דף ביאור
מסכת מגילה דף כ״ז עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מגילה דף כ״ז עמוד א׳
מסכת מגילה דף כ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 26 קטעים ממוספרים, כ־645 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
וישרף את בית ה' ואת כל בית גדול בנבוזראדן כתיב:
תסתיים יש סימן:
מותר לעשות בית המדרש אלמא בית המדרש הוי בית גדול:
דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומשום הכי מותר ליקח בדמיו ספר תורה שאם לאו מה יקחו מהם כי קא מיבעיא לן למכור לכתחילה לכך:
חומשין ספר תורה שאין בו אלא חומש אחד:
אבל לא נביאים וכתובים במטפחות ספר תורה שמוריד המטפחות מקדושתן:
במטפחות של חומשין דקא מעלי להו למטפחות:
אבל במטפחות ספר תורה לא אלמא אין משנין לכיוצא בה אלא למעלה הימנה:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Megillah 27a · Sefaria
תוספות
כוותיה דרב פפי מסתברא מהכא משמע דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי דר' יוחנן מדמייתי ראיה דהלכה כרב פפי משום דרבי יהושע בן לוי קאי כוותיה אע"ג דרבי יוחנן פליג עליה:
אבל התנו ז' טובי העיר במעמד כו' קשה דכיון שהתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר למה לי להותירו ואמאי נקטיה והא אפי' בכל הדמים יכולין הן לעשות מה שירצו כדאמר לעיל אפילו למישתי ביה שיכרא ופרש"י לקנות מן הדמים שכר לשתות ויש לומר דנקט והותירו לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי דסלקא דעתך דאם קנו מן הדמים דבר קדושה והותירו דמותר לעשות מן המותר כל מה שירצו אפילו בלא תנאי קמ"ל דלא:
Tosafot on Megillah 27a · Sefaria
רבנו חננאל
כתיב ואת בית גדול שרף באש.
ריב"ל אמר בית המדרש הוא מקום שמגדלין בו תורה כדכתיב יגדיל תורה ויאדיר. ור' יוחנן אמר בית הכנסת מקום שמגדלין בו תפלה:
פיסקא אבל (מקום) אם מכרו תורה לא יקחו ספרים איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן וליקח בדמיו חדש.
ודייקינן ממתניתין דקתני אם מכרו תורה לא יקחו ספרים הא תורה דיעבד שרי.
ומיבעיא לן לכתחילה מאי ואתינן למיפשטה מהא דתניא גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחות נביאים וכתובים כו' ואסיקנא ליכא למשמע מינה.
ת"ש מניחין תורה ע"ג תורה ותורה ע"ג חומשין כו' ודחינן שאני הנחה דלא אפשר כמה דלא אפשר למכרכיה ולא ליתב דפא אחבריה אלא כשם שכורכין דפא אחבריה כך מניחין תורה ע"ג תורה. ת"ש מהא אין מוכרין ס"ת אפילו ישן ליקח בו חדש.
ודחינן התם משום פשיעה שמא ימכר הישן ולא יזדמן לו לקנות חדש כי קא מיבעיא לן דמנח ס"ת לימכר מהו למכור ישן ולקנות מיד זה החדש.
ת"ש אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ש"מ תורה בתורה שרי.
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Rabbeinu Chananel on Megillah 27a · Sefaria
רשב"א
כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי. מכאן נראה לי דפשיטא להו דכל היכא דאיכא לעלויי מעלינן. והיינו נמי דאמרינן בסמוך אימא סיפא אבל לא חומשין במטפחות ספר תורה חומשין הוא דלא הא תורה שפיר דמי ולא אמר במטפחות ספר הוא דלא במטפחות חומשין שפיר דמי, דאלמא דפשיטא להו דחומשין במטפחות חומשין לא כיון דאיכא לעלויינהו לספר תורה. והיינו נמי דכי מייתינן מדתנן (לעיל מגילה כו, א) אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ודייקינן ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי איצטריכינן לדחויי מתניתין דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחילה ולא אמרינן אימא רישא (לעיל שם) ספרים יקחו תורה תורה הוא דלוקחין הא ספרים לא, והיינו כטעמא דאמרן דכיון דאיכא לעלויי מעלינן. ומיהו קשיא לי מדתנן בסיפא (לעיל שם) ספרים לא יקחו מטפחות, דמשמע מטפחות הוא דלא הא ספרים בספרים שפיר דמי. אלא דמתניתין ליכא למשמע מינה כלום, אבל מהנך דאמרן איכא למידק. ואפשר לי לומר נמי דלא איבעיא להו אלא בספר תורה בלבד ומשום חומר קדושת ספר תורה ואי נמי בתשמישי ספר תורה כמטפחות ספר תורה ודכוותייהו להשתמש בהן בספר תורה אחר אבל לא למכרן ולקנות בהן ספרים או מטפחות אחרים כמו שכתבתי במשנתינו (לעיל מגילה כה, ב ד"ה מטפחות), והיינו דלא מייתינן הכא אלא מספר תורה ותשמישיו ולא דייקינן מהנך דמתניתין לא מרישא ולא מסיפא, וכן נמי בגלילת מטפחות דבברייתא לא דייקינן אלא מגלילת ספר תורה במטפחות ספר תורה ולא מחומשין ונביאים, והלכך בספרים וכן נמי במכירת תיבה ומטפחות ואפילו דספר תורה ולקנות אחרים דכוותייהו שפיר דמי אע"ג דלא מעלינן להו וכל שכן בבית הכנסת ובבית המדרש. וצריך עיון.
הנחה קאמרת הנחה שאני דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן הא קא יתיב דפא אחבריה. קשיא לי מאי קאמר, שאני כריכה משום דהכי מינטר טפי. ותדע לך, דהא קיימא לן מדביק אדם ספר תורה נביאים וכתובים בכרך אחד וכדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) ואפילו הכי לכולי עלמא אין מניחין נביאים וכתובים על גבי ספר תורה. ויש לי לומר דהכא מתרץ כמאן דאמר התם אין מדביקין אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן. אלא דקשיא לי דאם איתא הוה ליה למימר הניחא למאן דאמר אין מדביקין אלא למאן דאמר מדביקין מאי איכא למימר. ועוד דאם כן לדידן דקיימא לן כמאן דאמר מדביקין אם כן סלקא לן ראיה מהא דמניחין תורה על גבי תורה דלא בעינן עילויא. וצריך לי עיון. וכתוב בספר המאור, הרב ר' אפרים ז"ל כתב דהא מתניתין (דלעיל (מגילה כה, ב)-כו, א) קשיא רישא אסיפא דכוליה רישא שמעינן מינה דהיכא דלא מעלי ליה אסור וסיפא שמעינן מינה דלא בעינן עלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא אי אין מורידין דוקא, אלא מדקאמרינן לקמן בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה, עד כאן. וזה שלא כדברי הפירוש השני שפירשתי למעלה. ולפי דברי הרב ז"ל צריך ליזהר במטפחות ספר תורה ועטרותיהם שלא לגלול ושלא לעטר בהן אפילו ספר תורה אחר. ומכל מקום אלו שמתנדבין ומניחין בבית הכנסת מותר להשתמש בהן כל ספר וספר דעל דעת כולן הוקדשו ולא לספר ידוע, אבל אלו שמניחין בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר דהא בעינן עילויא. ומיהו אם עשאן להשתמש אפילו הדיוט מותר דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה (דבברכות כג, ב), ואע"ג דאזמניה אפילו לספר תורה כיון דלא אזמניה לספר תורה בלחוד שרי. ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): ר' ירמיה אזל לגולנה חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, ר' יונה עבד ליה מגדל ואתני עילויה עלאי דספרין וארעאי דמנין. ומכאן ראיה לאלו שמשימין עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר, שאני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ורבינו האי גאון ז"ל שאסר לשים בראש חתנים, התם הוא לפי שהחתנים באין לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש הדיוט בהן לכבוד עצמו, אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין בהן ואני אומר לכך התנו מתחילה. כך נראה לי. תוספתא (פ"ב ה"ח): משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו, מטפחות ספרים משנין אותם מספרים לספרים. ומכאן משמע דלא בעינן עילויא ואין מורידין דוקא. ומה שלא הביאו בגמרא דילמא לא ידעי לה. ואי נמי דילמא משבשתא היא. אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (בדיבור הקודם) דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא איכא לאוקומא להדין תוספתא במטפחות שאר ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים ולא לתורה אלא או תורה או ספר תורה וכדאיתא במתניתין (לעיל כו, א). ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה.
אבל גבו והותירו מותר קשיא לי דהא תניא (תוספתא שקלים פ"א ה"ח) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים, ומאי שנא הכא דאמרינן גבו והותירו מותר. ואולי שאני הכא דאין דעת בני העיר לתת המותר לבית הכנסת כיון שיש להם אחד, וכן בספר וכן בכולן דדי להם באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.
Rashba on Megillah 27a · Sefaria
ריטב"א
ת"ר לא ימכו' אדם ס"ת אעפ"י שאינו (ואע"ג)[ואיכא] דגרסי אעפ"י שהוא צריך לו כלומ' צרך גדול למוכרו. יותר ע"כ אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת ובתו אינו רואה סימן ברכה לעול' כלומר באותן דמים. (שיהא)[ומיהו] המכר מכר גמור הוא בדיעבד ודמיו מותרין לו לכל דבר ולא צריך עילויא כיון דשלו מכר והרי הוא בזה ככל בני העיר ומסתבר' דכיון שאין לו רשות למכרו אינו משעבדו מן הסתם בכלל נכסיו ואין ב"ח גובה ממנו ואם שעבדו בפי' משועבד כאלו מכרו התם תניא המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ובס"ת איבעיא לן וסלקא בתיקו ואין מעלין אלא דהתם דוקא במקדיש דאיפשר דכיון דלהקדש אזיל דעתו היה אף על ס"ת אבל במכר אינו בכלל מכר נכסיו מן הסתם וה"ה לשעבוד:
אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו וכו' איתיביה אביי בד"א שלא התנו אפי' לדכסוסיא ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי דקס"ד דהתנו עם הלוקח קאמר והיינו דק"ל הלוקח מה עסקו אצל דמים דהא לאו מדידיה יהיב מידי דיכיל לאתנויי עליה לאחותיה מקדושתה ומפרשי' לעולם מכרו והתנו והיינו שהתנו הפרנסים במעמד אנשי העיר אפי' אחד המוכר ותנאיהו תנאה לאפוקינהו לחולין סד"א כיון שמכרוהו הפרנסים בלא דעתם וצריכין לעלויי תו לא מחתינן להו קמ"ל דאי כשהתנו מתחלה קודם המכר פשי' וכ"ת א"כ מאי אשמעי' רבא לעיל שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולי' לעשו' מה שירצה פשי' אפי' מכרו הם לבדם שרי מתני' אם התנו עמהם וכ"ש כשהיו כלם מצויין במכר וי"ל דאה"נ דמהכא דייקי' לה ורב' היא גופה קמל"ן דהא מתני' כשמכרו והתנו היא ולא כשגבו והתנו כדסבר אביי א"נ הא ס"ד שהתנו שאני שאמר כפי' יצאו לחולין אכל מכר סתם אע"פ שמכרו כלם יכלי למשתי בהו שיכרא:
Ritva on Megillah 27a · Sefaria
מאירי
כבר ביארנו שספר תורה אסור למכרו ואפי' ליקח חדש אסור אע"פ שיש בו עלוי דמים הואיל ואין שם עלוי קדושה ובדיעבד מה שעשה עשוי הואיל ואי אפשר לעלות בה ויחיד שיש לו ס"ת וצריך ללמוד תורה ולישא אשה מוכרה אף לכתחלה ואע"פ שאף תורה בתורה אסור ללמוד שאני שהתלמוד מביא לידי מעשה ולישא אשה שנאמר לא תהו בראה ומ"מ אף לאלו יעכב את הדבר בכל מה שאפשר לו ולשאר הדברים מיהא אמרו דרך כלל אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלא שכל שביחיד אם עשה עשוי ועושה מן הדמים מה שירצה ובמסכת בכורים אמרו מוכר אדם ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה ומפני חיי נפש:
גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחו' נביאי' וכתובים שהרי עכשו מעליו בקדושת מטפחות אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין ולא חומשין במטפחות ס"ת מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובי' אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה הא נביאים וכתובים בענין זה שוים ויש שנוהגין להניח נביאים על גבי כתובים אבל לא כתובים על גבי נביאים ומצד שהם פוסקים כרבי יהודה שאמר בראשון של בתרא שאסור לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן אלמא שאף נביאים וכתובים אינם במדרגה אחת ואינה טענה שלא נאמרה שם לענין קדושה אלא שמצד שהם עניינים חלוקים אין ראוי לדבקם והראיה שהרי חכמים אמרו שם כל נביא ונביא בפני עצמו וכן שלרבי מאיר מותר לדבקם אף בתורה ואף אנו פסקנו שם כרבי מאיר ר"ל שמדבקין תורה ונביאים וכתובים כאחד ממה שהוזכר שם שבא לפני ר' כרך אחד שהכל בו והכשירו ומ"מ בספרים שלהם שהיו עשויין בגליון צריך להזהר לגללו בדרך שתהא תורה מונחת על נביאים כתובים והוא שיכתוב התורה תחלה ואחריה נביאים וכתובים ונותן עמוד בסוף וגולל מסוף הספר לתחלתו ואינו נותן עמוד בתחלתו ולא אמרו תורה לאמצעיתה נגללת ר"ל שיגלול שני העמודי' אחד מכאן ואחד מכאן עד שיגיע אל האמצע אלא במקום שבו תורה בפני עצמה:
כל מה שנא' באיסור מכירת דברים הקדושים אינו אלא בשל רבים אבל של יחיד מותר חוץ מספר תורה ואף בס"ת יחיד בדיעבד יעשה מן הדמים מה שירצה כמו שכתבנו:
כבר ביארנו במשנה שאם מכרו והותירו אף המותר בכלל קדושה וכל שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו כלום כמו שביארנו ומ"מ אם התנו טובי העיר במעמד אנשיהם בכך רשאין אנשי העיר למכרה אף בלא טובי העיר או טובי העיר בלא הם וכמו שאמרו כאן במה דברים אמורים בשלא התנו וכו' וי"מ דהאי התנו מכרו קאמר וראשון עיקר ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ופרשא דמתא הנזכר כאן פירושו פרש' המוכן להם לשלחו למושל בעת הצורך והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתנו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים ושיטת מה שביררנו בענין זה הוא שכל נדבה או הקדש שהקדישו הצבור לאיזה דבר יכולין לשנותה לכל מה שירצו ואפילו קופה של עניים ובלבד שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוא הקדש עניים צריך שלא יפסידו עניים אלא שמה שהוקדש לאיזה דבר של עניים מותר לשנותו לדבר אחר של עניים ג"כ אבל הקדש יחיד אם לא בא ליד גבאי מותר לשנותה ואם בא לידי גבאי אסור לשנותה אא"כ התנה ואם מת אותו יחיד יכולין גזברין לשנותה על דעת בני העיר אא"כ היה דבר מסוים כגון מנורה או נר או עטרה עד שלא נשתקע שם בעליו ממנה הא אם נשתקע שם בעליו מותר אף לדבר הרשות ואין צריכין להחזיר ובלבד שיהיה צורך העיר ולדבר מצוה מותר אף מיד ואמרו בתלמוד המערב שאם היה שם בעליו כתוב עליו כמי שלא נשתקע דמי דברים אלו אינן אלא בהקדש שאינו אלא כהקדש לעניים אבל אם התנדב או הקדיש לצורך עניים אין יכולין לשנותו אלא לשעה ובלבד שלא יפסידו עניים אלא שישלימו להם וכך היא שנוייה בתלמוד המערב כך היא שטה זו ויש בקצת דבריה חולקין אלא שקצרנו בה בכאן מפני שכבר הרחבנו הדרך בפסק זה בבבא בתרא פרק ראשון:
בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה ליד גבאי העיר שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין ואח"כ חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה בטל הוא אצל המקום וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני אותה העיר ורבים שאמרו יש שפרשו עד עשרה היה באותו מקום שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי נדרו לעשות בה כדעת אותו חכם ואינה חוזרת להם כלל ויש אומרים שהחכם צריך לחלקה בין שתי העיירות:
התבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פי"א ה"ג שהאומר תנו מנה או ס"ת לבית הכנסת והיו שם שנים או יותר ינתן לאותה שהוא רגיל בה ואם היה רגיל בשתיהם ינתן לשתיהן:
Meiri on Megillah 27a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה אימא סיפא ולא חומשין במטפחות של ס"ת כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Megillah 27a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אלא ללמוד תורה עי' ב"ב דף ח ע"ב תד"ה פדיון שבוים ע"ז דף יג ע"א תד"ה ללמוד תורה:
שם אשה נמי ע' ב"ב ד' יג ע"א תד"ה שנא'. ובחגיגה ד' ב ע"ב תד"ה לא תהו ובגיטין ד' מא ע"ב תד"ה לא תהו:
Gilyon HaShas on Megillah 27a · Sefaria
בן יהוידע
חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה. קשה אמאי נקטי קרא לבסוף (מלכים ב' כה, ט), והוה למימר 'בֵּית הֳ' וְכָל בֵּית גָּדוֹל וּבֵית הַמֶּלֶךְ וּבָתֵּי יְרוּשָׁלַםִ'? ונראה לי בס"ד כיון שהוא מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה לא היה יכול לשרפו כי אש התורה שהיה בו דוחה אש זרה של הדיוט! ורק אחר ששרף בית המלך וכל בתי ירושלם שלא נשאר מושב בעיר שישבו שם כדי שיבואו לבית המדרש ללמוד תורה דנמצא בטל מבית המדרש אש תורה מכאן ולהבא, אז היה יכול לשרפו בעבור החטא ולכן נקטיה לבסוף שנשרף לבסוף. ולמאן דאמר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה נמי יש לומר ששרפו לבסוף אחר שלא נשאר מושב בעיר כי גם התפילות יש בהם כח לדחות הפורענות. ונראה לי דמאן דאמר 'מָקוֹם תְּפִלָּה' בא להוסיף דסבירא ליה בית גדול קאי על מקום תפלה גם כן. וסבירא ליה שבית המקדש ובית תפלה לא שרפו אלא לבסוף מפני שבמקום תפלה גם כן קובעים שיעור שעה אחת בעסק התורה שהיא אש ולכך דוחה אש הדיוט. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כיון דקאמר הש"ס תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר 'מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה' אם כן קשה הוה ליה לתלמודא למנקט הכי חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה, שהם דברי רבי יוחנן ברישא, ואחר כך יאמר וְחַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, כי צריך למנקט מלתא דרבי יוחנן קמיה מילתא דרבי יהושע בן לוי, וכאשר הזכירם בשמותם רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי? ובזה ניחא אם הוה נקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה קודם, הוה משמע דרבי יוחנן לא מפרש 'בֵּית גָּדוֹל' אלא רק על מקום תפלה וזה אינו דהוא באמת מודה לרבי יהושע בן לוי דבית גדול קאי על בית המדרש אלא דסבירא ליה דקאי נמי על מקום תפלה גם כן ולכן נקיט דבריו לבסוף כדי שנדע שהוא בא להוסיף על דברי רבי יהושע בן לוי דסבר 'בֵּית גָּדוֹל' על בית המדרש דוקא, ואיהו אמר דקאי גם על בית תפלה. ועיין להגאון הרדב"ז ז"ל בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק שישי, שכתב פסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת דסתמא דתלמודא כיון שהתלמוד הקדימו דברי רבי יוחנן הם עיין שם. וקשיא לי על דבריו מהכא דנקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה ברישא, ומאן דאמר זה הוא רבי יהושע בן לוי דנקיט ליה לבסוף? ובזה ניחא דכאן הוכרח הש"ס להזכיר מאן דאמר שמגדלין בו תורה ברישא שהוא דברי רבי יהושע בן לוי ואחר כך יאמר דברי מאן דאמר מקום תפלה שהם דברי רבי יוחנן מטעם שכתבתי. ומה שיש להעיר ממה שאמר 'תִּסְתַּיֵּם' וגם ממה שאמר במועד קטן (מועד קטן ג.) בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בחורש בשביעית שפסק הרמב"ם כמאן דאמר אינו לוקה יעוין שם, כבר כתבנו בזה בחדושנו ונכתוב עוד בס"ד ואין כאן מקום להאריך בזה. מיהו בעיקר דברי המאמר כאן יש להעיר, דבשלמא למאן דאמר מקום שמגדלין בו תורה ניחא לשון 'גָּדוֹל' מפני ששם נעשים תלמידי חכמים ומפלפלים זה בזה ועל ידי כך יתחדש כמה הלכות ויהיה בזה גידול ורבוי דברי תורה, אך גידול תפלה בבית הכנסת מאי היא, דמאי הפרש איכא בתפלה בין בית הכנסת לבתים אחרים? ונראה לי בס"ד דבבתים פשוטים שאינם בתי כנסיות לא ימצא בהם אלא תפלות של יחידים שכל אחד מתפלל בביתו אבל בבית הכנסת ימצא תפלות של רבים ששם יתכנסו ויתפללו וזהו גידול תפלה. ועוד בבית הכנסת כיון שיש צבור מוכרח לומר חזרה והרי כאן יש גידול תפלה ממש שהתפלה כפולה בלחש ובחזרה ולא עוד אלא שהחזרה היא גדולה במעלה שהיא בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ולחש בנה"י [נצח, הוד, יסוד] ואף על גב דבאותו זמן שהוא בבית ראשון עדיין לא תקנו תפלות אלו שיש בהם חזרה קרי להו הכי על שם העתיד וכהאי גונא איתא בתלמודא במקום אחר ואומרו (ישעיה מב, כא) 'יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' כלומר מדלא כתיב הִגְדִּיל אלא יַגְדִּיל הווה ועתיד שתמיד מגדיל תורה על ידי חכמי ישראל בכל דור ודור.
Ben Yehoyada on Megillah 27a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מגילה, דף כ״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־645 מילים ב־26 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 26 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 118 מילים
נפתחת ב״כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ…״
- קטע 266 מילים
נפתחת ב״דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׂרֹף אֶת…״
- קטע 327 מילים
נפתחת ב״מַאן דְּאָמַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר…״
- קטע 533 מילים
נפתחת ב״אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים וְכוּ׳.…״
- קטע 624 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין,…״
- קטע 816 מילים
נפתחת ב״קָתָנֵי מִיהַת: גּוֹלְלִים סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין,…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה.…״
- קטע 1029 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: מַנִּיחִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי…״
- קטע 1131 מילים
נפתחת ב״הַנָּחָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הַנָּחָה, דְּלָא אֶפְשָׁר. דְּאִי…״
- קטע 1224 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה…״
- קטע 1311 מילים
נפתחת ב״הָתָם — מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא. כִּי קָאָמְרִינַן: כְּגוֹן…״
- קטע 1417 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי…״
- קטע 1525 מילים
נפתחת ב״שְׁמַע מִינַּהּ תּוֹרָה בְּתוֹרָה שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא…״
- קטע 1637 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה…״
- קטע 1714 מילים
נפתחת ב״וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא…״
- קטע 1814 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא…״
- קטע 1919 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, כִּי הִתְנוּ…״
- קטע 2030 מילים
נפתחת ב״לְעוֹלָם שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, וְהָכִי קָאָמַר: בַּמָּה דְּבָרִים…״
- קטע 2126 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדַּר…״
- קטע 2226 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּשְׁמִעַ…״
- קטע 2325 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּנֵי…״
- קטע 2430 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר…״
- קטע 2530 מילים
נפתחת ב״רַב הוּנָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב…״
- קטע 269 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ, תְּנֵינָא: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים —…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת מגילה דף כ״ז עמוד א׳ · קטע 12 — “…רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא יִמְכּוֹר…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת מגילה דף כ״ז עמוד א׳ · קטע 18 — “אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ, אֲבָל…”
לשון המקור
כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֵּית הַכְּנֶסֶת — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״. ״בֵּית ה׳״ — זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. ״בֵּית הַמֶּלֶךְ״ — אֵלּוּ פַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ. ״וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם״ — כְּמַשְׁמָעָן. ״וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״ — רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, וְחַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה.
מַאן דְּאָמַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״. וּמַאן דְּאָמַר תְּפִלָּה, דִּכְתִיב: ״סַפְּרָה נָּא הַגְּדוֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע״, וֶאֱלִישָׁע דַּעֲבַד — בְּרַחֲמֵי הוּא דַּעֲבַד.
תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֵּית הַכְּנֶסֶת מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.
אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִמְכּוֹר סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ? כֵּיוָן דְּלָא מְעַלֵּי לֵיהּ — אָסוּר, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְעַלּוֹיֵי עִילּוּיָיא אַחֲרִינָא — שַׁפִּיר דָּמֵי?
תָּא שְׁמַע: אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים הוּא דְּלָא, הָא תּוֹרָה בְּתוֹרָה — שַׁפִּיר דָּמֵי. מַתְנִיתִין דִּיעֲבַד. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, לְכַתְּחִלָּה.
תָּא שְׁמַע: גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, וְחוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל לֹא נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה.
קָתָנֵי מִיהַת: גּוֹלְלִים סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, מִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין — אִין, מִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה — לָא.
אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה. הָא תּוֹרָה בְּתוֹרָה — שַׁפִּיר דָּמֵי! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִישְׁמַע מִינַּהּ.
תָּא שְׁמַע: מַנִּיחִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי תּוֹרָה, וְתוֹרָה עַל גַּבֵּי חוּמָּשִׁין, וְחוּמָּשִׁין עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל לֹא נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חוּמָּשִׁין, וְלֹא חוּמָּשִׁין עַל גַּבֵּי תוֹרָה.
הַנָּחָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הַנָּחָה, דְּלָא אֶפְשָׁר. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מִיכְרָךְ הֵיכִי כָּרְכִינַן? וְהָא קָא יָתֵיב דַּפָּא אַחַבְרֵיהּ! אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — שְׁרֵי. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — שְׁרֵי.
תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ.
הָתָם — מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא. כִּי קָאָמְרִינַן: כְּגוֹן דִּכְתִיב וּמַנַּח לְאִיפְּרוֹקֵי, מַאי?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה.
שְׁמַע מִינַּהּ תּוֹרָה בְּתוֹרָה שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא שָׁאנֵי תַּלְמוּד, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. אִשָּׁה נָמֵי: ״לָא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״, אֲבָל תּוֹרָה בְּתוֹרָה — לָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֲפִילּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל וּמָכַר סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ בִּתּוֹ — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, אֲבָל גָּבוּ וְהוֹתִירוּ — מוּתָּר.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ, אֲבָל הִתְנוּ — אֲפִילּוּ לְדוּכְסוּסְיָא מוּתָּר.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, כִּי הִתְנוּ מַאי הָוֵי? אֶלָּא שֶׁגָּבוּ וְהוֹתִירוּ. טַעְמָא דְּהִתְנוּ, הָא לֹא הִתְנוּ — לָא!
לְעוֹלָם שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, וְהָכִי קָאָמַר: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר — אֲפִילּוּ לְדוּכְסוּסְיָא נָמֵי מוּתָּר.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָתָא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מֵרַב שֵׁשֶׁת מַאי ״דּוּכְסוּסְיָא״? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פָּרָשָׁא דְמָתָא.
אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּשְׁמִעַ לֵיהּ מִילְּתָא וְלָא יָדַע פֵּירוּשַׁאּ, לִישַׁיְּילַהּ (קַמֵּיהּ) [לְמַאן] דִּשְׁכִיחַ קַמֵּי(ה) רַבָּנַן, דְּלָא אֶפְשָׁר דְּלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ מִן גַּבְרָא רַבָּה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה — נוֹתְנִין, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין, מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָן.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה — נוֹתְנִין, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין, מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן. וְיָחִיד שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עָלָיו צְדָקָה — תִּנָּתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר.
רַב הוּנָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָה בַּר חֲנִילַאי וְכֹל בְּנֵי מָתֵיהּ, רְמוֹ עֲלַיְיהוּ צְדָקָה וִיהַבוּ. כִּי בָּעוּ לְמֵיתֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: נִותְּבַהּ לַן מָר וְנֵיזִיל וּנְפַרְנֵס בַּהּ עַנְיֵי מָאתִין.
אֲמַר לְהוּ, תְּנֵינָא: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁאֵין שָׁם