מסכת עירובין דף י״ג עמוד א׳

רבי עקיבא היינו ת"ק דקתני הכשר מבוי ב"ש אומרים כו' ולא מפליג בין קצר לרחב:

דרב אחלי מבוי פחות מד' טפחים חד מינייהו אית ליה דבארבעה ומארבעה ולמעלה פליגי אבל פחות מד'. אין צריך כלום:

ולא מסיימי הי מינייהו אית ליה דרב אחלי והי מינייהו לית ליה לדרב אחלי והיינו דאמר לעיל דרב אחלי גופיה תנאי היא:

לא רבי ישמעאל אמר דבר זה מוחזק אני בו שהוא חכם ומעולם לא אמר דבר זה:

לא אמרה רבי עקיבא להאי הלכה כאותו תלמיד אלא לחדד את התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם לפיכך שיבחו בפניהם:

נראין איתמר נראין דברי אותו תלמיד:

קנקנתום אדרימנ"ט:

אסרה עלי ולקמן מפרש:

על זה ועל זה נחלקו לא שייך למימר הכא טעמיה דב"ש אתא לאשמעינן דכיון דאמר ת"ק לא נחלקו בדין הוא שיש לו להשיב ולומר נחלקו:

ולא מסיימי לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי קאתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה:

לחדד בו את התלמידים אין לפרש כמו בשאר דוכתי לידע אם ידעו להשיב על דבריו דמאחר שאמר שלא אמר ר' ישמעאל דבר זה מעולם היו יודעים שלא אמר כי אם לשבחו:

קנקנתום פירש הקונטרס אדרמינ"ט ורשב"ם פירש דקנקנתום היא קרקע ירוקה שקורין אותה וידריו"ל וכן בערוך ור"ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה דמותר לתת אדרמינ"ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום וא"ת דבמסכת נדה (ד' יט.) תנן שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי ובפ"ב דגיטין (ד' יט.) קאמר דקנקנתום הוא חרתא דאושכפי אם כן משמע שהוא שחור ואילו וידריו"ל ירוקה היא ודומה לזכוכית ועל שם זכוכית נקראת וידריו"ל ולפי' הקונטרס ניחא ור"י מפרש דאחר שטוחנים אותה יפה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת:

או מייתר אות אחת כמו בראשית ברא בראו ורבינו מאיר קבל מרבותיו כמו הוה על הוה (יחזקאל ז׳:כ״ו) שהטיל יו"ד על האחרון:

חוץ מפרשת סוטה ור' ישמעאל שהיה אוסר בכל התורה כולה שמא היה דורש גזרה שוה מסוטה או כתיבה כתיבה או ג"ש אחרת אי נמי מדרבנן:

אבל תורה דסתמא כתיבא ה"נ דמחקינן משמע אע"ג דסוטה בעי כתיבה לשמה מוחקין לה מן התורה ותימה דלענין גט פסלינן פרק שני דגיטין (שם:) גבי ההוא דשקל ספר תורה ויהביה לדביתהו דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה בעינן וכתב לה לשמה וליכא וי"ל דרב יוסף לית ליה סברא דרב פפא דהכא אי נמי סבר לה כמאן דאמר אין מוחקין לה מן התורה וא"ת והיכי מכשר הכא רב פפא בספר תורה אפילו למאן דבעי לשמה והא תנן בריש כל הגט (גיטין ד' כד.) שמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש פלונית פסול לגרש בו ומוקי לה בגמ' בסופרים העשויין להתלמד וספר תורה נמי חשיב לה הכא כעשויין להתלמד ומשמע דלכולהו תנאי אית להו מתני' דהתם מדפריך ולית ליה לר' אחא בר יאשיה הא דתנן וכו' וי"ל דלהתלמד דהתם לא נכתב כלל להכשר הגט אבל ספר תורה כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה ומיהו קשיא דלגבי גט אפילו בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפילו כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול לגרש בו דהא תניא במי שאחזו (שם ד' עב.) כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לה הרי הוא פסול עד שישמעו קולו שאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא סוף פ"ב דגיטין (ד' כב:) מכשירים כתיבת חש"ו בגדול עומד על גביו אע"ג דלאו בני שליחות נינהו וי"ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה לא שייך לפסול מדרבנן א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל:

א"ר עקיבא על זה ועל זה נחלקו פי' בין על המבוי שיש בארכו מד' אמות ולמעלה ובין על מבוי שהוא פחות מד' אמות נחלקו ב"ש וב"ה. ואמרינן ת"ק סתם קאמר על כל מבוי. ור' עקיבא סתם אמר על כל מבוי מה בינייהו ופרקינן דרב אהלי [איכא בינייהו] דאמר למטה עד ד' כלומר אם הוא מבוי שרוחב פתחו מד' טפחים ולמטה אינו צריך לא לחי ולא קורה.

ולא מסיימי.

אריב"ל כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אומר תלמיד אחד בפני ר' עקיבא אינו אלא ר' מאיר ששימש את ר' ישמעאל ואת ר' עקיבא דתניא א"ר מאיר כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכשבאתי אצל ר' עקיבא אסרו עלי.

איני והא [אמר רב יהודה אמר שמואל] משמיה דר"מ כשהייתי למד תורה אצל ר' עקיבא וכו' ואסיקנא לא קשיא מעיקרא אתא קמיה דר' עקיבא כיון דלא מצי למיקם אליביה אתו לקמיה דר' ישמעאל גמר גמרא והדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא.

תניא ר' יהודה אומר ר' מאיר היה אומר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מפני שצריך למוחקה.

איכא בינייהו דרב אחלי ואיתימא ר' יחיאל ולא מסיימי וכתב הראב"ד ז"ל: דכיון דלא מסיימי מספק לא דחינן מימרא דרב אחלי, דדלמא חכמים סבירא להו כרב אחלי דלא מדחינן מימריה מספק. ומסתברא ודאי דהא דרב אחלי הלכתא היא מדאמרינן לעיל (עירובין יב, א) גבי הא דתניא אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות וכו', אמר רב אשי הכי קאמר אינו צריך לא לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כב"ה, וכמה אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה. וההיא וכמה לישנא דגמרא הוא אלמא הכין סבירא להו כדרב אחלי. ועוד מדאקשינן (שם) להדיא אדשמואל למה לי ארבעה ליסגי בשלשה ומשהו דאמר רב אחלי וכו' אלמא הכי סבירא להו. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כרב אחלי שכך כתב (בהל' שבת פי"ז, ה"ט) דמבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך כלום משום דכל פחות משלשה כלבוד דמי. מכלל דבריו אתה למד דשלשה צריך תיקון ודלא כרב אחלי. ולא נראו דבריו. ודוקא במבוי אבל בחצר צריך או דופן או פסין וכדאמרי' לעיל גבי ההיא דשמואל דאקשי' עלה מדרב אחלי ופרקי' כאן בחצר כאן במבוי. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים דברי הכל מקום פטור הוא ואינו צריך כלום ע"כ. ונראין דבריו.

הלכה כאותו תלמיד איכא למידק אותו תלמיד דב"ש אתא לאשמועינן, ולמה לי למימר ב"ש במאי פליגי. ור' עקיבא דאמר הלכה כאותו תלמיד מאי נפקא מינה וכי הלכה כב"ש, דאילו לב"ה ליכא הפרש בין אותו תלמיד לשאר תנאי דלעולם סגי ליה בלחי (וקורה) [או קורה]. ותירצו בתוס' דנפקא מינה דכל היכא דאמרי ב"ש לחי וקורה בעי ר' אליעזר לחיין, וכל היכא דאמר ר' אליעזר לחיין במבוי פסקינן הלכה כמותו בפסי חצר, הלכך אצטריך אותו תלמיד לאשמועינן דלא נחלקו בפחות מד' אמות, והלכך אף ר' אליעזר לא בעי לחיין בפחות מד' אמות. ומינה לדידן דבחצר שפתחה קצר מד' אמות לא בעי פס אלא לחי כמבוי. ואינו מחוור בעיני דאטו אותו תלמיד וגם ר' עקיבא טעמא דרב נחמן דפסק כר' אליעזר אתו לאשמועינן. ומסתברא דמשום דרשב"ג אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות שאינו צריך כלום, אתא אותו תלמיד ואשמועינן דבמבוי שבפחות מד' אמות לא נחלקו ב"ש וב"ה, היינו דלא בעי לחי וקורה כב"ש, אלא לחי או קורה, ולחי או קורה מיהא בעי.

והלכה כאותו תלמיד ומיניה ילפינן לעיל לדרשב"ג דלאו דוקא אינו צריך כלום קאמר, אלא אינו צריך כלום ממאי דאמרי ב"ש ור' אליעזר [אלא] או לחי או קורה. וכן נ"ל מתוך גי' ירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) תני והלכה כדברי התלמיד, דלכן מה אנן אמרין כב"ש ויש הלכה כב"ש, לא כב"ה אלא בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים אינו צריך קורה ע"כ. ונראה שיש שבוש בנוסחא וכן היא: בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ד' אמות אין צריך קורה, כלומר: וכדי שלא תטעה לומר שאין צריך אפילו קורה כלומר: שאינו צריך כלום, אתא למימר דאפילו מפחות מד' צריך לחי או קורה ואינו צריך לחי וקורה קאמר, כן נראה לי.

קנקנתום פירש רש"י ז"ל: אדרמינט. וכן משמע בפרק (קמא) [שני] דגיטין (יט, א) דמפרש בגמרא חרתא דאושכפי קנקנתם, וחרתא שחור וכדאמרינן בפרק כל היד (נדה כ, א) שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי, ואדרמינט הוא שחור. ורבנו שמואל ז"ל (בתוס' ד"ה קנקנתום) פירש: קנקנתום ביריאול, ואע"פ שאינו שחור אלא ירוק דומה לזכוכית, היינו דוקא הקורטין שלו הן כמו הזכוכית, אבל כשנטחנה היטב ומתוקנה כמו שנותנין אותה בדיו אז היא משחרת. וכן פסק ר"י בעל התוספות ז"ל בתיקון ספר תורה שעשה, דאדרימנט מותר לתת לתוך הדיו של ספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום.

ולית ליה לר' אחא בר יאשי' דתנן כתב לגרש וכו' ופרקינן עשיה דידיה מחיקה היא. איכא למידק טובא אשמעתין אי הכי אפילו פרשת סוטה נמי לשתרי דהא איכא מחיקה לשמה ועשייה דידה מחיקה היא. ותי' בתוספות דכתיבה לשמה מיהא בעיא וליכא. ואכתי איכא למידק תינח לר' אחא אבל לת"ק דאמר אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, אלמא לית ליה כי האי סברא דעשייה דידה מחיקה היא וכתיבה ממש לשמה בעינן כגט אף פרשת סוטה לא לתכשר. וכי תימא דכיון דכתב בספר תורה ולא אינתיק לשום אשה השתא דמחקי לשמה כמאן דכתיבה לשמה ואמחיק לשמה דמי, לא אפשר דהא בפרק שני דגיטין (יט, ב) פסלינן כי האי גוונא לענין גט ולאו לשמה קרינן בה, דאמרינן התם ההוא דשקיל ספר תורה ויהיב לדביתהו א"ר יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאיתא ביה בעינן וכתב לה לשמה וליכא. וי"ל דרב פפא לית ליה דרב יוסף דהתם. כן תירצו בתוס'. ועוד יש לי להוסיף לפי דברי התוס' דשמא אפילו רב יוסף מודה בכענין זה הואיל ולא אינתיק לשם אשה אחרת, ועוד דאיכא מחיקה לשמה, מה שאין כן בגט דכיון דלא אכתיב לשמה ממש תו ליכא מידי לשמה. ומכל מקום אכתי קשיא לי, דמכל מקום הוה ליה לאקשויי נמי את"ק כדאקשינן לרב אחא ויתרץ ליה הכין, שאין סברא זו פשוטה כל כך שלא יצטרך לגלות עליו אחר שרב יוסף חלוק בו. ועל כן נראה לי דהא דרב פפא ורב נחמן דחיות בעלמא נינהו ואין תופשין אותו כעיקר ולא דייקינן עלייהו מידי, דעיקר מאי דאמרינן מעיקרא והני תנאי כי הני תנאי ועלה אתינן השתא לברורי. והיינו דלא אקשינן את"ק מידי, דאילו לת"ק שפיר אתיא דהא איהו קאמר שאין מגילתה כשרה להשקות סוטה אחרת וכן נמי אין מוחקין לה פרשת סוטה משום דגבי סוטה נמי בעינן לה לשמה כגט, אבל לר' אחא דמכשיר מגילתה לסוטה אחרת והוא הדין והוא הטעם לפרשת סוטה איבעי לן, ופרקינן דעשייה דידיה היינו מחיקה. כך נראה לי.

איכא בינייהו דרב אחלא ולא מסיימי פי׳ דת״ק או ר׳ עקיבא מצריך אליבא דב״ה או לחי או קורה אפי׳ בפחות מד׳ טפחים ולא מסיימו מאן מינייהו הוא דאצטריך לחי זה ומיהו כל שאין בו אלא פחות מג׳ הרי הוא כלבוד ודברי הכל אינו צריך כלום וכתב הראב״ד ז״ל שלא נחלקן אלא כשהמבוי בעצמו רחב ד׳ אלא שפתחו קצר אבל אם המבוי ג״כ אינו רחב ד׳ כשיעור משך מבוי דכ״ע אינו מבוי ואינו צריך כלום ונראין דבריו ז״ל: עוד כתב ז״ל דכיון דמספקא לן אי קאי ר׳ אחלאי כר׳ עקיבא או כרבנן לא דחינן מימרי׳ בכדי ותני׳ ליה ברבנן והלכתא כוותיה וכן נראה דהלכתא כוותי׳ דהא סוגיין לעיל הכי רהט׳ כדאמרי׳ וכמה אמר רב אחלאי כו׳ ומסקי׳ לה הכי ולעיל נמי גבי ההיא דשמואל בלישנא קמא אמרינן כרב אחלאי אלא דאמרי׳ כאן בחצר כאן במבוי ודאידך לישנא בתרא דהתם לא דחי׳ ליה לגמרי לפום פי׳ דפרי׳ עליה לעיל ומיהו בחצר ליתא לדרב אחלאי כלישנא קמא דלעיל דלא דחי׳ ליה כלל הלכך צריך הכשר פס עד שיתקצר בפחו׳ מג׳:

הלכ׳ כאותו תלמיד הקשו בתוספות התלמיד הזה מה בא ללמדנו שהרי בדבריו אין שום חידוש אלא לדברי בית שמאי שמודים לבית הילל במבוי שהוא רחב פחות מד׳ אמו׳ ודכוותה פריך תלמוד׳ פרק ר׳ אליעזר מילה ולרבי עקיבא נמי למאי דסלקא דעתא דפסק הלכה כאותו תלמיד אי פסק לן דהא רבי עקיבא כב״ה סבירא ליה ותלמודיה הוא ותרצו דהא קי״ל כר׳ אלעזר בפסי חצר ולא אמר רבי אליעזר שני פסין בחצר אלא במקום שהצריך לחיי׳ כמבוי ולחי וקורה לב״ש הילכך ממאי דמודו ב״ש במבוי שמעינן אנן לגבי חצר ואינו מחוור שאם אותו תלמידו ר׳ עקיבא כבר היו יודעים דהלכת׳ כר׳ אליעזר דכסברא דרב נחמן דאמר לן כתר טב היה להם להשמיענו שהלכה כר׳ אליעזר בפסי חצר. וי״מ דהאי תלמיד אתא לפ׳ לנו דברי רשב״ג שאמ׳ למעלה דכל פחות מד׳ אמות אינו צריך כלום: והייתי סבור שאינו צריך כלום ממש ואפי׳ לב״ה. ואתא האי תלמיד לאשמעי ' דאינו צריך לחי וקורה. לב״ש קא׳ או לחיים לר׳ אליעזר אבל צריך הוא לחי או קורה:

לחדד בה את התלמידים פי׳ שיתנו לבם לתורה ולדרוש בחכמ׳ כדי שיאמרו הלכות משמם ויפסקו הלכה כמותם כמו שעשו לתלמיד ואין זה מתפרש באותו שאמר במס׳ נדה לא אמרה ר׳ עקיבא אלא לחדד בה את התלמידים דהתם בעי למימר לראות מה ישיבו על דבריו כשפוסק שלא בהלכה: ואלו הכא ליכא למימר הכי כי הוא בעצמו גלה דעתו שאין הלכ׳ כן כשאומ׳ ח״ו לא אמר ר׳ ישמעאל דבר זה:

קנקנתום הוא וידריא ולא הנקרא בלשון ערב אל זא״ג ולא היה אוסר ר״ת ז״ל ור״י ז״ל שלא להטיל׳ בדיו שכותבין בו ספרי תור׳ ובכל המקומות הללו נותנין אותו בדיו ואומר רבי׳ הגדול ז״ל שהטעם משום דאנן קיימ׳ לן כמאן דאמ׳ שלא נאסר אלא בפרש׳ סוטה שבמקדש ואפי׳ למאן דאמר בפרשת סוטה שבס״ת אינו מדין קדושת ס״ת דא״כ מ״ש משאר פרשיות אלא כדאמרי׳ כדי למחוק לה מן התורה ואין זה אלא בזמן שבית המקדש קיים שנוהגת השקאת סוטה אבל הכא דסתימא כתיבא לא. וק״ל דכיון דבעי האי תנא כתיבה לשמה היה לו לפסול אפי׳ מס״ת דהא אשכחן גבי גט דפסלי׳ מספר תורה שנכתב סתם גבי עובדא דההיא דשקל ס״ת ויהב לדביתהו. וי״ל דלמסקנא לא ק״ל דהא אמרי׳ לר׳ אחאי דכי כתיב ועשה לה לשמה אמחיקה קאי וה״ה נמי להאי תנא אלא דקסבר דאפ״ה כיון שהכתיבה הכשר המחיקה עליה נמי קאי ועשה לה קצת אלא דמסתייה שלא תהא מרחל ללאה דכיון דאינתיקה ללאה לא הדרא ומינתקא לרחל ובדין הוא דהשתא מקמי מסקנא דלקמן הוה לן לאקשויי הכי מגט אמאי מכשר אס״ת אלא דניח׳ לן למיפרך לר׳ אחאי דאית לן פרכא עליה ממתני׳ גופא. ומיהו כי פרכי׳ ופרקי׳ לר׳ אחאי אי פריקא אידך לת״ק דידיה. וא״ת וכיון דאכשרה ר׳ אחאי מגלה של לאה לרחל משום דעיקר עשייה מחיקה כ״ש שהי׳ לו להכשיר מס״ת עצמו שנכתב סתם דגבי גט עדיפ׳ טובא כתיבה סתם מהיכא שנכתב לשם אחרים. וי״ל דשאני הכא דבעינן כתיבה לשם אלות מיהת:כן תרצו בתוספות:

יתבאר במקומו שאין כותבין ספרים תפלין ומזוזות אלא בדיו וכבר ביארנו מעשה הדיו במסכת שבת. ומכל מקום כלל הדברים בו שהוא הרכבת דברים מהם שמשחירים מהם שמדביקים אלא שאין מדביקין כל כך שלא יהא יכול לימחות כלל אלא שלא יהא יכול לימחות בלא היכר ולכתחילה אין ליתן בו קנקנתום מפני שמדביק ביותר מדאי ואם נתנו כשר ובסוטה מיהא שכותבה במגלה של עור טהור כספר תורה ובדיו צריך שלא יהא שם [קנקנתום] על כל פנים שהרי עומדת לימחק וזהו שאמרו בסוטה פרק נוטל [כ.] בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. ותירצו שם שלא על פרשה שבתורה אמרוה אלא על פרשת סוטה שכותבין במקדש לכל (שוטה ושוטה) [סוטה וסוטה] וכל שאמרה קודם שתמחק איני שותה מגלתה נגנזת ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת שהרי מגילה זו צריכה ליכתב לשמה ואין צריך לומר שאין מוחקין לה פרשה ביריעה של ספר תורה שלשמה אנו צריכין בה כגט אשה כמו שיתבאר במקומו. וכן מה שנתגלגל כאן מענין מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית דברים פשוטים הן יתבארו במקומן בע״ה:

בד"ה על זה ועל זה נחלקו לא שייך למימר הכא טעמיה דב"ש כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו לעיל מיניה שאמר ר' ישמעאל לא נחלקו בפחות מד' אמות כו' וכי טעמיה דב"ש אתא לאשמעינן די"ל דלא קשיא לן הכי בעלמא וכי טעמא דב"ש כו' אלא במלתא דפליג ב"ש אדב"ה כי הכא בדברי ר"ע ע"ז וע"ז נחלקו אבל ר"י דאמר לא נחלקו ב"ש בדבר זה לא קשיא כלל וכי טעמא דב"ש כו' דאשמועינן שפיר בדבר זה מודו ב"ש לב"ה ודו"ק:

בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתְּךָ, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא נראה לי בס"ד דידוע תורה שבכתב היא בחינת שָׁמַיִם ושבעל פה בחינת אֶרֶץ וכמו שנאמר (ישעיהו נא, טז) לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ ומאחר שהוא כותב תורה שבכתב שהיא בחינת שמים לכן אמר לו שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא ואמר לו שיזהר מתחלה שלא יטעה בכתיבה אף על פי דטעות שבספר תורה אפשר לתקנו אחר כך עם כל זה אם יטעה לכתוב טעות שיש בו כפרנות אפילו אם יתקן מגונה הדבר מאד דעל כל פנים יצא מידו דבר כפרנות מעקרא. גם נראה לי בס"ד מה שכתב לשון הֱוֵי זָהִיר דידוע תורה שבכתב היא סוד יה"ו דשמא קדישא ואינון זכוון דסלקין לחושבן ט"ל במילואם אבל תורה שבעל פה היא סוד הא' אחרונה דשמא קדישא ולזה אמר הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתְּךָ, ' הֱוֵי ' אותיות 'יה"ו' זָהִיר לשון אורה וזהרורית.

שֶׁמָּא אַתָּה מְחַסֵּר אוֹת אַחַת, אוֹ מְיַתֵּר אוֹת אַחַת פירש רש"י ז"ל בחיסר כגון וַהֳ' אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י, י) עיין שם. והנה פסוק זה אינו בתורה אלא בנביאים והגם כי בימיהם היו כותבים נביאים וכתובים, גם כן יותר נכון להביא דמיון פסוק מן התורה כגון (שמות טו, א) אָשִׁירָה לַהֳ' אם יחסר אות שי"ן יהיה כפרנות ח"ו. והנה ביתר כתבו התוספות כגון (בראשית א, א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא וכתב 'הַבּוֹנֶה' הטעם שהתוספות לא בחרו כדברי רש"י וכו' עיין שם ועיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דגם בחיסר איכא פסוק בענין בריאת העולם כגון (בראשית ב, ד) בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם אם יחסר אות תי"ו מן 'עֲשׂוֹת' יחריב העולם וכפסוק זה תמצא עוד גם ביתר שאם יוסיף ח"ו אות וא"ו על אלקים שיכתוב בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' וְ אֱלֹקִים או יוסיף למ'ד לכתוב ל אֱלֹקִים או מ"ם לכתוב מֵ אֱלֹקִים בכל זה נמצא מחריב. ואם תעיין בפסוקי התורה תמצא בכמה מקומות יהיה כפרנות בחיסר או יתר. ומה שאמר דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי, וְ'קַנְקַנְתּוֹם' שְׁמוֹ עיין רש"י ותוספות וערוך ז"ל ונראה כי הַקַנְקַנְתּוֹם הוא מה שקורין בלשון ערבי ז'אג'.