מסכת מגילה דף י״ז עמוד א׳

למה נמנו שנותיו של ישמעאל מה לנו למנות שנות הרשעים:

להתייחס בהן שנותיו של יעקב על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין [באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו מהן אנו למדין] ששימש בבית עבר י"ד שנה כיצד אברהם בן פ"ו שנה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן מאה שנה הרי היו לישמעאל י"ד שנה ויצחק קדם ליעקב ששים שנה הרי לישמעאל ע"ד כמה פיישן משנותיו של ישמעאל ס"ג נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנה:

ותניא היה יעקב כו' ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס"ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו':

מלמד שקידשה ישמעאל אביה ומת והשיאה נביות אחיה:

שבעה דשבעא ותרין דכפנא דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו' (בראשית מ״ה:ו׳) הרי בן קי"ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן:

אלא שמע מינה י"ד דבית עבר לא חשיב להו דלא איענש עלייהו:

וארבע עשרה שנה היה יעקב בבית לבן עד דאתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך וגו' (בראשית לא) וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' (שם ל) ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע"ז היה יעקב כשנולד יוסף וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן מאה ושבע [שנים כשהיה יוסף בן שלשים שנה] ונשתהה יעקב לישב בארץ כנען שלא ירד למצרים:

עבר מת לאחר ירידתו של יעקב לארם נהרים ובא לבית לבן ועמד שם שתי שנים צא וחשוב שנותיו של עבר ונמצא שמת כשהיה יעקב בן שבעים ותשע שנה והיינו שתי שנים משבא לבית לבן כשתחשוב י"ד שנה ששימש בבית עבר:

מתני' הקורא את המגילה:

על הספר ובדיו פירש ר"ת שהדיו שלנו הוא דיו גמור אבל של עפצים לא הוי דיו והכי משמע פ"ב דגיטין (גז"ש) דתניא בכל כותבין בדיו ובסם ומסיק בכל דבר של קיימא ומסיק לאתויי מאי ומשני לאתויי הא דתנא רבי חייא כתבו במי טריא ועפצא כשר ומדאצטריך לאתויי עפצא מרבוייא בתר דתני דיו שמע מינה דעיקר דיו לא הוי מעפצא ומטעם זה רצה לפסול ספר תורה הכתובה מדיו של עפצים והאשכנזים השיבו לו דהתם מיירי במים ששרו בהן עפצים אבל אותו שעשו מגוף העפצים ודאי הוא טוב ומ"מ נראה דאותו שלנו הוי עיקר דיו כדמשמע פרק כל היד (נדה דף כ.) דרבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק פירוש משבר חתיכה של דיו ובדיק ביה דם שחור ובאותו שלנו שייך שבירה ולא באותו של עפצים:

מנא הני מילי אמר ר' יוחנן לא נמנו שנותיו של ישמעאל אלא כדי ליחס שנותיו של יעקב אבינו. מצינו שהיה ישמעאל גדול מיצחק י"ד שנה. ויצחק גדול מיעקב ס' שנה נמצא ישמעאל גדול מיעקב ע"ד שנה ובו בפרק שנתברך יעקב אבינו מת ישמעאל וכל שנותיו היו קל"ז הסר מהן ע"ד שנה נשארו ס"ג שנה נמצא בעת שיצא לארם נהרים בן ס"ג שנה. וי"ד בבית עבר. וכ' שנה בבית לבן שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך וגו' הרי צ"ז שנה והיה יוסף בעת צאת יעקב מאצל לבן בן [שש] שנים כי אחר י"ד שנה נולד ונשתהה שנתים בדרך נמצא יעקב כשבא אל יצחק אביו בן צ"ט שנה נתכסה יעקב מיצחק אביו ל"ו שנה כשנגנב [יוסף] היה בן י"ז שנה. וי"ג שנה עשה בבית אדוניו ובבית הסהר [וז' דשובע] ושנתים הרעב הרי י"ג שנה וז' שנה ושתי שנים הרי כ"ב נתכסה יוסף מיעקב אבינו כשיעור השנים שנתכסה יעקב מיצחק אביו זולתי י"ד שנים שהיה יעקב למד תורה בבית עבר. ולא נמנו עליהם. וכל זה החשבון מפורש מן הפסוקים הנזכרים בגמ' ולפי זו השמועה היה יוסף בשעה שהגיע אל יצחק אבי אביו בן ח' שנים ויעקב היה בן צ"ט שנתאחרו שנתים בדרך נמצא יעקב בעת שנגנב יוסף בן ק"ח שנה. וכ"ב נתכסה ממנו הרי שלשים ומאת שנה כדכתיב שלשים ומאת שנה וגו':

הדרן עלך מגלה נקראת:

הקורא את המגלה לא יצא מנא לן אמר רבא דאמרינן ככתבם וכזמנם מה י"ד שהוא זמנם אם יעבור לא יתכן להחזירו למפרע ולקרותה ביום י"ד שכבר עבר כך קריאתה למפרע לא אע"ג דהאי קרא ככתבם וכזמנם בעשיה כתיב איתקש זכירה לעשיה שנא' והימים האלה נזכרים ונעשים.

מתני' אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. פירש רש"י ז"ל ללעוזות שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקדש. ונראה מדבריו, שאף על פי שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ואינו נראה כן מן הירושלמי (פ"ב ה"א עיי"ש), דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז ייבא כהדה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אלמא פשיטא להו דמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלעז. ועוד דמדקתני הלועז ששמע אשורית יצא משמע שהלעוזות דמתניתין בשאינן יודעין אשורית כלל. והר"ם ב"ן נ"ר כן כתב בליקוטיו שהיודע אשורית אינו יוצא אלא באשורית. ולענין מה שאמרו בירושלמי שהיודע אשורית אינו מוציא את הלועז בלעז, לא היה נראה כן לכאורה מלישנא דמתניתין דקתני אבל קורא אותה ללעוזות בלעז ולא קתני אבל קורין אותה הלעוזות בלעז, אלא שהם היו בקיאין בלשון המשנה יותר ויש לחוש ולהחמיר.

משנותיו של ישמעאל שהיה בן ע"ד כשנול' יעקב בן ס"ג מאביו ללכת לחרן כי באותה שנה נפטר ישמעאל כדכתי' אחות נביות ולא נשארו משנות ישמעאל משנולד יעקב עד שנה זו אלא ס"ג ומצינו שהיה ליעקב כשעמד לפני פרעה ק"ל ואי אתה מוצא לו העודף בזה על ס"ג שהיה לו כשנפרד מיצחק אלא אם אתה מונה י"ד שנה שלמד בבית עבר וכדמפ' ואזיל ולא נענש עליהם לפי שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם אבל על שאר השנים שלא נתעסק בכבוד אביו נענש והם כ' שנה שעמד בבית לבן וב' בדרך דתניא יצא מארם נהרים ובא לו לסכות ועשה שם י"ד חדש כתיב ויעקב נסע סכותה רש"י ז"ל לא דריש אלא ולמקנהו עשה סכות דמשמע תרתי והיינו שתי ימות הקיץ ויבן לו בית זמן חורף א' אבל אידך סכותה דרישא שם מקום הוא וי"מ סכותה קמא דדריש לחד קיץ ויבן לו בית זה חורף ולמקנהו עשה סכות זה קיץ ועל כן נקרא אח"כ סוכות אבל מעיקרא לא נקרא כן וסכותה היינו שעשה שם סוכות ממש והכל ענין א':

פ' הקורא את המגלה למפרע לא יצא ומוכח בגמ' דאפי' בפרשיות כגון שהקדי' פרשה ב' לא' מש"כ בק"ש דלמפרע פרשיות יצא כדתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ומשמע שהיה קורא כדרכו כדרך שכתובה בתורה דהא אוקימנא בקורא להגיה. ודין הוא התם אין טעם שיהא סדר פרשיות מעכב בדיעבד כיון שקראם כסדר שכתובות בתורה אבל הכא במגלה אם סרס את הפרשיות הפך כל הענין דכולה כחדא פרשה היא:

קראה ע"פ קראה תרגום בכל לשון לא יצא אוקימנא בגמ' דוקא שאינן מכירין אבל למפרע:

מתני' קראה סרוגין ומתנמנם יצא היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. גרסינן בירוש' מדקתני כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה תפתר בי"ד בכרכין ע"כ ובודאי בירושלמי אית להו טעמא מאי דאסקינן בגמרא דילן דפורים מותר בעשיית מלאכה די"ט לא קבילו כדאי' בקרא בהדיא. והא דדחיקו לאוקומי מתניתין בי"ד לכרכין היינו למימר' דבמאי דשקלינן וטרינן מעיקרא על ההיא דר' היכי נטע נטיעה בפורים לא הוה איפשר לן לסיועיה ממתניתין ולאו לאותוביה מינה לרב יוסף דתני שאסור בעשיית מלאכה דהא הוה אפש' לאוקומא בי"ד לכרכין דכיון דלא הוי זמנם אע"ג דקרו ביה אינהו והוי נמי זמן רובא דעלמא שרו אינהו במלאכ' וכ"ש בי"א ובי"ב ובי"ג דכפרים ושמעי' מינה דכרכין דנהוג איסור מלאכה בפורים היכא דמקדמי בי"ד שרו במלאכה דהא לא נהוג אלא בזמנם ממש:

(א"ה צ"ל אבל למכירים) יצא כדתנן במתני' גפטית לגפטיים עברית לעברים דמתניתין כברייתא והיינו דקתני אבל קורין אותה ללעוזות בלעז ואוקי' שכתובה בלעז דאי לא כתיבא קמיה בלישנא דקרו לה הוא ע"פ הילכך הקורא לנשים בלעז על המקרא לא יצא ואמרי' בירושלמי דוקא ללעוזות שאינם מכירין בלשון אשורית יצא כשקורין להם בלעז דמסתמא לועז לא ידע אשורית וכדקתני בסיפא והלועז ששמע אשורית יצא דבעילמי' דאע"ג דלא ידע אשורית מסתמא יצא וכדפרכי' בגמ' בהדיא דהא לא ידע מאי קאמרי אלמא סתם לועז אינו יודע אשורית ומ"ה הוא דיוצא בלעז שהוא מכיר אבל אם הוא מכיר באשורי לא יצא ובלשון אחר ועוד אמר שם שאם הקורא יודע אשורית אינו מוציא אף ללועז שהרי לעצמו אינו מוציא בלעז וק"ל בהדיא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתן ולאו דוקא מהאי טעמא ממש דהא מחוייב בדבר הוא אלא שאינו יוצא בקריאה זו והוי כמי שיצא שהוא מוציא הילכך אע"פ שאינו מוציא לעצמו מוציא ללועז הזה אלא בעי' למימר דכי דליקיים ככתבם וכלשונם כל מה דאיפשר לא תקנו לזה שיצא כלשון אחר ע"י אחרים כיון שאותו אחר יכול להקרותו אשורית והאי דינא בתרא לא דייקי ממתני' כלל דהא לא קפיד אקורא אלא כל אדם קורין ללעוזות דא"כ הל"ל והלעוזות קורין אותה ללועז בלעז אעפ"כ אומ' רבי' הגדול שיש לנו לחוש לדברי הירוש' אבל מדברי הגאונים ז"ל נראה שפיר שאפי' הלועז עצמו מכיר אשורי יוצא בלעז שהוא מכיר בו וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

והלועז ששמע אשורית הא כתיבנא לעיל דהא דקרי ללשון הקדש אשורי היינו בהשאלת השם מפני שמאושר בלשונו כעין שאמר בכתב או לפי שכיון שכתוב הלשון הזה בכתב אשורי נקרא על שמו בכלל הכתוב אבל בפני עצמו לשון הקדש נקרא על הרוב ולפעמים לשון עברי בהשאלת השם והא דנקט אשורית איפשר דדוקא הוא ומתני' דברייתא דקתני יונית ליוני אין לכ"ע לא וסתמא דלא כר"ש ב"ג ואע"ג דר' יוחנן פסיק לעיל כר"ש ב"ג ה"מ בשאר ספרים אבל במגלה כרבנן קי"ל דסברי ככתב' וכלשונם מיעט אפי' לשון יוני לשאין מכירין בו ואע"פ שאמרי' כל מקום ששנה ר"ג במשנתי' הלכה כמותו ואין ספק דלר"ש ב"ג דעבי' באשורי לענין ספרים ה"ה למגלה וכדאמור רב ושמואל בגמ' הא קי"ל שאין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ שלא נאמר הכלל אלא על הרוב וכדכתב הרי"ף ז"ל בפרק גבו פשוט וכיון דכן קי"ל כסתם משנה דהכא וכדקתני נמי סיפא עד שתהא כתובה אשורית דאלמא אשורית דוקא חזיא לכל אדם וזה דעת הרי"ף שהביא משנתנו וברייתא דלקמן דיונית ליונים ולא הביא דברי רב ושמואל שפסקו לעז יונית לכל כשר כר"ש ב"ג וקי"ל כר' יוחנן דפסק בכל דוכתא הלכה בסתם משנה אבל הרמב"ם ז"ל פסק כרב ושמואל דאמרי לעז יוני לכל כשר כר"ש ב"ג ולא מפיק מכתבם וכלשונם אלא שאר לשונות אבל יוני כשר ומודה ר"ש ב"ג בשאר לשונות שיוצאין בו המכירין משום דכתיב אל עם ועם בלשונו מש"כ בס"ת דפוסל לכל אדם בכל חוץ מיוני שהוא כשר ולא אוקימנא בגמרא מתניתין דגפטית לגפטים ועברית לעברים דלא כר"ש ב"ג אלא במאי דקתני יונית ליונים דוקא אבל בגפטית לגפטים ועברית לעברים וכן כל לשון למכיר בו מודה ר"ש ב"ג דיוצא והכי משמע בגמ' דלא קשיא לן ממתני' עליה דר"ש ב"ג אלא מיונית ליונים בלחוד וסתם מתני' דהכא נמי לא אוקימנא כברייתא אלא למימרא דגפטית לגפטים ועברית לעברים וכ"א כלשונו יצא ולאפוקי ממאי דקס"ד מעיקרא דכי קתני בכל לשון לא יצא אף למכירין קאמר קמ"ל דכל לעז מכשר למכירין בו ולא קתני בכל לשון לא יצא אלא לשאינם מכירין אבל לא אמרינן דמתני' כבריית' דיונית ליוני' אין לכ"ע לא דהא מהיכא תיתי לן דאי משום דקתני והלועז ששמע אשורי' לאו למעוטי יונית נקט הכי אלא למימר' דאשורית יוצא כל אדם בו לדברי הכל ונקיט מילת' דמודו כ"ע אף ביוני' דהאי פלוגתא דרבנן ור"ש ב"ג לא בעי לאורויי וכיון דאיכא למימר הכי דלא תהוי סתם מתני' כרבנן ואשכחן לרב ושמואל דפסקי בהדיא כר"ש ב"ג ולא שבקי' פסקא דידהו דבריר כדמפרש בהדיא משום סתמא דלא מכרעא שפיר כרבנן כך י"ל לפי שיטת בעל המאור ז"ל זקנו של רבינו נר"ו וכן נראה נכון:

והא דקתני הלועז ששמע אשורית יצא לאו דוקא יצא בדיעבד אלא אפי' לכתחלה נמי מידי דהוה אנשים ועמי הארץ אלא דאיידי דקתני רישא לא יצא בדוק' נקט בסיפא יצא:

הקורא את המגילה וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו להשלים ביאור עניני המגילה ורובו יסוב על חמישה ענינים האחד לבאר בו תכונת הקריאה באיזה לשון ובאיזה דרך קורין אותה וכמה יקראו ממנה ר"ל אם כלה ואם מקצתה השני לבאר בו תכונת מעשה המגלה הן בגוף המגלה הן במכתבה השלישי לבאר בו זמן קריאתה למי שהוא חוץ למקומו ואין דין מקומו שוה לדין מקום שהוא בו הרביעי מי הוא הראוי לקרותה ולהוציא את הרבים בקריאתו החמשי קריאת היום ביום אם כשר בו כל היום אם לאו וכן קריאת המגלה בלילה אם כשר' בה כל הלילה אם לאו ונתגלגל בחלק זה לבאר בארוכה מצות הנוהגות ביום אם כשר בהם כל היום אם לאו וכן כל הלילה בשל לילה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם שכתבנו וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו תכונת הקריאה ואמר על זה הקורא את המגלה למפרע והוא ענין הקדמת המאוחר לא יצא שאין פרסום נס בקריאה זו וכן שאינה קריאה כלל וכן אם קראה על פה לא יצא דספר בעינן וכן הלכה קראה תרגום ובכל לשון ר"ל חוץ מלשון הקדש לא יצא אע"פ שכתובה באותה לשון שהוא קוראה שאם לא כן הרי קריאה על פה היא ואין צריך לפסלה מצד הלשון אלא שכתובה באותו לשון ואעפ"כ לא יצא בכך אותו שאינו יודע באותו לשון שאין פרסום הנס למי שאינו יודע בלשון ומ"מ מי שיודע בלשון יצא והוא שאמר אבל קורין אותה ללעוזות בלעז ופרשנו בגמ' ובלבד שתהא כתובה בלעז ר"ל באותו לשון שהוא קוראה שלא תהא קריאתה על פה והלועז ששמע אשורית ר"ל לשון הקדש ונקרא אשורי מפני שהוא מאושר שבלשונות וי"מ שעל שם שהכתב אשורי הוא קורא לפעמים אף הלשון אשורי דרך השאלה ומ"מ הכתב אשורי והלשון עברי ואמר שהלועז ששמעה בלשון הקדש אפי' אינו מכיר בו יצא ופי' בגמ' מידי דהוה אנשים ועמי הארץ שלשון זה נודע טיבו לכל העולם אף למי שאין מכיר בו ולא עוד אלא שרוב בני המסבה יודעין בו ואפשר לו לשאול על עניינים שבו נמצא לפי דברינו שאם המגלה כתובה אשורית ונקראת אשורית יוצאים בה הכל ביודעים ושלא ביודעים ואם כתובה באחד משאר לשונות ונקראת באותו לשון שהיא כתובה בו יוצאין בה אותן היודעים כגון גפטית לגפטיים ומדית למדיים וכן בכלן וכן הלכה אלא שבלשון יוני נפל המחלוקת לדון בו כדין אשורי כמו שיתבאר בגמרא:

וסתם לעוזות פירושו שאינם יודעים לשון הקודש וכמו שאמרו בנזיקין הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא אמורא בינייהו מ"מ צריכין אנו לברר מי שיודע לעז ואשורית אם יוצא אף בשל לעז בכתובה לעז או שמא הואיל ויודע אשורית אינו יוצא אלא באשורית ובאמת מדברי גדולי המחברים נראה שיצא אף בלעז אחר שכתובה בלעז ומכיר בו ואף בקצת פירושים לגדולי הרבנים נמצא לעוזו' שיודע אף בלשון אחר והדברים זרים שאם כן כלנו לעוזות ומ"מ בתלמוד המערב אמרו יודע אשורית ויודע לעז יוצא אשורית יודע בלעז יוצא בלעז יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים ר"ל בלעז ויבא בהדה כל שאינו מחוייב וכו' אינו מוציא וכו' כלומר ודכותה הכא הואיל ואינו מוציא את עצמו בלעז אינו מוציא אחרים וכן בתלמוד המערב של מסכת סוטה פרק אלו נאמרין מגלת אסתר היה יודע אשורית ולעז אינו יוצא בה אלא אשורית יודע לעז יוצא בלעז:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מה שביארנו במשנה שקריאת מפרע פוסלת במגלה אף בהלל וקריאת שמע ותפלה נאמר כן שאם קרא הלל בימים שנתחייב בקריאתו למפרע לא יצא וכן בתפלה אם הקדים ברכה אחת לחברתה וכן בק"ש ולא שתפרש בק"ש שהקדים פרשה אחת לחברתה שאין הסדר מעכב בו כברכות שבתפלה שהסדר מעכב בהם אלא שבפרשה עצמה הוא קורא למפרע ושאר דינין הנזכרים כאן בענין קריאת שמע ר"ל שהיא נאמרת בכל לשון וכן שצריך להשמיע לאזניו לכתחלה ושבדיעבד מיהא יצא כבר בארנו הכל בשני של ברכות שמא תאמר אחר שבארנו שברכות תפלה הסדר מעכב בהם מהו שאמרו לענין תפלה אמצעיות אין להם סדר תדע שאין הכונה במאמר זה שאם דלג ברכת השנים ובא לו לברכת קבוץ גליות ואח"כ נזכר שיברך ברכת השנים ואח"כ יחזור לברכת המינים שזו ודאי קריאת מפרע הוא אלא שהוא חוזר לברכת השנים ומברכין מכאן ואילך כסדר וחוזר ברכת קבוץ גלויות פעם אחרת כדי שתהא קריאתו כסדר ומ"מ אין להם סדר לחזור לראשונה שבהם ר"ל לאתה חונן כדין שלש ראשונות שאם טעה אף באחרונה שבהם חוזר לראש וכי באחרונות שאם טעה אף באחרונה שבהם חוזר לעבודה וזהו שאמר בתוספתא הקורא את שמע והשמיט פסוק אחד לא יאמר אגמור את כלה ואקרא אלא קורא מאותו פסוק ואילך על הסדר וכן במגילה וכן בתפלה:

למה נמנו שנותיו של ישמעאל כו' פרש"י למה נמנו מה לנו לשנות הרשעים עכ"ל ואע"ג דאמרי' פ"ק דב"ב דישמעאל עשה תשובה מ"מ כיון שהיה רשע מעיקרא אין ראוי למנות שנותיו בתורה אי לאו משום יעקב:

מלמד שקדשה ישמעאל כו' הוכרחו לומר שקדשה ישמעאל בחייו דאל"כ מנין לנו לומר דבאותו פרק מת ונראה דהוציאו זה מדכתיב וילך עשו אל ישמעאל דמשמע בחייו הלך אליו לישא בתו וקדשה אז דאל"כ אל ישמעאל ל"ל ואח"כ כשמת השיאה אחיה נביות מדכתיב אחות נביות:

הוה יעקב מוטמן בבית עבר י"ד שנים כו' יצא משם ובא לו לארם נמצא כשעמד על הבאר כו'. ויש לדקדק דא"כ מבית עבר אחר שהיה שם י"ד שנים הלך לארם נהרים וקרא כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ואמרינן במסכת חולין בפ' ג"ה כי מטא לחרן כו' וחזר למקום שהתפללו אבותיו וכו' וסולם היה עומד בבאר שבע כו' מכל זה מוכח דמבאר שבע הלך לחרן ולא מבאר שבע לבית עבר ואחר י"ד שנים הלך לחרן ויש ליישב דבית עבר נמי בבאר שבע ולא הלך כלל מבאר שבע לבית עבר אלא שהיה מוטמן בבאר שבע בבית עבר מפני יראת אחיו עד אחר י"ד שנים הלך משם לחרן ותו לא מידי ויש רמז במלות באר שבע שיש בו אותיות עבר וארבע עשרה ועוד נראה דאביו יצחק נמי היה לו בית המדרש כדאמרינן ביומא יצחק זקן ויושב בישיבה היה כו' וכל שלשה מדרשות של שם ושל עבר ושל יצחק בבאר שבע היו ורמז מבאר שבע אותיות ש"ם עב"ר א"ב:

ועשה שם י"ח חדש שנאמר ויעקב נסע וגו' ולמקנהו עשה סכות גו' ופרש"י הכא ויבן לו בית לימות החורף ועשה סוכות ב' פעמים ב' ימות הקיץ הרי י"ח חדשים כו'. עכ"ל ודריש ליה מדכתיב סוכות בלשון רבים ובית בלשון יחיד משמע דב' פעמים עשה לו סוכות ופ"א בית אבל רישא דקרא ויבא יעקב סכותה לא דריש דהיינו שם העיר וכן משמע מתוך שמעתין דקאמר הכא יצא לו מארם נהרים ובא לו לסוכות ועשה שם י"ח כו' הרי לך בהדיא דגם לפי הדרשה דב"פ עשה סכות הניחו סכותה דרישא דקרא כפשטיה שהוא שם העיר אבל מפרש"י בחומש נראה דרישא דקרא סכותה נמי דריש וכן הבין הרא"ם דבריו וכתב בפירושו גמגומים ע"ש באורך אבל לשיטתנו יתיישב הכל ויהיה פירוש הכתוב ויבא יעקב לעיר סכותה ושהה שם ויבן לו בית ולמקנהו בחורף וגם שהה שם עד שבנה לו ולמקנהו סכות ב"פ בקיץ ותו לא מידי:

ובבית אל עשה ו' חדשים והקריב זבחים ויש לדקדק למה ייחסו כל הו' חדשים החסרים מכ"ב שנה לבית אל שהקריב שם זבחים דהא כמה מאורעות היו לו בתוך הו' חדשים שנסע מסכות לשכם ותצא דינה וגו' ונטע אהלו מהלאה למגדל עדר וגו' דכל זה נעשה ג"כ באותן ו' חדשים קודם שבא לאביו יצחק ויש ליישב דאשמעינן דאפילו על ששהה באותן ששה חדשים והקריב זבחים שהוא מצוה נענש על ששהה מלבא לאביו ולאמו וק"ק למה נענש על ששהה להקריב זבחים כיון שעל פי הדיבור עשה כמ"ש עלה בית אל וגו' ועשה שם מזבח וגו':

הקורא למפרע פרק שני

במשנה הקורא את המגילה למפרע וכו' אבל קורין אותה ללועזות בלעז ופירש"י כל לשון שאינו לשון הקדש נקרא לעז אבל הר"ן ז"ל העתיק פירש"י בלשון אחר שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקדש ועל זה מדייק הר"ן ז"ל וכתב מכלל דס"ל שאע"פ שיודעין בל' הקדש יוצאין בלעז וכו' ע"ש. ונראה שמה שדקדק הר"ן ז"ל כן בל' רש"י אף לפי גירסתו ולא ניחא ליה לפ' כפירש"י שלפנינו ומה שהוסיף רש"י לפי גירסת הר"ן תיבות שיודעין היינו לאפוקי ממי שאינו יודע לשון זה דהא ודאי ליתא דבזה לא הוצרך רש"י לפ' כן דבלא"ה מרישא שמעינן לה דקתני קראה תרגום בכל לשון לא יצא אע"כ דמ"ש רש"י שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקדש היינו לאשמעינן דאף שיודע גם כן לה"ק אפ"ה יוצא בלעז כשמכיר באותו לשון כנ"ל בכוונת הר"ן:

מיהו במ"ש הר"ן עוד דהרמב"ן ז"ל הקשה על זה מכיון שיודע בלה"ק אמאי יוצא בל' אחר כיון דבמגילה דכתיב ככתבם וכלשונם כ"ע מודו דבעינן אשורית דהינו לה"ק כדאמרינן בפ"ק וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקורין אותה ללועזות בלעז כשמכיר באותו לשון היינו דוקא כשאין יודע בלה"ק דאי אפשר בענין אחר ומשום פרסומי ניסא צריך לקרותה עכ"פ באותו לשון שמכיר כן הקשה הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל האריך שם מאד לתמוה על שיטת הרמב"ן ותמצית דברי הר"ן ז"ל דודאי הא דמצרכינן בפ"ק דמגילה דוקא לה"ק משום דכתיב ככתבם וכלשונם אית לן לאוקמי קרא בדדמי דדוקא באשורית שהוא לה"ק יוצא בו אע"פ שאינו מכיר כיון שהוא ככתבם וכלשונם של כותבי המגילה שהיה בלה"ק ולאפוקי לשון אחר שאינו יוצא אלא מי שמכיר אבל מי שמכיר לעולם דיוצא אף למי שמכיר בלה"ק דמה"ת למעוטי וכו' ע"ש באריכות ולקמן אבאר מה שיש להשיב על דברי הר"ן ז"ל בזה והוצרכתי להאריך בזה משום דנפקא מיניה טובא בפי' סוגיא דשמעתין לקמן:

שם היתה כתובה בסם וכו' לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. לכאורה נראה מל' זה דהאי כתובה אשורית היינו שאותיות עצמן צריכין שיהיה בכתב אשורית ואף המגילה שכתובה בשאר לשונות כגון לועזות בלעז אפ"ה צריך לכתוב אותו לשון בכתב אשורית דסתם לשון אשורית אכתיבה גופא קאי על שם שיצא עמהם מאשור כדאיתא בפ"ב דסנהדרין ולשון משנתינו עצמה ג"כ מורה על זה דאי ס"ד לענין לשון אשורית איירי דהיינו לשון הקדש מאי קמ"ל הא מרישא שמעינן דקראה תרגום בכל לשון לא יצא מי שאינו מכיר ובמכיר נמי הא תנינן קורין אותה לועזות בלעז ולענין דיוצא בלה"ק אף למי שאינו מכיר נמי כבר תני לה ברישא והלועז ששמע אשורית יצא אע"כ דהאי אשורית דסיפא לא קתני לה אלא לענין האותיות שצריכין שיהו נכתבין דוקא באותיות אשורית ובהכי הוה א"ש נמי דהוי אשורית דומיא דספר ודיו דלענין הכתיבה לחוד איירי ואע"ג דלעיל בפ"ק דף ח' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא דקתני מקרא שכתבו תרגום וכו' אין מטמאין הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית בספר ובדיו אלמא דאע"ג דקתני לה בהאי לישנא ממש אפ"ה מוקמינן להאי אשורית לענין לה"ק כדדייק הש"ס התם דאלת"ה מאי איריא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכו' ע"ש אלא דלענ"ד משום הא לא איריא דודאי סתם אשורית קאי בין אכתב ובין אלשון דסתמא דמילתא הכי הוא ובהכי א"ש ברייתא דהתם לפי המסקנא דתרתי בעינן כתב אשורית ולשון אשורית להנך אוקימתי דהתם אבל אין סברא לומר דאשורית לא קאי אכתב אלא אלשון לחוד כיון דעיקר אשורית היינו הכתב וכ"ש במשנתינו דאי אפשר לפרש בענין אחר כדפרישית:

אמנם ראיתי שבעל התי"ט בתחלת דבריו מפרש למשנתינו ג"כ ע"ד שכתבתי והביא ראיה לדבריו מל' רש"י בפ"ק מתחלת הסוגיא בפי' הברייתא דאשורית אכתיבת אותיות קאי אלא שבסוף כתב התי"ט דהב"י בהלכות מגילה סי' תר"ץ האריך לסתור פי' זה ומלבד זה הוסיף בעל התי"ט נתקשה לו טעם הדבר אמאי לא יצא בדיעבד בכתיבה שאינו אשורית ולענין לה"ק יוצא ללועזות בלעז אליבא דכ"ע ונדחק ליישב ע"ש מיהו בסוף דבריו כתב שמצא בשלטי גבורים בשם ריא"ז דכתב אשורית מעכב אפי' בדיעבד ע"ש אלא שלא נתן טעם לדבר:

אמנם לענ"ד יש לתמוה איפכא במאי דמשמע מדברי הב"י דפשיטא ליה דלכל הפוסקים האי אשורית דהכא אלשון קאי ולא אכתב ואין להקפיד כלל בכתב שיהיה אשורית דוקא ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה מסוגיא דשמעתין משמע להדיא איפכא דאשורית דהכא ע"כ אכתיבה קאי ומלבד מה שכתבתי דלשון המשנה עצמה מורה כן יש לי להביא ראיה ברורה יותר מלשון הגמרא עצמה דהא לקמן דף י"ט אפיסקא עד שתהא כתובה אשורית מפרש בגמרא דכתיב ככתבם וכזמנם ואי ס"ד דאלשון קאי ולא אכתב א"כ אמאי מייתי מהאי קרא דככתבם וכזמנם ושביק לקרא דככתבם וכלשונם דמייתי הש"ס לעיל דף ט' בענין לשון אשורית אע"כ כדפרישית דלעיל איירי לענין לשון אשורית והיינו לה"ק מש"ה איצטריך לאתויי קרא דככתבם וכלשונם וכ"ש למאי דפרישית לעיל דאשורית דלעיל אתרוייהו קאי אכתב ואלשון והיינו כפשטא דקרא דככתבם וכלשונם דאכותבי מגילה דאותו זמן קאי והיינו מרדכי ואסתר דמסתמא היו כותבין אותה בכתב ולשון אשורית משא"כ הכא דקתני לא יצא עד שתהא כתובה אשורית והיינו לענין כתב לחוד דלא יצא בדיעבד מש"ה איצטריך לאתויי קרא אחרינא דככתבם וכזמנם ואיתקש כתבם לזמנם מה זמנם של זה לא כזמנם של זה דאפילו בדיעבד לא יצא ה"ה לענין כתיבת אשורית דמעכב אפילו בדיעבד ועוד דע"כ האי היקישא לא איצטריך אלא לדיעבד דאי לכתחלה מאידך קרא דככתבם וכלשונם נפקא כנ"ל ברור. והתמיה על הפוסקים שלא פסקו כן:

בתוספות בד"ה הקורא את המגילה רבנן אמרו אמר קרא שמע נראה דהלכה כחכמים חדא וכו' עס"ה. מה שהוצרכו התוספות בזה לראיות אע"ג דבלא"ה פשיטא לן בכולא תלמודא דהיכא דלא אתמר הלכתא בהדיא בגמרא הוי הלכה כרבים לגבי יחיד וקי"ל נמי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ומכ"ש הכא דסתם לן תנא בר"פ ואלו נאמרין כחכמים לענין ק"ש אלא דאפ"ה הוצרך להביא ראיה דלא נימא איפכא מהטעם שכתבתי בחידושי ברכות בר"פ היה קורא וקצרו של דבר משום דלכאורה מסתמי דמשניות במכילתין דמגילה הוי משמע איפכא ע"ש ועיין עוד בסמוך:

נִמְצָא יוֹסֵף שֶׁפֵּרֵשׁ מֵאָבִיו עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה כְּשֵׁם שֶׁפֵּרֵשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ מֵאָבִיו. הקשה מהרש"א למה נענש יעקב אבינו ע"ה על אותם כ"ב שנים כיון דברצון אביו ואמו הלך? עיין שם. ונראה לי בס"ד דהוא נענש על ששה שנים שנתעכב בבית לבן אחר שגמר קדושי לאה ורחל, אך השטן היה לו פתחון פה לקטרג גם על י"ד שנים של נשואי לאה ורחל באומרו כיון דנתעכב עוד שש שנים יש פה לומר דגם אותם הי"ד לא עשה שם בשביל צוואת אביו אלא ערב לו לשבת בבית לבן שאם היה לבן רוצה לתת לו בנותיו תכף בלא עבודה גם כן היה מתעכב שם!

אֶלָּא שְׁמַע מִינָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁנִין דְּהַוָּהּ בְּבֵית עֵבֶר נראה לי בס"ד כיון לעסוק שם בתורה י"ד שנים לבטל ידו של עשו כמ"ש 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' בתורה אין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' (בראשית כז, כב). אי נמי שהה שם י"ד שנים בעסק התורה כדי לעשות הכנה לתיקון לאה ורחל שהם שבעה ושבעה דלכך הוצרך לעבוד בעבורם שבעה ושבעה, ועיין מה שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים מה שהוצרך דוד המלך ע"ה לתקן את רחל ואת לאה בשבעה ושבעה ומה שעשה שלמה המלך ע"ה חנוך הבית בשבעה ושבעה, יעוין שם.