בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מגילה דף כ״ד עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מגילה דף כ״ד עמוד ב׳

    מסכת מגילה דף כ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־476 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    קטן פוחח מהו שיקרא בתורה גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר (דברים כ״ג:ט״ו) אבל קטן אינו מוזהר או דלמא לא פליג מתני' בין קטן לגדול:

    לדרוש במרכבה דיחזקאל:

    פחתים גומות:

    מתני' כהן שיש בידיו מומין לפי שהעם מסתכלין בו ואמרינן במסכת חגיגה (דף טז.) המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן:

    סטיס קרו"ג:

    פניו ידיו ורגליו הנושא את כפיו חולץ מנעליו כדתניא (סוטה דף מ.) ואם יש בו מום יסתכלו בו ומתוך כך רואין את ידיו:

    גמ' בוהקניות לונטיי"ש בלע"ז:

    עקומות כפופות:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Megillah 24b · Sefaria

    תוספות

    כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' קשה כיון שלא היה יכול לומר חי"ת א"כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית כדתאי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה:) והא אין מורידין לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן לפי שקוראין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וי"ל דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת קורא אותה שפיר ע"י טורח אבל לא היה בקל ולפי שאמר ליה אליהו שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו:

    אם היה דש בעירו מותר ואפילו במומין שבידו כדאמר בירושלמי בההוא כהן דהוו ידיה עקישי אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר:

    סכנה ואין בה מצוה פר"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל הכנפים (שבת דף מט.):

    בתפרן כשהוא תופר בית מושבם צריך ליזהר שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי ויתקלקל הריבוע ור"ת פירש דצריך שיהא התפר עצמו מרובע:

    Tosafot on Megillah 24b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ירושלמי סוף משקין מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק ג' אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מלאחריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו ר' חייא בר אדא דמן יפו אמר נעשה כפוחח.

    סומא פורס על שמע ומתרגם ר' יהודה אומר כל שלא ראה מימיו לא יפרוס את שמע כלומר לא יברך בא"י יוצר המאורות שלא נהנה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.

    ר' שמעון בר ר' הוה קליה עב ואמר לו ר' חייא שלא היה יכול לקרות חי"ת אלא היה קורא לחיתי"ן היהי"ן לפיכך א"ל כשאתה מגיע לקרוא וחכיתי לה' נמצא שונא ישראל מוציאן בלשון הכאה ונמצא מחרף ומגדף.

    תניא זבלגן לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר. פי' דש בעירו ידוע ומפורסם.

    העושה תפלתו עגולה פי' העושה תפילין עגולין כאגוז אלא תנינן תפילין מרובעות הל"מ.

    ואמר רבא בתופרן ובאלכסונן פי' פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון ואם הן תפילין על ראשו עגולין ירצצו מוחו. וזו היא סכנה. ואין מצותן אלא מרובעות נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות. ציפה זהב ונתנה על בית יד של אונקלו פי' אצילי ידיו הרי זה דרך החיצונים:

    Rabbeinu Chananel on Megillah 24b · Sefaria

    רשב"א

    מתני' מפני שהעם מסתכלין בו. פירשו בירושלמי (פ"ד ה"ח) דאיכא משום היסח הדעת. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

    גמרא ואם היה דש בעירו מותר. פירוש: ואפילו בשיש מומין בידיו, וכדגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) אם היה דש בעירו מותר ר' נפתלי הוה אצבעיה עקימא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה מכיון שאתה דש בעירך מותר.

    מתני' ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצון. פירוש: משום דכתיב (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך, לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות לז, ב). ומכאן נראה לי דתפילין שבראשו מותר לתת אותם על כובעו על כסוי הראש, דהא בשל יד לא אסרו ליתנו על בית אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות ולא לאחרים לאות הא לאו הכי שרי, ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ וכדאמרינן בעלמא (מנחות לה, ב וש"נ) אלו תפילין שבראש. והא דאמרינן (זבחים יט, א-ב) מקום יש בין ציץ למצנפת כדי להניח בו תפילין, שמא מפני שאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת.

    מתני' האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינין. ירושלמי (פ"ד ה"י): האומר יברכוך טובים שתי רשויות. ונראה פירושו, כאילו אומר יברכוך הטובים אבל הרעים יש להן אלוה אחר. ואם תאמר והא כתיב (תהלים קמה, י) וחסידיך יברכוך וכתיב (שם קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך. יש מתרצים דלא אסור אלא באומר כן בתפלתו, שאומר במקום וכל החיים יודוך סלה וכל הטובים יודוך סלה. וי"מ יברכוך טובים מפני שיש לכלול בתפלה הרשעים עם הצדיקים, דגמרינן מושחלת וחלבנה (שמות ל, לד).

    Rashba on Megillah 24b · Sefaria

    ריטב"א

    והא דמבעיא לן קטן פוחח מהו שיקרא בתורה דאלו בגדול פשיטא דלא יקרא אבל קטן וו ליכא קפידא ואי' דלא גריס קטן אלא פוחח לחוד ואפי' לגדול מיבעייא ליה:

    תניא א"ל לר' יהודה והלא הרבה צפו במרכבה ולא ראו אותה מימהם כלו' שיודעין ענינה אע"פ שלא ראוה וסומא ג"כ יודע ענין המאורות ויכול לברך עליהם אע"פ שלא ראה אותם על מה שהשיג ע"י למוד ואהדר להו דלענין בהנאה תליא מלתא והא לא נהנה ורבנן אמרי דנהנה מעובדא דר' יוסי והלכתא כותיהו:

    זבלגן שעיניו נופלות דמעה לא ישא את כפיו ואם הוא דש בעירו מותר וכן סומא בא' מעינו אבל סומא גמור י"א דלא חזי לנשיאות כפים אפי' דש בעירו וי"א דכי נקט בא' מעיניו היינו לרבותא בשאינו דש בעירו אבל דש בעירו אפי' בב' עיניו ופי' בירוש' דהה"נ שיש בידיו מומין כגון שהיו עקומות וכיוצא בו שאם דש מותר:

    לימא תנינא להא דת"ר תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני ואמר רב פיפי בתפרן ובאלכסונן של בתים שהיו מרובעות בגופן עד שתהא באלכסונן באלכסון של מרובע שהוא יתר על המרובע ב' חומשין שזה סימן ריבוען יפה:

    Ritva on Megillah 24b · Sefaria

    מאירי

    המשנה הששית כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' כוונת המשנה כשלפניה לבאר אותן הפסולין לנשיאות כפים מצד חשש שמא יסתכלו בו העם והוא שאסור להסתכל בכהנים בעוד שהם מברכין כמו שאמרו במסכת חגיגה ט"ז א' כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ומאי ניהו זה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהם ויראה לי הטעם בזה מצד העדר הכוונה בהבטתם ומפני שההבטה מצוייה באצבעותיהם של כהנים מפני שהוא דבר מחודש אצלם ונכספים לראותם החמירו בה ביותר וסעד לדברי מצאתי בתלמוד המערב אסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת מאן דלא מסתכל לא מסח דעתיה ומכאן אני אומר במה שכתבו מקצת מפרשים שלא נאסרה הבטה זו אלא במקדש שהיו מזכירין את השם שאין הדבר כן אלא בכל מקום כן ומתוך כך אמרו במשנה זו שכהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו מפני שאין העם שולטין בעצמם מלהסתכל בו וכן מי שהיו ידיו צבועות סטיס וקוצה והם עשבים ידועים אצלם שהיו מכניסין אותם בכלל הצבעים אינו נושא את כפיו ופי' בגמ' בזה שאם רוב אנשי אותה העיר מלאכתן כך מותר וכן הלכה:

    זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא מומין שאמרו לא סוף דבר בידיו אלא אף אם היו בפניו או ברגליו שהרי אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם ואם יהיו ברגליו מומין יביטו בהם ויפסידו כונתם:

    אין מעלין לנשיאות כפים מי שהוא עלג בלשונו עד שיקרא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכן מי שהיו ידיו בהקניות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו זלגן והוא מי שעיניו דומעות מלשון זלגו עיניו דמעות ויש קורין זבלגן ומפרשין מי שרירו זב מלשונו וזב הוא מלשון זיבה ולגן הוא בלשון יוני לשון דומה ללעז שלנו וכן סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה זולגן או סומא זה דש בעירו מותר מאחר שהורגלו לראותו אין הדבר מחודש אצלם ולא יביטו בו ויש מי שמורה כן אף בשאר המומין וכן נראה לי ממה שמצאתי בתלמוד המערב ההוא דהוין ידוי עקישן אתא לקמי' דר' נפתלי אמר ליה כיון דאת דש בעירך מותר מי שהוא עלג בלשונו עד שקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכן כל כיוצא בזה אין מורידין אותו לפני התיבה וכן כל כיוצא בזה:

    הרבה דברים יש בברכת כהנים מפוזרין בתלמוד וראויות להתקבץ בכאן ואלו הן במסכת ראש השנה כ"ח ב' התבאר שאין הכהן רשאי לשנות בברכות כלל ר"ל שאם אמר הואיל ונתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי אינו רשאי שנ' לא חוסיפו על הדבר ובקצת נוסחאות של גאונים מצינו פסוק אחד לכל תיבה שבברכת כהנים אלא שאף הם לא תקנום אלא ליחידי הצבור כהן שנשא את כפיו במקום אחד ונזדמן לו צבור אחר שלא הגיעו לברכת כהנים [נושא להם את כפיו כשמגיעין לברכת כהנים] במס' סוטה התבאר שברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקדש ובנשיאות כפים ובעמידה ומכאן נוהגין בספרד להיות כל הצבור עומדין בשעה ששליח צבור אומר ברכת כהנים אפילו במקום שאין נושאין כפיהם ובשעה שבית המקדש קיים היו מברכין בשם המפורש ומ"מ בגבולין אסור וצריך שיהיו הכהנים משמיעין את קולם בקול רם וכן צריך שיהיו הכהנים פניהם כלפי העם ועם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה ובמסכת ראש השנה התבאר על עם שבשדות אע"פ שאינם שם שבכלל ברכה הם אחר שהכהנים גומרין ברכתן סוגרין אצבעותיהם כשאר בני אדם ואין רשאין לעשות כן ר"ל לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הצבור בקצת סדרי נשיאות כפים לקצת רבנים מצאתי ששליח צבור מתחיל ברכת אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' עד שמגיע למלת כהנים וכשמגיע לשם אם היו שני כהנים או יותר קורא בקול רם כהנים ואם אין שם אלא אחד אינו אומר כהנים בקול רם אלא מבליעו בין שאר תיבות ואינו קוראו אלא שליח צבור שותק וכהן עולה מאיליו ואין שליח צבור רשאי להתחיל בברכה זו עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכה עד שתכלה מלת כהנים מפי שליח צבור וי"מ כן בכל תיבה ותיבה ששליח צבור מזכיר להם תיבה תיבה שלא יטעו ואמר שאין הכהנים מתחילין את התיבה עד שתכלה אותה תיבה מפי שליח צבור ומ"מ סוגית התלמוד מוכחת שאינו מתחיל באותה ברכה כלל אלא שאחר שסיים ברכת הודאה קורא כהנים הצבור עונין אמן בין פסוק לפסוק ואינן עונין עד שיכלה דבור מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בפסוק אחר עד שיכלה אמן מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום הא מכיון שהתחיל רשאין להחזיר אבל אין רשאין לעקור רגליהם מכל וכל עד שיגמור שליח צבור שים שלום הכהנים צריכין לשאת ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש היו נושאין אותן על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שלא הי' מגביה ידו למעלה מן הציץ כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך ולא עוד אלא שעובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ונראין הדברים כשהצבור מצוים אותם בכך הא מאליהן אין חייבין בכך וראיה לדבר מה שתרגם אנקלוס אמור להם כד תימרון להון וכן הדין כששליח צבור קוראם לכך ששליח צבור לענין זה כצבור הוא ויש חוככין לומר שאף בלא התראה הם מצווים בכך אלא שבתלמוד המערב ראיה לדעת ראשון והוא שאמרו ר' ישמעאל כד הוה תשיש קאי אחורי עמודי דר' אליעזר ונפיק לבראי כלומר היה מסתיר עצמו ויוצא כדי שלא יצווהו בכך הכהנים יש להם לעקור רגליהם ממקומם לילך אצל הדוכן בשעת ברכת עבודה ובזמן הזה אצל הארון ואומרי' יהי רצון שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל בלא מכשול מעתה ועד עולם כל כהן שלא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה אבל אם עקר רגליו עולה עד שעת ברכת כהנים כשנושאים הכהנים את כפיהם מברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה וכשמחזירים פניהם מן הצבור אומרין רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה כמו שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך וכו' כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי' הרג את הנפש לא ישא את כפיו שנא' ידיכם דמים מלאו ובמסכת תענית כ"ו ב' בארנו ששתויי יין לא ישאו את כפיהם אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן שמא תפסק רצועת סנדלו של אחד מהם העם מה הם אומרים בשעת ברכת כהנים ברכו יי' כל מלאכיו וכו' כדרך שהתבאר בשביעי של סוטה ויש פוסקין שלא לאמר כן אלא במקדש שהיו מזכירין שם המפורש כמו שכתבנו שם פירשו הגאוני' ששליח צבור ששכח ולא אמר ברכת כהנים בתפלה אם לא השלים את הברכה חוזר וסודרה ואם השלים את הברכה אינו חוזר ואף בזמן שיש שם נשיאות כפים:

    המשנה השביעית האומר איני עובר לפני התיבה בבגדי צבעונין וכו' הכונה בה כשלפניה לבאר בה על מי שמתחסד יותר מדאי בקצת דברים שיש לחשדו באיזה סרך של מינות וענין זה הוא מפני שאנו נוהגין להתעטף בטלית לבנה ובשאר בגדים אין אנו מקפידין אם צבועים אם לבנים ויש מקצת בעלי אמונות אחרות שמדקדקים בכך וזה מראה עצמו מרבה בחסידות ואומר שאינו עובר בצבעונין אא"כ יהיו כל בגדים לבנים לא יעבור אף בלבנים ואע"פ שבשאר בני אדם אין מדקדקין בין צבועים ללבני' ועל דרך זה אמר בסנדל איני עובר לא יעבור אף ביחף א"א שלא נזרקו בו ניצוצות של מינות העושה תפלתו עגולה פי' מלשון תפלין ומזכירה בלשון יחיד ר"ל תפלה מפני שענין זה הוא בשל ראש יותר על של יד ר"ל שאם עשאה עגולה בקציצתה היא סכנה שמא יכנס בפתח נמוך ויכה בראשו אל הפתח ותכנס בראשו ואין בה מצוה כלומר שאין יוצא בה ידי חובתו דתפלין מרובעות בעינן נתנה של ראש על מצחו ושל יד על פס ידו הרי זה דרך המינות שאין מאמינים בדברי קבלה ומפרשים בין עיניך ממש ועל ידך ממש וכבר למדנו מגזרה שוה במס' מנחות ל"ז ב' בין עיניך זה קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס ועל ידכה בגובה של יד והוא קיבורת הזרוע שתהא שומה כנגד הלב צפה זהב ר"ל שצפה קציצת התפלין בזהב הרי זה דרך החיצון כלומר שאינה מינות גמורה אלא שיצא מכלל מצוה דכתיב למען תהיה תורת יי' בפיך מן המותר בפיך כלומר שכל עניני התפילין הן קלף שלהן הן תיק שלהם הן חוטין הן רצועות הכל של בהמה טהורה לא של טמאה ולא של זהב נתנה על בית אונקלי ר"ל על בית יד לבושו מבחוץ כדי שיהא לאות לכל הרואי' וכבר דרשו לך לאות ולא לאחרים לאות שצריך להניחם במקום המוצנע ומ"מ אפי' במקום המוצנע אין לו להניחם על שום מלבוש אפי' על חלוקו שאין ראוי להיות דבר חוצץ בין הזרוע לתפלין וכן של ראש על כובע שבראשו כך פירשו רבים וראיה לדבריהם מצאנו בתלמוד המערב ר' יוחנן בסיתוא לא הוה מנח תפלין דלא הוה חזיק רישיה ואלו היה רשאי לנשאם על כובעו אין כאן חולשה וכבר כתבנו מזה במסכת יומא פרק ראשון:

    זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ובגמ' פי' שצריך להשמר בתפירתן שלא תקלקל את הרבוע וכן שיהא עור התפור תחת הקציצה מרובע ג"כ ושיהיה רבועו שוה מכל צד עד שימצא באלכסונו כנגד רבועו לפי חשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרין חומשי באלכסונא אפי' היה עגול ושטוח כעין עגול של עדשה או של גבינה שאין כאן סכנה פסולין רבוע גמור בעינן:

    Meiri on Megillah 24b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' משום כבוד צבור לעיל דף כג ע"א יומא דף ע ע"א גיטין דף ס ע"א סוטה דף לט ע"ב:

    שם אלמלי עי' לעיל דף כא ע"א תוס' ד"ה אלמלא:

    מתני' ציפן זהב סנהדרין דף מח ע"ב:

    Gilyon HaShas on Megillah 24b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    מתני' האומר כו' ציפן זהב [להתפילין] הרי זה דרך חיצונים דהלכה למשה מסיני דבעי עור, הכי משמע בשבת (דף כח) דאיתא התם דמש"ה כותבין על עור של עוף, דעור של עוף עור מקרי, משמע דאם לא היה נקרא עור לא היו כותבין. ורש"י ז"ל פירש, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהא הכל מבהמה טהורה. ובל ידעתי איך מתמעט מזה זהב דלאו מין טמא הוא, ובסנהדרין (דף מח) כתב רש"י ז"ל בעצמו דהלכה למשה מסיני הוא, ועל עור בהמה טמאה כתב דרשא דלמען כו' מן המותר בפיך, והכא דלא קתני במתני' רק ציפן זהב לא הו"ל לרש"י למנקט טעם דמן המותר בפיך:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Megillah 24b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מגילה, דף כ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־476 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״הָכָא נָמֵי, אִיכָּא נִצּוּיֵי אָבִיו וְנִצּוּיֵי רַבּוֹ.…״

    2. קטע 216 מילים

      נפתחת ב״פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: וְתִיבְּעֵי לָךְ עָרוֹם! עָרוֹם מַאי…״

    4. קטע 418 מילים

      נפתחת ב״סוֹמֵא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ…״

    5. קטע 519 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי יְהוּדָה, הָתָם בְּאֹבַנְתָּא דְלִיבָּא תַּלְיָא מִילְּתָא,…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״וְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ הֲנָאָה, כְּרַבִּי יוֹסֵי.…״

    7. קטע 743 מילים

      נפתחת ב״עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי…״

    8. קטע 826 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין לֹא יִשָּׂא…״

    9. קטע 936 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנָא: מוּמִין שֶׁאָמְרוּ, בְּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.…״

    10. קטע 1034 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אַסִּי: חֵיפָנִי וּבֵישָׁנִי — לֹא…״

    11. קטע 1137 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר…״

    12. קטע 1235 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת…״

    13. קטע 1341 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו —…״

    14. קטע 1421 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת…״

    15. קטע 1520 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּצְבוּעִין…״

    16. קטע 1633 מילים

      נפתחת ב״הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה — סַכָּנָה, וְאֵין בָּהּ…״

    17. קטע 179 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִינוּת…״

    18. קטע 1821 מילים

      נפתחת ב״הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה.…״

    19. קטע 197 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנִיתִין דַּעֲבִידָא כִּי אַמְגּוּזָא.…״

    20. קטע 202 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת מגילה דף כ״ד עמוד ב׳ · קטע 2 — “…וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ עוּלָּא בַּר רַב מֵאַבָּיֵי: קָטָן פּוֹחֵחַ…

    לשון המקור

    הָכָא נָמֵי, אִיכָּא נִצּוּיֵי אָבִיו וְנִצּוּיֵי רַבּוֹ.

    פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ עוּלָּא בַּר רַב מֵאַבָּיֵי: קָטָן פּוֹחֵחַ מַהוּ שֶׁיִּקְרָא בַּתּוֹרָה?

    אֲמַר לֵיהּ: וְתִיבְּעֵי לָךְ עָרוֹם! עָרוֹם מַאי טַעְמָא לָא — מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר, הָכָא נָמֵי מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר.

    סוֹמֵא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: הַרְבֵּה צָפוּ לִדְרוֹשׁ בַּמֶּרְכָּבָה, וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ מִימֵיהֶם.

    וְרַבִּי יְהוּדָה, הָתָם בְּאֹבַנְתָּא דְלִיבָּא תַּלְיָא מִילְּתָא, וְהָא קָא מִיכַּוֵּין וְיָדַע. הָכָא מִשּׁוּם הֲנָאָה הוּא, וְהָא לֵית לֵיהּ הֲנָאָה.

    וְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ הֲנָאָה, כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: ״וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצׇּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה״, וְכִי מָה אִכְפַּת לֵיהּ לְעִוֵּר בֵּין אֲפֵילָה לְאוֹרָה?

    עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, וְרָאִיתִי סוֹמֵא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לָךְ? אָמַר לִי: כׇּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדִי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין.

    מַתְנִי׳ כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת סְטֵיס לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ.

    גְּמָ׳ תָּנָא: מוּמִין שֶׁאָמְרוּ, בְּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. עֲקוּמּוֹת עֲקוּשׁוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.

    אָמַר רַב אַסִּי: חֵיפָנִי וּבֵישָׁנִי — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה לֹא אַנְשֵׁי בֵּית שְׁאָן וְלֹא אַנְשֵׁי (בֵּית) חֵיפָה וְלֹא אַנְשֵׁי טִבְעוֹנִין, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִין לָאַלְפִין עַיְינִין וְלָעַיְינִין אַלְפִין.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: אִלְמָלֵי אַתָּה לֵוִי — פָּסוּל אַתָּה מִן הַדּוּכָן, מִשּׁוּם דַּעֲבֵי קָלָךְ. אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל ״וְחִכִּיתִי לַה׳״, לֹא נִמְצֵאת מְחָרֵף וּמְגַדֵּף?!

    אָמַר רַב הוּנָא: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, וַהֲוָה פָּרֵיס יְדֵיהּ! הָהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ — מוּתָּר.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דַּהֲוָה פָּרֵיס יְדֵיהּ! הָהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ — מוּתָּר.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תָּנָא: אִם רוֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ — מוּתָּר.

    מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּצְבוּעִין — אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר — אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר.

    הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה — סַכָּנָה, וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. (צִיפַּן) [צִיפָּהּ] זָהָב וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אוּנְקְלִי שֶׁלּוֹ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים.

    גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִינוּת נִזְרְקָה בּוֹ.

    הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. לֵימָא תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן, תְּפִלִּין מְרוּבָּעוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי! וְאָמַר רָבָא: בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן!

    אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנִיתִין דַּעֲבִידָא כִּי אַמְגּוּזָא.

    מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: