מסכת חגיגה דף ו׳ עמוד א׳

עד הכא מאן אתייה עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו:

מחייבא בשמחה לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים י״ד:כ״ו):

מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית:

עד יגמל לסוף כ"ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן:

הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב"ה מהו צריך חינוך או לא:

שאינו יכול להתפשט שאין סופו להתפשט עולמית:

קטן מיבעיא הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך:

שיכול להתפתח קודם שיגדיל:

דמחייבא אימיה בשמחה פירש רש"י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד"ה אשה) פי' וכן בפ"ק דר"ה (דף ו: ושם):

דיכול לרכוב על כתיפו של אביו שהיה גדול קצת אבל לא מצי לאחוז בידו ולעלות ברגליו:

בחיגר שיכול להתפשט מקמי גדולו מאי מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאורייתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא:

הראייה שתי כסף ומדרבנן הוא דמדאורייתא אין לו שיעור לקרבן רק לאשם מעילות (שבועת העדות) דכתיב ביה כסף שקלים (ויקרא ה׳:ט״ו) ותנן בכריתות (דף כו:) המפריש שתי סלעים לאשם והא דאמרינן בזבחים (דף מח.) [לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא] ובמנחות (דף קז:) יביא אשם הוא ונסכיו בסלע לאו דוקא קחשיב דאמרינן בפרק ב' דכריתות (דף י:) יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפ' הוציאו לו ביומא (דף נה:) נישקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא לאו דוקא דלא בעי כולי האי ובפ"ב דמנחות (דף קז: ושם בד"ה כבש) פירשתי:

ישנה לפני הדבור וס"ל עולת ראייה הואי כדקאמר בסמוך:

קרבן יחיד כגון חגיגה ובפ"ה דיומא (דף נא. ושם) דקרי ליה קרבן צבור היינו גבי פסח שני כדקאמר התם חגיגה מ"ט מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא פסח נמי אתיא בכנופיא איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא:

דנין דבר הנוהג לדורות ולא בעי למימר דנין יו"ט מיו"ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע"ג דלקמן פרק חומר בקודש (חגיגה דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני:

ורבי ישמעאל ורבי אלעזר וכו' ואין להקשות ושבקי ב"ה ועבדי כב"ש הלא ב"ש במקום בית הלל אינו משנה וי"ל דסבירא להו לא נחלקו בית שמאי וב"ה בדבר זה:

איזהו (חייב) [קטן] שאינו חייב בראיה בה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים. ממקום מושבותיהם מי הביא הקטנים ופרקינן ממקומם שהיתה אמן חייבת לעלות ולשמוח הביאתו אמו מיכן ואילך שאינה חייבת בראייה משלימתו לאביו ומקשה לב"ש דאמרינן אם יכול לרכוב על כתיפיו של אביו ולעלות חייב.

והא שמואל דיכול לרכוב הוה וכתיב וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ודחי ב"ש ולטעמיך חנה גופה אמאי לא עלתה מי לא מיחייבא בשמחה אלא חנה מפנקותא יתירתא חזת בשמואל (והשתא) [וחששה] משום חולשא דאורחא משום הכי חנה נמי פטורה דאמר חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה.

בעי ר"ש בר אבא קטן חגר שיכול להתפשט לדברי (ב"ה) [ב"ש] וקטן סומא שיכול להתפתח לדברי שניהם מאי ופשטה אביי כל היכא דגדול חייב מן התורה קטן נמי מדרבנן פטור:

מתני' ב"ש אומרים הראייה שתי כסף כו' ת"ר הראייה שתי כסף שהיא כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה שהחגיגה החלב והדם לגבוה והבשר לבעלים ועוד מצינו בעצרת שהזהיר הקב"ה לישראל בעולות ושלמים וריבה בעולות. ובה"א החגיגה גדולה מן הראייה שהחגיגה ישנה לפני מתן תורה שנאמר ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים וכי תימא והא התם נמי כתיב ויעלו עולות והנה הקריבו נמי קודם מתן תורה עולת ראיה ההיא עולה שהקריבו ישראל קודם מתן תורה עולת תמיד הואי.

ועוד מצינו בנשיאים שהקריבו פר ואיל וכבש לעולה והקריבו לזבח שלמים פרים שנים וגו'. ודחינן ב"ה עצרת קרבן צבור ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור. ודחינן ב"ש עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. קרבן נשיאים אינו נוהג לדורות.

מה שאמרו בסוגיא זו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה כבר ביארנו שהלכה כן וא"כ מה שאמרו במסכת קדושין ל"ד ב' אשה בעלה משמחה כלו' ואלמנה פטורה אין הלכה כן אלא אף אלמנה חייבת ומ"מ לענין ביאור סוגיא צריך לשאול שהרי אביי בעצמו שאמר כאן דהות אימיה מיחייבא הוא בעצמו אמר שם בעלה משמחה אלא שפירשו רבים בכאן אמיה מיחייבא מצד הבעל ומ"מ לענין פסק הדברים כמו שכתבנו:

קטן סומא אע"פ שאין כאן שעור בהליכת הרגל שהרי מ"מ שיעורו בהליכתו עם סיוע אביו מירושלם להר הבית הואיל ואילו היה גדול בדרך זה היה פטור מן הראיה אף הוא פטור בה אף בחנוך ואין צריך לומר בחגר שהרי אף עכשו אין יכול לילך ברגליו אף בסיוע אביו:

המשנה השניה בש"א הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף בה"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף אמר הר"מ פי' אמ' השם לא יראו פני ריקם ר"ל שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחוג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראיה ונקראת ג"כ ראיה בחסרון מלת עולה ואין לה שיעור למעלה ברבוי למה שאמ' השם איש כמתנת ידו וגם אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל י"ו שעורות מכסף וחגיגה הוא מה שאמ' השם וחגותם אותו חג לד' רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ולפי שהשלמים נקראים חגיגה גם כן אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם ל"ב שעורות מכסף וב"ש או' כי העולה צריך שתהיה מדמים יותר לפי שהוא כלה לד' וב"ה או' כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלי' וחלק לכהני' ולאלו ראיות ותשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם ודע כי המצוות שחייבי' בהן ישראל בחג שלש והם הראיה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו והשמחה והיא גם כן שלמים ונקראי' שלמי חגיגה ואין לה גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים והאנשים ועליהם אומ' נשי' חייבות בשמחה ולשון התורה וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ד' אלקיך וזכור זה:

אמר המאירי בש"א הראיה שתי כסף וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר שעורן של קרבנות אלו כמה הוא ואע"פ שמן התורה אין בהם שיעור בא להשמיענו שהחכמים נתנו שיעור לשנים מהם והם הראיה והחגיגה אבל של שמחה אף חכמים לא נתנו בהם שיעור ואף שני אלו שנתנו בהם חכמים שיעור אין שיעורן שוה שלדעת בית שמאי הראיה שתי כסף לפחות שהם שני מעין שהוא שליש דינר חגיגה מעה כסף ואע"פ שאין שלמים אלא בבהמה אפשר בשעירה קטנה ביותר ובית הלל אומרים בהפך וכבר ידעת שהלכה כבית הלל ומ"מ שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור ומצוה להביא כפי עשרו:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

ביום טוב של עצרת מצינו שרבה הכתוב בעולות שנאמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי' ומיעט בשלמים שנאמר ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואלו הם הנקראים זבחי שלמי צבור ובאים מתרומת הלשכה ועושין בהם כענין המבואר בהם במשנת אי זהו מקומן ובחנכת הנשיאים רבה הכתוב בשלמים ומיעט בעולות שנא' פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה קרבן חגיגה ר"ל של שלמים היתה לפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה שנא' בנערי בני ישראל ויזבחו שלמים ואע"פ שהפרשה נאמרה אחר מתן תורה אין מוקדם ומאוחר בתורה שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר"ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואע"פ שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואע"פ שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אע"פ שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר"ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר"ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא' בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו' הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי' של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה:

א"ל אביי [וליטעמיך] תקשי לך חנה גופה כו' מספר המאור לפ"ק דר"ה מצאתי בספר מוגה א"ל אבוה ותקשי לך חנה גופה כו' וכן נראין הדברים שרשב"ג אביו של רבינו הקדוש היה שהשיב לבנו כך ואין זה מקום ראוי לאביי שלא היה בדורו של רבינו הקדוש ולא היה משיב על דבריו עכ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה הראיה שתי כסף ומדרבנן כו' רק לאשם מעילה דכתיב ביה כסף כו' קחשיב דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפרק הוציאו לו ביומא נישקיל ארבעה זוזי כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה ב"ש הא דאמרן וליכא לאקשויי כו' האי לאו מלתא היא דמבעיא ליה אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש עכ"ל ולכאורה תשובת ב"ה דקאמרי אדרבה חגיגה עדיפא כו' ודקאמרת נילף מעצרת כו' אין זה הטעם מספיק אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש וצ"ל דהא בהא תליא וה"ק ודאי למאי דס"ד דטעמא דב"ש עדיפא קפריך אמאי לא קאמרי כב"ש דעולת ראייה עדיפא ועולת ראייה נמי הוה כב"ש אבל למאי דקאמר דטעמא דב"ש גריעה לב"ה משום דחגיגה עדיפא כו' אית לן למימר. נמי דלא הוה עולת ראייה אלא דחגיגה הוה לפני הדיבור ולא ראייה ודו"ק:

גמרא עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי עיין יומא דף לד ע"א תוספות ד"ה העולה:

תד"ה הראיה כו' ומדרבנן היא עי' קדושין יז ע"א תד"ה ונילף: