אבלות חלה עליו כלל עד שיעבור הרגל ולכשיעבור הרגל מתחיל באבלות שבעה שלא עלו לו ימי הרגל כלל אחר שלא חלה בהם אבלות ואע"פ שנוהג אבלות בדברים שבצנעה מ"מ עקר אבלות אינו נוהג בו כלל ומונה שבעה אחר הרגל ומ"מ אבלות ל' ימי הרגל עולים לו שהרי איסור גיהוץ ותספורת נוהגין במועד מצד אבלות למי שפגעו אבל תוך שבעה שאבל הפסיק לו אבלות שבעה ולא הפסיק לו אבלות ל' ואסור לו לגהץ ולספר אפי' היה מאותן שמותרין לגלח ולספר במועד ואחר שכן אינו מונה לל' אחר הרגל אלא כ"ג יום עם השבעה שהוא מונה לאבלות שבעה שבעה אלו שהוא מונה לאחר הרגל הואיל ואינן אלא תשלומין יש מי שמיקל בהם להיות מלאכתו נעשית בהם על ידי אחרים אפי' במה שאינו אבד וכן שיהיו עבדיו ושפחותיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו ואין הדברים נראין אלא שהם בדין שבעה לגמרי ומ"מ אין רבים חייבין להקיפו בהם בשורות של תנחומין שכבר נתעסקו בו ברגל שאין הרגל מונע את המנחמין מלהקיף את האבל לנחמו שכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו ואם מת בתוך הרגל בכדי שלא יעברו לו שבעה ברגל צריכין להקיפו בתנחומין אחר הרגל עד שיכלו שבעה לתנחומין מיום קבורתו ואילך ומ"מ לענין אבלות מונה שבעה גמורים לאחר הרגל:

חדשו גאונים בהוראה זו שבזמן הזה שאנו עושים שני ימים טובים מתחיל ומונה שבעה מיום טוב האחרון ואינו מונה לאחר הרגל אלא ששה אע"פ שאין נוהג בו אבלות ועוד חדשו בדבר זה לומר שאם קבר את מתו ביו"ט שני של ימים אחרונים של פסח או של סוכות או ביו"ט שני של עצרת הואיל ויום מיתה וקבורה מן התורה ויו"ט שני אינו אלא מדבריהם שנוהג בו אבלות חוץ מיום טוב שני של ר"ה ומ"מ אף בר"ה עולה לו מן המנין שבעה ומ"מ קריעה שהיא מלאכה כתבו גדולי המחברים שהיא אסורה בכל יו"ט שני וגדולי המפרשים התירוה על ידי מעשה בכגון זה שהתרנו לנהוג בו אבלות ר"ל ביום מיתה וקבורה ולא סוף דבר במת לו מת אלא אף בשמע בו שמועה קרובה ויש חוככין בדברים לומ' דוקא באותן שחייב להתאבל עליהן מן התורה אבל באחיו ואחותו מאמו או אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו לא וכן כתבוה חכמי הדורות בחיבוריהם ובחולו של מועד מיהא מת לו מת אע"פ שאינו נוהג בו אבלות קורע כמו שיתבאר:

במסכת כתובות ד' א' נתחדש לנו ששבעת ימי חתונה לחתן חשובים אצלו כרגל גמור ואם מת לי מת בתוך שבעה אין אבלות חל עליו כלל עד שיעברו שבעה אפי' על אב ואם ולא עוד אלא אפי' לא נכנס עדין בתוך ימי המשתה ומת לו מה הואיל וצרכי סעודתו מוכנין על צד שאי אפשר למכרן ושאין להם מי שיחזור ויטרח בצרכי סעודה אם יפסידוה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים לבטל אבלותו והוא שמכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה קודם שיקבר המת כדי שיתחיל תורת חתונה קודם שיחול ענין אבלות ואחר שבעת ימי חתונה מתחיל ומונה שבעת ימי אבלות ומ"מ שבעת ימי חתונה עולין לו לענין שלשים לדעתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים ומגדולי המחברים פסקו שאף לל' אינן עולים כלל ונראין דבריהם מדברינו הואיל ואין אבלות ל' נוהג כלל לשבעת ימי חתונה ומותר בהן לספר ולכבס:

מי שמת לו מת וקברו ושכח או הזיד ולא נהג אבלות ופגע בו רגל או שעברו כל שבעה יש מי שאומר שנוהג אבלות לאחר שבעה או לאחר הרגל ואין הדברים נראין לי שימי מנין מתחילין משעה הראויה לחול בה אבלות הן שנהג הן שלא נהג ואין תשלומין לדבר זה ואם הוא בתוך שבעה נוהג אבלות בימים שנשארו מן השבעה ואם עבר שבעה ובא לגבול שלשים משלים שלשים למה שראוי לנהוג בהם וקיים בעצמו על מה שעבר מעוות לא יוכל לתקון ואין עוותו מכריח להיות חל אבילות בשעה שאינה ראויה לחול שהן שלשה לבכי ושבעה לאבילות ושלשים לגיהוץ ותספורת וכל שכן מי שעשה כן דרך אונס כגון שנאנס ולא יכול לנהוג אבלות כך דעתי נוטה אלא שרבים חולקים עלי ממה שראו לגדולי המפרשים שדקדקו בהפך מה שאמר כאן קיים כפיית המטה וכו' ולא אמ' קבר את מתו וכו' אלמא כל שלא קיים הן שוגג הן מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר ואע"פ שאנו יכולין לדקדק ממשנתנו שאמרה הקובר את מתו ולא אמרה לשון קיים אין זה כלום שלשון המשנה שנוי הוא כראוי בלא שנוי אבל בבריתא נשתנה הלשון וראוי לדקדק בו אלא שאיני רואה עקר בדברים אלו ומ"מ מי שהגידו לו שמועה קרובה בחזקת רחוקה אירע בה מעשה לידי והוריתי בה שמאחר שנהג בה אבלות יום אחד ועברו שבעה אינו צריך לחזור בה שהרי מ"מ חל עליו אותו אבלות של יום אחד כדין וכהוגן וחלקו בה עלי קצת חברים לומר שמאחר שלא נודע לו לא חל עליו האבלות אלא ליום אחד וצריך להשלים ששה אם בשעה ששמע פעם שניה היה עדין קרובה ואם נעשית רחוקה נוהג יום אחד והרבה חלקו לומר שאם היא עדין קרובה נוהג ששה ואם נעשית רחוקה אינו נוהג כלל הואיל וכבר נהג יום אחד:

מי ששמע על קרובו שמת אם שמועה קרובה היא ר"ל תוך שלשים הרי יום שמועה אצלו כיום קבורה למי שהיה שם ונוהגת שבעה ושלשים אבל אם היא שמועה רחוקה ר"ל מיום ל' ואילך אינה נוהגת לא לאבלות שבעה ולא לאבלות ל' אלא יום אחד והוא לנהוג כל דיני אבלות כיום שמועה עצמו ואפי' שמע סמוך לערב שמקצת היום ככלו ולא עוד אלא כיון שנהג אבלות שעה אחת נסתלק אבלותו וכמו שאמ' בכאן והולך כלי לבית המרחץ וכן י"א שאין צריך לכל עניני אבלות שהרי ר' חייא לא הלך לביתו ולא כפה מטותיו ולא נתעטף אלא דיו בחליצת מנעל ולי נראה שהכל לפי השעה שאם שמע שחרית הולך ועושה כל דיני אבלות ואם הוא מן המנחה ולמעלה חולץ מנעליו ודיו ואם לא היו לו מנעלים ברגלו מתעטף או עושה מעשה הניכר לאבלות ודיו ולא סוף דבר בשאר מתים אלא אפי' על אביו ועל אמו ואם שמע ביום ל' עצמו הרי היא שמועה קרובה ונוהג שבעה ושלשים וכבר נשתבשו קצת גאוני הראשוני' לומר שיום ל' עצמו נדון כשמועה רחוקה ממה שאמרו בבכורות מ"ט א' יום שלשים כיום שלפניו ופי' הטעם מפני שהלכה כדברי המיקל באבל והם מפרשים כיום שלפניו כיום שלשים ואחד וזה שבוש שיום שלפניו פירושו יום כ"ט ומה שאמר עליה טעם הלכה כדברי המיקל מפני שלענין נפל היא שנויה לומ' שאם מת ביום שלשים ללידתו הרי הוא כמת ביום כ"ט ואינו מתאבל עליו ויש מי שבא לומר כן מצד מקצת היום ככלו לומר שמאחר שעמד מקצת יום ל' שלא בידיעה נמצאת שעת שמועתו כלאחר ל' וזה טעות יתבאר הפסדו מי שמע שמועה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה וכיוצא בה בחול מונה שבעה ושלשים שאין דין מקצת היום נאמר אלא ביום שיש בו אבלות הן בתחלה הן בסוף כגון נהג אבלות יום שביעי ושלשים מקצת ככלו ויום שממנו מתחיל להתאבל אע"פ שלא התחיל עד הערב מקצתו ככלו אבל לענין שמקצת היום בלא ידיעה יחשב ככלו לא היה ולא נברא:

בד"ה שלשה ימים כו' פירשו בתוספות דה"ה כו' ובד"ה כל מקום כו' איירי ביחיד מיקל נקיט הכי וכל כו' ובד"ה אייבו קיים כו' דמשמע אמו של ר' חייא ועוד כו' כצ"ל:

גמ' אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה עיין נדה דף ח ע"א תוס' ד"ה ואמר ר' פדת:

גמ' אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה עיין נדה דף ח ע"א תוס' ד"ה ואמר ר' פדת:

תוס' ד"ה שכבר כו' שאין עושין הבראה ברגל עי' לקמן דף כד ע"ב תוס' ד"ה אלא: