מסכת מגילה דף י״ד עמוד א׳

משל דאחשורוש והמן כו' כלומר יש ללמוד מאחשורוש שאף בדעתו היה להשמידן:

(להחזירן) למוטב שגזרו עליהן תעניות לתשובה כדכתיב צום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים:

חוץ ממקרא מגילה ואם תאמר נר חנוכה כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי:

מעבדות לחירות ביציאת מצרים אמרו שירה על הים:

הלל נמי נימא שהיא שירה:

הכי גרסי' אמר רבא בשלמא התם כו' ולא עבדי פרעה שהרי לחירות יצאו:

אכתי עבדי אחשורוש אנן דלא נגאלו אלא מן המיתה:

בין לרבא דאמר להכי לא אמרי הלל דאכתי עבדי אחשורוש הוו הא לאו הכי אמרינן:

משום יחוד כשבאין אליה בני ישראל למשפט:

דכתיב ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' וה"נ הוה מצי לאתויי כל הפרשה שכל הנבואה על סנחריב נבוכדנצר והמן כמו שתרגם יונתן אלא קרא דריש פרשתא נקט:

ת"ר מ"ח נביאים וז' נביאות לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפי' אות אחת חוץ ממקרא מגילה. ואלו הן מ"ח נביאים. משה. ואהרן. ואסיר. ואלקנה.

ואביאסף בני קרח נתנבאו במדבר יהושע פינחס. אלקנה. גד החוזה. נתן הנביא. אסף. הימן. ידותון.

שמואל דוד. אחיה. שמעיה. עידו. עזריה בן עודד. חנני הרואה. יהוא בן חנני. אליהו. מיכיהו. עובדיהו. אלישע. (יחזקאל). אליעזר בן דודיהו. יונה בן [אמתי] זכריה בן יהוידע. אמוץ. חבקוק. צפניהו בן כושי. ירמיה. ישעיה. יחזקאל. דניאל. ברוך בן נריה. עזריה בן מחסיה. מרדכי בלשן. הושע בן בארי. עמוס. מיכה המורשתי. יואל בן פתואל. נחום. חגי. זכריה. ומלאכי. ז' נביאות שרה. מרים. דבורה. חולדה. חנה. אביגיל. ואסתר:

הא דתניא מ"ח נביאים שהיו להם לישראל מפורשי' בפי' רש"י ז"ל וכלן לא פיחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפי' אות א' חוץ ממ"מ כתב רש"י ז"ל וא"ת נר חנוכה כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי היה חגי זכריה ומלאכי:

ואמרינן מאי דרוש כלומר כשקבעוה חובה וכתבוה ג"כ אליבא דר' יהושע ושמואל דהא דכ"ע ניתנה ליכתב שלא תהא ע"פ כדכתיבנא לעיל ומהדרינן נשאו ק"ו ורבנן דתקון בתר הכי נר חנוכה י"ל דסמוך נמי אהאי טעמא מי' מגלת אסתר הויא רבותא טפי שכתבוה:

רב נחמן אמר קריאתה זו היא הלילה ורבא אמר אכתי עבדי אחשורוש אנן ולא מצי' למימר הללו עבדי ה' כל היכא דאנן עבדים לאחרים ואותבינן לרבא ורב נחמן דאית להו הני טעמי תיפוק לי מהא דתניא משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה על הנס הנעשה בהם ומהדרינן משום דאיכא למימ' דכיון שגלינו מארצנו חזרו להתירן ולהכי אצטריכנא להני טעמי:

דבר ידוע הוא שאין אומרי' הלל בפורים אבל טעם מניעתו נחלקו עליו בגמ' והוא שאחד מהם אמר שקריאתה זו היא הלולא ונראה לי לטעם זה שאם היה במקום שאין לו מגלה שקורא את ההלל שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגלה במקומו ומ"מ טעם אחר נאמר בה בגמרא והוא מפני שעדיין עבדי אחשורוש היו ולא יצאו מעבדות לחירות ואין לשון עבדי יי' נופל אלא בנס שאפשר לומר בו עבדי יי' לבד כגון נס של מצרים עבדי יי' ולא עבדי פרעה אבל בזו עדיין עבדי אחשורוש היו ולטעם זה אף מי שאין בידו מגלה אינו קורא את ההלל וראשון נראה יותר ומ"מ מה שאמרו עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ נפסלו כל הארצות מלומר שירה דוקא בעוד שהארץ בקיומה אבל מאחר שגלו חזרו להתירן הראשון:

כשם שאין דנין דיני נפשות בלילה כך אין רואין מראות דמים של נדה בלילה אלא ביום ולא עוד אלא שצריך לראות בחמה ושיעשה צל בידו כמו שיתבאר במקומו והמורד במלכות אין צריך דין ומעתה רשאין לדונו אף בלילה:

ראוי לאדם לכבד בדבריו כל חכם אפי' חכם משאר אומות אמרו חכמים ויאמרו לו חכמיו וכו' מלמד שכל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם:

גמרא מתקיף לה רבא כו' בנוסחא מדויקת רבא אמר בשלמא כו' כצ"ל וכ"ה בילקוט וק"ל:

(אסתר ג, יא) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ' מָשָׁל דַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: לְאֶחָד הָיָה לוֹ תֵּל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. נראה לי בס"ד דימה את המן לבעל החריץ שהוא מקום חיסרון, רמז שסופו נחסר ונאבד מן העולם בדבר זה, ודימה את אחשורוש לבעל התל, שהוא מקום גבוה ומסויים, כי אחשורוש נשאר בגובה מלכותו ומעלתו בדבר זה ולא נעשה לו חסרון.

גְּדוֹלָה הֲסָרַת טַבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּן לֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִילוֹ הֲסָרַת טַבַּעַת הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב. נראה לי בס"ד דידוע שישראל נרמזו בגודל, וכל האומות נרמזו בארבע האצבעות, וכמו שהגודל מובדל משאר אצבעות, כן ישראל ראוי להם להיות נבדלים משאר אומות, כמו שנאמר (במדבר כג, ט) 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב', ופרשתי בס"ד הֶן רמז לגודל שנקרא בלשון תורה 'בֹּהֶן' (ויקרא יד, יז) שהוא מובדל, ולכן בַּגּוֹיִם הרמוזים בשאר אצבעות לֹא יִתְחַשָּׁב. והנה הגדול לפעמים יהיה למעלה מן ארבע אצבעות וזה רמז כשישראל עושין רצונו של מקום, דכתיב בהו (דברים כח, א ובמדרש תנחומא שם) 'וּנְתָנְךָ הֳ' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ', ולפעמים הגודל יהיה למטה מן ארבע אצבעות אם תהפך את היד, וזה רמז כשאין ישראל עושין עושין רצונו של מקום דכתיב בהו בתוכחה (דברים כח, מג) 'הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה', אבל כשחוזרים בתשובה יחזרו להיות למעלה במקום הגודל אשר באמת הוא עליון על שאר האצבעות, בהיות היד עומדת ביושר שאינה מהופכת. ולפי האמור שהגודל הוא נקרא בֹּהֶן [57] בלשון תורה, שהוא תכונתו בהיות היד ביושר עומד עליון על שאר אצבעות, הנה מספרו עולה מספר מוּטָב [57], ולזה אמר הֲסָרַת טַבַּעַת שחזרו על ידה בתשובה הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב, שחזרה למקום העליון, שהוא כְּבֹּהֶן שמספרו מוּטָב אשר תכונתו הוא עליון בהיות היד ביושר. ובזה רמזנו (תהלים קמד, יג) 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן' והיינו שֶׁ'בֹּהֶן' [57] ימיני שעולה זַן [57], אל בֹּהֶן שמאלי שעולה זַן, ולכן ברכות העמידה הם ז"ן ברכות, ושם המשפיע הוא 'אל הוי"ה' [57] שעולה זַן והוא כמנין אוֹכֵל [57]. ועוד נראה לי בס"ד אומרו הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב, דאמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ג, כא) חבב הקב"ה את כנסת ישראל וקראן בתי, ועוד חיבבן וקראן אחותי ועוד חבבן וקראן אמי. שנאמר (ישעיה נא, ד) 'הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ' לְאִמִּי כתיב, נמצא תואר הגדול והמשובח הוא מה שקראן בשם הָאֵם, שהוא תואר הגבירה, כי כן מלכות דקדושה נקראת בשם הָאֵם, כמו שכתוב בתקונים על פסוק (דברים כב, ו) 'וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים', וכל זה התואר של האם יהיה לישראל כשעושין רצונו של מקום ואם חוטאין יתהפכו אותיות תואר זה לשם אָמָה, שאז נקראים בשם אָמָה הָעִבְרִיָּה. והנה 'הָאֵם' הוא מספר מ"ו, ו'אָמָה' מספר מ"ו, אך האם הוא מספר מ"ו טב, ואמה מ"ו ביש, ולזה אמר הֲסָרַת טַבַּעַת הַחֲזִירָתָן 'לְמוּטָב' כלומר למ"ו טב שיצאו משם אָמָה שהוא מ"ו ביש וחזרו לשם הָאֵם שהוא מ"ו טב. ומה שהיה תיקונם על ידי הטבעת נרמז באותיות טַבַּעַת 'עת טב' כי יש עת לרעה לעוברי רצונו, ויש עת לטובה לעושי רצונו, ועל ידי הטבעת נעשה להם עת טב.

אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל דלא הוה ליה למימר אלא רק 'וְלֹא הוֹתִירוּ' אבל 'פִּחֲתוּ' היכי סלקא דעתך? דהא גם במקרא מגילה לא מצינו פחת! ותירץ דיש לומר דגם פִּחֲתוּ על ידי מקרא מגילה, שאסורין בהספד ובתענית עיין שם. ויש להקשות בדבריו וכי התורה חייבה בתענית ביום י"ד באדר, וגם הספד אינו מן התורה? ונראה לקיים דבריו במקצת, בהיכא דנדר להתענות כך וכך ימים ואירע בהם פורים, דמן התורה חייב להתענות מכח נדרו, אך אחר שעשו אותו חכמים יום מקרא מגילה אינו מתענה, ונמצא בטל חיוב שנתחייב מדין תורה מכח נדרו. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד משום דמבטלין עבודה ותלמוד תורה מפני מקרא מגילה כמו שאמרו בריש פרקין (דף ג.) תניא כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן כולם מבטלין עבודתם, ובאין לשמוע מקרא מגילה, מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה עיין שם, ואף על גב דאיירי בהיכא דיכול לקיים אחר כך מצות עבודה, עם כל זה כיון דמבטלין לפי שעה ובאין לשמוע מקרא מגילה שייך בזה לשון 'פִּחֲתוּ'. והנה רש"י ז"ל מנה בכלל מ"ח את משה רבינו ע"ה, וקשה והלא החידוש הוא דאלו המ"ח לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתב משה רבינו ע"ה בתורה, ואיך מונה אותו בכלל המ"ח? ועוד קשה אמאי לא מנה את נח שנכתבה נבואתו בתורה? ושם ועבר נמי היו נביאים ונכתבה נבואתם בריש תולדות אצל רבקה אמנו ע"ה, ואם נאמר אלו היו קודם מתן תורה, הא מנה רש"י את אברהם יצחק ויעקב! ועוד קשה אמאי לא מנה את יהושע, ולא מנה את אלדד ומידד שהיו מתנבאים לדורות גם כן כמו שאמרו בסנהדרין דף י"ז שהיו מתנבאים על עסקי גוג ומגוג? ולמה לא חשב את אסף דאית ליה מזמורים בתהלים שיש בהם דברים לדורות שאמרם ברוח הקודש? וצריך עיון. ומלבד כל זה יש להקשות בדברי רש"י ז"ל, שחשב בכלל המ"ח את האבות, והלא אברהם אבינו ע"ה ראה את זרעו יצחק ויעקב צדיקים גמורים וישמעאל ועשו לא חשיבי זרע, וכן יעקב אבינו ע"ה ראה כל זרעו צדיקים, ולא שייך גביה מאמר זה להחזירם למוטב, וכן לא שייך זה גבי שרה, ויש לומר בדוחק דלאו על כל מ"ח ושבע קאמר זה.

חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה עיין פתח עינים בשם ר"י ז"ל [ואף על פי שיש כמה תקנות וגזרות ואסורין דרבנן הנהו הוו סייג לתורה או למצוה או גדר לעבירה ואיכא אסמכתא דאורייתא דכתיב (ויקרא יח, ל) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי'? הר"ן ורבינו ישעיה הגדול כתב שמקרא מגילה נראה שהוסיפו על התורה שחייבו קריאתה כמו התורה דכתיב והגית בו. לקוטי רבינו בצלאל כתבי יד]. וקשה לתירוצו והא איכא הפטרה דשבת דחיוב קריאתה מדרבנן ומברכין עליה? ונראה לי דתיקון זה הוה אחר חגי זכריה ומלאכי.

קְרִיאָתָהּ זוּ הִלּוּלָא קשה לפי זה למה קורין ההלל בליל פסח, והלא קריאת ההגדה זו הילולא? ונראה לי דדוקא מגילת אסתר שהיא מן הכתובים תספיק במקום הלל שהוא כתובים, אבל הגדה כולה מדרש חז"ל, ומה שאמר בתוכה הלל אומרים אותו פסקי פסקי, לכך צריך לגמור ההלל אחר תפלת ערבית.

(שמואל א' א, א) 'אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים' אָדָם הַבָּא מִשְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת זוֹ אֶת זוֹ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בשער רוח הקודש, דהנביאים הם משני מוחין חו"ב [חכמה ובינה] דאימא אשר בז"א [בזעיר אנפין] יעוין שם. וידוע כי חו"ב כחדא נפקין וכחדא שריין, ולזה אמר שְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת וְרוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ ובשער הגלגולים דף מ"א ביאר רבותינו ז"ל המאמר באופן אחר, והתורה 'כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' דגם מה שביארתי יבא נכון בעז"ה.

אָדָם הַבָּא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַאן נִנְהוֹ? בְּנֵי קֹרַח. פירוש המשיך אש ממקום גבוה ועליון לאותו מקום ודחה ממנו אש גיהנם, ולכך קרי לאותו מקום 'רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם'. או יובן למעלה מן אותיות 'עוֹלָם' בערך המספר הם אותיות 'מן פז' רמז שהגבורה ששלטה בהם לאבדם נעשית פז כי נמתקה.

וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד [מֹשֶׁה] נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה! עָמַד אָבִיהָ וְנָשְׁקָה עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ. נראה לי בס"ד טעם לנשיקה וטיפוח שעשו על ראשה, על פי מה שאמר מהר"ן שפירא ז"ל דמ"ם סתומה רומזת לגלות, וביציאת מצרים נפתחה מעט ונעשית מ"ם פתוחה ונגאלו, ולעתיד תפתח לגמרי באלכסון ותהיה שני דלתי"ן יעוין שם. ולכן כשנתנבאה על הגאולה ראו שסוף שמה שהוא מ"ם סתומה רומז על הגלות, וראש שמה שהוא מ"ם פתוחה רומז על גאולה לכך נשקוה בראשה, לרמוז על מ"ם פתוחה שבראש שמה, שרומזת לגאולה שתתקיים, ואחר כך כשראו סימן להשתקעות בגלות שהוא מ"ם סתומה, עשו לה טפוח בראשה, להורות דמ"ם פתוחה שבראשה נעשית סתומה שנסתם הפתח שלה.