דף ביאור
מסכת עירובין דף פ׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עירובין דף פ׳ עמוד א׳
מסכת עירובין דף פ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־498 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ואין טועמין מפירותיה דאי לאו דפלחוה לא הוו פרשי מינה:
נצרפי שם ע"ז שהיתה באותה מדינה:
צריך להודיע אם חפצין בכך שמא מקפידין בעירובין ואמר (בפ"ק) המקפיד על עירובו אינו עירוב שעינו צרה באותה פת ליתן לחביריו אבל משלו אין צריך להודיעו דזכין לו לאדם שלא בפניו:
הכא תנן בעירובי חצירות ומזכה להן:
הכא לא תנן בעירובי תחומין קתני לקמן (עירובין דף פב.) כיצד משתתפין בתחומין וכו'. ולא קתני ומזכה להן:
שהלכה לבית המרחץ מבעוד יום חוץ לתחום עירה וחשכה לה ואסר לה לחזור:
ר' חייא בבלי היה כדאמרינן במסכת סוכה (דף כ.) עלו ר' חייא ובניו ויסדוה:
ואיבעיא להו גרסינן:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Eruvin 80a · Sefaria
תוספות
רב אמר א"ל לזכות דכיון דאסר עליה גמר ומקני ליה ובתחומין צריך לזכות דלא אסר עליה ולא נמר ומקני כדפירש בקונטרס ולשמואל במבוי צריך לזכות דלמקני רשות הוא דקסבר עירוב משים קנין בפ' מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט.) אפילו למ"ד עירוב משום דירה צריך לזכות כדי שיהא קונה דירה בבית חבירו ובתחומין סבר שמואל דאין צריך לזכות דלא קני רשות אחרים הוא אי נמי כיון דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה משום מצוה גמר ומקני ועוד כיון דעירובי תחומין אין מערבין אלא מדעתו אמירתו כשהוא אומר צא וערב לי חשובה כזכייה והשתא יש דברים שאנו מחמירין בחצירות מתחומין דחצירות צריך לזכות לשמואל ובפי פח ובתחומין אין צריך לזכות ואין צריך פת ויש דברים שאנו מחמירין בתחומין טפי דבתחומין בעי ב' סעודות לכל אחד ובחצירות בזמן שהן מרובין סגי [במזון ב' סעודות לכולם ובזמן שהן מועטין סגי] בגרוגרת לכל אחד כדאמרינן סוף פירקין והשולח עירוב ביד חרש שוטה וקטן אינו עירוב בתחומין ובחצירות קטן גובה אח העירוב:
מעשה בכלתו כו' פי' בקונטרס דהאי עובדא בתחומין היה ואע"ג דבחצירות פליגא מתני' עליה דרב רב תנא הוא ופליג וקשיא דעיקר הקושיא לא היתה אלא מחצירות ומהא לא משני מידי וי"ל דבעירובי חצירות היה המעשה וכן פירש רבינו חננאל ורב סבר כרבי ישמעאל וקסבר רב דתנא דיק תנא בחצירות דבעינן זיכוי כל שכן בתחומין דתחומין לכולי עלמא בעי זכיה ולפירוש הקונטרס דמוקי לה בתחומין יש לומר דרבי חייא ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו אזדו לטעמייהו דר' חייא אית ליה לפיל בספ"ק דתחומין דאורייתא ולהכי מחמיר בהו ור' יוסי דמיקל לטעמיה דאמר לעיל (עירובין דף צה.) ספק עירוב כשר:
אמר רב נחמן נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות וכן הלכה וכן פסק בשאלתות בפרשת ויהי בשלח דכולם צריכין לזכות עירובי תחומין וחצירות ושיתופי מבואות ועירובי תבשילין ואע"ג דבעי רב נחמן עירובי תבשילין מאי הא מסיק אביי דלא שמיע ליה דשמואל דאי שמיע ליה לא הוה מיבעיא ליה:
אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם כו' - ואם תאמר ואמאי לא מייתי מדרב יהודה דאמר בריש כדר (לע. ל דף סד.) משמיה דשמואל שכירו ולקיטי של נכרי נותן עירובו ודיו וכל שכן אשתו והוה מייתי מנכרי אנכרי ויש לומר דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי:
רגיל אין שאינו רגיל לא דרגיל אסר כמו פתח הרגיל אבל שאינו רגיל אינו אוסר ונוטלים שיתופו בעל כרחו דקאמר היינו של בעל הבית אבל דעת אשתו צריך ואף על גב דאסיקנא דאשתו של אדם מערבת שלא מדעתו אין ללמוד מכאן שתוכל לזכות לבני המבוי ולבני חצר לתת פת עבורם נהי דבשביל עצמה יכולה ליתן שלא מדעת בעלה אין לה כח לזכות לשכיניה שלא מדעת וצריך ליזהר שלא תזכה האשה לשכיניה כשאין בעלה בעיר ואף על גב דאם כל אחד ואחד נותן פת נראה דשרי אפילו לא אסרי אהדדי כל זמן שלא מיחה הבעל דמסתמא לא קפיד מכל מקום אין לסמוך על זה לענין שתוכל לזכות לאחרים ואם אין הבעל זה אשה בעיר אלא בני ביתו צריך לדקדק אם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות משל בעל הבית דהא בסמוך [עמוד ב] תנן ניתוספו עליהן מוסיף וצדיך להודיע וכשכלה האוכל נמי קתני דצריך להודיע ממין אחר:
Tosafot on Eruvin 80a · Sefaria
רב נסים גאון
סליק פרק חלון
Rav Nissim Gaon on Eruvin 80a · Sefaria
רבנו חננאל
ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי לשיכרא דבי נצרפי ושתו ליה ביום אידם אמר אמימר אמרו לי סבו דפומבדיתא הלכתא כשמואל מותבינן על מאן דאמר צריך להגביה חבית של (שותפים) [שיתופי מבואות] מן הקרקע טפח והתניא כיצד משתתפין במבוי מניח אדם חבית של יין של שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות בין משלו ובין משל חבירו צריך להודיע ומגביהה מן הקרקע כל שהוא ופריק מאי כל שהוא דקתני טפח:
איתמר שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר אין צריך לזכות.
בשלמא לשמואל דתנן בשיתופי מבוי ומזכה להן אלא לרב דאמר בשיתופי מבוי אין צריך לזכות קשיא ליה מתני' ופריק תנאי היא. ר' חייא סבר צריך לזכות. ור' ישמעאל ב"ר יוסי אמר משום אביו אין צריך לזכות דתניא מעשה בכלתו של ר' אושעיא שהלכה למרחץ ועירבה לה חמותה משלה ולא זכתה לה ואסר לה ר' חייא ואמר לו ר' ישמעאל ב"ר יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל שיש לך להקל בעירובין (בעירובין) הקל.
וכן אמר ר' יוחנן דחמותה משל עצמה עירבה ולא זיכתה לכלתה ולפיכך אסר ר' חייא.
אמר רב נחמן נקטינן אחד שיתופי מבואות ואחד עירובי תחומין צריך לזכות בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או לא.
ואמר רב יוסף מאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכות ההוא טורזינא דלא בעא לאוגורי להו רשותיה לבני מבוי ואזלו ואגרו אינהו מדביתהו. ואמר להו ר' זירא שפיר עבידיתו דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכן באשתו של נכרי משכרת בלא רשות בעלה. ואם בא בעלה הנכרי ומיחה בטילה אותה השכירות ונאסרו וחזרו לאיסורן. וכן אמר רב יהודה בר הושעיה משמיה דשמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. ואותבינן עלייהו והתניא נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. ופרקינן מתניתא בדלא אסר עלייהו כגון שאינו רגיל לערב עמהן וגם אינו אוסר עליהן.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 80a · Sefaria
רשב"א
שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות יש לפרש טעמא דרב משום דכיון דמערב נהנה בכך כדי שלא יאסור חברו עליו את המבוי גמר בדעתיה ומזכה ליה. וא"ת מ"מ במאי קא זכי ליה. מסתברא לי כיון דלאו זכיה גמורה היא וערוב דרבנן הוא, עשאוהו כאותה שאמרו בפרק השוכר עבודה זרה (סג, ב) גבי חנוני המקיפו דמזכה ליה דינר בכיסיה. ושמואל סבר כיון דקני רשותא בהכין, ועוד דאכתי לא נפק מרשותיה דהאי, לא זכי ביה אידך. ובתחומין מיחלפא שיטתייהו, דרב סבר כיון דלא מתהני מערב בהא מידי לא גמר ומקנה עד שיזכה, ושמואל סבר כיון דמפיק ליה מרשותיה לגמרי ומנח ליה לברא גמר ומקנה. ואסיקנא דכולהו צריכין לזכות ואפילו עירובי תבשילין.
הא דאמרינן תנאי היא פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: עירובי תחומין, ועובדא דכלתו של ר' הושעיא בתחומין הוה, ולומר דכי היכי דבמתניתין דכיצד משתתפין לא תני פלוגתא ואפ"ה פליגי בה תנאי בברייתא, הכי נמי בשל חצרות אע"ג דלא תני בה במתניתין פלוגתא, איכא למימר דפלוגתא היא ולאו כולי עלמא מודו בה. ונראה דהזקיקם ז"ל לומר כן כי היכי דתיקום דרב כר' חייא רביה. ומיהו פשטא דמילתא דאעירובי חצרות קאי, דהוא ניהו דקשיא לן טפי, משום דתני לה בהדיא במתניתין דצריך לזכות, ועובדא דכלתיה דר' הושעיא בעירובי חצרות הוה. וזה יותר נכון.
אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו והוא הדין לשוכרת (לעיל עירובין סד, א). ושלא מדעתו דקאמר לאו דוקא בשותק ואינו מוחה, אלא אפילו במוחה, דהא טורזינה כבר גילה בדעתו שאינו רוצה וכמוחה דמי. ועוד דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף. פירוש: ולא רצה להשתתף עכשיו, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ולוקחין ממנו שיתופו בעל כרחו. ועוד דאייתינן לסייעו מדתנן כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, דאלמא אפילו בעל כרחו ממש קאמר. ודוקא בדאסר, כלומר: בחצר האוסרת במבוי כגון שרגילה בו, אבל בשאינה אוסרת כלומר: שאינה רגילה במבוי, בעל כרחו ואפילו שלא מדעתו, כלומר: שגילה בדעתו שאינו חפץ בכך לא, וכדתניא נשים שעירבו ושנשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. אלא מיהו קשיא לי כיון דברגיל אפילו בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופו בעל כרחו, ומאי שנא אשתו דאמר שמואל דמערבת שלא מדעתו, אפילו אחר נמי. וצ"ע.
Rashba on Eruvin 80a · Sefaria
ריטב"א
איתמר שתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכו׳. ואמרינן בשלמא לשמואל הכא גבי ערובי חצרות צריך לזכו׳ והכא גבי ערובי תחומין לא תנן שיהא צריך לזכו׳ כדפריש תנא לקמן כיצד מערבין בתחומין ומסתמ׳ כיון דלא תנן צריך לזכות כדתנן הכא איכא למימר דס״ל שאינו צריך אלא לרב מ״ט ופרקינן תנאי היא דתניא דאמר רב יהודה וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר׳ חייא ואסר ור׳ ישמעאל בר יוסי בשם אביו מתיר ומיירי משום דערבה לה חמות׳ משל חמותה אלא דלא איכפ׳ לן כדמפ׳ ואזיל ופרש״י ז״ל דפלוגתא בערובי תחומין ורב כר׳ חייא רביה דאסר דקסבר צריך לזכות. ואע״ג דמתני׳ דהכא בעירובי חצרות פליגא עליהם רב תנא הוא ופליג והקשו בתוס׳ דהא ודאי מתני׳ דהכא דקתני בהדיא צריך לזכות הוה קשיא טפי לרב ממתניתין דלקמן דתחומים שהיא סתימה ולא תנן בה בהדיא והא דהכא הוה צריך תלמודא לפרושי שנויא דמשני אליבא דרב לומר רב תנא הוא ופליג לכך פירש דפלוגתא דר׳ חייא ור׳ ישמעאל בעירובי חצרו׳ היא ורב דאמ׳ כר׳ ישמעאל בר׳ יוסי ומסתמ׳ כי היכי דאיכ׳ תנאי בהא איכ׳ תנאי בההיא דלקמן ולא עוד אלא דאפש׳ דמתני׳ דלקמן צריך לזכו׳ ס״ל ופריש הכ׳ וה״ה לסתם: והשת׳ צריכי לפרושי מ״ט דרב ושמואל בפלוגתייהו. וי״ל דרב ס״ל דבשתופי מבוי כיון דאיכא הנאה למערב שהוא מותר במבוי אין צריך לזכות בפירש דודאי גמר ומקני להו וכי תימא במאי אקני ליה י״ל בהנאה דמקבל דחשיב ככסף ואקני להו מקום בחצרו אבל בעירובי תחומין דליכא הנאה למערב צריך לזכות בפי׳ ושמואל סבר דאדרבא (דדוקא) בעירובי תחומין כיון דמפיק ליה מרשותיה ומנח ליה א״צ לזכות דהא ודאי גמר ומקני וכיון שהוא מחזיק באותו מקום לקנות שביתה לזה זכה לחבריה במקום העירוב וקנה ליה מקומו של עירוב אבל בעירובי חצרות דלא מפיק ליה מרשותיה דילמא לא גמר ומקנה ובעינן נמי היכרא ולפיכך צריך לזכות וכן הלכה ואסיקנא דאף ערובי תבשילין צריך לזכות וקמ״ל כחומרי דמר וחומרי דמר פי׳ ולא הוו סתרן אהדדי דהא בכל חד איכא טעמא וכדפרישנא וליכא בהא משום והכסיל בחשך הלך:
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו פירש וה״ה שמשכרת ולא תימא שלא מדעתו בלבד אלא אפילו בעל כרחו וכדאמרינן לקמן לההיא דתניא בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו וכהא דתניא כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי והכא נמי כיון דלא בעו לאגורי להו כעל כרחין דמי ומיהו אינו מערבת משלו על אחרים שלא מדעתו ונראין דברים דאשתו לאו דוקא אלא ה״ה לשאר בני ביתו וכההיא דתניא לקמן שנכנסין לתוך ביתו אבל בתו׳ כתבו דדוקא אשתו ובברייתא דלקמן קיים להו דמדעת אשתו קתני.
הא דאסר הא דלא אסר פי׳ דכי אסר על בני מבוי נוטלין שלא מדעתו אבל היכא דלא אסר עליהם כגון בית שבין שתי חצרות או שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו אין נוטלין שלא מדעתו אלא כשהיה רגל לערב או לשתף עמהם גרש״י ז״ל שאני התם דליכא מחיצות פרש״י ז״ל ומבוי מגונה הוא ואין נוח לשמרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעי דעתיה ע״כ ואין זה נכון דמאי גנות איכא בלא לחי ומאי שמירה איכא בלחי וקורה והנכון כגרסת רוב הספרים דגרסי שאני סתם דאיכא מחיצות כלומר דאע״ג דנעשו בעל כרחו מחיצות הן להתיר המבוי וכיון שכן וראוי לכופו כופין אותו אבל ערובי חצרות דבעינן קנין או דירה הוה כבעל כרחו אימא לך דלא מהני דאין כאן קנין ולא דירה וכן פי׳ בתוספת.
Ritva on Eruvin 80a · Sefaria
מאירי
המערב בחצרות בשביל כל חבריו אינו צריך להודיע שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו אבל משלהם צריך להודיע אם הם חפצים בכך שמא יש בהם שמקפידים על עירובם ר״ל שעינם צרה בפת שלהם והמקפיד על עירובו אינו עירוב. ויש צדדים שאף בשלהם אין צריך להודיע כמו שיתבאר למטה:
כשם שביארנו בעירובי חצרות ושתופי מבואות שצריך לזכות לחבריו על ידי אחר כך הדין בעירובי תחומין כל שמניחם בשביל אחרים הצריכים לילך באותו צד צריך לזכות ואם לא זיכה אינו כלום וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות ושתופי מבואות מזכין על ידו עירובי תחומין ובעירובי תחומין אפילו עירבו לו משלו צריך להודיעו מבעוד יום שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדעת שמא אינו רוצה לילך באותו הצד להפקיע ממנו שאר רוחות ואפי׳ היה אחד חוץ לעירו ושבת בחוץ לתחום עירו ועירבו לו ליכנס לעירו כל שלא הודיעוהו מבעוד יום אינו עירוב שהרי מכל מקום שמא אינו רוצה להפקיע ממנו שאר רוחות:
עירובי תבשילין כל שמניחם לסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להם על ידי אחר על הדרך שביארנו בעירובין אלו. ומכל מקום אין צריך להודיע שהרי זכות הוא וכל שזוכה באלו זוכה בעירובי תבשילין וכבר [ביארנו] ענין זה במקומו:
כבר ביארנו ששכירו ולקיטו של אדם מערבין לו עירובי חצרות שלא מדעתו וכן שכירו ולקיטו של עכו״ם משכיר שלא מדעתו. צריך שתדע שאין אומרין כן אלא מן הסתם ר״ל שלא נודע להם דעת הבעלים אבל כל שמיחו הבעלים לערב או להשכיר אין יכולים שכירו ולקיטו לערב או להשכיר. אבל אשתו של אדם מערבת או משכרת שלא מדעת הבעלים אפי׳ מיחה הבעל כבר שמן הסתם אדם מתרצה למה שאשתו עושה אעפ״י שכבר היה מוחה בדבר. ומכל מקום אם הוא מוחה בשעת העירוב או השכירות אין עירובה או שכירותה על כרחו כלום ואף כשערבה או השכירה אחר מחאה או מן הסתם אם הוא מוחה לאחר מעשה אינו כלום:
אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי כגון חצר שבין שני מבואות ויש לה דרך על זה ועל זה והיה רגיל באחד מהן יותר מן האחר שהיא אוסרת על אותו שרגיל ואירע עכשו שלא נשתתף עמהם בני מבוי זה נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתוף על כרחו ר״ל שמערבין לו שלא מדעתו על דעת להשתלם ממנו ובמוצאי שבת משתלמין ממנו בעל כרחו. ודברים אלו דוקא בחצר שהוא דר בה אבל בחצר אחרת שאינו רגיל בה הואיל ואינו אוסר בה אין מערבין לו משלו שלא מדעתו ואף בסתם ר״ל שלא מיחה הא משל מערב שיזכה לו אף שלא מדעתו ואף בחצר אחרת הא על כרחו מיהא לא. ולענין גוף ההכשר כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה ואפי׳ מיחה כבר ולא עוד אלא אפי׳ הוא מוחה עכשו עושין אותו על כרחו ומשתלמין המנו הא יחיד או מיעוטו של מבוי אין כופין את האחרים. ומכל מקום אפי׳ יחיד שעשאן על כרחו כלם מכל מקום מחיצות גמורות הם ומועלת להם אלא שאינו משתלם מהן:
יש חולקין לומר שבני מבוי מערבין לאדם על כרחו ממה שמצאוה כן בתלמוד המערב בפי׳ וכמו שאמרו שם בפרק זה ר׳ יעקב בר אדי בשם ר׳ יודן נשיאה מערבין לאדם על כרחו. וכן פסקו שאשתו של אדם משכרת ומערבת אפי׳ על כרחו. והדברים נראין כדעת ראשון:
ולענין ביאור הסוגיא מה שהקשו משמועת נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב. ותירצו בה לא קשיא הא דאסרה הא דלא אסרה. כלומר כשדירתו אוסרת על בני מבוי יש מן הדין לבני מבוי לכופו לערב עמהם ועל הדרך שאמרו נוטלין ממנו שתופו על כרחו והילכך כל שעירבה אשתו במקומו הרי הוא כמי שכפאוהו בכך אבל בשאינו אוסר על בני המבוי כגון שיש לו פתח מחצרו פתוח לרשות הרבים או לחצר אחרת שהוא רגיל בה שאין בני מבוי זה רשאים לכופו לערב עמהם אם עירבה אשתו שלא מדעת אינו כלום. והוא שאמרו אחד מבני מבוי שרגיל וכו׳ דוקא רגיל שהוא אוסר אבל שאינו רגיל אין נוטלין שתוף ממנו על כרחו וכל שאין נוטלין ממנו על כרחו אם עירבה אשתו שלא מדעתו אינו כלום. וזה שאמרו רגיל להשתתף פי׳ אף ברגיל בביאה ויציאה אוסר וכופין אותו ובהווה דבר שמתוך שהוא רגיל בביאה ויציאה מסתמא רגיל הוא להשתתף עמהם. וגאוני ספרד אין מחלקין בענין זה בין שאוסר על החצר בין שאינו אוסר בה. והם גורסי׳ הא דאסר הא דלא אסר ומפרשי׳ הא ר״ל שמוחה בדבר ומתוך שמוחה אין אשתו יכולה לערב על כרחו והוא שאמרו אחד מבני מבוי וכו׳ ואם אשתו מערבת ואף בעל כרחו תערב היא בשבילו אלא שמע מינה שבמקום מחאה אין עירובה כלום וברגיל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובשאין רגיל כיון שמיחה אין כופין אותו הא בלא מיחה אשתו מערבת לו בין ברגיל בין בשאינו רגיל. וגדולי המחברים כתבו בזו דברים זרים לומר שאף במוחה בשעת העירוב מערבת לו מדעת. ולשונם בזה אשתו של אדם מערבת שלא מדעת והוא שלא יאסור על שכניו אבל אם אוסר מערבת עליו ולא משתתפת אלא מדעת וכיצד אוסר כגון שאמ׳ איני מערב ולא משתתף עמכם. ובתלמוד המערב שבסוף פרק זה נראה לכאורה כדבריהם אלא שאין הדברים מתישבים כל כך:
אחד מבני מבוי שכעס על חבריו בשבת והפקיר חלק עירובו כדי לאסור על שכניו זה היה מעשה והורו בה קצת חכמי ההר שאין בטולו כלום מזו שאמרו אחד מבני מבוי וכו׳ ולא נשתתף וכו׳ שאעפ״י שכבר גלה דעתו מערב שבת שאינו רוצה להשתתף כופין אותו כל שכן זה שנשתתף שאין כח בידו לחזור ולהפקיר כדי לאסור עליהם שהרי זכו הם בחלקו זכיה גמורה בין השמשות ועוד ששבת שהותרה הותרה. ומה שאמרו אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השתוף. שמא בערב שבת היא אפי׳ תפרשה בשבת הואיל ומכל מקום אין רצונו לאסור אלא שהוא צריך לאותו דבר ואף כשיתנו לו לא יאסרו זה על זה מצד מה שלקח זה ונמצא שלא היה להם להקפיד והקפידו הרי נתגלה דעתם שאין שתופם שתוף אבל זה שכוונתו להזיק ולאסור דין הוא שיקפידו עליו ושלא יתבטל השתוף מתוך קפדא זו שהרי אין קפידתם אלא שלא יאסרו זה על זה:
Meiri on Eruvin 80a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה רב אמר כו' ובחצרות בזמן שהן מרובין סגי ב' סעודות לכולן ובזמן שהן מועטין סגי בגרוגרת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל בין במרובין ובין במועטין חמיר תחומין מחצרות ודו"ק:
בא"ד והשולח עירוב ביד חש"ו כו' ובחצירות קטן גובה כו' עכ"ל והמ"ל נמי דבתחומין אין מערבין אלא מדעתו ואין מערבין אלא לדבר מצוה ואפשר דבפלוגתא לא קמיירי והני פלוגתא נינהו דאיכא למ"ד לקמן בחצרות נמי אין מערבין אלא לדעת ואיכא למ"ד בפ' בכל מערבין דבתחומין נמי מערבין שלא לדבר מצוה ודו"ק:
בד"ה מעשה בכלתו כו' ולפ"ה דמוקי לה בתחומין יש לפרש דר' חייא ור' ישמעאל כו' אזדו לטעמייהו כו' עכ"ל ר"ל והשתא אין אנו צריכין לפרש טעמא דרב משום דבחצרות גמר ומקני כמ"ש התוס' לעיל אלא דרב כר' חייא דתחומין דאורייתא משא"כ חצרות ושמואל כר' ישמעאל בר"י וק"ל:
בד"ה רגיל אין כו' דרגיל אסר כמו פתח הרגיל אבל שאינו רגיל אינו אוסר כו' עכ"ל ר"ל דאסר היינו רגיל ולא אסר היינו אינו רגיל ולאפוקי מפי' הרא"ש והמרדכי דרגיל ואינו רגיל הוא מלתא אחריתא דרגיל היינו רגיל לערב ואינו רגיל אינו רגיל לערב ותרוייהו בדאסרי ע"ש ודו"ק:
Chidushei Halachot on Eruvin 80a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה מעשה כו' לא ידעתי למאי נדחקו רש"י ותוס' בזה הא י"ל כפשוטו דרב ס"ל מסברא בהחלט דתחומין דיש לו אסמכתא מקרא חמור מחצירות או מטעם דבחצירות דאסרי אהדדי גמר ומקני. וא"כ דר"י בר"י דס"ל דבתחומים א"צ לזכות כ"ש בחצירות ואף הך תנא מסייע לו דבחצירות א"צ לזכות. אלא דרב עצמו מחמיר בתחומין כר"ח דאסר בתחומין ופשוט:
ד"ה אתו לקמי' וכ"ש אשתו. עי' לעיל דף סה ע"ב תד"ה דלא הוי שוכר וצ"ע:
בא"ד דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי ק"ל ממימרא דשמואל באשתו קמייתרא כיון דכבר אמר בשכירו ולקיטו מערבי' והיינו ג"כ אפי' בע"כ דהא דהא מייתי ליה לעיל אההיא דלחמן בר ריסתק דלא רצה לא גזרו. וא"כ מכ"ש באשתו והיה נראה מזה ראיה גדולה לפשוט ספיקא דתוס' לעיל דף ע' ד"ה יורש בסה"ד דאפשר דשכירו ולקיטו רק דנכרי אבל לא דישראל דהוצרך שמואל לאשתו דהכא מיירי בישראל דזהו דוקא באשתו ולא בשכירו ולקיטו:
Gilyon HaShas on Eruvin 80a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. קשה לי, הא כבר אמרה חדא זימנא, בריש הדר משמיה דשמואל, שכירו ולקיטו של עכו"ם נותן עירובו ודיו, וא"כ כש"כ אשתו, וי"ל דשכירו ולקיטו רק בעכו"ם, אבל בישראל לא, ושמואל דהכא מיירי בישראל דבזה דוקא אשתו אבל שכירו ולקיטו לא, ובתוס' לעיל (דף ע' סוף ד"ה יורש) נסתפקו בזה [אי שכירו ולקיטו דוקא בעכו"ם או לא. ומכח קושיא זו יש לפשוט ספיקתם]:
גמרא, מעשה בכלתו, פירש"י דמיירי בתחומין, ונדחק דהא דרב פליג בחצירות על מתני' דרב תנא ופליג, ובתוספות כתבו דמיירי בחצירות, ולענ"ד היה נראה דא"צ לדחוקי כלל דהמעשה היה באמת בתחומין, והכי אמרינן דרב סבר מסברא בהחלט דתחומין חמיר מחצירות דיש לו אסמכתא בקרא, או מטעם דלא אסרי עלי', ולא גמר ומקני, ומש"ה לא קתני במתניתין בתחומין, ומזכה כיון דקתני כן בחצירות, מכ"ש בתחומין, ושפיר משנינן דלא תיקשה איך פליג רב על מתני' בחצירות דתנאי היא היינו דרבי ישמעאל בר"י דס"ל בתחומין אין צריך לזכות ומכ"ש בחצירות, א"כ יש לו בחצירות תנא דמסייע דא"צ לזכות אלא בתחומין פסק רב דצריך לזכות דס"ל כר"ח דאסר בתחומין, ועכ"פ בחצירות יש לו סייעתא מר' ישמעאל ב"ר יוסי, ומרווח שמעתא:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Eruvin 80a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף פ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־498 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 13 מילים
נפתחת ב״וְאֵין טוֹעֲמִין מִפֵּירוֹתֶיהָ.…״
- קטע 222 מילים
נפתחת ב״וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמְרִי ״הָנֵי תַּמְרֵי לְשִׁיכְרָא…״
- קטע 319 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי — מְבִיאִים חָבִית…״
- קטע 419 מילים
נפתחת ב״אִם מִשֶּׁלּוֹ — צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וְאִם מִשֶּׁלָּהֶן…״
- קטע 523 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר: שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, רַב אָמַר: אֵין צָרִיךְ…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל — הָכָא תְּנַן, וְהָכָא לָא…״
- קטע 720 מילים
נפתחת ב״תַּנָּאֵי הִיא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:…״
- קטע 829 מילים
נפתחת ב״וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא — וְאָסַר.…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״וְאִבַּעְיָא לְהוּ: מִשֶּׁל חֲמוֹתָהּ עֵירְבָה לָהּ, וּמִשּׁוּם…״
- קטע 1021 מילים
נפתחת ב״אָמַר לָהֶן הַהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ:…״
- קטע 1122 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב (בְּרֵיהּ)…״
- קטע 1216 מילים
נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ: מִשֶּׁל חֲמוֹתָהּ עֵירְבָה, וּמִשּׁוּם דְּלֹא…״
- קטע 1310 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: מִשֶּׁל חֲמוֹתָהּ עֵירְבָה לָהּ, וּמִשּׁוּם…״
- קטע 1426 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן: נָקְטִינַן, אֶחָד עֵירוּבֵי תְחוּמִין,…״
- קטע 1535 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: וּמַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? לָא…״
- קטע 1616 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ עֵירוּבֵי תְחוּמִין מִי לָא…״
- קטע 1725 מילים
נפתחת ב״הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא הָתָם פְּלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל,…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״הָהוּא טוּרְזִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, אֲמַרוּ…״
- קטע 1918 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ…״
- קטע 2052 מילים
נפתחת ב״הָהוּא טוּרְזִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר…״
- קטע 2113 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: נָשִׁים שֶׁעֵירְבוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעֲלֵיהֶן,…״
- קטע 229 מילים
נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאָסַר, הָא —…״
- קטע 2331 מילים
נפתחת ב״הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם כֵּן קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל…״
- קטע 247 מילים
נפתחת ב״רָגִיל אִין, שֶׁאֵין רָגִיל לָא. שְׁמַע מִינַּהּ.…״
- קטע 259 מילים
נפתחת ב״לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת לֶחִי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת עירובין דף פ׳ עמוד א׳ · קטע 8 — “…וְאָסַר. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: בַּבְלַאי, כׇּל…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת עירובין דף פ׳ עמוד א׳ · קטע 15 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: וּמַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת עירובין דף פ׳ עמוד א׳ · קטע 15 — “…רַב אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין צָרִיךְ לְזַכּוֹת. אֲמַר…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת עירובין דף פ׳ עמוד א׳ · קטע 15 — “…לְזַכּוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פְּשִׁיטָא דְּלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ. דְּאִי…”
לשון המקור
וְאֵין טוֹעֲמִין מִפֵּירוֹתֶיהָ.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמְרִי ״הָנֵי תַּמְרֵי לְשִׁיכְרָא דְּבֵי נִצְרְפֵי דְּשָׁתוּ לֵיהּ בְּיוֹם חַגָּם״. (אָמַר אַמֵּימָר:) וַאֲמַרוּ לִי סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.
מֵיתִיבִי: כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי — מְבִיאִים חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּמָרִים וְשֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל שְׁאָר מִינֵי פֵּירוֹת.
אִם מִשֶּׁלּוֹ — צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וְאִם מִשֶּׁלָּהֶן — צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. וּמַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע מַשֶּׁהוּ! מַאי ״מַשֶּׁהוּ״ נָמֵי דְּקָאָמַר? טֶפַח.
אִיתְּמַר: שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, רַב אָמַר: אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: צָרִיךְ לְזַכּוֹת. עֵירוּבֵי תְחוּמִין, רַב אָמַר: צָרִיךְ לְזַכּוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת.
בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל — הָכָא תְּנַן, וְהָכָא לָא תְּנַן. אֶלָּא לְרַב מַאי טַעְמָא?
תַּנָּאֵי הִיא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא שֶׁהָלְכָה לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְחָשְׁכָה לָהּ, וְעֵירְבָה לָהּ חֲמוֹתָהּ.
וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא — וְאָסַר. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: בַּבְלַאי, כׇּל כָּךְ אַתָּה מַחְמִיר בְּעֵירוּבִין?! כָּךְ אָמַר אַבָּא: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לְךָ לְהָקֵל בְּעֵירוּבִין — הָקֵל.
וְאִבַּעְיָא לְהוּ: מִשֶּׁל חֲמוֹתָהּ עֵירְבָה לָהּ, וּמִשּׁוּם דְּלֹא זִיכְּתָה לָהּ. אוֹ דִילְמָא: מִשֶּׁלָּהּ עֵירְבָה לָהּ, וּמִשּׁוּם דְּשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ?
אָמַר לָהֶן הַהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לַהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן — מִשֶּׁל חֲמוֹתָהּ עֵירְבָה, וּמִשּׁוּם דְּלֹא זִיכְּתָה לָהּ.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב (בְּרֵיהּ) דְּבַת יַעֲקֹב: כִּי מָטֵית הָתָם, אַקֵּיף וְזִיל לְסוּלָּמָא דְצוֹר, וּבַעְיָא מִינֵּיהּ מֵרַב יַעֲקֹב בַּר אִידִי.
בְּעָא מִינֵּיהּ: מִשֶּׁל חֲמוֹתָהּ עֵירְבָה, וּמִשּׁוּם דְּלֹא זִיכְּתָה לָהּ, אוֹ דִּלְמָא: מִשֶּׁלָּהּ עֵירְבָה, וּמִשּׁוּם דְּשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ?
אֲמַר לֵיהּ: מִשֶּׁל חֲמוֹתָהּ עֵירְבָה לָהּ, וּמִשּׁוּם דְּלֹא זִיכְּתָה לָהּ.
אָמַר רַב נַחְמָן: נָקְטִינַן, אֶחָד עֵירוּבֵי תְחוּמִין, וְאֶחָד עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֶחָד שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת צָרִיךְ לְזַכּוֹת. בָּעֵי רַב נַחְמָן: עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, אוֹ אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת?
אָמַר רַב יוֹסֵף: וּמַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר רַב אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין צָרִיךְ לְזַכּוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פְּשִׁיטָא דְּלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ. דְּאִי שְׁמִיעַ לֵיהּ, מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ?
אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ עֵירוּבֵי תְחוּמִין מִי לָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, וְאָמַר אִיהוּ: צָרִיךְ לְזַכּוֹת.
הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא הָתָם פְּלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל, וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּחוּמְרִין דְּמָר וְכִי חוּמְרִין דְּמָר, אֲבָל הָכָא, אִי אִיתָא דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ מִי אִיכָּא דְּמַאן דִּפְלִיג?
הָהוּא טוּרְזִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: אוֹגַיר לַן רְשׁוּתָךְ, לָא אוֹגַיר לְהוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא אֲמַרוּ לֵיהּ: מַהוּ, לְמֵיגַר מִדְּבֵיתְהוּ?
אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה, וּמַנּוּ רַבִּי חֲנִינָא: אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
הָהוּא טוּרְזִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר אוֹשַׁעְיָא, אָמְרִי לֵיהּ: אוֹגַר לַן רְשׁוּתָךְ, לָא אוֹגַר לְהוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר אוֹשַׁעְיָא, אָמְרִי לֵיהּ: מַהוּ לְמֵיגַר מִדְּבֵיתְהוּ, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָה, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
מֵיתִיבִי: נָשִׁים שֶׁעֵירְבוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעֲלֵיהֶן, אֵין עֵירוּבָן עֵירוּב, וְאֵין שִׁיתּוּפָן שִׁיתּוּף!
לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאָסַר, הָא — דְּלָא אָסַר.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם כֵּן קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁרָגִיל לְהִשְׁתַּתֵּף עִם בְּנֵי מָבוֹי, וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף — בְּנֵי הַמָּבוֹי נִכְנָסִין לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנוֹטְלִין שִׁיתּוּפָן מִמֶּנּוּ בְּעַל כׇּרְחוֹ.
רָגִיל אִין, שֶׁאֵין רָגִיל לָא. שְׁמַע מִינַּהּ.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת לֶחִי וְקוֹרָה לַמָּבוֹי.