מסכת מגילה דף כ״ה עמוד ב׳

קמ"ל שבחו הוא שבח הוא ליהודה הקרייה:

דאודי שהודה מחטאו:

פייגי דעתייהו יחלוש דעתן כשישמעו שיהו נענשין ויאמרו טוב ליהנות מן העולם הזה בכל רצוננו הואיל וסופנו ליענש:

מאהבה של ברכות:

ומיראה של קללות ואין לבן לשמים:

אל תתרגם אלא אחרון ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו:

מן ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה:

פקרו המומרים העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז:

מה לפנים מה לאחור פי' מה בסוף גבולי העולם למזרח ולמערב אי נמי מה היה קודם ששת ימי בראשית ומה יהיה אחר שיכלה העולם:

פרק רביעי בני העיר

מעשה של עגל השני נקרא ולא מתרגם פירש רש"י שלא יאמרו ממשות היה בו מדקאמר אהרן ויצא העגל הזה וקשה דהא בירושלמי פליגי אמוראי ואיכא מאן דאמר מן ויאמר עד לשמצה בקמיהם (. היה) מעשה עגל השני והיינו סיפיה דקרא דוירא משה ולפרש"י לא היה לו לומר אלא עד תחלת הפסוק לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם הוי לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של צבור בצבור לגנאי של יחיד בצבור ומשום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם:

הדרן עלך הקורא את המגילה עומד

מתני' בני העיר:

ולא יהא אחד מתחיל ואחד גומר אלא המתחיל הוא גומר את כולם תניא לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שמשיב אהרן אל משה פקרו המינין שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה.

ברכת כהנים נקרא ולא מיתרגם מ"ט משום ישא ה' פניו אליך:

ירושלמי לא נקראין ר' בא בעא מר' יוסי מ"ט א"ל כה תברכו לברכה ניתנה ולא לקריאה תוספתא מעשה דוד בבת שבע לא נקראין ולא מתרגמין והסופר מלמד כדרכו תנו רבנן כל המקראות שכתובים לגניי כגון ישגלנה קורין אותה ישכבנה וכגון בעפולים קורין אותם בטחורים חריונים קורין אותן דביונים וחוריהן קורין אותם צואתם ולמחראות קורין אותן למוצאות אלו בלשון הקודש הן גניי גדול בלשון הזה לפיכך משנים אותם שלא להוציא דבר מגונה מפיו אמר רב נחמן כל ליצנותא אסורה בר ליצנותא דעבודת כוכבים דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדו וגו'.

ר' ינאי אומר מהכא על כבודו כי גלה ממנו כלומר עמו של עגל מתאבלין והכומרים שהיו עליו מגילין עכשיו מתעצבין על כבודו כי גלה כלומר לקה בכבידו וחלה וגלה הכבד שלו ניטל כולו בדרך ליצנות כיון שאינו יכול להועיל ניטל כבידו.

שרי לעובד כוכבים למימר שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשת שלך דכתיב וחשופי שת ערות מצרים ופירושו מקום השתנת מי רגלים ובתחת מקום הצואה. ואמר רב אשי מאן דסני שומעניה כגון השותה בד' מיני זמר וכיוצא בו כמו שמצינו באלישע אחר שהוציאוהו אלו הדברים לתרבות רעה ומפורש בחגיגה וכ"ש בדבר שהוא יותר מזה שרי לבזוייה בשי"ן וגימ"ל כלומר כל מי ששמעו רע מותר לבזותו בן זונה דגיירא וגיירתי ונגלו שוליך ונחמסו עקביך ופי' בן שפחה בן עכו"ם. כדגרסינן כמאן קרינא לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כי האי תנא כו' ר' יהודה בן קרחה אומר וישימם למחוראות קורין אותן ככתבו מפני שגניי לע"ז הוא. הכתוב ליחיד אין מכנין אותו לרבים כתוב לרבים אין מכנים אותו ליחיד ר"י אומר המתרגם פסוק בצורתו הרי זה בדאי והמוסיף הרי זה מגדף פירוש המתרגם השם בצורתו בדאי והמוסיף עליו זולתי התרגום שלנו הרי זה מגדף. תורגמן העומד לפני חכם אינו אביו או רבו:

ירושלמי תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת שכן נוהגת בשבתות ובי"ט משא"כ בתפילין רב הונא אמר תפילין קודמין שנוהגין במפרשי ימים והולכי מדברות משא"כ במזוזה. מתניתין מסייעא לשמואל תפלה שבלו עושין אותה מזוזה מזוזה שבלה אין עושין אותה תפלה למה שמעלין בקדש ולא מורידין:

הדרן עלך הקורא את המגילה עומד:

גמרא דילמא אתי למעבד מאהבה ומיראה. פירוש מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכוונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהם יסורין מתחרטין, אבל העושה מיראה ומאהבה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור, כדאמרינן בריש פרק קמא דראש השנה (ד, א) האומר הרי זה סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור. וההיא דמסכת סוטה (כב, ב) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכוותה הוא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומכל מקום צדיק גמור לא הוי צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

מתני' בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו'. ראיתי למקצת המפרשים שפירשו בני העיר שבעה טובי העיר, וכדאמר רבא בגמרא (לקמן מגילה כו, א) לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו', כלומר כשמכרו השבעה טובי העיר לא מכרו במעמד אנשי העיר ומדעתם, דאלמא מתניתין בשמכרו שבעה טובי העיר היא. ואינו מחוור בעיני, דאם כן היאך קורא אותם בני העיר סתם הוה ליה למתני בהדיא שבעה טובי העיר שמכרו. ועוד דלישנא דרבא נמי לא דייקא הכין דאם כן הוה ליה למימר לא שנו אלא שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל השתא דקאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר שבעה טובי העיר מאן דכר שמייהו. ועוד דנראה שהכריחם לפרש כן מה שאמר רבא אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתי ביה שיכרא, ואי בשמכרו כל בני העיר כסתם לישנא דמתניתין הרי יש כאן שבעה טובי העיר והרי יש כאן מעמד אנשי העיר ולפיכך פירשו דבני העיר דמתניתין היינו שבעה טובי העיר שהם כאנשי העיר, ואדרבא אם איתא היכי מפיק להו במתניתין בלישנא דבני העיר דדינא מתהפך בהו, דאילו בשבעה טובי העיר אינן יכולין להוריד בקדושתן ובבני העיר יכולין אפילו למישתי ביה שיכרא ואמאי נקיט איסורא בלישנא דהתירא. ולי נראה, דמתניתין בשמכרו בני העיר ממש אלא שלא מכרו מדעת הפרנסין, דהיינו שבעה טובי העיר הממונים על צרכי בני העיר, והלכך אין בני העיר רשאין למכור ולהוריד המעות מקדושת הדברים הנמכרין אלא אם כן עשו מדעת הפרנסין וכענין שאמרו בצדקה שאינן רשאין לשנות אלא מדעת הפרנסין, והשבעה טובי העיר נמי אינן רשאין למכור ולהוציא המעות לדברי חול ואפילו להוריד מן הקדושה הראשונה אלא אם כן עשו מדעת בני העיר, אבל בשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין ואפילו למישתי ביה שיכרא. והכין משמע לי מן התוספתא, דתניא התם בפרק שני דמכלתין (ה"ז ו-ט עי"ש) רבי מנחם ברבי יוסי אומר בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את הרחבה, א"ר יהודה במה דברים אמורים בזמן שלא התנו עמהן פרנסי העיר אבל התנו עמהן פרנסי העיר רשאין לשנותן לכל דבר שירצו וכו', הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסין רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו בה פרנסין אינו רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם, ע"כ בתוספתא, ומוכיח כמו שכתבתי. והיינו דרבא דאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כלומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת הפרנסין, אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו. וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כעיר, מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם אפילו כמה, אלא כן נן קיימין בסתם, עד כאן. ואם כדברי המפרשים היאך קאמר שבעה מבני העיר כעיר, והלא עיר ממש יכולין למכור כל מה שירצו ושבעה מבני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו רחוב, אלא אם כן נפרש דעיקר מכירה קאמר, כלומר שממכרן ממכר ויוצא מה שמכרו לחולין במכירתן כאילו מכרו כל בני העיר הא לענין הדמים לא, אבל לפי מה שכתבתי קאי בין אמכירה בין אדמים כלומר שבעה מבני העיר כבני העיר שלא מדעת השבעה. והא דקאמר מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם וכו', נראה לי פירושו אם בשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם כלל ממכרן בזה אפילו היו כמה שמכרו אין ממכרן ממכר, והעמידוהו בסתם, כלומר שהעמידו עליהם סתם שבעה טובי העיר לפקח על עסקי צבור והלכך אע"פ שלא קבלו עליהם בני העיר בפירוש מכר דברים אלו אפילו הכי ממכרן ממכר, שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלתה על דעת בני העיר שימכרו אלא לדעתם ולא תועיל מכירתן אלא אם כן נטלו רשות מבני העיר בפירוש קא משמע לן.

מטפחות לוקחין ספרים יש לי לפרש מטפחות ספרים לוקחים ספרים אבל מטפחות ספר תורה לא יקחו בדמיהם ספרים דהיינו נביאים וכתובים, והא דתנן נמי ספרים לא יקחו מטפחות לספרים קאמר אבל לספר תורה לוקחין, וכדמשמע נמי לכאורה בגמרא (לקמן מגילה כז, א) דאיבעיא להו מהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסיר או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי תא שמע גוללין ספר תורה במטפחות חומשין וכו' במטפחות חומשין אין במטפחות ספר תורה לא, דאלמא מטפחות ספר תורה כספר תורה. ומיהו אינו נראה לפרש כן דודאי אפילו נביאים וכתובים קדושין ממטפחות ספר תורה, וספרים אין לוקחין מטפחות סתמא קתני ואלמלא כן הוה ליה לפרושי אין לוקחין מטפחות ספרים. וכן מצאתי מפורש בירושלמי (פ"ג ה"א), דגרסינן התם מטפחות לוקחין ספרים אפילו מטפחות ספר תורה וחומשין לוקח בהן נביאים וכתובים, ספרים לא יקחו מטפחות אפילו נביאים וכתובים אין לוקחין בהם מטפחות תורה וחומשין. והא דתניא גוללין תורה במטפחות חומשים ואין גוללין נביאים וכתובים במטפחות חומשין, לאו למימרא שתהא קדושת מטפחות תורה וחומשין חמורה מקדושת נביאים וכתובים, אלא כל שאין אתה מעלה אותן ממש ממטפחות לספרים אלא שאתה מגרע בתשמישן הרי זה כמגרע נמי בדמי תורה ומורידן לקדושת ספרים, וכן אם אין אתה מעלה בתשמישן ומשתמש אתה בהן בכיוצא בקדושת מי שנשתמש בהן הרי זה כאילו אתה מוציא מעות ספר תורה זה בכיוצא בו, הא לעלות בדמי מטפחות ולקנות מהן ספרים שפיר דמי דהא עילויי מעלינן בהו טובא.

הא דקתני בכולה מתניתין מכרו ולא קתני מוכרין דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, נראה לי משום דאי קתני מוכרין משמע דלא סגיא בלאו הכין, ואע"ג דבגמרא (לקמן מגילה כז, א) בבעיא דמהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש אתי למיפשטה מדקתני אבל מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ודחינן מתניתין בדיעבד, התם דיחויא בעלמא הוא, ואפילו הכי לא קאמר אלא במכר תורה הא במכרו רחובה של עיר ובכל הנך לא, ולדברי אותו מתרץ דילמא נקט כולה מתניתין מכרו אטו מכרו תורה לא יקחו ספרים.

מהו דתימא ניחוש דילמא עבדי מיראה פי' שלא יכונו לשמים לבם כלל אבל במכוין לבו לשמים צדיק גמור כדמפרש בכמה דוכתין שזה אפי' לא יסורין לא יקרא שלא לשמה בא לשמה איתמר בפ"ק דר"ה גבי האומר סלע זה לצדקה בשביל שיהיו בני:

מה שכעס ר' אליעזר על אותו שהפטיר בהורע את ירושל' אע"ג דהוה עביד כרבנן לפי שבמקומו של ר' אליער היו לו ליזה' לשאול את פיו במה יפטיר ומי שאינו חולק כבוד לחכמי' פיסול יש בו ולפי' בדקו אחריו ונעשה בו כן מפי מורי נר"ו:

אלא תתרגם פרש"י ז"ל לפי שיש בו פ' קרי ליה אחרון:

מעשה העגל הב' נקרא ולא מתרגם משום דכתיב ביה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה כאלו יוצא מעצמו ויש בו כח ואלו היה מתרגם כל השאר כ"ש שהיו מעיינים מה שלא תרגם בזה וזה טעם בברכת כהנים שאין מתרגמין ממנו כלום דכתיב ישא:

כל ליצנותא אסיר בר מליצנותא דע"ז דשריא דקרא נמי אליץ בה:

אמר רב אשי האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בג' וש' וי"א בן גויה ושפחה ומאן דשפיר שומעניה ינוחו לו ברכות על ראשו סליק:

פרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו ב"ה וכו' השתא לא איירי תנא בענין המכירה היאך נמכר ובענין הלוקח היאך ישתמש בדברים אלו ואלו בתורה וספרים וכל תשמיש קדושה פשיטא ליה מילתא שאין הלוקח משתמש בהן אלא בקדושתם דהא קדושת הגוף נינהו ואין להם פדיון וחלול לקדושתן לעול' ואלו ב"ה ורחבה לקמן מיירי בענין מכירתו באידך מתניתין בפלוגתא דר"מ ור"י ורבנן ופשיטא מילתא דאין להם לבני העיר למכור לכתחלה ב"ה ושאר דברים אלו אלא בשאינ' צריכי' להם כגון דאית להו אחריני וכדאמרי' לקמן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריני משום פשיעות' וכ"ש דלית להו לזבונה בכדי ולא למזבן אחריתי כלל אלא היכא דזבינו או בנו בי כנישתא אחריתי דתו ליכא משו' פשיעותא דהשתא מצי סתרי להא או לזבונה והכי דייק לישנא דלבתר דבנו בי כנישתא אחריתי מצי סתרי לאידך דתו ליכא משום פשיעותא כיון דהא אית להו כנישתא אחריתי ולגבי ס"ת איבעיא לן לקמן מהו למכור ס"ת ישן ליקח חדש אפי' היכא דליכא משום פשיעותא כגון דכתוב ומנח לאפרוקי ומשום דליכא לעלויי אבל בב"ה דלית בה משום קדושה ממש שאינה קדושת הגוף אלא שהוא תשמישי מצוה כגון שופר וסוכ' ולולב דינה כמותם דכל שאין צריכים לה כלל רשאין למוכר' ולהפקיע קדושתה כדין תשמישי מצוה שהם נזרקי' מיהו תנא פתח מעיק' דבר שבקדושה דהיינו בעלויא דדמים מקמי דאיירי בענין מכירתו ואלולי כדי שלא לפתוח בנביאים והיינו נמי דלא קתני בני העיר שמוכרין ב"ה לוקחין כך וכך משום דלאו לישנא מעליא הוא א"נ דלא נשמע דלא איפשר לזבונה אלא לעלויא ולהכי סתם לה סתימי ונקטה בדיעבד והיינו דבגמ' איבעיא לן מהו למכור ס"ת חדש ליקח בו ישן אתינן למפשטי' דשרי מדקתני סיפא אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא אבל תורה בתורה שפיר דמי דקס"ד דכי קתני מכרו בדיעבד לאו דוקא אלא ה"ה לכתחלה דומיא דמכרו רחבה של עיר וב"ה דלכ"ע אפי' לכתחלה שרי כיון דמעלי ליה ולא צריך ותני ליה בדיעבד מטעמי דכתיבנא וה"ה למוכרו דסיפא ואפ"ה דחינן לה דדילמא סיפא דבעי למתני מכרו בדיעבד דוקא ורישא לאו דוקא:

והא דקתני דלענין פירושא דרישנא בגמ' דדוקא כשמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אפי' למשתי ביה שפיר דמי ובודאי דאכולא מתניתין קיימי ואפי' אס"ת ותשמישיו וסיפא דקתנו אכולהו וכן במותריהון פרישנא בגמרא שאם התנו ז' טובי העיר אפי' לדוכסוסיא דמת' נמי שארי ואכול' מתני' קאי והשתא בעו רבנן ז"ל במתניתין ושמעתא דעלה מ"ט לעילוי דמים אלו דאי למימרא דהוי מדין פדיון וכאלו נתפס קדושתה אדמים ומשום מעלין בקדש בעי' לעיולינהו א"כ כי מכרו ז' טובי העיר במעמד בני העיר היכי שתו בהו שכרא ויהבי להו לדוכסוסיא דמת' ותו דבשלמא ב"ה ורחבה דנפקי לחולין ביד לוקח אי' למימר דחיילא קדושת' אדמי אלא ספרים ושאר תשמישי קדושה ע"כ בקדושתן עומדין בכל מקום שהם וכשיכלו נגנזין ומה היא הקדושה שחלה על הדמים לא מצינו דבר שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין אלא ע"ז ושביעית והוו להו נמי ב' כתובים הבאים כא' כדאיתא בכמה דוכתי ותו כיון שראוים לענינם היאך נפדין לא מצינו במוקדשין דבר הראוי לגופו ממש שיהא נפדה וקדשי בדק הבית אינם ראויין לגופן ואין קדושתן מתחלה ג"כ אלא לדמיהן וכל שראויין לגופן כיון דקדוש קדושת הגוף שוב אין להם פדיון כדתניא בתוספ' אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו דהא במתנה איכא מאן דשרי לכתחלה משום דה"ל הנאה מינה ולא מצינו פדיון אלא דבר המוקף העומד בעין בשעת פדיון והאי הנאה כבר אכלוה ואו' מורי רבינו נר"ו בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דהכא לאו מדין פדיון הוא כלל אלא כך טעם הדבר שאלו במשנתינו יש קדושה ותשמישא בתורה וספרים ומטפחות ותיבה ויש בה ג"כ תשמיש מצוה כגון ב"ה ורחבה ומה שהוכירו בגמרא גבי ב"ה לשון קדושה בקדושתה קימא במאי תפקע קדושתה לאו משום שיש קדושה בגופה אלא שראוי לנהוג בה קדושה כל זמן שהיא ראויה ועומד' למצוותיה וכמ"ש אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואקשו עלה וכי נר חנוכה קדו' יש בו ואסיקנא דאסיר ודאי משום בזוי מצוה שאסו' לנהוג בתשמישי מצוה מנה' בזיון בעוד שראוין ועומדין למצותן ואמרינן נמי התם דנויי סוכה אסור להסתפק מהם כל ז' משום בזוי מצוה מיהו כל שעבר זמן מצותן או שאינו צריך להם כלל למצותן עושה בהם צרכיו ונזרקין שמותר לעשות כל צרכיו בנר ושמן של חנוכה לאחר שהדליק כמצותן ועבר שעורה או אם כבתה תוך זמנה וכן בנויי סוכה לאחר ז' וזה אותה שאמרו שצוה אבא את בניו בשעת מיתתו התירו תכלת מאפילוני ואמר עליה וחכמים אומרים אין בהם משום קדושה דאבא סבר שיש משום בזויי מצוה לגנוז עמו ציצית שנשתמש בה מחיים כיון שעדיין ראויה למצותה להשתמש בה אחרים והיה מצוה שיוציאוה מטליתו ויתנו שם אחרת שלא נשתמשו בה בקדושה מעולם כמאן דסבר שמטילין ציצית בטליתו של מת או שמא סובר ג"כ שאינו צריך לכך בדעת מקצת חכמים ז"ל:

מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבוד אברהם כי אין קורבה לפחותים עם הנכבדים כלל ברכות וקללות נקראין ומתרגמין ואין חוששין להחליש טבע הצבור בכך אזהרות ועונשים נקראין ומתרגמין ואין חוששין שמא יבואו לעשות מיראה מעשה אבשלום בפלגשי אביו נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבודו של דוד מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבוד שבט בנימין הודע את ירושלם נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבודן של ישראל:

כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח ישגלנה ישכבנה בעפולים בטחורים חריונים דביונים לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם אבל וישימה למחראות קורין אותה כמות שהיא מפני שגנאי היא לעכו"ם ולאליליה שעובדיה אדוקין בהם וכל ליצנות אסורה וליצנות של עכו"ם ואליליה מותר מי ששמועותיו רעות בכלל מותר לבזותו בכל מיני בזוי אף לחלל מולידיו מותר ומי ששמועותיו טובות ינוחו לו ברכות על ראשו:

בתוספתא התבאר שכל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד ליחיד אין מכנין אותו לרבים ופירשו הדבר בפסוקים שבתוך תפלה קבועה כגון תפלת ראש השנה שאמרו בה שאין לזכור בה פסוקים של יחיד אפילו לטובה שאין לו להזכירם אף בלשון רבים כגון זכרה לנו אלהינו לטובה וי"מ כגון אלו שמתפללין פסוקי דרחמי שאם יארע להם פסוק הנאמר ליחיד כגון בקראי ענני לא יכנה אותו לרבים כגון שיאמר בקראנו עננו אע"פ שמכוין לכך לכלול כל הצבור עמו וכן של רבים ליחיד אם הוא מתפלל בינו לבין עצמו ולי נראה לפרשה בקריאת התורה שאע"פ שהוא קורא ברבים לא יאמר בפסוק ערות אמך לא תגלה ערות אמכם לא תגלו וכן כל כיוצא בזה הקורא פסוק כצורתו ר"ל שאינו קוראו דרך נקודו אלא כעין מי שקורא להגיה וכן המתרגם פסוק כצורתו בלא שום תוספת במקום הראוי לתוספת כגון וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר שמשמעו שהפסח הוא בא מן הבקר הרי זה בדאי והמוסיף בה מדעתו שלא במקום הראוי לכך ושלא מדרך הקבלה או מדרך העיון הרי זה מחרף כמו שיתרגם ויאמר אלהים ואמרו מלאכייא די"י ואף במתרגם כצורתו נעשה בקצת מקומות מחרף ומגדף שאם תרגם ויראו את אלהי ישראל כצורתו נמצא מחריב את העולם וכן כל כיוצא בזה והכל לפי הענין תורגמן העומד לפני חכם להשמיע דבריו לעם אינו רשאי להוסיף על דבריו של חכם או לגרוע מהם אא"כ היה החכם אביו או רבו של תורגמן שאינו מתקנא בו אמרו חכמים שנים אין אדם מתקנא בהם בנו ותלמידו בנו שנאמר ייטיב ה' את שם שלמה משמך ויגדל כסאו מכסאך ותלמידו דכתיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי:

הרבה דברים מפוזרים בתלמוד בענין קריאת התורה שראוי לגלגלם בפרק זה ואלו הן במסכת ר"ה ל"א א' התבאר על פ' האזינו שקורין שירה שלה ששה בחשבון הזי"ו ל"ך והוא שקורא הראשון מן האזינו עד זכור והשני מזכור עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא יי' וינאץ והרביעי מוירא יי' עד לו חכמו והחמישי מלו חכמו עד כי אשא והששי מכי אשא עד סוף השירה:

במס' מנחות ל' א' התבאר ששמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבית הכנסת ופסוקים אלו הן מוימת משה עד לעיני כל ישראל ודבר זה מתפרש בכמה ענינים יש שפירש יחיד קורא אותן שאין מפסיקין אותם לשנים מפני שהם ענין אחד וסיפור מיתתו של משה וי"מ יחיד קורא אותן ולא שליח צבור עמו ואין נראה כן שאף בשאר התורה לא היה שליח צבור קורא כלל אלא שהאחרונים נהגו כן שלא לבייש מי שאינו בקי כל כך על הדרך שאמרו בבכורים בראשונה היה יודע לקרות קורא לא היה יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהיו מקרין את הכל שלא לבייש את מי שאינו יודע וי"מ יחיד קורא אותם בלא עשרה ואין זה נראה כלל שיהא אדם קורא בברכה לאחריה שלא בעשרה וכן שאחר גמר הקריאה צריך לקדיש ואין קדיש אלא בעשרה וי"מ יחיד קורא אותן אותה פרשה ואין רשאי לחבר בה פסוקים שלמעלה הימנה וי"מ שמיוחד שבצבור קורא אותם וראשון ואחרון שניהם עיקר:

במס' יומא ע' א' התבאר שאין מוציאין ספר תורה אחר ספר תורה לקרות בהם שתי פרשיות לאדם אחד מפני שיבואו לומר על ספר ראשון שהוא פסול אבל לשני בני אדם או שלשה לשלשה כגון ראש חדש טבת שחל להיות בשבת אין כאן חשש וכן התבאר שם שאין קורין לאדם אחד שתי פרשיות רחוקות בספר אחד שאין גוללין ספר תורה בצבור הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן שמא יאמרו תרגום כתוב בתורה בתלמוד המערב התבאר שאין הקורא רשאי לתרגם אפי' חתם [פסוק אחד] כשם שנתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור אסור לתרגם מתוך הספר אלא על פה כלל גדול בתורה דברים שנאמרו בכתב בכתב ושבעל פה על פה בתוספתא התבאר שהקטן מתרגם על ידי גדול ר"ל שהקורא גדול והקטן מתרגם אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן לא יקרא אחד מבית הכנסת מראש הכנסת שהוא הגדול עד חזן הכנסת שהוא הקטן עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם ראוי שיבזבז עצמו ומכאן נראה שנהגו להיות שליח צבור קורא והיחידים עולים על פי קריאתו שליח צבור שרצה לקרות בברכה צריך שיהיה אחד מן הכנסת מחזן עליו שיענה על ברכותיו ברוך יי' כעין שעושה שליח צבור לשאר הקוראים ובשם תוספתא שמעתי הרגיל לירד לפני התיבה אין אחר רשאי להקדימו עד שיפייסוהו בני הכנסת כיצד יושבין בבית הכנסת זקנים יושבין פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ר"ל שהם יושבין בכותל ששם מקום הקודש וכן כשהכהנים נושאין את כפיהם וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקדש אין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח ולי נראה שלא נאמר דבר זה אלא בדורות הראשונים שהיה ארון הקדש במערב וכשהפתח במזרח תכף שאדם נכנס אדם רואה את הקדש ומשתחוה וכן הדין אצלנו במערב לדעתי ולא שיפתחו במקום אחר אלא שהוא מכווין לומר שאין פותחין הפתחים שרוב צבור נכנסין בהם אלא בדרך זה:

במס' גיטין נ"ט א' התבאר שהכהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואמרו שם בתלמוד המערב שבעיר שכולה כהנים ישראל קורא בה ראשון מפני דרכי שלום ומ"מ כשיש שם הרבה ישראלים כהן קורא ראשון ואין ישראל קורא במקומו אלא על הצדדין שכתבנו בפרק זה אף לכל דבר שבקדושה צריכין אנו להקדימו לפתוח ראשון בתורה או בכל דבר ולברך ראשון בסעודה ברכת המזון וליטול מנה יפה ראשון בכל מה שיש לו לחלוק עם אחרים לא היה שם כהן אפילו הי' שם לוי נתפרדה חבילה כלומר שאין הלוי קורא כלל וי"מ שאינו קורא לא במקום כהן ולא במקום לוי אבל קורא שלא מתורת לוי באיזה מקום שירצה וכן נהגו עכשו לצורך וקורין אותו יעמוד ר' פלוני אע"פ שהוא לוי היה שם כהן ולא היה שם לוי כהן קורא במקום כהן וחוזר וקורא במקום לוי ודוקא אותו כהן שקרא הוא שחוזר וקורא במקום לוי אבל כהן אחר לא שמא יאמרו הראשון פסול היה ואינו מן המנין אבל על פגם שני אין כאן חששא שהרי מה יאמרו עליו אם יאמרו שכהן פסול הוא היאך קורא במקום לוי אלא לשני אין בו חשש כלל לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם שיאמרו לוי הראשון נמצא שאינו לוי וחוזר וקורא לוי זה או שמא שני אינו לוי וקורא במקום ישראל קראו כהן ולוי קורין אחריהם תלמידי חכמים הממונים על הצבור ואחריהם תלמידי חכמים הראוים למנותם על הצבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים וכו' ואחריהם ראשי כנסיות וכל אדם ומ"מ אנו נוהגים לחזר במסיים אחר אחד מן הגדולים שבבית הכנסת גדולי קדמונינו שבנרבונאה כתבו בשני כהנים חתנים בשבת אחת שאין להקרותן ביחד בשני ספרים ושני חזנים כמו שעשו בקצת מקומות שהרי אמרו לא יהיו שנים קורין וכהן אחר כהן לא יקרא והילכך מקדימין את הראוי וקורא ואחריו לוי ואחריו ישראל ומפסיק בקדיש ומעמיד כהן אחר כדין תחלת שורה ואחריו לוי ואחריו ישראל וכן בכמה וכן כתבו בעיר שאין בה ישראל כי אם מעט והיא מרובה בכהנים שקורא כהן ולוי וישראל ומפסיק וקורא כהן אחר וחוזר הישראל וקורא כמה פעמים אין קורין בחומשין בבית הכנסת ר"ל שכתב התורה בחמשה חלקים חומש אחד בכל ספר ואין קורין בהם בבית הכנסת אע"פ שעשוי בגליון ותפירה כהלכתה ופי' שם הטעם מפני כבוד הצבור הא מן הדין כשר הוא ואע"פ שאמרו ספר תורה שחסר יריעה אחת פסול והוא הדין לשיטתינו אף באות אחת כבר תירצו שם התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה ומכאן ראיתי לגדולי הדור שכתבו שאף ספר תורה שחסר אות אחת או תיבה אחת אם הוא קורא בספר בראשית והחסרון בספר ויקרא וכיוצא בזה כשר לקרות בו:

במס' ברכות מ"ה א' התבאר שלא יגביה העונה אמן קולו יותר מן המברך וכן המתרגם יותר מן הקורא:

בד"ה מה לפנים כו' העולם למזרח ולמערב א"נ כו' עכ"ל:

גמרא ברכות וקללות נקרין ומתרגמין פשיטא מ"ד ליחוש דלמא אתו למעבד מאהבה ומיראה קמ"ל אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין פשיטא מ"ד דלמא פייגא כצ"ל כן נראה מפרש"י:

שם מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם מעשה אבשלום נקרא ומתרגם פשיטא כו' כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש:

גמ' דלמא פייגא עיין ברא"ם ויגש פ' מ"ו פסוק י:

נֵיחוֹשׁ לִכְבוֹדוֹ דְּאַבְרָהָם נראה לי לאו משום קורבה בלבד אלא משום דעמי הארץ שומעין דאמר אברהם ללוט (בראשית יג, ח) 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' וכן הכתוב קורא אותו אחיו דכתיב (בראשית יד, יד) 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו' דשוין זה בזה ואם ישמעו ענין שקרה ללוט עם בנותיו יהיה בזיון שיאמר זה שעשה כך הכתוב משוה אותו עם אברהם אבינו עליו השלום.

לֵיחוֹשׁ לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל? קָא מַשְׁמַע לָן, כָּל־שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לְהוּ, דְּהַוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה. קשה כיון דאין ידועין בשמותם, איך הוי להו כפרה בבזיון זה? ונראה לי הכפרה לאו משום בזיון אלא משום דהמון העם כששומעין שאחר שעשו רע כזה קבלם השם יתברך בתשובה על ידי כך גם הם יהרהרו בתשובה, ולכן בזו הסיבה שגרמו הרהור תשובה להמון העם השומעין הויא להו כפרה. ומה שאין מתרגמין מעשה ראובן, משום דאין הדברים כפשוטן דבאמת לא שכב אלא רק בלבל שמנע שכיבה של אביו.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הַמִּינִין. נראה לי בס"ד נקיט לשון 'לְעוֹלָם' לומר אפילו אם מדבר עם אדם גדול דליכא למיחש למטעי עם כל זה יהיה זהיר בשביל שישמעו הדברים לאחרים ויטעו! או יובן אפילו אם זה המדבר דרכו לדקדק לתפוס לשון קצר ואם יחוש לטעות יהיה מוכרח להאריך יזהר בכך אף על גב דיאריך בלשונו.

כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דְּשַׁרְיָא דִּכְתִיב (ישעיה מו, א) : "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ". פירש רש"י: הוא ליצנות על מוצא הרעי שלו וכן כבידו שהוא כובד משאו של רעי. ונראה לי אף על גב דהנביא עושה ליצנות זו על עבודה זרה כדי לבזותה עם כל זה הוא אומר דברים המכוונים וראויים לבזיונה והיינו דאיתא בעץ חיים [שער פרצופי זו"ן פרק ה'] 'מפסולת המאכל יוצא מזון לחיצונים' וזה הטעם שהקליפות ועבודה זרה נקראים צואה בכל מקום כי משם נזונים, וזהו סוד עבודה זרה של פעור דעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה כי זהו מזונה ובזה נמשך לה שפע, עד כאן לשונו יעוין שם. ולכן עשה ליצנות על עבודה זרה בענין הריעי כי מזונה מן הריעי והיא נקראת צואה בכל מקום, ולכן כתיב (הושע י, ה) 'עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ' דהיינו כובד משא הריעי שהיה נזון ממנו ועתה גלה ממנו כי נתבטל לגמרי, ולכן אומרים 'לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: שַׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ' רוצה לומר במקום הריעי כי משם מזונה ותניחנה שם לאכול מזונה! ונראה לי אותיות שקודם לֵץ ואותיות שאחר לֵץ מספרם מַר כמנין 'בְּאֵל זָר' (תהלים פא, י) לרמוז באל זר שהוא העבודה זרה מותר לך להיות לֵץ. והא דאמר 'וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ' ולא אמר 'בּשֶׁת שֶׁלְּךָ' רמז בזה בזיון לעבודה זרה יותר כי שִׁי"ן תָּי"ו במלואם גימטריא תשס"ו [766] שהוא לשון 'משיסה'.

הַאי מַאן דְּסַאנִי שׁוּמְעָנֵיהּ, שָׁרִי לֵיהּ לִבְזוּיֵיהּ בְּגִימֶ"ל וְשִׁי"ן הא דהזכר מבזין את אמו משום דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נדה לא.) אבל הנקבה מקללין את אביה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נב.) על פסוק (ויקרא כא, ט) 'אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת' אומרים ארור שזו ילד! ארור שזו גידל! ארור שיצאה זו מחלציו! דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה.

וְהַאי מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ, שָׁרִי לֵיהּ לְשַׁבּוּחֵיהּ וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ, יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. קשה לשון 'שָׁרִי לֵיהּ' משמע דליכא מצוה ורק קא משמע לן דליכא איסורא, ומדקאמר 'יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ' משמע דמצוה עבד והנה שכרו אתו ברכות על ראשו? ונראה לי בס"ד דלעולם כל אדם טוב מצוה לשבחו כדי שהשומע יתקנא וגם הוא ילך בדרך הטובים, אך יש חששא בזה דלפעמים מתוך שבחו יבא לידי גנותו ונמצא יצא שכרו בהפסדו, ולא עוד אלא את היותרת, ולזה אמר 'מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ שָׁרִי לֵיהּ לְשַׁבּוּחֵיהּ' כדי להלהיב לב השומעין שיתקנאו וילכו בדרך טובים, ואין לו לחוש פן מתוך שבחו בא לידי גנותו כי על הרוב לא יזדמן כך, אך אין אנחנו יכולים לומר בתחלה מצוה קעביד כי אולי יוולד משבחו איזה גנות ונמצא יצא שכרו בהפסדו ורק אם שבחו ונשאר בשבחו שלא בא לידי גנותו אז למפרע מצוה קעביד וְיָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ דראוי הוא לקבלת השכר מאחר דשבחו לא יצא מזה תקלה. אבל קודם ששבחו לא אמרינן מצוה קעביד דשמא אם ישבחו יבא לידי גנותו. והא דאמר 'עַל רֹאשׁוֹ' ולא אמר 'עָלָיו' נראה לי בס"ד לכלול גם זרעו בברכות אלו. כי ידוע האיש מזריע מראשו והאשה מבין כתפיה מחוט השדרה. ולכן אמר 'עַל רֹאשׁוֹ' רוצה לומר גם על זרעו שהם בראשו.