מסכת מגילה דף כ״ח עמוד ב׳

ואין ניאותין ואין מתקשטין לתוכו ואין מטיילין שם:

הספד של רבים של תלמיד חכם שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול:

מאן דכר שמייהו היכא שמעינן לתנא קמא לעשות בהן דבר שמונעים מלעלות עשבים:

אימתי מכבדין ומרביצין אותן ביישובן לאחר שמכבדין מזלפין את המים להרביץ את האבק:

על תנאי על מנת שישתמשו בהן:

מלינין בו משמע דחובה היא להלין בה את המת:

לסוף שילינו בו מתי מצוה שימותו בעיר מתים שאין להן קוברין:

מאי בי רבנן למה קורין בתי מדרשות בי רבנן לפי שביתם הוא לכל דבר:

בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין רוצה לומר כל זמן שהן בטלין דהא חזינן בברייתא דלעיל וגם שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא והכא מיירי כשחרב דאז מהני התנאי ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת וא"ת כיון דמהני תנאי לאותן שבבבל א"כ קשה מההיא דלעיל (מגילה דף כו:) דרבינא דהוה ליה בי כנישתא בארעיה ואמר ליה רב אשי זיל זבנה משבעה טובי העיר ואמאי איצטריך לעשות כן אחר שנחרב וי"ל משום דזרעה דזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש ומשום הכי אסור אפי' בחורבנה:

ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש פירוש בבנינה שהרי בחורבנה שרי בכל הני ואצטריך לאשמועינן משום דסלקא דעתך אמינא דדווקא אכילה ושתיה דהוי קלות ראש ביותר הוא דאסור אבל חשבונות דלא הוי קלות ראש כל כך סלקא דעתך אמינא דשריא קמ"ל דלא:

שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים ולא קשיא מהא דאמר בנדה (דף סו.) ובפרק יוצא דופן (נדה ד' מג.) שאפילו כעין חרדל טמא דשמא התם לא מיירי להצריכה שבעה נקיים אלא להיות נדה דאורייתא וקשיא היאך מצינו טפה כחרדל הגורמת שבעה נקיים בדאורייתא דודאי לא תקנו חכמים דבר דלית דכוותה דאורייתא ויש לומר דאשכחנא בה שפיר בז' לספירתה שסותרת הכל:

ת"ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין ניאותין ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן מפני החמה ומפני הגשמים ואם צריכי לעייוני בשמעתא דשמעתא צריכא צילותא אע"ג דמיחזי דמפני החמה או מפני הגשמים קא עיילי שרי.

וקורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים כגון הספידא דקאי בי רב חסדא או רב ששת וכיוצא בהן.

רפרם ספדא לכלתיה בכנישתא כו' ור' זירא ספדיה לההוא מרבנן בכנישתא כו':

ומכבדין ומרביצין אותן א"ר יהודה אימתי בישובן אבל בחרבנן מניחין אותן ועולין בהן עשבים מפני עגמת נפש שנראין כשדה זרע.

א"ר אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשוין כל שעה שירצה יחזיר לקדמותיה ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש. ומה נינהו חשבונות דאמר רב ששת בתי כנסיות שמחשבין בהן חשבונות של רבים לסוף מלינין בהן מת מצוה.

ואין ניאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהן מותרין בהן מאי בי רבנן. ביתא דרבנן. מאן דאיצטריך למיעל בי כנישתא אי צורבא מרבנן הוא לימא שמעתא.

אי תנא הוא לימא הלכתא אי קרא הוא לימא פסוקא. ואי לא לימא ליה לינוקא מאי פסוקיך. ומשתמש בתנא חלף. פירוש המשתמש במאן דמתני שמעתא ראוי להריגה.

כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו:

בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין פירוש, ולאו למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא ההוא תילא דבי כנישתא דהוה בארעיה דרבינא (דלעיל מגילה כו, ב) בבבל הוה ואפילו הכי איצטריך לזבוני משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ובישובן נמי לא הוו שרו בהנאה דהא רבינא ורב אחא אסרי בסמוך למיעל בה משום מיטרא, ורפרם ור' זירא בבבל הוו ואי לאו דהספד של רבים הוה לא הוו ספדי בהו, אלא תנאם שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכיבם שם מותר, וכן הוא לעשות בה כל צרכי הרבים לפי שעה חוץ מחשבונות שהוא חול גמור, וכדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, א עי"ש) משום דאיכא עניים דאכלי ושתו בבי כנישתא, וכל שכן אם הוצרכו לכך משום צורך בית הכנסת עצמה כההיא דמר בר רב אשי דעייל לפורייה התם ולא אפקיה עד דאתקין שופכי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב). וכן חכמים ותלמידיהם מותרין ליהנות בהן בכל מקום, והוא שהוצרך להם כגון שהיה המקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול בבית הכנסת, אבל שלא במקום הדחק ושאי איפשר וקא מיכוין אסור, דהא רבינא ורב אחא תלמידי חכמים נינהו ואפילו הכי אסרי למיעל בה משום מיטרא ואמרי הא דעיילינן משום דשמעתא בעיא צילותא. ומסתברא דהני מילי בבתי כנסיות ואפילו בשל בבל משום דעיקרן לתפלה הן עשויין, אבל בתי מדרשות אע"פ שחמורין מבתי כנסיות (לעיל מגילה כז, א) אפילו הכי לחכמים ותלמידיהם כיון שהן עומדין שם תדיר הרי הן להן כבית דירה ואוכלין בהן וישנין בהן בכל מקום דהני גנו והני גרסי (ברכות כה, א) ולא הפרישו בין חברים הבאין מחוץ לעיר ואין להם בית דירה בעיר לחברים שיש להם בית דירה בעיר דביתא דרבנן היא לגמרי בכל מקום, אבל איניש דעלמא כל שכן דאסור. ובירושלמי (פ"ג ה"ג) בתי כנסיות ובתי מדרשות תנו כהדדי. וגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) ר' אמי מפקד לספריא אין אתא לגביכון איניש מלוכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמניה, ופירוש מלוכלך משוח כלומר שיש בו קצת תורה, וכמוהו מה שאמרו בהגדה (ויקרא רבה סוף פרשה כב) גבי יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ, כג) אין בו כדי לכלוך פה, כלומר לטבול בו קצת הפה. ובית הכנסת דיחיד, אע"ג דאמרינן לעיל (מגילה כז, ב) גבי אין מוכרין מרבים ליחיד מאי טעמא מעיקרא קדושה והשתא ליכא קדושה, לאו למימרא שלא תהא בה קדושה כלל אלא שאינה כדמעיקרא לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה (לעיל מגילה כג, ב). וגרסינן בירושלמי (שם) גבי מתניתין דאמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב וכו' הדא דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אפילו בנויה אסורה, אלמא קדושה יש בה. ומיהו אם התנה עליה או שעשאה או ייחדה על דעת שיהא מותר בה בכל דברי חול הכל לפי תנאו וכונתו.

כגון הספידא דקאי ביה רב ששת גרסינן וכן היא במקצת הספרים. פירוש: דכיון דקאי ביה רב ששת משום יקרא דידיה [וד]מיתא אתו כולי עלמא והוי הספד של רבים. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

רבי שמעון בן לקיש ספיד לההוא מרבנן דהוה תני הלכתא בעשרין וארבע שורתא. פירש רש"י ז"ל דהוה תני לתלמידים הרבה בעשרים וארבע שורות. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קאמר בסמוך תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, דדילמא ריש לקיש משום הכי ספדיה משום דעדיף טובא מההוא דבימי רב נחמן דלא הוה תני לתלמידים הרבה כל כך. ולדידי נמי קשיא דהוה ליה למימר דהוה מתני בעשרין וארבעה שורתא, והם ז"ל פירשו דספדיה בעשרין וארבע שורתא כלומר הספד גדול ברוב עם.

ואין נאותין בהם כלומר כאדם המתיישב בה כעומד בביתו אלא שעומד בה באימה וכמי שבא להתפלל ואין מטיילין בה ר"ל לילך בה מפנה לפנה דרך טיול ואין נכנסין בה בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים אבל קורין בהם ושונין בהם ומספידין בהם הספד של רבים ולא סוף דבר הספד תלמיד חכם אלא כל הספד שיושב בתוכו ת"ח שכל בני העיר מכבדין אותו ובאין לכל הספד שהוא בתוכו ומכבדין אותן ומרבצין אותם בד"א בישובן אבל בחורבנן מניחין אותם לעלות בהם עשבים מפני עגמת נפש:

בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות כלומר שמתנין בהם ליכנס לקצת הנאה אם מפני חמה אם מפני גשמים ומ"מ דברים שיש בהם קלות ראש כגון חשבונות שבין אדם לחבירו אין עושין בהן וחשבונות של צבור יש מתירין שכל שהוא צורך צבור אין בו קלות ראש אע"פ שאין נאותין בבית הכנסת חכמים ותלמידיהם אם היה המקום דחוק להם מותרין בכך שבית הכנסת ובית המדרש ביתן של תלמידי חכמים הוא מי שצריך לקרוא לחבירו והוא בבית הכנסת וצריך לו ליכנס בה כדי לקראו אם תלמיד חכם הוא יכנס וישב ויאמר שמועה אחת ואם בעל שמועות הוא יאמר הלכה אחת ואם הוא בעל פסוק יאמר פסוק אחד ואם אינו בקי בכל זה יאמר לתינוק של בית הכנסת פסוק לי פסוקך ואח"כ יקראהו או ישב וישהא מעט ויקראהו ויצא שלא יכנס לבטלה לבית הכנסת אסור להשתמש בתלמיד חכם ואפילו במי שאינו שונה אלא הלכות ומכל וכל צריך להזהר שלא ישתמש כלל במי ששנה לאחרים שהוא תכלית השלימות:

בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים וכבר ביארנו ענין זה במס' ברכות:

תוס' בד"ה ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש פי' בבנינה כו' עכ"ל אבל הרא"ש כתב דאיירי בחורבנה משום דחשבון רבים הוי קלות ראש ביותר כמו זריעה ע"ש:

הֵיכִי דָּמִי הֶסְפֵּידָא דְרַבִּים? מַחְוִי רַב חִסְדָּא כְּגוֹן הֶסְפֵּידָא דְּקָאִי בֵּי רַב שֵׁשֶׁת. מַחְוִי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן הֶסְפֵּידָא דְּקָאִי בֵּי רַב חִסְדָּא. הקשה מהראנ"ח ז"ל בפרשת חיי שרה דברי הגמרא קשים לשמוע איך החכמים ההם פותחים פיהם לשטן הפך דברי רבותינו ז"ל (ברכות יט.) שהזהירו 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן' והם היו כל אחד תולה קללתו בחבירו לומר כגון הספידא וכו', ובמועד קטן (מועד קטן יח.) בעובדא דשמואל אתמר דהואי כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט וכו'? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דעל פשט דברי הגמרא ליכא קושיא דיש לפרש מחוי על הספד שהיה מכבר בבית רב ששת וכן אידך ואינו אומר על להבא ואפילו בזה שהוא מדבר על העבר נראה דלא היה מזכיר שם רב ששת בפירוש אלא היה אומר כגון אותו הספד שנעשה בשנה פלונית, ולכך דקדק תלמודא לומר 'מַחְוִי רַב חִסְדָּא' ולא אמר אמר 'רַב חִסְדָּא כִּי מַחְוִי' רוצה לומר רומז ברמז על הספד שנעשה בי רב ששת, וכן הענין באידך 'מַחְוִי רַב שֵׁשֶׁת' על הספד שנעשה כבר בי רב חסדא. מיהו פירוש רש"י ז"ל שכתב 'אם ימות' שהוא לשון להבא אינו מתישב בדבריו לומר כונתו אם ימות אדם בבי רב ששת ועשו לו הספד אז אחר כך מחוי רב חסדא בביאור המשנה על אותו הספד שעשו לאותו המת בבי רב ששת, לומר דזה נחשב הספד של רבים.

וַי חָסְרָא אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּה פירוש אפילו בארעא דישראל ששם מקור החכמה ונמצאים שם חכמים רבים ניכר חסרונו של זה.

תָּא חָזִי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לַחֲסִידֵי דְּבָבֶל עיין פירוש רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דקרו לרבי שמעון בן לקיש תקיפי ארעא דישראל שהיה תקיף בדעתו ובדיבורו, כדאיתא בסנהדרין (סנהדרין כו.) שדבר קשות כנגד רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בר יהוצדק עיין שם, וכן מצינו בירושלמי דסנהדרין פ"ב דדרש ריש לקיש, נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה וכו', ואחר שבא אליו הנשיא השיב לו דברים בחוזק, ומכל זה מוכח שהיה תקיף בדבורו ולא ישוב מפני כל.

כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, מָטָא עוּרְקְמָא דְּמַיָּא הקשה מהרש"א דמייתי הא דריש לקיש מעשה לסתור, דהא לא רצה להשתמש גם במי דתני לחוד עיין שם. ונראה לי בס"ד כי על מַתְנִי לא אצטריך להוכיח כלום שזה מפורש יוצא במאמר דאסור בְּמַתְנִי, אך ההוכחה דתלמודא מעובדא דריש לקיש הוא על תני לחוד דאינו בכלל האיסור וזה מוכח ממה שאמר לו אותו גברא שהוא תני הלכות, ואמר לו ריש לקיש 'שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא בְּמַיָּא' וקשה דאם אסור מן הדין למה יצוהו להשליכו? הוא ישליך את עצמו! ועוד, אם היכא דתני נמי אסור עדיפא איך נחה דעתו של ריש לקיש במה שאמר לו אותו גברא 'נִיחָא לִי' דאם אותו גברא ניחא ליה איך ריש לקיש יקבל לעשות דבר זה? אלא ודאי מדינא מותר במאן דתני בלבד ורק משום מדת חסידות היה חושש ריש לקיש, ולכך לא השליך עצמו עד שיראה אם ישיב לו 'נִיחָא לִי' דאז ליכא בזה חשש אפילו ממדת חסידות, ולכן כיון דאמר לו נִיחָא לִי אז נחה דעתו של ריש לקיש בזה. ולפי זה נמצינו למדין מהאי עובדא דריש לקיש במאן דתני בלחוד ליכא איסור מדינא וכאמור.

פָּסַלְתְּ לָךְ אַרְבָּעָה טוּרֵי, וְטָעַנְתְּ בַּר לָקִישׁ אַכַּתְפִּיךְ? שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא בְּמַיָּא. נראה לי בס"ד הא דכינה לסדרי משנה בשם 'הָרִים' דאיתא בסנהדרין (סנהדרין כד.) אמר עולא הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה עיין שם, נמצא היו החכמים מדמין לחכמת ריש לקיש לעקירת שתי הרים שטוחנין זה בזה ולכן אמר לו ריש לקיש אם עלי יאמרו שאני עוקר הרים שהם שנים כי מעוט רבים שנים, הנה אתה פסלת ארבעה הרים, ואם כן אתה גדול ממני! ודבר כן מצד ענוה. ועוד נראה לי מכנה את עסק התורה בשם 'הָרִים' כי ידוע שעסק התורה מתקן בחינת הרוח וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שההרים הגדולים נבראו בשביל להגין על העולם מן הרוח הקשה מאד, וכמו שנאמר על פסוק (עמוס ד, יג) 'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ'. ועוד נראה לי נקראת 'הָרִים' דחביבה על לומדיה כיום שנתנה בהר סיני. ודע מן הגמרא דהכא נראה דאין שם אביו היה לקיש אלא 'לָקִישׁ' הוא כינוי משפחה דאם לא כן איך יאמר בפיו 'שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא' שזוכר שם אביו? ובפרט כי הוא שם פלאי בודאי מן הסתם.