מסכת מגילה דף ה׳ עמוד א׳

שמחה של מאכל ומשתה:

בזמנה בי"ד מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס:

שלא בזמנה כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסום ניסא:

ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה מצוה לחזר אחר עשרה משום פרסומי ניסא אבל אי לא אשכח עשרה לא אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור קריאתה ביחיד אלא מצוה לקרותה בעשרה:

וחש ליה רב להא דרב אסי וחזר על עשרה וקיבצן:

ערב שבת זמנם הוא משמע שהוא זמן הקבוע להו מימי אנשי כנסת הגדולה מדלא קאמר מקדימין לערב שבת להכי קשה ליה והא שבת זמנם הוא שהרי י"ד הוקבע לפרזים אלא להכי נקט האי לישנא דתשמע מינה הואיל ותיקנו להן חכמי ישראל שאחר כנסת הגדולה להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה לכל דבריו ואף על פי שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן:

מתני' באלו אמרו בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל י"ד בשבת:

אבל זמן עצי כהנים והעם האמור במס' תענית (דף כח.) שהיו משפחות של ישראל שקבוע להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים עמהן אם חל להיות בשבת מאחרין ליום מחר וכן תשעה באב שחל להיות בשבת והוא הדין לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו אבל שאר צומות אמרינן במסכת ראש השנה (דף יח:) רצו מתענין רצו אין מתענין:

הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי מכל מקום הלכתא כוותיה דרב דהא ר' יוחנן איתא כוותיה פרק שני (דף יט:) דקאמר הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים (יצא) ומסיק הא ביחיד הא בצבור אלמא שקורין אותה ביחיד וכן הלכה דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכ"ש הכא דקיימו בחד שיטתא ועוד דרב אסי תלמיד דרב הוה ורבינו יוסף איש ירושלים פסק דאף ביחיד צריך לברך וכן נמצא בתשובת רש"י שהשיב נראה בעיני דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אחד מברך ואחרים שומעין וכן נראה לומר מאחר שהוכחנו קריאתה ביחיד אי איתא שאין בה ברכה [ביחיד] הוה ליה לפרושי (לקמן מגילה כא:) מאי מברך דאמר בצבור:

עולת ראייה אפי' בי"ט מאחרין הקשה הר"ר אלחנן מהא דאמרינן פרק קמא דביצה (דף יב. ושם) השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ומסיק דאמר לך מני בית שמאי היא וכו' וקשה אמאי לא תני עולת ראייה דהוי רבותא טפי דאף על גב דהוי צורך י"ט לוקה אליבא דב"ש ואין לומר דלהכי נקט עולת נדבה לאשמועינן דאפילו הכי שרו בית הלל זה אינו דהא בפרק שני דהתם (דף יט. ושם) מוכח בהדיא דלא נחלקו ב"ה על עולה [שאינה] של י"ט דודאי אינה קריבה בי"ט ואם כן קשה אמאי נקט עולת נדבה וי"ל דלהכי נקט עולת נדבה למידק הא שלמי נדבה אינו לוקה כיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש אבל איסורא מיהא איכא משום דכתיב לכם:

אבל שמחה שהיא סעודת פורים לא תהא אלא בזמנה שהוא יום י"ד באדר:

אמר רב מגילה בזמנה כלומר בי"ד קורין אותה אפי' ביחיד שלא בזמנה כגון י"א י"ב י"ג שמקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה וקי"ל כרב. דהא ר' יוחנן אמר בפירוש בפירקין דלקמן (דף יט א) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. ולא אמרו אלא בצבור. לאו מכלל דסבירא ליה שקורין אותה ביחיד. רב אסי אמר אפילו בזמנה בעשרה. הוה עובדא וחש לה רב ולא קראה בזמנה אלא בעשרה כרב אסי.

ואקשינן ומי אמר רב שלא בזמנה קורין אותה בעשרה כלומר הקורין אותה ביום הכניסה כגון הכפרים וכיוצא בהן אין קורין אותה אלא בעשרה והאמר [רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת] משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ע"ש זמנם. ע"ש זמנם והא שבת זמנם. ופרקינן הכי קאמר ע"ש שהוא שלא בזמנו של קריאת המגילה קורין אותה כבזמנו מה זמנו אפי' ביחיד כך שלא בזמנו אפי' ביחיד.

ודחינן לא לענין מקרא מגילה בעשרה ושלא בזמנה היא ואלא מאי ע"ש זמנם. כלומר שקורין בע"ש המגילה כאילו זמנם הוא. ולאפוקי מדרבי דאמר כל הנדחין ידחו ליום הכניסה קאמר דע"ש זמנם ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי קי"ל כרב דאמר אפי' ביחיד:

מתני' איזוהי עיר גדולה כו' תנא עשרה בטלנים בכנסת. פחות מיכן הרי זה כפר:

ירושלמי י' בטלנים בכנסת ממלאכתן א"ר כגון אנו שאנו צריכין תלמוד א"י רבי בא בש"ר יהודה כל שאמרו חכמים ידחה ממקומו ויקרא ובלבד בעשרה. ואנן חמין רבנן קורין אפי' ביחיד. הלכך קורין השתא אפי' ביחידי. ועוד הא"ר בא אנן חמון רבנן קורין אפי' ביחיד וקי"ל מעשה רב. מר רב צמח זצ"ל כתב בש"צ הקורא את המגילה שקורא וכורך כס"ת ורבינו האי זצוק"ל אמר מנהגא דחזינן קורא ופושט כאגרת אבל קורא וכורך כס"ת לא חזו לנא לתלמודינו הכי. כפר שאין בו י' תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר.

באלו אמרו מקדימין קריאת מגילה ותרומת שקלים דכתיב ולא יעבור אבל סעודת פורים וסעודת ר"ח וספק מילה וזמן עצי כהנים חגיגה וט' באב והקהל מאחרין ולא מקדימין.

מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים וכן אין מונין שעות לחדש אלא ימים שנאמר עד חדש ימים.

אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד קשיא לרב מפני מה הקלו לכפרים ולעיירות שאין בהן עשרה בטלנין להקדים ליום הכניסה, דבשלמא לרב אסי הקלו כדי לקרותה בצבור מפני שאינן מתאספין אלא ביום הכניסה והם צריכין לקרות בעשרה, אלא לרב מאי טעמא כל יחיד ויחיד יקראוה במקומן. ועוד הא כתיב (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה ומכאן סמכו של בית רבי ומתבטלין מתלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה (לעיל מגילה ג, א) כלומר כדי שיקראוה ברבים. והא דרב אסי ודאי למצוה מן המובחר ולכתחילה קאמר הא בדיעבד יצאו, אלמא לרב אפילו לכתחילה אינו צריך עשרה אלא אפילו ביחיד. ויש לומר דאפילו רב מודה הוא שצריך לקרותה עם הציבור משום דברב עם הדרת מלך ופרסומי ניסא ברבים אלא שלא הטריחוהו חכמים לאסוף ולכנוס עשרה כדי לקרותה, והלכך בשעה שהציבור קורין מבטלין עבודה ותלמוד תורה ובאין לשמוע עם הציבור ואף על פי שיש בבית הועד אפילו עשרה ואפילו מאה כשל בית רבי משום דברוב עם הדרת מלך, ומהאי טעמא נמי ראוי שיתקנו לבני הכפרים הקדמה ליום הכניסה כדי שיקראוה ברבים ויהא שם פרסום הנס יותר אבל שיהו צריכין לטרוח ולחזר לא. ורב אסי סבר דהקדמת הכפרים ובני העיירות שאין שם עשרה בטלנין מחמת כך הוא, מפני שאין קורין אותה אפילו בזמנה אלא בעשרה. ודומה לזה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"ג ע"ש), ר' אבינא בשם ר' אסי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד עשרה ר' חנינא אמר איתפלגון ר' הונא ור' יהודה חד אמר ובלבד בעשרה וחורנא אמר אפילו ביחידי, מתיב מאן דמר ובלבד בעשרה למאן דמר אפילו ביחידי עד שהוא במקומו יקרא, ונראה לי פירושא דר' אבינא בשם ר' אסי סבירא ליה כמסקנא דרב דבזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה, ור' הונא ור' יהודה איתפלגון בה, חד אמר שלא בזמנה בעשרה כמסקנא דרב וחד אמר אפילו שלא בזמנה ביחיד כסברא דמקשה וסבר דאפילו שלא בזמנה קאמר רב ביחיד. ואותיב מאן דמר בעשרה למאן דמר ביחיד עד שהוא במקומו יקרא, כלומר בני הכפרים שהתירו להם להקדים למה הלכו בהם אחר יום הכניסה דמשמע דהוי טעמא כדי שיקראו מיהא בעשרה עד שהוא בכפר במקומו יקרא ביחיד, דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה דטעמא דהקדמה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים וכיון שכן אף הן יקראו ביחיד במקומם קודם ארבעה עשר כדי שיספקו בארבעה עשר מים ומזון לאחיהם שבכרכים ובעיירות. ואהדר ליה ר' יודן אם כן סלקת מתניתין (לעיל מגילה ב, א) דקתני באחד עשר בשנים עשר וכו', כלומר אם כן בטלת מתניתין דקתני זמנים הרבה, דאם כן לא יקראו אלא יום אחד לפני העיירות כדי שיספקו להם ביום י"ד, אלא דכיון שהוצרכו לתקן להם הקדמה בדין הוא שיתקנו להם ביום הכניסה כדי שיקראו באסיפת עם והדרת מלך ואף על פי שהקורא שלא בזמנה יכול לקרות אפילו ביחיד. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד דבזמנה מיהא אפילו ביחיד כרב, וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל, כך נראה לי.

שלא בזמנה בעשרה יש מפרשים שלא בזמנה במקדים ליום הכניסה. וליתה, דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה (ראה לעיל מגילה ב, א). אלא בשחל בשבת לבני העיירות או שחל בערב שבת לכרכין שמקדימין וקורין בערב שבת, וכאידך דרב דאותבינן מינה הכא עלה דאמר רב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנה היא, דאלמא ההיא דשלא בזמנה בכי האי גונא היא. כתוב בספר המאור: תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בשלשה עשר, כתב עלה הרב ר' אפרים ז"ל דהא דרב ורב אסי דאית להו קריאה שלא בזמנה כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות או שחל להיות בערב שבת לבני כרכים, אבל בי"ב ובי"א ליכא למיקרי כלל דהא בטלו להו, ובברייתא זו לא הזכירו אלא בי"ג בלבד, אלו דברי הרב ז"ל, ואני אומר הוא הדין לי"ב וי"א, וכדאי הוא רבי עקיבא סתימתאה (לעיל מגילה ב, א) לסמוך עליו בשעת הדחק כגון מפרש ויוצא לדרך שמאחר שהתירו לו בי"ג הוא הדין לי"ב וי"א. ובירושלמי (פ"א ה"ג) גרסינן ר' בא בשם רבי יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה. ותו גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, וברייתא פליגא עליה במשמעה. אי נמי יש לומר הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה. עד כאן לשון הרב בעל המאור ז"ל. ובגירסת הספרים שלנו לא גרסינן בברייתא י"ג אלא בי"ד, והכי תניא התם [בתוספתא] בריש פרק קמא (ה"ב) יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קוראין בי"ד, ואף בלשון הזה מצאתיה בחבור הרב בעל העיטור. ומסתברא לי דלבני הכרכין היא שנוייה, ולומר שאילו רצו לפרש בי"ד קוראין בו ביום ומשום דיום ארבעה עשר זמן קריאה לכל היא וכדאיתמר בהדיא בירושלמי (פ"א ה"ג) גבי חל להיות [ארבעה עשר] בערב שבת, אבל דבני עיירות אפשר דלא יקראו לעולם אלא בי"ד, שאילו בי"ג כיון דזמן מלחמה היה ולא היה ביה נייחא לא שרינן למקרא ביה משום דבעי למיפק באורחא. ומיהו אפשר דאפילו לבני עיירות יקדימו בי"ג, כדרך שמקדימין בשחל להיות בשבת דערב שבת זמנה ואליבא דרב וכתנא קמא דרבי. אבל מכל מקום הירושלמי שכתב דרך אחרת יש לו ולא פליגא אברייתא ולא מן השם הוא, דלאו ברוצה לצאת קודם ארבעה עשר שהוא זמנו קאמר שאם כן הוה ליה למתני אין קורין אלא בי"ד כדרכן, ובפרקין דלקמן (פ"ב ה"ג) איתיה גבי בן כרך שהלך לעיר ובן עיר שהלך לכרך והכין גרסינן התם: ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו, ולא מתניתא היא (לקמן מגילה יט, א) בן עיר שהלך לכרך, מתניתא בשהיה בכרך ומה צריכה ליה בשהיה בעיר, אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, אמר ר' מונא בעתיד לחזור למקומו אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים (אסתר ט, יט) פרוז היה באותה שעה עד כאן בירושלמי, אלמא פירוש הירושלמי ממקומו הוא מוכרע דלאו ברוצה לפרוש קאמר אלא במי שהוא במדבר או בספינה ואינו עכשיו לא בן עיר ולא בן כרך היאך יקרא, ואמרו שיקרא בי"ד במקומו כדרכו ואמר ר' מונא ובשדעתו לחזור למקומו. ונראה לי פירוש הירושלמי, ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו בלילי ט"ו, וקא סלקא דעתך דבבן עיר שהלך לכרך קאמר ודעתו להתעכב שם בלילי ט"ו, כלומר דעתו לעקור דירתו מן העיר שלא לשוב שם לילי ט"ו אלא שיתעכב כאן בכרך, ועל כן השיב לו ולא מתניתא היא בן עיר שהלך לכרך, ואהדר ליה כי קא מיבעיא ליה בשהוא בתוך העיר אלא שיש בדעתו לעקור דירתו מכאן ולקבוע דירתו בכרך בלילי ט"ו דדילמא אזלינן בתר דעתא כאילו נקבע שם, ואף על גב דקתני במתניתין (לקמן שם) בן כרך שהלך לעיר דילמא סבירא ליה פירושא דמתניתין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור למקומו בלילי ט"ו אבל כאן בשדעתו להשתקע שם בלילי ט"ו דילמא הוה ליה מעתה כבן כרך, והיינו דקא מיבעיא ליה אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם בארבעה עשר קורא בארבעה עשר כמקומו, שלא תאמר כיון דמיבעיא ליה אפילו במי שעומד בתוך העיר אינו כבן עיר אלא כבן כרך שדעתו ללכת שם ואף על פי שעדיין לא הוקבע שם אם כן אף מי שהוא פורש בים אף על פי שלא קבע דירתו במקום אחר מכל מקום אינו בן עיר עכשיו ולא בן כרך ויהיה פטור מכלום, דהא איכא דפטור מכלום כאותה שאמרו שם בירושלמי (עיין שם) בן כרך שעקר דירתו בלילי י"ד נפטר כאן וכאן, ואפילו הכי במפרש ויוצא לדרך מחייב כבן עיר דמכל מקום דעתו הוא לחזור במקומו, והיינו דאמר ר' מונא והוא שדעתו לחזור במקומו הא לאו הכי אלא שדעתו לדור בכרך פטור כאן וכאן שהרי עקר דעתו מן העיר ולכלל בן כרך לא בא, אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים פרוז היה באותה שעה, פירוש: ר' פנחס חזר להשיב בעיית ר' יודה ואמר דקורא הוא כבן עיר, דלא יהא אלא שהוא בן כרך ממש והלך לעיר וכשהוא שם לילי ארבעה עשר קורא הוא עמהם דפרוז בן יומו נקרא פרוז. כך נראה לי פירושו.

מתני' אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר. כלומר ומקדימין ליום הכניסה, ואף על גב דלגבי כפרים שנינו, אימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין לא, חד טעמא הוא דבני עיירות נמי כל שאין שם עשרה בטלנין אף על פי שאין מתכנסין בשאר הימים בבתי כנסיות מתקבצין הן ונכנסין בבתי כנסיות לקריאת התורה בשני ובחמישי והקלו להם להקדים שלא יטרחו לקבץ ולכנוס הרבים בי"ד ויתבטלו משמחת היום. ואם תאמר ומה הפרש יש בין כפרים לעיירות, שאף בכפרים כל שיש שם עשרה בטלנין שבבית הכנסת אף הן אינן מקדימין. יש לומר דאין הכי נמי, אלא מתניתין אורחא דמילתא קתני לפי שאין דרך הכפרים להיות שם עשרה בטלנין. ופירוש עשרה בטלנין, אנשים בטלים ממלאכת השוק מכינים עצמם לתפלה בבית הכנסת ואף על פי שאין ממונין לכך, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ד עיי"ש) תני עשרה בטלנין ממלאכתן בבית הכנסת ר' יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכין אלא לתלמודו, עד כאן בירושלמי. ועכשיו בזמן הזה אף על פי שאין לנו עשרה בטלנין ידועים ולא בטלנין ממלאכתן כיון שנהגו בכל מקום להכנס לבית הכנסת בשעת תפלה ערב ובקר הרי זה כמקום שיש שם עשרה בטלנין ואפילו לרבי עקיבא, אלא שאין אנו צריכין לכך דהא בטלה הקדמה (ראה לעיל מגילה ב, א).

באלו אמרו מקדימין פירוש באלו בני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנין, אי נמי באלו בשחל בשבת ובערב שבת. אבל בירושלמי (פ"א ה"ד) גרסינן באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת המגילה ותרומת שקלים, וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו. וגרסינן תו התם וכתבו גם הרב ז"ל בהלכות (שם) אבל סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה (אסתר ט, כב) את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ולא נתברר לי פירושו, דהא כתיב (שם פסוקים כא, כז, כח, לא) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בזמניהם ולא יעבור, ועשיה היינו סעודה וכדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) נזכרים ונעשים נזכרים לקריאה ונעשים לסעודה, וכי תימא הני מילי בני כרכים לא יעברו עד ששה עשר דלא יעבור לששה עשר קאמר אבל עיירות מאחרין עד חמשה עשר, הא נמי לא אפשר חדא דזמנו של זה לא זמנו של זה (לעיל מגילה ב, ב), ועוד דאם כן אף לקריאה נימא כן ובגמרא אמרו באלו אמרו מקדימין מאי טעמא דכתיב ולא יעבור ואתרוייהו קאי. ועוד דהא תניא אבל שמחה לא תהא נוהגת אלא בזמנה, ומשמע לכאורה דלאו למקדימין בלבד קאמר אלא כללא הוא לכולהו.

והקהל מאחרין וכו' ירושלמי (פ"א ה"ד עיי"ש): ר' בא בריה דר' חייא בר בא בשם ר' יוחנן מפני התקיעות. ר' יצחק בריה דר' חייא אמר מפני הבימה, ויעשו אותה מאתמול שלא לדחוק את העזרה, אמר ר' מתניה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ (דברים טז, כא).

אמר רב וכו' ונראין דברים שלא חלקו אלא לכתחלה אבל בדיעבד דכ"ע אפי' ביחיד יצא דהא אמרי' לקמן אמר ר"י הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד יצא אלמא מגלה נקראת בזמנה מיהת ביחי' בדיעבד ומסתמא לא פליג רב אסי אר"י והכי משמע מפשטיה דלישנא דרב ורב אסי לכתחלה הוא דפליגי ואע"ג דתניא דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כלם מבטלין מעבודתם ובאין לשמוע מ"מ דהיינו כדי לקרותה בציבור אפ"ה לא ק' לרב דמודה רב שמצוה מן המובחר לקראתה בציבור דרוב עם כל מאי דאיפשר משום פרסומי ניסא ומשום ברוב עם הדרת מלך אלא שהוא אומר דבזמנה מיהת אינו חייב לטרוח ולקבץ עשרה מן השוק ורב אשי סבר שחייב הוא לחזור אחר י' אפי' בזמנה וכן נראה בירושלמי בכולהו אמוראי דהתם אזלי בשיטתיה דרב ושמואל דהלכה כותיה כדפסק הרי"ף ז"ל מיהו לאו מטעמא דידיה דהא פרישנא דהא דר' לא פליג אדרב אשי ואע"ג דחש לה רב אשי לפנים משורת הדין הוא דעבד:

ומגלה שלא בזמנה דקאמר פרשי ז"ל דהיינו י"א וי"ב וי"ג דבני כפרים ותי' דהא בטלה ליה הקדמת כפרים דהא קי"ל כרבנן דאמרי אין קורין אותה אלא בזמנה והיכי שקלו וטרו רב ורב אסי אליבא דר"ע ויל דעיקר פלוגתא דידהו היינו משום מגלה בזמנה ובהא הוא דפליגי ואידך נקטי ליה אגב גררא ואחרי' פי' דהאי שלא בזמנה היינו כשחל י"ד או ט"ו בשבת שהכרכים או העיירות מקדימין ליה או לע"ש ונכון:

ולענין המפרש בים והיוצא בשיירא אי' מרבנן ז"ל מ"ד שדינו ככפרים דמקדים לקרות ביה בי' ומסייע מן התוס' דתניא המפרש בים והיוצא בשיירא קורא בי"ג וי"ג לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וה"ה לי"א או לי"ב דמ"ש וזה דעת בעל המאור זקנו של מורי רבינו נר"ו:

ואיכא מ"ד כיון דבטלה להקדמת כפרים ליכא מאן דקרי בי"א ולא בי"ב אלא בי"ג קורא אם הוא בן עיר דהא כשחל י"ד להיות בשבת קורין בע"ש אליבא דת"ק ולא דחינן י"ד לה' שהוא י"ב אלא כשיש שם כפרים והיינו דנקט בתוס' י"ג דוקא ויש נוסחא דגרסי' בה בי"ד וכן הוא בבעל העטור ומפרשי לה בבן כרך שבא לפרוש שקורא ביד כבן עיר שי"ד הוא זמן הרוב אבל בזמן אחר לא קרי כלל לא בן עיר ולא בן כרך והדעת מכרעת כלשון הראשון דהא לא בטלו הקדמת כפרים אלא מטעמא דמסתכלין בה וביחוד זה דליכא למיחש להא מוקימנא אדיניה דכיון שרוצה לפרוש בים או ליבשה אין לך בן כפר גדול מזה:

גרסינן בד"ה מי שהיה עובר אחורי ב"ה וכו' דמצוות אין צריכות כוונה ואע"ג דקאי חוץ לב"ה דלא עביד צרוף בהדי צבור שאין צרוף אלא בעומדין כלן ברשות א' כדאיתא פרק כל גגות הא קי"ל הכא דלא בעינן י' בדיעבד ומתני' בדיעבד הוא ואפי' לסברא דהרי"ף ז"ל דמפרש דברי רב אסי דאפי' בדיעבד בעי' י' אפ"ה א"ל דלגבי מגלה דכיון דליכא שנוי קריאה וברכות בין יחיד לצבור ואין אנו צריכין צרוף גמור משום דבר שבקדושה אלא שאנו רוצים י' משום פרסומי ניסא אע"ג דקאי בחוץ לב"ה וכה"ג לא חשיב צרוף בעלמא הכא סגי כיון ששמע מגו י' דאית להו פרסומי ניסא כנ"ל ותו לא מידי:

מתני' אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה י' בטלנים פחות מכאן הרי זה כפר לישנא מוכרח דלענין עיר גדולה גופא ממש קאמר שאין בה י' בטלנים דינה ככפר להקדים ליה ואע"ג דטעמא דהקדמת כפרים מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם עיקר טעמא לפי שיהיו פנויים בי"ד לשמחתם שלא יטרחו לחזור אחר ציבור שהיא מצוה משום ברוב עם הדרת מלך וכיון דבן עיר שאין בה י' בטלנין אין צבור מתאספים כלם בב"ה אלא בי"ה לבד מפני קריאת התורה ולפיכך אלו לא היו מקדימין ליה או לא יקראוה בציבור אז יטרחו כל היום בזה וימנעו משמחת פורים ומ"מ ברוב עם מצוה מן המובחר כדמוכח ממשפחות כהונה ולויה שהם רבים ואעפ"כ מבטלים עבודתן לקרותה עם כל הציבור ברוב עם דאיכא פרסומי ניסא שהוא עיקר מצוה זו ולפי' היה בכלל תקנת כפרים שתקנו אב"ה שאף עיר או כרך שאין בו י' בטלנין ואין מתאספים כלם אלא ליה שיקדימו לקרות המגלה ביה ככפרים עצמן מי' טעמא דבני כפרים לא חלו בהא דלדידהו כיון די"ה מכנפי הרי הם נכנסים בב' ובה' ומקדימין לקרות עמהם לא נאמרו בטלנין אלא לדין בני העיר עצמן והיינו דהדר דקתני ר' יהודה בדין הכפרים אימתי מקום שנכנסין בו בהא תליא מילתא דידהו ולא בי' בטלנין וכבר פרישנא לעיל דעיירות וכפרים וכרכים חד דינא אית להו בגופייהו דאי איכא י' בטלנין בכפר אף הם אין מקדימין ואי ליכא י' בטלנין בכרך אף הם מקדימים ומאי דנקיט תנא שהכפרים מקדימין אורחא דמלתא קתני אבל עקר התקנה כך היתה שכל שא"א לקרות מגלה בזמנה בציבור ואיפשר לו קודם לכן עד י"א שיוכל להקדים וכבר ראינו מי שפי' דמתני' דקתני הרי זה כפר וכדקאמר ריב"ל לעיל נידון ככפר היינו לענין שאין הכפרים מקדימין שם לי"ה אבל עיר וכרך עצמו לעולם אינם מקדימים וזה טעות גמורה:

באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין פי' באלו היינו כפרי' דמקדימין א"נ עיירות או כפרי' שחל זמנם שלהם בשבת שמקדימין לקרא כדתנן במתני' ובתוספתא שונה ג"כ תרומת שקלים ופי' שאם חל א' באדר בשבת שמשמיעין על השקלים קודם לכן כדי שלא יתמעט זמן של חצות כדסברו למימר קמן במכלתין לענין הקדמת פרשת שקלים:

עוד אמר שם אבל סעודת פורים וסעודת ר"ח מאחרין ולא מקדימין ופירשו בירושלמי שאם חל פורים בשבת מאחרין הסעודה עד אחר השבת כדי שתהא שמחת פורי' ניכרת ולא תתערבב בסעודת שבת ודרשי' לה מדכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים ואין הירוש' הזה ברור דהא כי כתיב ולא יעבור אפי' אשמחה נמי הוא דנזכרים ונעשים כתוב שם ואפי' לא' בשבת יום הוא בדידיה נמי איכא ולא יעבור לבני י"ד למ"מ וה"ה לשמחה דהא איתקש ולא הוצרכו לומר סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא משום דכתיב ימי משתה ושמחה אלא משום ליל י"ד לבני עיירות נמי דאלו משום ליל יציאת י"ד הא מט"ו הוא ומולא יעבור נפקא וכן פרש"י ז"ל וי"מ דכי כתיב בתוספתא סעודת פורים מאחרין לפי גמרא דילן לא שמאחרין אותה עד זמנה וכענין שאמרו בגמרא שמחה לא נוהגת אלא בזמנה וכלפי שאמר מקדימין ליה אמר בזה מאחרין וזה מן הלשונות שבתלמוד שעניינם מתחלף ובסעודת ר"ח פי' שהיא סעודה שהיו עושין אותן כשהיו עולין לקדש את החדש ולעבור השני' כדאיתא בסנהדרין דאלו בר"ח לא אשכחן סעודה אחריתי דהא קיל דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל:

מגלה בזמנה קורין אותה אף לכתחלה ביחיד הואיל וזמנה היא והכל קורין אותה די בזה הפרסום שלא בזמנה כגון בני כפרים המקדימין ליום הכניסה ובזמן הזה כגון המפרש והיוצא בשיירא אין קורין אותה לכתחלה אלא בעשרה ובדיעבד אף ביחיד יצא והראיה שהרי במסכתא זו מנו דברים הנעשים בעשרה ולא נמנית מגלה עמהם:

ויש פוסקים שאף בזמנה לכתחלה בעשרה אלא שדעת ראשון נראה עיקר ואף גדולי הפוסקים הביאו בה ראיה ממה שאמרו במגלה הכתובה בין הכתובים לא אמרו אלא בצבור הא ביחיד יצא אלמא שיחיד קורא ואע"פ שאף שם אמרו יצא לשון דיעבד משום כתובה בין הכתובים נקט לה בהאי לישנא כלומר כשהיחיד בא לקרות שרשאי לקרות לכתחילה ביחיד אם קראה בכתובה בין הכתובים יצא ועוד ראיה אצלם ממה שאמרו המשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה אלמא קורא לכתחלה כשופר ולולב שאין צריכין עשרה וקצת גאונים מצריכים עשרה אפי' דיעבד ואל תחוש לדבריהם וכן יש מפרשים במחלוקת רב ורב אסי שבדיעבד הם חולקין ולרב אסי לא יצא ומתוך כך פסקו גדולי הפוסקים כרב דדיעבד מיהא יצא ואין הדברים כלום אלא שהעיקר כמי שפרשנו וגדולי המפרשים כתבו שכל שאין צבור בעיר לכתחלה יפה הוא לאסוף עשרה אבל כל שיש צבור בעיר קורין אותה לכתחלה ביחיד וסומכים על פרסום קריאת הצבור:

כל שהיא צריכה לעשרה י"א הואיל וחיוב הנשים שוה בה לאנשים מצטרפות הן לעשרה ואע"פ שלענין זמון אמרו נשים מזמנות לעצמן ואין מצטרפות עם האנשים זו אינה אלא מטעם פריצות הואיל וסעודה מקום המוכן לכל פריצות אבל למגלה מצטרפות ולא יראה כן:

מנהג פשוט מדברי הגאונים כשקורין את המגלה להיותם פושטים אותה כאגרת לפרסם את הנס ולא לכרכה כספר תורה:

המשנה השנית איזו היא עיר גדולה וכו' והכוונה לבאר בה ענין החלק השני ולבאר איזה שבעיירות נקראת כפר לענין זה ואמר איזו היא עיר גדולה כלומר שתקרא בי"ד ולא תקדים ליום הכניסה כל שיש בה עשרה בטלנין פירושו של בית הכנסת שבטלים ממלאכתן להיות מצויין בבית הכנסת בשעת תפלה מפני שבעלי מלאכה נמשכין אחר מלאכתן ואין מקדימין לבא ובאין לידי מה שנאמר במסכת ברכות כיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס ומפני זה תקנו עשרה בטלנין ולקצת אחרונים ראיתי בפירושי הלכות שנזונים היו מן הצבור וכן כתבוה גדולי הרבנים פחות מכן הרי זה כפר ומקדימין ליום הכניסה זהו ביאור המשנה וכבר כתבנו דינין אלו למעלה:

המשנה השלישית באלו אמרו וכו' כוונת המשנה לבאר בה ענין החלק הג' בדברים שהגיע זמן חיובן בשבת ואי אפשר לעשותם בשבת איזו מקדימין ואיזו מאחרין ואמר באלו אמרו מקדימין ר"ל מקרא מגלה ואע"פ שאמרו באלו שהוא הוראה על דברים רבים הוא מוסב על זמני הקריאה שהם י"ד וט"ו שאם בא אחד מהם בשבת מקדימין אותה ולא מאחרין שהרי כתיב ולא יעבור אבל זמן עצי הכהנים והעם והוא מה שביארנו במס' תענית כ"ח א' שהוקבעו זמנים ידועים על משפחות ידועות מתורת נדבת קדומיהם להביא עצים למערכה ועם כל משפחה מהם היו הולכים כהנים לוים וישראלים והוא שהיו קורין להם זמן עצי הכהנים והעם והיו תשעה זמנים לשמונה משפחות ומשפחה אחת שבהם היתה מביאה שתי פעמים שכך היתה הנדבה הקדומה מתחלה וכל אותן המשפחות קבעו יו"ט לעצמן כל אחת ביום שלה והיו מביאין בו קרבן והיו קורין לו קרבן עצים והוא שאמר בעזרא והגורלות הפלנו על קרבן העצים ואמר בזה שאם חל יומן בשבת שמאחרין עד למחר ותשעה באב וכו' ר"ל שאם חל להיות בשבת מאחרין אותו עד למחר והוא הדין לשאר תעניות שבד' הצומות אלא שבכלם אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מט' באב הואיל והוכפלו בו צרות כמו שהתבאר בתלמוד ראש השנה י"ח ב' ומתוך כך לא חשש להזכיר אלא ט' באב וחגיגה והוא שהיו מביאין ביום טוב שלמי חגיגה עם עולת ראיה והיו אותם שלמי חגיגה נאכלין לבעלים כדין שלמים והיו מרבין שמחתן בהם וכשהיה יום טוב ראשון בשבת אמר בזה שהיה מתאחרת עד למחר שאינה דוחה שבת שהרי יש לה תשלומין כל שבעה כמו שהתבאר בתלמוד חגיגה והקהל הוא שנא' בתורה מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות תקרא את התורה הזאת באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיה זמן קבוע לזה במוצאי יום טוב הראשון של חג שהוא ראשון לחולו של מועד והיה המלך קורא במשנה תורה וכל העם באים לשמוע ואם חל אותו היום בשבת היו דוחין אותו עד למחר שהרי אי אפשר להביא הטף ובתלמוד המערב באים עליה מטעם בימה של עץ שהיו עושין למלך בתוך העזרה כמו שהתבאר בתלמוד בסוטה מ"א ב' ואי אפשר לבנותה בשבת ואם יעשוה מערב יום טוב היתה העזרה דחוקה להם שהרי עם כל רוחב שלה לא היתה מחזיקתן אלא בנס ומגדולי המחברים כתבו כטעם הנזכר בתלמוד המערב במקום אחר מפני שהיו שם חצוצרות להקהל את העם ותחנות שהי' המלך מתפלל ואין חצוצרות ותחנות דוחות את השבת וטעם כל אלו פירשו בגמ' ט' באב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן ושאר הדברים מפני שעדיין לא הגיע זמן חובתם ואין יציאת חובה בזמן שלא חלה חובה עדיין ואין לומר כן בט' באב שהרי אף בשמונה באב קלקלו בהיכל אלא שלא התחילו בשריפתו עד התשיעי כמו שהתבאר במסכת תענית:

ואע"פ שאמרו מקדימין מותרין בהספד ובתענית וי"מ שלא נאמר כן אלא בהקדמת בני כפרים שלא אמרו בהקדמתם אלא להנאתן ומ"מ כחול גמור הוא לענין הספד אבל כשבני עיירות מקדימין מפני יומן שבא בשבת אסורין בהספד וי"מ אותה אף בהקדמת עיירות וכרכין הואיל ושמחה אינה אלא בזמנה:

ובמתנות לאביונים פירושו שלא ליתנם אימתי במקום שנכנסין וכו' כלומר אימתי התירו לבני כפרים להקדים במקום שנכנסין ר"ל בכפר שנכנסין ר"ל שמתכנסין הן לבתי כנסיות בשני ובחמישי ובשאר הימים משכימין למלאכתן אבל מקום שאין נכנסין כגון שאין שם י' אין קורין אותה אלא בזמנה כך צריך לפרש לפי מה שפירשנו בהקדמת הכפרים ליום הכניסה ושאר המפרשים פירשו לפי שטתם מקום שנכנסין לעיירות כגון שסמוכין לעיר שיש בה ב"ד קבוע או שיש שם קהל ובאין לשמוע קריאת התורה:

בפרש"י בד"ה וכן הקהל כו' במוצאי י"ט ראשון של חג כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה במתני' בפרק ואלו נאמרין וק"ל:

תוס' בד"ה עולת ראיה כו' על עולה שאינה של י"ט דודאי אינה כו' אבל איסורא מיהא איכא משום דכתיב לכם עכ"ל כצ"ל מדברי התוס' דפ"ק דביצה דמלכם ילפינן איסורא לנדרים ונדבות אבל מלה' אדרבה ילפינן היתרא לעולת ראיה לב"ה ודבריהם צריכים ביאור דמ"ש זה אינו כו' דלא נחלקו ב"ה על עולה שאינה של י"ט דודאי אינה קריבה כו' היינו דאיסורא הוא אבל מלקא ודאי לא לקי דאם לא כן אמאי קאמר הא מני ב"ש היא הא כב"ה נמי אתיא וכמ"ש התוס' שם וליכא לאקשויי דא"כ הדרא תירוצן לדוכתא דלהכי נקט עולת נדבה לאשמועינן דאפ"ה לא לקי לב"ה דמ"מ למשרי לגמרי לב"ה בעולת ראיה הויא רבותא טפי אבל עיקר דבריהם תמוהים דמאי רבותא דשרו ב"ה שייכא הכא כיון דלא קתני בהך ברייתא שריותא דב"ה כלל אלא השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ותלמודא קמסיק ליה התם דאתיא כב"ש דלית להו מתוך כו' וצ"ע:

בגמרא אמר רב מגילה בזמנה כו' שלא בזמנה בעשרה ופרש"י שלא בזמנה כגון כפרים כו' עכ"ל. וע"כ דלאו דוקא כפרים קאמר דהא אמרינן בסמוך דהוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי ואס"ד דאכפרים דוקא קאמר מאי מקשה בסמוך מפורים שחל להיות בשבת אע"כ דרב בכל ענין קאמר אלא דרש"י עיקר מילתא נקיט דנראה בשביל כך מצרכינן עשרה משום דלדידהו ליכא פרסומי ניסא כ"כ וכיון דמתחלת התקנה כך היה אף שנתבטל אח"כ לענין בני כפרים אפ"ה לענין פורים שחל להיות בשבת אכתי במילתא קמייתא קאי וק"ל:

בתוס' בד"ה הוה עובדא כו' מ"מ הלכתא כוותיה דרב דהא רבי יוחנן כו' עד סוף הדיבור. לכאורה כל זה לא שייך לפי שיטת רש"י שפירש דרב אסי גופא לא קאמר בעשרה אלא לכתחלה אבל בדיעבד יצא ולפ"ז אפשר דרבי יוחנן לא פליג עליה דהתם לענין דיעבד איירי ועיין בל' הרא"ש והב"י בסי' תר"ץ האריך בזה:

בגמרא הא קמ"ל דע"ש זמנם היא ונראה דהא דלא קאמר סתמא פורים שחל להיות בשבת קורין בע"ש כדאיתא לעיל היינו דאגב אורחא אתא לאשמעי' דאע"ג דאמרינן לעיל דשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה היינו דוקא לבני כפרים משא"כ בפורים שחל להיות בשבת שהעיירות קורין בע"ש הוו זמנם לכל דבר אפילו לשמחה דטפי עדיף לעשותה בע"ש מבשבת כדפרישית בסמוך בשם הירושלמי:

שם במשנה איזהו עיר גדולה כו' אבל זמן עצי כהנים וט' באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. ולכאורה יש לתמוה דמאי מאחרין ולא מקדימין שייך בחגיגה דהא מקרא מלא הוא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים אלא דמאותו ילפינן דעיקר זמן חגיגה אינו אלא יום א' והשאר לתשלומין וא"כ אמאי קרי ליה הכא מאחרין ולא דמי כלל לכל הנך דמייתי הכא דבמה שמאחרין היינו שלא בזמן הקבוע ואין לומר דאחג השבועות לחוד קאי דיום תשלומין הוא אחר הרגל דלפ"ז לא מתוקמי שפיר אוקימתא דרב אשי בסמוך דקאמר חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין אפילו עצרת א"כ משמע דחגיגה דרישא לאו בעצרת מיירי ותו קשה מ"ש חגיגה דנקיט טפי מעולת ראייה דהא בעיקר הזמן והתשלומין דין אחד לשניהם לכך נראה לענ"ד דעיקר רבותא דמתניתין דחגיגה היינו דלא מקדימין לשחוט מעי"ט ומש"ה לא נקיט עולת ראייה דמלתא דפשיטא הוא דמה"ת יעשה בעי"ט כיון שעיקר החיוב אינה אלא על הראיה שהוא ברגל משא"כ בשלמי חגיגה שעיקרן לאכילה קאי וא"כ סד"א דכיון שעיקר מצותה היינו בראשון לא מבעיא למ"ד דכולן תשלומין דראשון הוא אלא אפילו למ"ד תשלומין זה לזה נינהו אפ"ה מודה שעיקר החיוב הוא בראשון וא"כ כשחל הראשון בשבת אם ישהה עד למחר לא מקיים כלל מצות שלמי חגיגה בראשון ומש"ה סד"א שיכול לשחוט מעי"ט כדי שיהיה לו שלמי חגיגה למחר קמ"ל דלא וכמ"ש נראה להדיא מל' רש"י בגמ' בד"ה כל זמן חגיגה כו' רשאי להשהותן עכ"ל משמע דעיקר רבותא היינו לענין זה שמותר להשהותו ולא במאי דקתני ולא מאחרין דמלתא דפשיטא היא כדפרישית אלא דל' רשאי שכתב רש"י ז"ל אינו מדוקדק דהא לכתחלה ודאי שאסור להשהותו דזריזין מקדימין למצות אם לא שכוונתו ג"כ למאי שכתבתי שאם חל יום ראשון בשבת ס"ד שישחטנו בע"ש מטעמא דפרישית כיון דעיקר מצותו בראשון קמ"ל דאפ"ה רשאי להשהותו ומש"ה לא ישחוט מעי"ט:

אלא דבאמת קשיא לי למה לא ישחטנו מעי"ט כדי לאכול שלמי חגיגה למחר דמאי איסור יש בזה ואע"ג דבפסחים פרק ואלו דברים דף ע' ע"ב אמר עולא א"ר אליעזר שלמים ששחטן מעי"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה מ"מ הא מסיק התם להדיא שהטעם משום דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וא"כ משמע לכאורה דאיירי בשאר שלמים שאינן לשם חגיגה משא"כ כשהקדישו לשם שלמי חגיגה דלא שייך ה"ט יוצא בהם בי"ט אלא שהתוס' הרגישו שם בזה וכתבו דנראה לר"י אפילו הקדישה מתחלה לשם חגיגה נמי אינו יוצא וכתבו שם הטעם דכיון שצריך להקדישן סברא הוא שישחוט נמי בשעה הראוי לחגיגה אלא דאכתי מצינן למימר דהאי סברא לא מהני אלא בשאר י"ט שחל בחול משא"כ כשחל בשבת דא"א בענין אחר איכא למימר דיוצא בהם וכמו שנראה לי להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' חגיגה דחגיגת י"ד בע"פ אינו יוצא בו משום שלמי שמחה כיון שאינו אלא לרשות א"כ משמע להדיא דחגיגת ט"ו שהיא חובה שפיר יוצא בהם כששחטן מעי"ט וכדמשמע מפשטא דעולא א"ר אליעזר כדפרישית ואף שהתוס' שם הביאו ראיה לדבר מדאמר התם לעיל מיניה שבעה שמונה הוי אלא מכאן לחגיגה כו' אלמא שאינו רשאי לשחוט מעי"ט לע"ד אין ראיה זו מוכרחת דהך מלתא דשחיטה מעי"ט מילתא דלא פסיקא הוא דהא זימנין שלא בא לירושלים אלא סמוך לרגל תדע מדכתבו שם בל' ונראה לר"י אלמא שאין ראיה זו מוכרחת. ועוד דנהי דאפשר דסברא הוא שישחוט בשעה הראויה לחגיגה אפשר היינו לענין דלכתחלה אינו רשאי לשוחטו מעי"ט וא"כ שפיר קאמר בגמרא דלעולם לא משכחת שמונה לכתחלה משא"כ כשעבר ושחטן מעי"ט שפיר מצינן למימר דיוצא בהן למחר כן נ"ל ברור בל' הרמב"ם ז"ל. נקטינא מיהא דאף לשיטת התוספות רבותא גדולה אשמעינן הכא במתניתין בחגיגה דאין מקדימין ודו"ק היטב:

גמ' הוה עובדא וחש ליה רב עי' ר"ה דף כז ע"ב תוס' ד"ה ושמע: