מסכת חגיגה דף כ״ה עמוד ב׳

יכול לומר לו טול אתה חטין במקום פלוני שיודע בהן שהוכשרו ואני אטול חטים במקום פלוני שיודע שלא הוכשרו דכיון דחד מינא הן אמרי' יש ברירה שאלו הן חלקו של זה ואלו הן חלקו של זה ולא החליף לו חבר לע"ה חלקו שבטמאין בשביל חלקו של ע"ה בטהורין אבל בשני מינין אין לומר ברירה דכשמת אביהן נפל חלק לזה וחלק לזה בכל המינים ונמצא חבר זה מחליפה לו ועובר בלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד):

שורף את הלח אם כהן הוא ויש שמן לתרומה מדליקו לנרות:

בדבר שאין לו גת כגון שכר תמרים של תרומה והאי שורף לשון איבוד הוא:

ויניחנו לרגל שטומאת עם הארץ אינה ברגל וימכרנה:

שבודקין לעושי פסח בית הפרס כדמפרש ואזיל היה הולך לעשות פסחו ובית הפרס של שדה שנחרש בו קבר מפסיקו בודקו בנפיחה ואם יש עצם כשעורה רואהו ונשמט ממנו ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא במגע ובמשא לפיכך בודק בנפיחה שלא יסיטנו ברגלו:

ואין בודקין לאוכלי תרומה אין סומכין על בדיקה זו דכיון דאין זמן קבוע לאכילה ימתין שבעה ימים ויזה שלישי ושביעי ויטבול אבל גבי פסח הואיל ובית הפרס דרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת:

שנידש ברגל וזו היא בדיקתו בודק אם נידש או לא נידש:

במקום שיש בו חיוב מיתה כגון טמא האוכל תרומה:

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם [מתני' היא בפ"ו דדמאי] ופירש רש"י טעם של משנה זו מטעם ברירה דמעיקרא הוברר הדבר שאלו לחלקו נפל אבל בשני מינים לא אמרינן הוברר הדבר וכן פירש הוא עצמו משנה אחרת גר ונכרי שירשו את אביהן יכול לומר טול אתה ע"ז ואני אטול מעות דאית ליה ברירה התם והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית ליה ברירה תקשי מיניה לרבי יוחנן דאמר אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אלמא אין ברירה וכן בבכורות פרק יש בכור (בכורות דף מח.) גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא ר' מאיר ורבי יהודה כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אי יש ברירה או לא ומההיא דהלוקח יין מן הכותים (דמאי פ"ז מ"ד) ליכא לאקשויי דשמעינן מינה ברירה דהתם טעמא אחרינא איכא שמפרש דבריו בהדיא אבל ירושה דממילא הויא לא וכן בפ' בכל מערבין (עירובין דף לז: ושם) איכא מאן דאית ליה הך סברא וכי תימא דמדרבנן מודה רבי יוחנן דאית ליה ברירה הא שמעינן ליה בשילהי ביצה (דף לז: ושם) אין ברירה אף בעירובי תחומין ומיהו כמה סתמי משניות דמצינו דאין ברירה ובכמה מקומות פלוגתא דתנאי ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לז: ושם) דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בעירובי תחומין דאיירי בה:

מנפח אדם בית הפרס פירשתי בברכות (דף יט:) כל אורך הדברים מפרישת רבי יהודה נ"ע:

במטהר טבלו ליקח הימנו נסכים פירש רש"י דאיכא קדש ותרומה דמהימן דנאמן אתרומה וקנקנים במיגו דמהימן אקדש שגנאי הוא לו אם קנקנים שהיה בו הקדישו טמאים תימה דא"כ אמאי נקט שבעים יום קודם אפילו בשאר ימות השנה נמי דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן ותירץ הר"ר אלחנן דהכא מיירי שייחדו לנסכים כשיצטרך ממנו אבל התם מיירי בשכבר הקדישו לכך:

הא דבעו מרב ששת עבר וקיבל מהו שיניחנה לגת הבאה אם לאו פשיט ליה מהא חבר ועם הארץ שירשו אביהם לא יאמר החבר לעם הארץ טול אתה לח ואני יבש.

ותני עלה אותו חבר שורף את הלח ומניח את היבש ואמאי יניחנו לגת הבאה שהוא נאמן בה ופרשי' בדבר שאין לו גת כגון דבש וחלב וכיוצא בהן. ואמרינן יניחנו לרגל וכדבעינן למימר לקמן טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהריה.

ודחי' בדבר שאין משתמר לרגל עליה תנינן שורף את הלח:

ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן.

ואם בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו כעולא דדייקא מתניתין כוותיה דקתני אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן.

מדמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה הכא נמי מדמהימן אפסח מהימן נמי אתרומה.

כדי יין וכדי שמן המדומעות כו' אוקימנא להא דתנינן בתוספתא אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה בקנקנים דקדש ריקנים ובשאר ימות השנה במלאין דתרומה [ובשעת הגיתות]. והא דתנן במתניתין כדי יין וכדי שמן המדומעות אוקימנא בקדש. ומקשינן וכי איכא דימוע בקדש. פי' תרומה שנפלה בחולין נדמעו זה נקרא דמע אבל אין לשון דימוע בקדש. ושנינן אין איכא דימוע בקדש כגון דמשמר טבלו להפריש ממנו נסכים לקדש. כי האי גוונא משכחת לה דימוע בקדש:

מתני' מן המודיעין ולפנים כו' מודיעין מקום כדתנא מודיעין רחוקה מירושלים ט"ו מיל. אוקימנא כדתנא מודיעין פעמים כלפנים פעמים כלחוץ כיצד קדר יוצא וחבר נכנס כלפנים שניהן נכנסין או שניהן יוצאין מודיעין עצמה כלחוץ.

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ והרי שכל פירותיו בחזקת טומאה חוץ מאותם שהובררה טהרתן לחבר זה על ידי שמירה או על ידי שלא הוכשרו וי"מ שהפירות בחזקת טהרה אפי' היה המוכר גוי עד שידע שהוכשרו או שיהו מאותם שחזקתם מוכשרין על הדרך שהתבארו במס' מכשירי' וא"כ אתה צריך לפרשה בדברים שחזקתם מוכשרין וכלן בחזקת טומאה אלא על ידי שמירה או על ידי שהוברר שלא הוכשרו יכול חבר לומר לאחיו עם הארץ טול אתה חטים שבמקום פלוני שלא הובררה טהרתם אצלי או שהוכשרו ואני אטול כשיעורן חטים שבמקום פלוני שהובררה טהרתן אצלי או שלא הוכשרו והטעם שמאחר שהכל מין אחד אין צריך שומא בחלוקתם ומדרך ירושה הם זוכים ולא מדרך משא ומתן ומקח וממכר ואין הדבר כאלו חבר זה מחליף מין זה במין אחר לעם הארץ שנדון את הדבר כמוכרו לו שיהא עובר משום לפני עור וכו' או שמא הואיל ואין כאן אלא מין אחד יש ברירה והוברר הדבר שזה חלקו של זה וזה חלקו של זה אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים שכל שני מינין צריך שומא בחלוקתם והרי הוא כמי שמוכרו או שמא בשני מינין אין ברירה אלא חולקין את הכל וחבר שורף חלקו המגיעו ממה שהוכשר שהרי שורפין על מגעו של עם הארץ ואין לו להניחה לגת הבאה שהרי לא הועיל כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שאין צורך להעמידה בדבר שאין לו גת ר"ל שאין לו זמן קבוע כגון שכר או שאר שמנים חוץ משמן זית ושאינו משתמר עד הרגל שכל טומאתן כטהרה אלא אף בדבר שיש לו גת כגון יין ושמן זית או בדבר שהוא משתמר עד הרגל וכתבו עליה גדולי הרבנים שאם היה שם דבר הראוי לשריפה דרך הנאה כגו' שמן לנרות רשאי ולח ויבש הנזכר בשמועה זו פירשו בה מוכשר ואינו מוכשר וי"מ לח ויבש ממש ואפי' במין אחד הרי הוא כשני מינין וצריך שומא בחלוקתם שהיבש משתמר ביותר אבל מין אחד אלא שהאחד מוכשר והאחד אינו מוכשר אינו כמוכר שאין צריך שומא בחלוקתם אא"כ מפרשים לח ויבש בשנוי מינין כגון חטין שהוכשרו והוא הלח ושעורים שלא הוכשרו והוא היבש שמועה זו פרושה בחבר ועם הארץ כהנים או בישראלי' והם אוכלי חליהם בטהרה וגדולי המחברים פרשוה בישראל ולענין דמאי מפני ששמועה זו שכולה במס' דמאי ולענין מה שאמרו שאסור למכור דמאי לעם הארץ והילכך חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ שכל פירותיו בחזקת דמאי יכול לומר וכו' וזה שאמרו ושורפו וכו' פי' אחר שהפריש תרומת מעשר מן הדמאי שורפה אחר שהדמאי מוכשר שהרי הוא טמא ממגע עם הארץ ושורפין תרומה על מגען ושמא אתה שואל בשמועה זו מה שאמרו במס' קדושין י"ז ב' בגוי וגר שירשו את אביהם גוי שיכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות יין נסך ואני פירות שנמצא שיש ברירה אף בשני מינין אלא שיש לתרץ בה שחבר ועם הארץ יורשי' מן הדין אבל גר וגוי אין הגר יורש מן הדין אלא שמא יחזור לסורו ומתוך [כך] התירוה בחלוף כל זמן שלא הגיע לידו:

מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלם ואין לו דרך לילך לשם אא"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים או שרוצה לאכול תרומה שיש לו במקום אחד וחושש בה שתבא לידי הפסד ואינו יכול לילך אא"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים התירו לעושי פסח להיות בודקין מקום זה שאנו חוששין לו אם יש בו טומאה ואם לא מצאו טומאה יעברו שם בהיתר על ידי בדיקה זו ועושה פסחו שלא העמידו דבריהם במקום שיש בו כרת שהטהור שנמנע מלעשות פסח חייב כרת אבל לא התירו לסמוך על בדיקה זו לתרומה שאין במניעת אכילתה אלא חיוב עשה ר"ל ואחר יאכל מן הקדשים ואם בדק אינו מועיל לתרומה הואיל ועקר בדיקתו לתרומה היתה ויש שואלין א"כ לא נבדוק לקדשים שאף הם אין באכילתם אלא עשה ומ"מ הם מפרשין שכך הוא ר"ל שאין בודקין לקדשים אלא שיש גורסין בכאן בודקין לעושי פסח מפני שהעמידו דבריהם במקום כרת ר"ל שאם יעשוהו בטומאה הרי הוא בכרת ולא העמידו דבריהם במקום מיתה ר"ל תרומה שאכילתה בטומאה אינה אלא במיתה בידי שמים ולדעת זה בודקין לקדשים שהרי אכילתן בטומאת כרת:

בדק לפסחו ולא מצא טומאה מתוך שסומך על בדיקה זו לפסחו אוכל על ידה תרומה:

כיצד בודקין טומאה זו היה שדה זו בית הפרס מנפח את העפר לפניו במפוח והולך במקום שמנפח ואם אינו מוצא עצם כשעורה הולך לו ואם נמצא עצם כשעורה פורש ממנו ומנפח במקום אחר וי"מ שאם נמצא בו עצם כשעורה אינו בודק עוד ונדחה לפסח שני שכל ספק מגע טמא:

בית הפרס הוא שהיה בו קבר ונחרש ונתפשטו העצמות אילך ואילך ונתדקדקו ומן התורה טהור לגמרי שהמחרישה כותשת עצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל ואם תמצא לומר עצם כשעורה נשאר בו ושמא נגע בו אין חוששין למגע שטמונין הם בתוך העפר וחכמים חששו למגע וטמאוהו עד ק' אמה ממקום חרישתו מק' אמה ואילך אינו מטמא כל עקר שאין דרכן של עצמות להתפשט יותר ממאה אמה ולא התירו בזה חפוש על ידי מגריפה שאם יש בו עצם כשעורה מסיטו ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אדם אחר חרישה מותר הוא לעושי פסח מסתמא דישה אחר חרישה מדקת או נתכסו בעפר והרי אין בהם טומאת אהל ואם לא נידש ורצה לטהרו מכל וכל שלא יהא צריך נפוח התבאר בסדר טהרות שכוברו בכברה או נותן עליו עפר אחר בשלשה טפחים או מעמיק בכדי שיעור זה וצריך שיהיו שם שני תלמידי חכמים:

וסוגיא הבאה על ענין כדי יין וכדי שמן כבר ביארנו ענינה במשנה:

האריס חייב מן הדין לטרוח בתקון כלים של בעל הבית להכניס בהם פירותיו וממה שטיהרנו כליו של עם הארץ ע' יום קודם לגת נראה שהדין עליו לחזר אחר תקון כליו של בעל הבית ע' יום קודם לגת וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השלישית מהמודיעים ולפנים נאמנים על כלי חרס ומהמודיעית ולחוץ אינן נאמני' כיצד הקדר שהוא מוכר את הקדרות נכנס לפנים מן המודיעים הוא הקדר והן הקדרות והן הלוקחי' נאמן יצא אינו נאמן אמר הר"מ פי' כשמניח הקדרות חוץ למודיעית ונכנס והרי הוא לפנים מן המודיעית והקדרות חוץ למודיעית ובא הלוקח ולקח הקדרות ונכנס לפנים מן המודיעית נאמן שהן טהורות וזהו ענין אמרם הלוקח נאמן כיון שהעקר אצלנו נאמנין על טהרת כלי חרס מן המודיעים ולפנים אבל מי שיצא מירושלים וקנה מאותן הקדירות והוציאן בידו אינו נאמן כיון שהוא חוץ למודיעית אע"פ שהקדרות הן הן הקדרות והקדר הוא הקדר עצמו ועומד במקומו וזהו ענין אמרם הוא הקדר והן הקדרות השיעור בזה אע"פ שהקדר הוא הקדר והקדרות הן הקדרות הנכנס נאמן והיוצא אינו נאמן לפי שדבר הנאמנות תלוי על המקומות והטעם כי הבא חוץ למודיעים וקונה ונכנס רואה בעל הקדרות ומרגיש בו ולוקח מהן מה שירצה ומכניסן בידו ולפיכך נאמן אבל היוצא מן המדינה אינו רואה את הקדר כי אחוריו בלתי פניו ושמא נגע זה הקדר במשקי' טמאי' בידיו בקדרות ויטמאם ואותו הלוקח לא יראה אותו ואנו לא נאמין הקדר שאלו הקדרות טהורות אלא אחר שיהיה לפנים מן המודיעים כמו שאבאר ואמ' ונכנס לפנים מן המודיעים אבל אם ישב חוץ למודיעית אינו נאמן וכן אפי' לא הניח הקדרות חוץ למודיעית אלא שהכניסם עמו לפנים מן המודיעית יהיה הנכנס והיוצא נאמן ואפי' נגע בהן הקדר והוא לפנים מן המודיעית נאמן הוא שלא טמאם ואין הכונה בזו ההלכה אלא הפלגה כי נאמנות בטהרת כלי חרש תלוי במקום מן המודיעית ולפנים וכי אותו האדם בעצמו אינו נאמן על אותו הכלי בעצמו מן המודיעית לחוץ כבר זכרנו בתשיעי מפסחים כי מודיעית מקום בקרוב מירושלים ועוד נבאר מאי זה טעם הקלו בטהרת כלי חרס בירושלים בלבד וכל זה בעמי הארץ אבל תלמיד חכם נאמן בכל מקום:

בד"ה חבר וע"ה שירשו את אביהן מתנייא פ"ז דדמאי ופרש"י טעם כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא שאני שולחן ודולפקי וכו' תימה איך ס"ד להתוס' לדמות כל שולחן לשולחן דהיכל, איך יפרשו לסוגיא במקומו, הא המקשן פריך ותיפוק ליה משום ציפוי דתנן השולחן כו' ועלה משנינן שאני שולחן דנקרא עץ, והא עדיין קשה מדתנן והשולחן, וע"כ בפשוטו הכי הוא דמשום שולחן זה של היכל שאני דמקרי עץ משא"כ שאר שולחנות וא"כ זהו החילוק מפורש, וזהו עיקר שנויי דהש"ס, ואיך עשו בזה התחלת קושיא, וד' יגיה חשכי: