דף ביאור
מסכת עירובין דף י״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עירובין דף י״ד עמוד ב׳
מסכת עירובין דף י״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־464 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
במים משמע מים מחוברין יחדיו:
כמה הוו להו להנך עשר על עשר ברום חמש אמות כמה גובה יש בהן באמה על אמה בריבועו של מקוה:
ת"ק גרמידי כיצד חלקהו לעשר רצועות הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש חתכם לחתיכות של אמה אמה הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש אמות שים זו על זו אמה על אמה ברום חמש הוה ת"ק אמות:
לתלת מאה גובה:
מאה מקואות שלש אמות למקוה:
הני מילי בריבוע אם היה מרובע שיהא בו אורך ורוחב לצדדין כבאמצעיתו ויהיו רצועותיו שוות בי' י' אמות רצועה כדפרישית:
ים שעשה שלמה עגול היה כדכתיב עגול סביב ונמצא שאין אורך הרצועות עשר אמות אלא רצועה האמצעית לבדה דכל דבר עגול רחב באמצעיתו וקצר לכל צדדיו:
מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע דהא כל עיגול שרחבו אמה יש בו היקף שלש אמות כדתנן במתני' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות אמה לכל רוח נמצא מרובע יתר על העגול רביע הלכך האי ים עגול דשערינוה בחמש מאות אמין במרובע בעינן לבצורי רבעא מינייהו אימעיט להו ארבע מאה לתלת מאה דאינון מאה מקואות ולמאה אמין דאישתייר הוו עשרים וחמש מקואות ארבע אמות למקוה דהני ארבע תלת הוא דהוו שהרי אמות קצרות הן:
ועוד 30 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Eruvin 14b · Sefaria
תוספות
כמה מרובע יתר על העגול רביע מפורש בכיצד מעברין (לקמן עירובין ד' נו:):
ש"מ גודשא תלתא אומר ר"ת דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כלי המדה:
פוק חזי פ"ה וכבר נהגו בלחי משהו וכיון דאין הלכה כרבי יוסי בלחי כ"ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חיננא דפליג בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת בשביל ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על עופות ואח"כ נותן משקין עליהם הוי שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק את המלח כדתנן בפ' שמנה שרצים (שבת קח, ב) ואלו הן מי מלח המותרים נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח:
Tosafot on Eruvin 14b · Sefaria
רב נסים גאון
אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ובלחיים הוא שאמ' ר' יוסי בכאן רחבן ג' טפחים ובהילמי שנו במסכת שבת בפרק ח' שרצים אמ' ר' יוסי והלא היא הילמי בין מרובה בין מעוטה:
Rav Nissim Gaon on Eruvin 14b · Sefaria
רבנו חננאל
וכיון דהוא משהו לא חשיב ליה תני ר' חייא ים שעשה שלמה מחזיק ק"נ מקוה טהרה. דתניא ורחץ את בשרו במים מי מקוה. כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש. ושיערו חכמים מ' סאה. (מורט לחשוב) [ומזה צא וחשוב] הים היאך עולין בו ק"נ מקוה ואמרינן מכדי הים כמה הוי רחבו עשר על עשר וקומתו (מ"ה) [ה'] אמה י' אמות על עשר אמות ברוחב בגובה אמה הרי הן ק' אמות בתברייתא ויש בים גובה ה' אמות. כשתוציא לכל אמה גובה בעשר על עשר רוחב ק' אמה נמצא בים כולו ת"ק אמה אורך בגובה אמה אחת ושיעור המקוה אמה על אמה רחב ברום ג' אמות. נמצאו בש' אמות ק' מקוה נשתיירו עדיין מחשבון הים ק"ק אמה ק"נ חמשים מקוה היה דיי לים ת"נ למה ג' אמות יתירות. ודחינן כי זה החשבון עשר אמה על עשר אמה אי האמה בתברייתא במרובע אבל בים שהוא עגול אין חשבון זה (כולו) [כלל] ואקשינן אי הכי דמרובע יתר על העגול רביע. ואנו חשבינן ת"ק אמה בים במרובע חסר רביע נמצאת מדת העיגול שע"ה אמה. ש' אמה ק' מקוה ועוד [ע"ה] אמה כ"ה מקוה בכל שלש אמות מקוה. הנה לא תמצא בים אלא קכ"ה מקוה.
איך תני ר' חייא ק"נ מקוה ושנינן ג' מאות התחתונות מרובעות שהן ק' מקוה. וב' אמות העליונות עגולות והן במרובעות ק"ק אמה כשתוציא מהרובעים נ' אמה נשתיירו ק"נ אמה (הך) [היינו] נ' מקוה ג' אמות לכל מקוה ולא יתכן שתאמר העליונות מרובעות דכתיב משפתו אל שפתו עגול. וגם לא יתכן שתאמר דכי פחות מב' אמות הוא העיגול שנא' אלפים בת יכיל והבת היא ג' סאין שנא' מעשר הבת מן הכור. והכור י' איפות. והאיפה ג' סאין וכתיב האיפה והבת תוכן אחר יהיה שנמצא (לאלפים) [שששת אלפים] סאין מכיל הים. והמקוה מ' סאה נמצאו ששת אלפים סאה ק"נ מקוה בכל מקוה מ' סאה ואין חשבון זה עולה אלא כשיהיו ג' אמות התחתונות מרובעות ושתי אמות העליונות עגולות. כתוב אחד אומר אלפים בת יכיל וכתוב אחר אומר שלשת אלפים:
ספינה אלכסנדרית אע"פ שיש להם שוליים ומחזיקים מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורין. פי' שאינן יכולין להטלטל מלאין ורקנין כוריים הן ס' סאין (כלבוד) [כי כור] ל' סאין נמצא היבש כשיגדש עודף על הלח שאינו יכול להגדש כ' סאה על מ' של לח והוא השליש: פיסקא לחיים שאמרו גובהו עשרה טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא וכמה כל שהוא תני ר' חייא אפילו כחוט הסרבל פי' חוט הסרבל חוט חזק כפול שתופרין בו הסרבל כדכתיב כפיתו בסרבליהון.
תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פי' עשה לחי לחצי המבוי לארכו ונשתייר חצי המבוי החיצון בלא לחי יש לו להשתמש מן הלחי ולפנים במבוי ולא גזרינן דלמא אתי לאשתמושי אפילו בחיצון.
אמר רבא עשה לחי והגביהו מן הקרקע ג' טפחים או הרחיקו מן הכותל ג"ט (סימן) [כיון] דהיא מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא עשה כלום.
אמרי משמיה דשמואל אין הלכה כר' יוסי בהילמי ומפורש בשבת פ' שמונה שרצים. אין הלכה כר' יוסי בלחיים דבעי רוחב כל לחי ג' טפחים וא"ל רב הונא בר חיננא אמרת לן בהילמי דאין הלכה כר' יוסי (ולא בלחיים). ואמרינן מ"ש והא בין בהילמי בין בלחיים פליגי עליה ואמרן משום דקאי ר' כוותיה בענין חצר גדולה שנפרצה לקטנה ואוקמה גדולה בי"א אמה וקטנה בעשר וכר' דאמר בעינן ב' פסין וסבר לה כר' יוסי דאמר כל פס רחבו ג"ט ומדחזינן דר' קאי כוותיה ותוב [דרב רחומי דמתני'] דרב דאמר רב יהודא משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי [לא] בהילמי ולא בלחיים הדר ביה משום דר' יוסי נימוקו עמו. ש"מ הלכתא כוותיה בלחיים.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 14b · Sefaria
רשב"א
וכמה כל שהוא לפי שמצינו כל שהוא שיש לו שיעור וכדאמרינן בפרק חלון (עירובין עט, ב) אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה מן הקרקע טפח. ואקשינן עליה מדקתני בברייתא ומגביה מן הקרקע כל שהוא, ופרקינן מאי משהו נמי דקאמר טפח, ואסיקנא הכא אפילו כחוט הסרבל.
ומאי טעמא הדר ביה משום דר' יוסי נמוקו עמו ומכאן משמע דהא דאמרינן ר' יוסי נמוקו עמו אפילו במקום רבנן קאמרינן. ומיהו לקמן (עירובין טז, ב) משמע דלא אמרינן הכי, דאמרינן התם: דריש רב נחמן משום רבנו שמואל אמרו יחיד נותנין לו סאתים שנים נותנין להם סאתים שלש נעשו שיירה ונותנין להם שש, אמרו ליה שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי, הדר אוקי אמורא עלויה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי. אלמא לית הלכתא כר' יוסי במקום רבנן ולא אמרו נמוקו עמו אלא במקום יחיד, ורב רחומי הוא דהוה ס"ל הכי ולא קיי"ל כוותיה אלא כרב יהודה דהדר ביה והא נמי רב רחומי משמיה דרב יהודה הוה אמר ליה, וכיון שכן לא קיי"ל כר' יוסי אפילו בלחיין אלא כדאמר לה רב רחומי מעיקרא. ורבא נמי דאמר האלוהים אמרה, משמע נמי דלרמיא לדר' יוסי מהלכתא קאמר. ואביי נמי אמר ליה לרב חנן בר רבא הלכתא מאי ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר, כלומר: דכרבנן נהגי, ואפילו למאן דאמרה אשותה מים לצמאו מ"מ כרב יהודה ורב רחומי קמייתא ורבא קיי"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ב). ור"ח ז"ל נראה שפסק כר' יוסי דמהדר ביה רחומי, ודאביי נמי אמרינן דאיכא מאן דאמרה אשותה מים לצמאו, ומה שנראה לי כתבתי.
Rashba on Eruvin 14b · Sefaria
ריטב"א
ש״מ האי תלתא גודשא היו פי׳ א״א לומר כן בכל כלי כי אם יש כאן שני כלי׳ שוים בארכם וברחבם ואינם שוים בגבהם כי הא׳ גבוה עשר והאחד גבוה מאה מאיזה טעם יהא בגדשו של זה חמש ובגדשו של זה חמשים והנה רחב מקום הגודש שבשניהם שוה זה א״א אבל אפשר לומר כדפרש״י ז״ל שלא אמר אביי אלא בכלי שיש ברחבו וארכו כים שעשה שלמה ומיהו אפי׳ בשכלי עגול לגמרי כדמוכח מברייתן דמייתי׳ וכן פי׳ רש״י ואפשר שה״ה במרובע שארכו חצי כרחבו כדאמרן דסתם שידה ותבה מרובעות הן ומיהו הוא דבר קשה היאך נלמוד מים שעשה שלמה שהיה תחתיתו מרובע והוא מחזיק יותר מפני אותו רבוע לכלי שכלו עגול שאינו מחזיק כל כך בחלל ויהא הגודש שוה כזה. ואפשר דלא אמרינן הכי אלא דכלי שמחזיק כללו בעגול כמה שהיה מחזיק ים שעשה שלמה והג׳ אמות המרובעות עשה אותה עגולות ויחזרו המאה לע״ה והם היו ג׳ מאות טול בידך רבוע מכל מאה שהוא כ״ה הרי הכל ע״ה נמצא שנעשו גובה הג׳ אמות שבידך גובה של ד׳ אמות ויהא גובה הכל ל׳ אמות ורחבו של ים עשר ויהא הכלל כך כי כל כלי עגול כשהוא על חשבון שיעור זה שיש בגבהו חצי רחבו וגם עשירית רחבו כגון זה שיש ברתבו עשרה ובגבהו שש שיהיה בגדשו שליש ואם נרצה לרבע ים שעשה שלמה נעשה שתי אמות העגולות אמי וחצי ויהיה רומו ד׳ אמות וחצי ויהא הכלל דכל כלי שגבהו ד׳ אמות וחצי ורחבו עשר אמות שיהא גדשו שליש וכן לפי חשבון זה בכל כלי מרובע שרחבו חצי גבהו פחות עשירית כגון זה כי הים רחבו חצי גבהו פחות עשירית:
אע״פ שיש להם שוליים פי׳ שאם אין להם שוליים אפי׳ הם קטנים הרבה אין תורת כלי עליהם. והקשה הראב״ד ז״ל אפי׳ פחות מארבעים סאה בלח היאך הוא עומד דהא בעי׳ מטלטל מלא וריקן: ולא תירץ כלום וי״ל כי לפי דור המדבר שיעד הכתוב כשאמר דומיא דשק שאפי׳ בינוניים שבהם נושאים משא כזה להדיא כי גבורים היו. אותו לחיים שנחלקו בהן ר׳ אליעזר וחכמים כו׳ פי׳ מלתא אגב אורחא קמ״ל דאע״ג דפליגי רבנן ור׳ אליעזר במניין הלחיי׳ לא נחלקו בשיעורים כלל וכמה כל שהו פי׳ לפי שמצי׳ כל שהוא שיש לו שיעורא כדאמר בפ׳ חלון גבי חבית של עירוב מגביהה מן הקרקע כל שהו ופרקי׳ כל שהו טפח.
אין הלכה כר׳ יוסי לא בהלמי ולא בלחיים פי׳ אע״ג דבתרויהו מסתבר טעמיה. אמרו ליה אמרת פי׳ לרב רחומי אמר כן אמר להו לא. פי׳ כפר בדבריו משום דהוה הדר ביה וס״ל דהלכתא כר׳ יוסי כדמפרש ואזיל משום דר׳ יוסי נמוקו עמו אפי׳ כדפליג בהדי רבנן ואפ״ה לית הלכתא כוותיה דהא רבא מתמה ואמר האלקים אמרה וגמירנא לה מיניה לומר דלית הלכתא כר׳ יוסי וכן בלישנא דרב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל וטעמ׳ משום דס״ל דלא אמרי׳ נימוקו עמו אלא היכא דפליג עם יחיד אבל לא לגבי רבים והא אמרי׳ נמי כלישנא קמא דשייל רב חנן מאביי דא״ל פוק חזי מאי עמא דבר ופרש״י ז״ל דעמא דבר כרבנן והרי ודאי משמע דרבנן נהגו מדנקטי לה סתמא ואע״ג דאיכא לישנא בתרא דמתני לה על השותה מים בצמאו לא דחי סברא דלישנא קמא בכדי כיון דאיכ׳ רב יוסף ורב יהודא ורבא דסברי הכי:
ר׳ טרפון אומר בורא נפשות רבות פרש״י ז״ל דלאחריה׳ קאמר ופליג את״ק דסבר דלאחריהם ולא כלום ולא נהיר׳ חדא לישנא דמתני׳ לא משמע הכי. ועוד מדאמרינן במסכת נידה ולרבי יצחק דמברך לאחריהם מאי איכא למימר אלמא ליכא מאן דאמר הכי אלא ר׳ יצחק דאי לא ה״ל למנקט ר׳ טרפון דהוא עיקר הלכך ת״ק ורבי טרפון בלפניהם פליגי מיהו עמא דבר כרבי יצחק שמברך לפניהם שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות. ובמקומה פירשתי משנה זו:
Ritva on Eruvin 14b · Sefaria
מאירי
כל כלי המחזיק ארבעים סאה אינו קרוי מיטלטל מלא וריקן ואינו מקבל טומאה והוא שאמרו שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת קנים ובור ספינה אלכסנדרית והוא כלי שעושין אותו כמו בור ליתן בו מים מתוקים כל שהן מחזיקים ארבעים סאה טהורי׳ הא פחות מכן טמאין שמיטלטל מלא וריקן הוא שכך נראה ששערו בדורותיהם שהיו כתפים שלהם טוענין משקל שלשים ותשע סאין וכן כתבו גדולי המפרשים. וארבעים סאה אלו פירושם בלח שאין בו גודש והם כורים ביבש שהם ששים סאין שהגודש בכלי שגבהו כחצי ארכו וחצי רחבו שליש מה שהכלי מחזיק כמו שהתבאר בים שעשה שלמה שכתו׳ בה אלפים בת יכיל והבת הם שלש סאין ונמצאו ששת סאין שהם מאה וחמשים מקואות וכמו שאמרו ים שעשה שלמה מאה וחמשים מקואות היה מחזיק ואעפ״י שגבהו חמש אמות ברבוע עשר ונמצא שבורו חמש מאות אמה לחשבון ארבעים סאה לשלש אמות בארבע מאות וחמשים די למאה וחמשים מקואות אינו כן אלא במרובעות אבל ים זה עגול היה והמרובע יתר על העגול רביע אע״פ שלחשבון זה אינו מחזיק אלא מאה ועשרי׳ וחמשה כשתחסר משבור ת״ק אמות וישתייר שע״ה אמות אין שבור שע״ה אמות מחזיק אלא קכ״ה מקואות לחשבון שלש אמות תחתונות היו מרובעות שבורם שלש מאות אמה י״ב אמות עליונות עגולות שחזרו משבור ק״ק לק״נ והרי כל השבור [ק״נ] אמות והם מאה וחמשים אמות של טהרה והם אלפים בת ובדברי הימים נאמר שלשת אלפים בת יכיל אלא בלח הא ביבש עם הגודש על הדרך שביארנו:
המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון בביאור עניני הלחי והוא שאמר לחיים שאמרו וכו׳ פרשו בגמרא לחיים שנחלקו בהם ר׳ אליעזר וחכמי׳ שר׳ אליעזר מצריך שנים וחכמים מכשירים באחד שיעור הלחי גבהו עשרה טפחים כשיעור גובה המבוי לפחות שבשיעורין אבל רחבו ועביו כל שהו אפי׳ דק כחוט הסרבל וצריך ליתנו בפחות משלשה ור׳ יוסי מצריך שלשה לרחבו ואין הלכה כמותו:
בכל עושים לחיים אפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה כל שהוא גבוה עשרה ודוקא בקשורה שאין לחוש שמא תברח וכן (שמתוכה) [במתוחה] מלמעלה בחבלים שלא תרבץ תחתיה ויפחת שיעור גבהה מעשרה וכן אין חוששי׳ שתכווץ מתוך מיתה ויסמוך עליה בפחות מעשרה שאין חוששין למיתה ור׳ מאיר פוסל ואין הלכה כמותו ואם עשה בעל חיים גולל לקבר יש לו דין גולל ומטמא טומאת שבעה. וכן בדופק והם הנסרים שהגולל ר״ל הנסר העליון נשען עליהם והגולל הוא כסוי הארון בשעת הקבורה או בשעת הכסוי אם דעתם שישאר בו (ור׳ יוסי) [במשנתינו הגי׳ ור״מ מטהר] מטהר שאין בעל חיים מטמא בשום פנים אלא אדם ואין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמי׳. ויש לה דין גולל לטמא כדינו עד שיתירוה ומשהתירה טהורה כשאר הבהמות.
וכותבין עליו גיטי נשים ר״ל על בעל חיים כגון על קרן פרה ושיתן לה את (לה) [הפרה] שנמצא שאין הקרן מחסר (נתיצה) [קציצה] ור׳ יוסי הגלילי פוסל שהוא דורש מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים. ואף בזו אין הלכה כר׳ יוסי אלא כחכמים. וחסור קציצה פירושו במה שאם נקצץ דבר זה נשאר העיקר בחיותו כגון קרן פרה ועלה של אילן כמו שנבאר במקומו בע״ה אעפ״י שיש חולקים ובפרק חלון [פ:] נחלקו (רב) [שם בגמ׳ אי׳ רב חייא בר אשי] וריש לקיש רב אמ׳ עושין לחי אשרה ר״ל שאינו צריך שיעור אבל לא קורה שהרי לשיעור אנו צריכים בה וכתותי מיכתת שיעוריה וריש לקיש מתיר אף בקורה. ופסקו גדולי המחברים כרב ומכל מקום גדולי המגיהים מתמיהים באשרה הואיל ואיסור אחר גרם לה על הדרך האמור [שם עח:] בעשה לאשרה (סלי) [סולם] בין שתי חצרות מערבין אחד. ומה שאמרו שם אבל קורה כתותי מכתת שעוריה (כאפשר) [באפשר] היא נאמרת כמו שאמרו מאן דאמ׳ לחי אבל קורה לא כלומר אפשר שלא אמרה בקורה שמא בזו נחלקו. ומכל מקום אינו מכוון שהרי גבהו מיהא צריך שיעור. ויש מפרשים שכל איסורי הנאה אין אומרין בהן שיהו כמי שאינן לגמרי אלא כתותי מיכתת שיעורייהו ומשום דלשרפה קיימי לא [נאמר] שיהו כמי שאינם אלא שהוא כדבר המכותת ואם כן כל שאנו צריכין בו לשלם כגון אתרוג ולולב ודומיהם נפסלו בו וכן קורה שהרי החוזק בטל בכתותה אבל לחי אף כשתחשבהו כמכותת במקומו אין זה פחות מתל עפר שכשר משום לחי. ומכאן דקדקו מקצת חכמי נארבונאה שאם סכך בעצים של איסורי הנאה כשר שאף לשכתחשוב את הסכך כמכותת מכל מקום צלתה מרובה מחמתה ויש לפקפק בה מצד שהרי יש כאן הנאת הגוף מישיבה לצל ואעפ״י שבשעת הנאתו מקיים מצוה אסור לדעת קצת כמו שיתבאר במקומו במדיר הנאה ממעיין. ועוד נראה לי דבסכך ודאי פסול שהרי הוא כעפר דלשריפה קאי ועפר פסול לסכך הא לדפנות כשרות שאף (כלי) [תל] עפר כשר בהן:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתי׳ בגמרא אלו הן מי שעשה לחי בחצי המבוי מותר להשתמש מן הלחי עד ראש המבוי הפנימי ואין אוסרין מחשש שמא יבא להשתמש בכלו. וגדולי הדור כתבו שהוא הדין בקורה ולא תאמר דוקא לחי שהוא משום מחיצה ומחיצה בכל מקום נמוקה עמה אבל קורה שאינה אלא משום היכר אין היכר אלא כשנעשית בראש המבוי שאם כן רבא מיהא שסובר בלחי משום היכר היה לו לחלוק. אלא ודאי הוא הדין לקורה וכן היא בתוספתא בהדיא ומכל מקום דוקא בשיש לחצי מבוי זה המוכשר תורת מבוי והוא שלא יהא ארכו פחות מד׳ אמות ושיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם לא כן צריך לחי מכאן ומכאן או פס ארבעה כחצר וכן כתבו גדולי הדור שזה דוקא בלחי הגמור אבל לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אעפ״י שהוא נדון משום לחי אם עשאו בחוץ מאחורי חצי כותל המבוי אין בו היכר כלל אף מבחוץ. וראיה להם מחצר קטנה שנפרצה לגדולה שהקטנה אסורה וגדולה מותרת ובאו ללמוד ממנה שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו לחי והעמידוה בשכותלי קטנה נכנסים לגדולה ואם איתא אף בזו יתירו את הקטנה בגיפופי הגדולה הנדבקים לאמצע כותלי הקטנה מאחריה אלא שבזו ודאי אינו לחי:
עשה לחי גבהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום שכל כשלשה הוא מחיצה שהגדיים בוקעי׳ בה ואעפ״י שבפרק הזורק [קא.] בשמועת עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה. יראה שאף בשלשה אין הגדיים בוקעים בה. לא נאמרה אלא מפני שאותו קצר משפע ויורד ואין הגדי יכול ליכנס למטה:
הילמי והוא מים שנותנין לתוכו מלח הרבה לעשותן כמין ציר מותר לעשות מהן מעט בשבת לפי שעה כמו שהתבאר במקומו במסכ׳ ברכות:
Meiri on Eruvin 14b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה שהן כוריים ביבש כו' אלמא גודשא תלתא ובכלי שגובהו כחצי אורכו כו' עכ"ל ר"ל דכלי המחזיק סאה ודאי אם הוא רחב וארוך הרבה יהיה גודשו יותר משליש ואם הוא קצר וגבוה הרבה יהיה גודשו פחות משליש אבל הא דאמרינן דגודשו הוא שליש היינו בכלי שנעשה דומיא דים שגובהו כחצי ארכו ורחבו אבל קשה לי דהא בים ב' העליונות עגולות וג' תחתונות היו מרובעות ואם היו כולן עגולות ודאי דגודשו היה יותר משליש וא"כ היאך אנו מדמין ליה כל הני כלי' דקחשיב דודאי לא עבידן בכה"ג ואם היו כולן עגולין וגובהן כחצי אורכן ורוחבן ע"כ דהוי גודשא יותר משליש וי"ל דלא נתכוון לומר דעבידן ממש כים אלא כמו שהיה הים גובהו כחצי ארכו ורחבו וקצת אמותיו עגולות וקצת מרובעות והיה גודשו שליש כך יהיו כל הכלים של מדות נעשים באופן זה שאף אם יהיו כולן עגולות או מרובעות היו מתעבדין בשגודשי שליש גם שלא יהיה אז גובהו כחצי ארכו ורחבו ולזה נתכוונו התוספות שכתבו ש"מ גודשא תלתא אור"ת דנ"מ לענין מקח כו' דר"ל דכיון דשיעורא דגובה ואורך ורוחב לא ילפי' מים דלאו כולהו מתעבדין בכה"ג וא"כ למאי נ"מ גמרי' מיניה דגודשא שליש וקאמר לענין מקח כו' דמי שקונה מחבירו תבואה שתהיה הסאה גדושה צריך ליתן לו כלי המחזיק סאה ועוד הגודש ממנו שליש וכן האומן שחבירו קונה ממנו מדה שמחזיק סאה צריך ליתן לו מדה המחזקת סאה ושנעשית באופן זה שהגודש הוא שליש ודו"ק היטב:
Chidushei Halachot on Eruvin 14b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אפילו כחוט הסרבל עי' לקמן דף פ ע"ב תד"ה אבל קורה. ובתה"ד סי' עד:
Gilyon HaShas on Eruvin 14b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף י״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־464 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 126 מילים
נפתחת ב״בְּמַיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה. ״כׇּל בְּשָׂרוֹ״ —…״
- קטע 218 מילים
נפתחת ב״כַּמָּה הָווּ לְהוּ? חֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי, לִתְלָת…״
- קטע 39 מילים
נפתחת ב״הָנֵי מִילֵּי בְּרִיבּוּעָא — יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה…״
- קטע 421 מילים
נפתחת ב״מִכְּדֵי, כַּמָּה מְרוּבָּע יָתֵר עַל הֶעָגוֹל? רְבִיעַ.…״
- קטע 514 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה,…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״נְהִי דְּאִיפְּכָא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ — דִּ״שְׂפָתוֹ…״
- קטע 723 מילים
נפתחת ב״לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל״.…״
- קטע 88 מילים
נפתחת ב״וְהָא כְּתִיב: ״מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים״? הָהוּא…״
- קטע 936 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי גּוּדְשָׁה, תִּלְתָּא…״
- קטע 1017 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ — גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים,…״
- קטע 1112 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ כּוּ׳. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא…״
- קטע 1217 מילים
נפתחת ב״לָא, מַאי לְחָיַיִן — לְחָיַיִן דְּעָלְמָא. אִי…״
- קטע 1326 מילים
נפתחת ב״הָכִי קָאָמַר: אוֹתָן לְחָיַיִן שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהֶן רַבִּי…״
- קטע 1430 מילים
נפתחת ב״תָּנָא עָשָׂה לֶחִי לַחֲצִי מָבוֹי אֵין לוֹ…״
- קטע 1542 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: עָשָׂה לֶחִי לְמָבוֹי וְהִגְבִּיהוֹ מִן…״
- קטע 1622 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אָמַר…״
- קטע 1734 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: בְּהֵילְמֵי…״
- קטע 1845 מילים
נפתחת ב״רַב רְחוּמִי מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב יְהוּדָה…״
- קטע 1916 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי:…״
- קטע 2036 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת עירובין דף י״ד עמוד ב׳ · קטע 16 — “…שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת עירובין דף י״ד עמוד ב׳ · קטע 16 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת עירובין דף י״ד עמוד ב׳ · קטע 9 — “אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי גּוּדְשָׁה, תִּלְתָּא הָוֵי. וּתְנַן…”
לשון המקור
בְּמַיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה. ״כׇּל בְּשָׂרוֹ״ — מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן, וְכַמָּה הֵן? אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים, מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה.
כַּמָּה הָווּ לְהוּ? חֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי, לִתְלָת מְאָה — מְאָה, לְמֵאָה וְחַמְשִׁין — חַמְשִׁין. בְּאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין סַגִּיא!
הָנֵי מִילֵּי בְּרִיבּוּעָא — יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה עָגוֹל הָיָה.
מִכְּדֵי, כַּמָּה מְרוּבָּע יָתֵר עַל הֶעָגוֹל? רְבִיעַ. לְאַרְבַּע מְאָה — מְאָה, לְמֵאָה — עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. הָנֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הָווּ לְהוּ!
תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, שָׁלֹשׁ אַמּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת מְרוּבָּעוֹת, וּשְׁתַּיִם עֶלְיוֹנוֹת עֲגוּלּוֹת.
נְהִי דְּאִיפְּכָא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ — דִּ״שְׂפָתוֹ עָגוֹל״ כְּתִיב, אֶלָּא אֵימָא חֲדָא!
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל״. ״בַּת״ כַּמָּה הָוְיָא — שָׁלֹשׁ סְאִין, דִּכְתִיב: ״מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכּוֹר״, דְּהָוֵה לְהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי גְּרִיוֵי.
וְהָא כְּתִיב: ״מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים״? הָהוּא לְגוּדְשָׁא.
אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי גּוּדְשָׁה, תִּלְתָּא הָוֵי. וּתְנַן נָמֵי: שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, כַּוֶּורֶת הַקַּשׁ וְכַוֶּורֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקוֹת אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח, שֶׁהֵן כּוֹרַיִים בַּיָּבֵשׁ — טְהוֹרִין.
מַתְנִי׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ — גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרׇחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
גְּמָ׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ כּוּ׳. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר לְחָיַיִן בָּעִינַן?
לָא, מַאי לְחָיַיִן — לְחָיַיִן דְּעָלְמָא. אִי הָכִי, קוֹרָה נָמֵי — נִיתְנֵי קוֹרוֹת, וּמַאי קוֹרוֹת: קוֹרוֹת דְּעָלְמָא!
הָכִי קָאָמַר: אוֹתָן לְחָיַיִן שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים — גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרוֹחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא. וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא, תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֲפִילּוּ כְּחוּט הַסַּרְבָּל.
תָּנָא עָשָׂה לֶחִי לַחֲצִי מָבוֹי אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי מָבוֹי. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: יֵשׁ לוֹ חֲצִי מָבוֹי. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּכוּלֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
אָמַר רָבָא: עָשָׂה לֶחִי לְמָבוֹי וְהִגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה, אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. אֲפִילּוּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אָמְרִינַן לָבוּד — הָנֵי מִילֵּי לְמַעְלָה, אֲבָל לְמַטָּה, כֵּיוָן דְּהָוְיָא מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִין בּוֹקְעִין בָּהּ — לָא קָאָמַר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: בְּהֵילְמֵי אֲמַרְתְּ לַן, בִּלְחָיַיִן לָא אֲמַרְתְּ לַן? מַאי שְׁנָא בְּהֵילְמֵי — דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, לְחָיַיִן נָמֵי — פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי לְחָיַיִן, מִשּׁוּם דְּקָאֵי רַבִּי כְּווֹתֵיהּ.
רַב רְחוּמִי מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל [בַּר שִׁילַת] מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן. אֲמַר לֵיהּ: אָמַרְתְּ? אֲמַר לְהוּ: לָא. אָמַר רָבָא: הָאֱלֹהִים! אַמְרַהּ, וּגְמִירְנָא לַהּ מִינֵּיהּ. וּמַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: הִילְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ״. אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר.