מסכת עירובין דף י״ב עמוד ב׳

דאית ליה גידודי מה שנשאר מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כיסהו:

הכשירו בלחי תיקנו בלחי:

הזורק לתוכו מרה"ר:

חייב דקסבר לחי משום מחיצה:

הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור דקורה משום היכר וקסבר ארבעה מחיצות דאורייתא בין לקולא בין לחומרא:

חצירות של רבים שפתוחין בתים הרבה לחצר ואוסרים בני הבתים זה על זה שאין יכולין להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב מפני שהבית רשות מיוחדת לו וחצר רשות חבירו מושל בה ונמצא מוציא מרשות לרשות ורבנן גזור שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד גזירה דילמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים אבל בחצר מותר לטלטל בה כדאמרינן במסכת שבת בפ' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי כו' (ד' קל:):

שאינו ראוי לשיתוף מפולש:

לחי משום מחיצה וקסבר שלש' מחיצות דאורייתא:

הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי פירש רש"י אבל הים כיסהו וקשיא דמכל מקום מאי שנא דלענין טלטול חשיבי מחיצות ולענין מילוי לא חשיבי וי"ל דהכי פירושו מילוי הוא דלא ממלינן פירוש דאסור לטלטל מבית לחצר ונקט מילוי משום דעיקר תשמיש מחצר לבית הוא המילוי אבל טלטולי הוא דמטלטלינן בחצר ואמאי כו' ומשני דאית ליה גידודי וניכרת מחיצה לבני חצר ולבני בית שהם רחוקים אינה ניכרת ועריבי מיא ומשום הכי אסור וקשה דבפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין ד' פו.) משמע דאתי שפיר דלא בעינן שיראו ראשי קנים אי לאו משום דרב יהודה קפיד אערובי מיא והשתא הך ברייתא נמי סברה הכי ויש לומר דהוה מצי למימר וליטעמיך וריב"ן מפרש דמיירי בחצר שנפרצה מערב שבת והמים באו בשבת וקאמר הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי ולהכי מטלטלין דשבת הואיל והותרה הותרה אע"ג דהשתא אין המחיצות ניכרות אבל למלאות מן המים שבאו בשבת לא שייך הואיל והותרה הותרה ורשב"ם ור"ת פירשו דאית ליה גידודי [שיש גדודים] גבוהים עשרה לים בתוך החצר ולכך מטלטלין בחצר אבל למלאות מן המים אסור דמקום המים נפרץ במלואו לים והים הוי כרמלית ואין לחוש שמא יעלה הים שרטון שגדודים גבוהים יותר או שהם רחוקים משפת הים ביותר הרבה והשר מקוצי מפרש דהכי פירושו מילוי הוא דלא ממלינן הוא הדין טלטול ונקט מילוי משום דקתני בברייתא אין ממלאים אבל טלטולי מטלטלינן אם הלכו להם המים ואמאי וכו' דאית ליה גידודי ולהכי שרי בשאין המים אבל כשיש המים ומחיצה אינה ניכרת ועריבי מיא אסור וא"ת ואמאי אסור הכא למלאות והא קתני בתוספתא (פ"ו) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאים הימנה בשבת אלא אם כן עשה מחיצה גבוה עשרה למטה מן המים ואע"פ שהמים צפין על גבה אלמא אף על גב דאין מחיצה ניכרת ממלאין הימנה ושמא יש לומר דהתם שהמחיצות עשויות לשם מים עדיפי מגידודי דהכא וריצב"א פירש כרש"י דאית ליה גידודי אבל הים כסהו ולהכי לא ממלינן דילמא אזיל דלי לאידך גיסא חוץ לחצר וטעמא דעריבי מיא אין אסור אלא משום דילמא אזיל דלי לאידך גיסא ולא משום דאין המחיצות ניכרות ובעשר דהוי כפתח לא חיישינן דאיכא היכרא אבל טלטולי מטלטלינן אע"ג דאין מחיצות ניכרות והשתא אתי שפיר ההיא דתוספתא):

איתיביה יתר על כן ואפילו רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעו שלש מחיצות גמורות:

כמה מכוונים כו' אלא בפס ארבעה אית דלא גריס ארבעה משום דהשתא סלקא דעתיה דרבי זירא דסגי בפס משהו ואין לחוש דמשום מסקנא נקט ארבעה:

להוי כפס משהו ולישתרי ואף על גב דרבי זירא גופיה קאמר לעיל מרוח אחת בארבעה לבתר הכי שמעה:

ובתים וחצירות פתוחים לתוכו שתי חצירות למבוי ושתי בתים לכל חצר וחצר והכי איתא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת ד' קלא.) ואם תאמר חצר שאינה מרובעת היכי משתרי בלחי וקורה הא אין בתים וחצירות פתוחים לתוכה ואין לומר דלחצר דיש בה דיורין לא בעי בתים וחצירות אבל מבוי דרחוק מדיורין שחצר מפסיק בין הבתים למבוי משום הכי בעינן דיורין מרובין שתי חצירות ושני בתים לכל חצר דהא בפרק הדר (לקמן עירובין ד' עג:) אמר רב אין מבוי ניתר בלחי וקורה כו' ושמואל אמר אפילו בית אחד וחצר אחת ופירש רש"י התם בית אחד במבוי בלא חצר וחצר אחת עם הבתים וכיון דטעמיה דרב משום דיורין רב נמי מודה כיון דאיכא בית במבוי אפילו ליכא שום חצר דשרי בלחי וקורה וכפי' הקונטרס צריך לפרש דאין לפרש בית אחד וחצר אחת היינו בית אחד בחצר דהא קאמר רבי יוחנן התם אפילו חורבה וקאמר בתר הכי דלא חיישינן דלמא אתי לאפוקי מנא דבתים לחורבה משמע דלא בעי למימר חורבה שבחצר דאם כן ליכא בתים אלא חורבה בלא חצר קאמר והכי נמי לשמואל דאמר אפילו בית אחד וחצר אחת ונראה לפרש משום דמבוי קרוב לרה"ר יותר מחצר בעי בתים וחצירות:

אמ' ליה רב הכי אמ' חביבי ותמצא בירורו בפר' אור לארבעה עשר בתחילת מסכת פסחי' (פסחים ד) רב בר אחוה דר' חייא ובר אחתיה הוא ובבבא בתרא בפר' חזקת (ב"ב מא) תמצא גם ההוא גברא דהוה דר בקשתא בעליתא אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה אי אית לך סהדי דדר בה איהו מיקמך אפי' חד יומא מוקימנא לה בידך ואי לא לא אמ' רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי:

ומקשינן בלשון ים דאסיר הא בחצר שרי לטלטולי והרי נפרצה החצר למקום האסור לה ושנינן בחצר דאית לה גידודי שהן כמו לחיים.

אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף פי' כגון מבוי מפולש ועשה בראשו האחת דלת ובראשו האחרת לחי או קורה לפיכך ראוי הוא עכשיו לשיתוף אם הכשירו בלחי הלחי במקום מחיצות חשוב. ונמצא בו ד' מחיצות לפיכך הזורק מרה"ר לתוכו חייב. אבל הכשירו בקורה שהיא משום היכר ואין בו אלא ב' מחיצות ודלת הזורק לתוכו פטור.

וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר ואקשינן לרבא מיהא הזורק למבוי יש לו לחי חייב.

אין לו לחי פטור מאי לאו יש לו הכשירו בלחי אין לו לחי אין הכשירו בלחי אלא בקורה. קשיא לרבא ומשני רבא הכי קתני מבוי שיש לו ג' מחיצות ואינו מחוסר אלא לחי והכשירו עכשיו בלחי חייב אבל מחוסר לחי ומחיצה פטור. (איני דמבוי) [ומבוי] שיש לו (ג) [ב] מחיצות בהכשירו בב' ראשין בלחיים או בקורות פטור והתניא יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו ב' בתים מב' צידי רה"ר עושה לחי מיכן ולחי מיכן כו' ומשני קסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא.

אמר רב יהודה אמר רב מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו וגם אינו ניתר בקורה מ"ט כיון שארכו כרחבו הוה ליה כחצר וחצר אינה ניתרת בלחי אלא בפס ארבעה.

אמר רב נחמן נקטינן איזו היא מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו. ואיזהו חצר שניתרת בפס ד' כל שמרובעת ואפילו עגולה לאפוקי אריכא וקטינא ואפילו ארכה יתירה על רחבה משהו:

פיסקא משום ר' ישמעאל אומר תלמיד אחד בפני ר' עקיבא וכו'.

והתניא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכן חייב. קשיא לי ודלמא בשהכשירן בלחי. וניחא דסתמא קתני לא שנא הכי ולא שנא הכי.

איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחות לתוכו. פירש רש"י ז"ל: כאן שתי חצרות ובית אחד בכל חצר וחצר, ואף הראב"ד ז"ל הכריע כן בכאן. והרמב"ם ז"ל הפריז על המדות שנראה מדבריו שהוא מתיר אפילו בחצר אחת ובית אחד, שכן כתב (הל' שבת פי"ז, ה"ח) ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת. נראה מדבריו הא חצר ובית ניתר בלחי וקורה. ואי אפשר לומר כן דשמואל הוא דאמר הכי בשלהי פרק הדר, ולא קיימא לן כוותיה אלא כרב, והתם נמי אסיקנא דשמואל לא אמרה הכין. ואין כל הדברים הללו מחוורין אלא עד שיהיו שתי חצרות ובכל חצר שני בתים פתוחין לה, דבתים לחצרות כחצרות למבוי. וכן מוכח בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל, ב). וכן נראה לי שהדבר מוכרע בפרק הדר עם הנכרי (שם) מההיא מבואה דהוה דאיר ביה אבוה בר איהי וחזנא. וכשאגיע שם בע"ה אכתוב. ובהדיא אמרו כאן בירושלמי (ה"א) רב נחמן בן יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחותה משתי בתים, ומכאן ראיה מפורשת דשתי חצרות ושתי בתים בכל חצר קאמר.

גירסת הספרים שלנו כך היא אם ארכה יתר על רחבה הויא לה מבוי. ולפי גירסא זו אחצר קאי, ולומר דאפילו חצר כל שארכה יתר על רחבה נידונית משום מבוי ונתרת בלחי או בקורה כמבוי. ואין בין חצר למבוי ולא כלום לענין זה, דזה וזה בשארכו יתר על רחבו ניתר בלחי וקורה, וכשרחבו כארכו זה וזה אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיין. אלא שהמבוי חמור מן החצר, דכשאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו אפילו ארכו יתר על רחבו נדון משום חצר וצריך פס ארבעה. ותמה על עצמך שבכל מקום משמע שהחצר חמורה מן המבוי, דבחצר מזכיר לעולם פס ומבוי לחי וקורה ואינו אלא במבוי. וי"ל דמשום דאורחא דמלתא חצר מירבעא ומבוי ארכו יתר על רחבו, משום הכי מזכיר פס בחצר ולחי במבוי. וכמה גירסת הראב"ד ז"ל נכונה, שהוא ז"ל גורס הכי קאמר: אי ארכו יתר על רחבו הוה ליה מבוי אין ארכו יתר על רחבו הוה ליה חצר, ואמבוי קאי, אבל חצר לעולם אינה נתרת אלא בפס ד' טפחים, דהא אמרינן דמבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו הוה ליה חצר ואינו ניתר אלא בפס ד', והרי חצר זו אין חצרות פתוחות לתוכה. ורב נחמן הכי קאמר, ואיזהו מבוי שהוא כחצר שאינה ניתרת אלא בפס ארבעה, כל שאין ארכו יתר על רחבו.

והא דפרקי׳ דאית ליה גדודי פרש״י ז״ל כי עדיין כשאר מן הכותל כולי עד עשר׳ גובה שהם חשובים מחיצה להתיר את החצר אלא שכסו אותם הים הלכך כיון שמכסו ממלא לא מלינן דמחזי כמוציא מכרמלית לרשות הרבים כיון שהמחיצה למטה מן המים אבל טלטולי מטלטילינן והקשו בתוס׳ וכיון שהמחיצות מכוסות במים ולא מיגלו טפח לכל הפחות טלטולי נמי היכי מטלטלי׳ בחצר והרי הוא פרוץ למקום האסור לה כי זה לשון הים נדון הוא ככרמלית כיון שאין נראית מחיצה טפח וכדאמרי׳ בפ׳ כיצד גבי בור שבין שתי חצרות צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח ויש שתרצו כי הגדודים נראים טפח לרחוקי׳ אלא שאינם נראים לקרובים וזה דוחק גדול: ור״י ז״ל פי׳ וכן הראב״ד ז״ל כי לשון הים עשה חריץ בחצר בפנים ועש׳ בו בשפתו גדודי גבוהים עשרה שהם חשובים מחצר לחצ׳ כדי לטלטל בו וממלא לא ממלינן מן הים דכרמלי׳ היא ואפי׳ למאן דסבר חוששין שמא יעלה הים שרטון בהא לא חיישי׳ דלא קביע ולא שביק שיעשה שם רפש וטיט שרחוק הוא מן הים והקשו בתוס׳ דמשמע הכא דכל היכא דליכא פרצה אלא בעשר שאין החצר נאסר כלל דמלינן מלשון הים לחצר בלא משום מחיצה ואמאי דהא אמרי׳ בפר׳ בכל משתתפין כי אמת המים שעוברת דרך נקב החצר צריך לעשות לה מחיצה עשרה בכניס׳ ויציאה שתהא ניכרת לכל שנעשית לכך כדי למלאות ממנה וכתלי החצר שלא יתירוה אע״פ שהם שלימות. ותרצו דהתם באמת שהוא עמוקה עשרה ורחב׳ ד׳ שחלקה רשות לעצמה ואינה בטלה לגבי החצר אבל הכא אע״פ שיש בגדודין הסמוכין לחצר גובה עשרה אבל בשאר השפתות שיש ללשון ים זה מכאן וזה מכאן אינם גובהי׳ עשר׳ וכן תירוץ הראב״ד ז״ל ויש מתרצין דשאני התם שאין האמה מתעכבת בחצר אלא שעוברת מצד לצד וכיון שכן והיא גבוה עשרה חלקה רשו׳ לעצמה ואינ׳ בטלה לגבי החצר עד שיעשה מחיצות הנכרות לשמה אבל הכא שהמים מתעכבין ועומדין בחצר נתבטלו לחצר כאלו היו המים שנשפכו שם אבל כשהפרצה ביותר מעשר מתערבין הם עם הים שמחוץ לעשר ואינם מתבטלין וזה נכון מאד:

הכשירו בקור׳ הזורק לתוכה פטור פי׳ דקסבר בעינן מדאורייתא שם ד׳ מחיצות גמורות וחדא מחיצ׳ כל דהו וקסברי לחי משום מחיצה קורה משום היכירא והא תני׳ חצרו׳ של רבים כו׳ בין ערבו בין לא ערבו כו׳ פו׳ וסתמ׳ קתני אפי׳ כשהכשירו בין בלחי בין בקורה שאין ראויה לשתוף פי׳ שאינו ראויה לשתוף בלחי וקורה לבד כגון מבוי מפולש דבעי צור׳ פתח נמי וזה הכשירו מן הצד הא׳ בלבד בלחי או קירה:

לחי ודבר אחר פי׳ כגון מבוי מפולש הכשירו בלחי לבדו הזורק לתוכו פטור עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן פי׳ דאלמא בין לחי בין קורה משום מחיצה דאי לא היכי מכשרי׳ בשתי דפנות בלבד וקשיא למ״ד בלחי או בקורה שהם משום הכיר׳ פרש״י ז״ל ואפי׳ לרבנן דאמרי אין מערבין רשות הרבים לכך הני מילי ברשות הרבים אבל במבוי המפולש מודו והקשו בתוספ׳ והא מוכח לעיל בשמעתא דכיצד מערבין רשות הרבים דאפי׳ במבוי מפולש שאין בו רשות הרבים מצרכי רבנן מצד אחד צורת פתח לתנא קמא ודלת לחנניה ועוד תימא גדול אי רבי יהודא אפי׳ ברשות הרבים גמורה של שש עשרה אמה אומר דשתי מחיצות דאורייתא בטלת תורת רשות הרבים אבל מבוי מפולש דעלמא ואנן תנינן אזו היא רשות הרבים גמורה סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין ומוכח התם דאפי׳ לרבי יהודא היא ופי׳ בתוספ׳ דאפי׳ רבנן לא אמרי אלא אלא מפני שהוא מפולש ובקעי ביה רבים או לסרטיא או לבקעה וכיון שכן אתו ומבטלי מהשת׳ דלחי או קורה ולפי׳ מצרכין צורת פתח או דלת דלא מבטלי ליה הא לאו הכי מודים שאם הוא בבקעה דעלמא כעין מבוי סתום דהכ׳ דלא מפלשי ליה רבים דלת או קורה הוו חשיבי מחיצה:

קסבר רבי יהודא שתי מחיצות דאוריית׳ פי׳ דלשון הזה מוכיח דרבי יהודא בלחוד הוא דסבר הכי אבל רבנן ג׳ מחיצות דאורייתא והא דא״ל אין מערבין רשות הרבים בכך דמשמע דמבוי ודבקעה מערבין ותירץ רב׳ דרבנן בדבריו דרבי יהודא לדידן אפי׳ מבוי דבקעה אין מערבין בכך דהא מחיצה שלישית בעי׳ ולחי וקורה לא עבדי מחיצה ומיהו אפי׳ לדידך דסבירא לך דשתי מחיצות דאוריתא אין מערבין בכך דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.

עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכה פרש״י ז״ל כאן שתי חצרות ובית א׳ לכל אחד ואחד מהם אבל במס׳ שבת פירש ושני בתים בכל אחד מהם וכן מוכיח בפרק ר׳ אליעז׳ דמילה וכך היא בירוש׳ וכן עיקר ג״ה ה״ק אי ארכה יותר על רחבה ה״ל מבוי פי׳ ואחצר קאי ולפי זה דין חצר ודין מבוי שוים הם ומשום דרוב חצרות מרובעות ורוב מבואות הן ארוכות מזכיר התלמוד בכל מקום פסין בחצר ולחי במבוי וק״ל היאך יהא ניתר בלאי כמבוי דהא בעי׳ במבוי לכל הפחות שתי חצרו׳ ובכאן אין לנו אלא חצר אחת תירצו בתוספ׳ דשאני חצר שיש בו דיורין וקביע תשמישותייהו ויש גורסי׳ והי׳ גרסת הראב״ד ז״ל אי ארכו יותר על רחבו ה״ל מבוי ואם אין ארכו יותר על רחבו ה״ל חצר פי׳ יכול אמבוי קאי אבל חצר אפי׳ אינ׳ מרובע׳ לא סגי ליה אלא בפס ד׳ וא״ת והא מתנית׳ קתני איזו היא חצר י״ל דה״ק איזו היא צורת מבוי שהוא כחצר ואינה ניתרת אלא בפס ד׳ כל שהוא מרובעת ומכל מקום שמעי׳ מהכא דחצר עגולה דינה כמרובע׳ מדמתמהינן עגולה לא ואפשר שהוא הדין למבוי עגול שדינו כמבוי מרובע להיות ניתור בפס ארבע:

עירובי חצרות ושתופי מבואות אינם עושים לענין עשיית רשות הרבים רשות היחיד כלום. דרך צחות אמרו וכי ככר עושה אותו רשות היחיד כלומר אלו היה מצד עצמו רשות הרבים היאך היה הככר עושהו רשות היחיד אלא שלא בא אלא מדברי סופרי׳ לגדר וסייג שלא להוציא מבית לחצר ומחצר למבוי בזולתם ומכל מקום אף בלא עירוב ושתוף רשות היחיד הוא והוא שאמרו חצרות של רבים:

ומבואות שאין מפלשין ר״ל שסתומים משלשה צדדין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכם חייב ומבוי שאינו ראוי לשתוף כגון מבוי המפלש שהכשרו בלחי או בקורה אין זה רשות היחיד והזורק לתוכו פטור. והכשרו שאמרו לאו דוקא שהרי אין זה הכשר למפלש אלא כך הוא אומר שאין לחי זה או קורה זו נדון כמחיצה עד שנחשבהו כסתום משלשה צדדין ואעפ״י שפסקנו לחי משום מחיצה דוקא במבוי סתום. ולגדולי המחברים ראיתי שכתבו מבוי המוכשר בקורה אעפ״י שמותר לטלטל לזרוק פטור (וגדולי המגיהים). והרי הואיל ומותר לטלטל על כרחך הם סוברים שלש מחיצות מן התורה ואם כן היאך יפטר הזורק וכי חכמים להקל על של תורה באו. ונראה שגירסת גדולי המחברי׳ כגירסא שמצאנו בקצת ספרים שגורסין מבוי הראוי לשתוף והוא שאינו מפלש הכשירו בלחי הרי יש כאן ארבע מחיצות שהלחי מחיצה אבל הכשירו בקורה אין כאן אלא שלש מחיצות שהם סוברים שלא (כזה) [באה] הלכה אלא להקל להעמיד רביעית אקורה או אלחי להכשר טלטול אבל לא לחיוב זריקה ואני תמה שהרי לבית הלל שלש מחיצות מן התורה ואם לדעת בית שמאי אף הלכה אינה אלא [לרביעית] בלחי וקורה ונמצא פוסקים כבית הלל לטלטול וכבית שמאי לזריקה. ולענין גירסא מיהא גאוני ספרד גורסין כן אלא שאין גירסא זו נכונה ואף רבא לא אמ׳ בזה לפטור את הזורק אחר שהוא סתום משלש צדדיו כמו שכתבנו אלא במפלש שעשה בו לחי אמרה. והוא שאמרו מבוי שאין צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייב אבל הצריך לחי ודבר אחר ר״ל צורת פתח אפי׳ עשה בו לחי הזורק לתוכו פטור. ומכל מקום כל שיש בו שלש מחיצות רשות היחיד הוא מן התורה לחייבו את הזורק וכנגד סברת גדולי המחברי׳ וגאוני ספרד שפוטרין עד שיהיו שם ארבע מחיצות ומתוך כך מחייבין (פולחי) [בלחי] שהיא מחיצה ופוטרין בקורה שאינה אלא היכר עם שהם מודים ששלש מחיצות מן התורה תמה הוא והיאך יבואו חכמים להקל אלא שאפשר שהלחי מהלכה למשה מסיני ויפה כח הלכה שבאה אף להקל:

כבר ביארנו שהמבוי הסתום ניתר בלחי או קורה והחצר אינו ניתר אלא בפס ארבעה או שני לחיים משהו לכאן ומשהו לכאן איזהו מבוי ואיזהו חצר לענין זה כל מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר לא בלחי ולא בקורה שדינו כחצר עד שיהא ארכו יתר על רחבו ויתרון זה פירושו במשהו וכמו שאמרו בסוגיא זו אמ׳ ליה רב הכי אמ׳ חביבי אפי׳ משהו. וארכו שאמרנו פירושו דרך כניסתו וכן אין מבוי נתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואעפ״י שבפרק הדר נחלקו בו רב ושמואל ור׳ יוחנן ורב אמרה כן ושמואל אמ׳ אפי׳ בית אחד וחצר אחת ור׳ יוחנן אמ׳ אפי׳ חורבא מכל מקום הלכה כרב וכמו שאמרה רב נחמן בכאן שהוא בתרא וכן שאמרה בלשון פשוט ר״ל נקיטינן וכו׳ (לכן) [וכן] פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ורוב מפרשים אלא שמגאוני הראשונים פוסקים כר׳ יוחנן ואין דבריהם נראין ואעפ״י שהלכה כדברי המיקל בעירוב הרי בעירוב אמרו ולא במחיצות. (אפי) [והך] בתים וחצרות פירושו שיהיו פתוחות לתוכו שתי חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. וגדולי המפרשי׳ כתבו שני בתים בין שתי החצרות. וראשון נראה עיקר שהרי בתלמוד המערב אמרו מבוי אין פחות משתי חצרות חצר אין פחותה משני בתים. ובדברי גדולי המחברים נראה בענין זה דברים זרים אלא שנראה שלא כתבום אלא דרך שיטפא והוא שכתבו מבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת נראה כמפרש בתים או חצרות ואינו כן אף הם כתבוה במקום אחר כדברינו. וכן צריך שיהא בפתחים אלו רחב ארבעה טפחים בכל אחת מהן שכל פחות מארבעה טפחים אינו חשוב פתח כמו שיתבאר וכן שיהא ארך המבוי ארבע אמות כמו שביארנו למעלה וכל שאינו כן הרי הוא כחצר. ומה שאמרו אי זהו חצר כל שהיא מרובעת לא להוציא את העגלה אלא להוציא את שארכה יתר על רחבה ומכל מקום אעפ״י שאין חצרות פתוחות לתוכו הואיל וכמה בתים יוצאים למבוי דין מבוי יש לו שלא נאמרו חצרות אלא לענין הבתים כך נראה לי ואם לא כן כמה מבואות שלנו יוצאים מדין מבוי:

זה שכתבנו שכל שהמבוי ארכו כרחבו (דיו בחצר) [דינו כחצר] אינה מתהפך ר״ל שאין אומרין שכל חצר שיהא ארכה יתר על רחבה תידון כמבוי שאין החצר יוצאה מתורת חצר לעולם ולא נאמרו דברים אלו בחצר ולהקל אלא במבוי ולהחמיר וכן כתבו גדולי המפרשי׳. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ כתבו בהלכותיהם ואי הוי ארכא דחצר יתר על רחבה הוה לה כמבוי ובלחי וקורה סגיא וכן כתבו גדולי המחברי׳. ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שאמר אי זהו חצר וכו׳ ואי ארכה יתר על רחבה הוה לה מבוי ובלחי וקורה סגיא אלא שפי׳ הדברים אי הויא ארכה יתר על רחבה עם שאר תנאי המבוי [דהא] בחצר אין חצרות פתוחים לתוכו והיאך יהא דינה כמבוי. אלא לא נאמרו הדברים אלא כמבוי להחמיר שכל שחסר אחד מתנאי המבוי דינו כחצר. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ גורסי׳ אם ארכו יתר על רחבו ואמבוי קאי:

מקצת מפרשי׳ כתבו שמבוי העשוי כנדל דינו שיהו בתים וחצרות פתוחות לגדול וכן במבוי עקום שיהו פתחים במקצתו וכן כתבו שבחצר [פס] המכשירו אפי׳ מרובה מארבע אמות (ומכשירו שמאחר שהיא עומדת לגדור לא חשש) ופס העומד מאליו מכשירה כלחי במבוי על הדרך שיתבאר:

גדולי המפרשי׳ כתבו שאעפ״י שאמרו במבוי שכל שאינו רחב ארבעה בראשו דינו כסתום ואין צריך כלום אפי׳ רחב כמה בפנים כחצר אינו כן שמאחר שאין דרכה בפרצה כל שהיא רחבה שלשה ונפרצה במלואה אסור ומכל מקום דוקא שתהא בפנים ארבעה שאם לא כן מקום פטור הוא:

גמרא איתיביה יתר ע"כ אר"י כו' עושה לחי מכאן כו' או קורה כו' עכ"ל מפרש"י נראה דמלחי פריך לרבא וכן משמע לשון איתיביה וה"ה דה"מ למפרך לכולהו אמוראי מקורה מכאן כו' דאלמא קורה משום מחיצה וק"ל:

תוס' בד"ה הב"ע דאית כו' דמיירי בחצר שנפרצה מע"ש כו' וקאמר הב"ע דאית ליה גידודי ולהכי מטלטלינן דשבת הואיל והותרה כו' עכ"ל צ"ע [ב] לפירושו אמאי לא מוקים לי' בפשיטות בדליכא גידודי ונפרצה בשבת והמים באו דשבת ולהכי מטלטלינן דשבת הואיל והותרה הותרה אבל לגבי מים שבאו בשבת לא שייך הואיל והותרה הותרה כו' ודו"ק:

בא"ד ורשב"ם ור"ת פירשו דאית ליה גידודי כו' גבוהים עשרה לים בתוך החצר כו' עכ"ל לפי זה גידודי לאו היינו מה שנשאר מן הפירצה כפרש"י אלא שלשון הים הפיל הקרקע ונשאר מן הקרקע גידודי גבוהים י' בשפת הים וכ"ה ברא"ש ולהכי קשיא להו ואין לחוש שמא יעלה הים שרטון כו' דבכה"ג אמרינן לעיל במבוי שצדו א' כלה לים כו' דחיישינן שמא יעלה הים שרטון וק"ל:

בא"ד אבל טלטולי מטלטלינן כו' אע"ג דאין מחיצות ניכרות והשתא א"ש ההיא דתוספתא עכ"ל ר"ל ההיא דתוספתא שהקשו לפי' השר מקוצי ודאי דכמו כן קשיא לפרש"י כפי שהבינו לעיל דמילוי לבית אסור משום דאין מחיצות ניכרות שם וה"נ בתוספתא שהמים צפין עליה אין המחיצות ניכרות אבל לפי' ריצב"א א"ש דתוספתא דהתם בעומד על הגזוזטרא לא שייך דלמא אזיל דלי לאידך גיסא וק"ל:

בתוס' ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' בחצר שנפרצה מע"ש אבל בשבת לא אמרינן הואיל והותרה הותרה היכא דליתנהו למחיצות ועיין לקמן בדף י"ז:

בא"ד דאית ליה גידודים גבוהים עשר בתוך החצר פירוש שהמים פרצו הגדר ונכנסו עד אמצע החצר ושם יש גידודים גבוהים י' שהמים המחו קרקעית החצר ונעשית קרקעית החצר גבוה על המים וק"ל:

בא"ד ושמא י"ל שהמחיצות עשויות לשם מים עדיפי וכו' קשה והא ההיא דמייתי לעיל דפרק כיצד משתתפין שמחיצה נמי עשויה לשם מים כדמשמע התם ואעפ"כ צריך שיראו ראשי הקנים וי"ל דהתם מיירי בבור של שני חצירות ועושין המחיצה כדי להפסיק ע"ש ולכך אי לאו דנראו ראשי הקנים נראה כאלו ממלא מרשות חבירו ועוד דאיכא למימר שמא אזיל הדלי לאידך גיסא וגם הוא נפרץ במילואו ולכך גרע טפי וכן מצאתי בגליון תוספות ישנים והשתא אתי שפיר ההוא דתוספתא פירוש דאיכא למימר מאחד שעשה מחיצה גבוה י' איכא נמי היכרא:

גמ' אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר עי' לעיל ח ע"ב תוד"ה מניח ולקמן דף פו ע"א תד"ה קורה:

גמ' ורבא אמר אחד זה ואחד זה עיין בהרא"ש פ"ק דסוכה סי' ט:

רש"י ד"ה לחי מכאן אלמא לחי משום מחיצה. ק"ל הא הקושי' לכ"ע דמדברי ר"י מוכח דאפילו קורה משום מחיצה. ויש לדחוק דלענין קורה ברייתא דלעיל דקתני זורק לתוך מבוי יש לו לחי חייב משמע דווקא לחי ולא קורה פליג בזה עלה ר"י אבל לענין לחי לא מצינו מאן דפליג:

תד"ה הב"ע משום דר"י קפיד אערובי מיא. לא זכיתי להבין דעירובי מיא שייך בבור שבין ב' חצירות דמים שבצד השני בא לכאן דרך המחיצה ואסור לשאוב דשבתו בחצר חבירו ואסור להביאם לביתו. אבל הכא מה בכך דשבתו בכרמלית הא עתה שבאו תוך החצר נעשה רה"י גמורה ואינו עוקר מכרמלית. אם נבא לדון כיון דבבית לא מנכרא מחיצות הוי כליתנייהו למחיצה א"כ גם בלא טעמא דעירובי מיא אסור דמים שבחצר נפרצו למקום האסור לה וא"כ ענין עירובי מיא לא שייך הכא כלל וה' יאיר עיני:

תד"ה איתיביה ואפי' רבנן כו'. תמוה לי הא מצינו מאן דפליג על ר"י בברייתא פ"ק דשבת דף ו' זהו רה"י גמורה ואמרי' עלה ואמאי קרי לה גמורה וכו' אבל לזרוק מודו קמ"ל הרי מברייתא זו מוכח או דרבנן דר"י פליגי עלה אפי' לזרוק או דעכ"פ הך ברייתא פליג עלה ובפשטא דמלתא דמכח הברייתא שמעי' דרבנן פליגי עליה אפי' לזרוק וא"כ איך כתבו ואפילו רבנן וכו' ומאי פריך הש"ס וצ"ע:

ת"ר לשון ים הנכנס דרך פרצת הכותל בפרצה יותר מעשרה לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא א"כ יש לו מחיצה גבוה יו"ד טפחים, ומקשה ממלא הוא דלא ממלאין [לטלטל המים מחצר לבית, הא טלטולי בחצר מטלטלין והא נפרצה חצר למקום האסור לה הב"ע דאית ליה גדודי]. פירשו בתוס' וניכרת מחיצה לבני חצר ולבני בית שהם רחוקים אינה ניכרת ועריבי מיא ומשום הכי אסור והקשו על פירוש זה מלקמן דמשמע רק לר' יהודה בעינן שיראו ראשי קנים [גבי מחיצה שבבור בין שני חצרות] משום דקפיד אעירובי מיא, והשתא הך ברייתא נמי סברה הכי. ותמיהני דאיך שייך כאן ענין עירובי מיא, דבשלמא התם בשני חצירות שייך כן דהמים שמצד השני באים לכאן דרך המחיצה, וכששואב שואב מה דשבת בחצר חבירו דאסור לטלטלו בביתו, אבל הכא מה בכך דשבתו בכרמלית, הא עתה שבאו תוך החצר נעשו רה"י ואינו עוקר מכרמלית, ואם באנו לדון כיון דבבית לא מנכרא מחיצתה הוי כליכא מחיצה, א"כ גם בלא עירובי מיא אסור, דהמים שבחצר נפרצו למקום האסור, ול"ש הכא כלל ענין עירובי מיא, וד' יאיר עיני:

גמרא, איתבי' יותר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו ב' בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן כו' ונושא ונותן באמצע וח"א אין מערבין רה"ר בכך אלמא לחי משום מחיצה וקשיא לרבא דאמר דאחד לחי ואחד קורה משום היכר. והוי מצי לשנויי דרבא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, וסוברים דלא נעשה מחיצה שלישית ע"י הלחי או הקורה והזורק לתוכה פטור, דהכי איתא להדיא בפ"ק דשבת (דף ו') על הא דת"ר ד' רשויות וכו' חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכו' זו היא רה"י גמורה, ושאלו שם בגמרא רה"י גמורה למעוטי מאי, למעוטי הא דר"י דתניא יתר על כן כו' ואמאי קרי לה גמורה, מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה, ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודו לי' דחייב הזורק מרה"ר לתוכו קמ"ל: ובתוס' כאן (ד"ה איתביה) וכן לקמן (דף כב ע"א ד"ה דרבנן) כתבו דגם רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעי ג' מחיצות גמורות [אב"ה רצונו דהוא תימא על התוס' דכתבו בפשיטות דלרבנן רק לטלטל אסור מדרבנן דהא מברייתא דשבת מוכרח או דרבנן פליגי עלי' אף לזרוק או דעכ"פ הך ברייתא פליג על ר"י גם בלזרוק ובפשטא דמלתא משמע דמכח הברייתא זו קמ"ל דרבנן דר"י גם בלזרוק פליגי]: