מסכת חגיגה דף כ״ד עמוד א׳

לא נצרכא להאי עדות דר' עקיבא דמדרבנן אלא לסולת של שירי מנחה:

דאלו מדאורייתא הצריך לכלי דומיא דקטורת שבכף דאיירי בה קרא כלי מצרפו ושאינו צריך לכלי כגון שירי מנחה שהן אכילת כהן אין הכלי מצרפן:

מאי איכא למימר הרי צריכין לכלי:

קרטבלא עור שלוק:

ופליגא הא דר' חנין דאמר לעיל צירוף דאורייתא אדר' חייא בר אבא:

מחוסר כפורים כשר לתרומה ופסול לקדש ביבמות ילפינן לה מקראי בפרק הערל (יבמות דף עד:):

שלישי שפסול בתרומה כדנפקא לן ק"ו במסכת סוטה (דף כט.) ומה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה:

אינו דין שיעשה רביעי לקדש וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ ק"ו לא צריך שהרי למדנו שלישי לקדש מן התורה והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כדאמרינן בבבא קמא (דף כה.) ולמ"ד נמי אמרינן דיו הני מעלות דרבנן נינהו ולאו דאורייתא והאי דנקט ולמדנו שלישי לקדש מלתא בעלמא היא דאשמעינן דשלישי לקדש מן התורה הוא:

חטאת מדרבנן דאינו קודש אלא חול כדמוכח בהתכלת (מנחות דף נב ושם) שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר"ע דמשמע דהוי דרבנן כמו רישא כדדייק הכא והשתא מתוקמא דרשה דמייתי בכולי הש"ס והבשר לרבות עצים ולבונה כר"י דפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב: ושם) דאי לרבנן הא משמע אף בשר בתר שחיטה יש לה פדיון ומיהו יכילנא לאוקומי כרבנן ובהוקדשו בכלי וכדמוקמינן לה בפסחי אך איכא לדחות דלא קאי רק אלבונה ולא אעצים וכן בריש המנחות והנסכים פי' בשם הר"י דעיקר קרא לא קאי רק אלבונה אבל אעצים לא הוי רק אסמכתא בעלמא והתם הארכתי ולא שייך הכא ואין להביא ראיה מהא דלא חשיב עצים בפרק שני דמעילה (דף ט.) כי חשיב אינך הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסרי כפרה משום דלא שייך ביה פיגול אף בהולכה ובהקטרה דלא קרבן גמור הוא:

דאורייתא יש לו תוך מצרף הקשה הר"ר אלחנן אמאי לא קאמר כגון שצברו בכלי חול דאורייתא כלי שרת מצרף ולא של חול דבעינן דומיא דכף ואע"פ שיש לו תוך וצ"ע:

מנין לרביעי בקדש שהוא פסול פרש"י ולמ"ד דיו הני מעלות דרבנן נינהו ולא דאורייתא והאי דקאמר ולמדנו שלישי מן התורה מילתא בעלמא הוא ולא קאמר נמי מק"ו אלא מלתא בעלמא הוא ובפ"ק דפסחים (דף יט.) פי' רש"י גבי ההיא דר' יוסי ור' שמעון דאין משקה מטמא באוכל ואין טומאה עושה כיוצא בה היכי אשכחן רביעי בקדש אלמא ודאי דרבנן הוא ומביא ראיה דמכילתין חשיב גבי מעלות דרבנן בתרייתא וקשה לר"י לר' חנין דאית ליה צירוף כלי דאורייתא וקחשיב ליה גבי מעלות דרבנן ולר' יוחנן דאית. ליה צירוף דרבנן הוא הא מוקי לה כר' עקיבא ור"ע סבר שלישי בחולין דאורייתא וא"כ רביעי בקדש נמי דאורייתא קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דמי לא עסקינן דנגע וכו' ותירץ הר"י דקרי להו דרבנן משום דלא משכח לה לחולין שנעשו על טהרת הקדש [דהוי דאורייתא] וכן אר"ת דמשכחת לה לרביעי בקדש [דאורייתא] ע"י עצים ולבונה דטמאין ע"י חיבת הקדש וכי מיבעי ליה לר"ל בצריד של מנחות (מנחות דף קב:) אי מונין בו ראשון ושני אי לא דאי מהני חיבת הקדש למנות בו ראשון ושני למ"ד אין אוכל מטמא אוכל פשיטא ליה האי והיה קשה להר"ר אלחנן לפר"ת דמוקי לה ע"י עצים ולבונה וכי עדיפא מאוכל גמור דלא אהני חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני:

בחיבורין שנו פרש"י שבשעה שהיד טמאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת לקדש וקשה לפי' דא"כ השניה אינה טמאה כלל והקדש טמא מחמת גזרה שמא יגע בראשונה הטמאה ואמאי קאמר ובקדש יטבול שתיהן יטבול טמאה ויש ליישבו דה"ק הא נטמאה ידו אחת חבירתה טהורה ובקדש בתחילתו הצריכו חכמים להטביל שתיהן שמא נטמאו שתיהן ועי"ל בחיבורין שנו דיד אחת נוגעת בספר הפוסלה ויד האחרת הנוגעת בה תדון כאילו נגעה בספר דגזרינן לה שמא תגע וכן הא דתנן לקמן יד מטמאה חברתה ועושה אותה שניה בקדש מוקמינן לה בשמעתין הכי לפי מאי דס"ד לדברי ר' יהושע דיד מטמאה חברתה להיות שניה ומאיזה טעם לא תהיה שלישית אלא ודאי דגזרינן שמא נגעה בספר עצמה ואפי' לא נגע ביד השניה טמאה שמא נגעה בספר ותניא בתוספתא המטביל את ידו אחת מהן כל טהרות שעשה בטהורה עד שלא הטביל את הטמאה טמאות שהיד מטמא חברתה לקדש משמע דבלא נגיעה מטמאת לה והשתא יתכן דהוי מעלה לר' יוסי שאינה אלא בכלל רביעי ליפסול בקדש אבל לא לתרומה דבתרומה אין יותר משלישי לכן אינה מטמאה רק קדש דעושה רביעי ולית ליה יד מטמאה את חברתה להיות שניה אלא מטמאה להיות שלישית והקשה הר"ר אלחנן אמאי חשיב האי מעלה במתני' הא הויא בכלל רביעי בקדש ותירץ דמ"מ מעלה אחרת היא דיד מטמאה את חברתה דס"ד כיון דאין גופו נטמא אלא מאב הטומאה גם ידיו נמי לא קמ"ל:

אלא אי אמרת בחיבורין אין וכו' מאי רבותא ואי משום תרומה דלא מטמאה אף בחיבורין לא נחית להו רבותא אלא רבותא דקדש:

אחד ידו ואחד יד חברו לפסול דהואיל ומטמא יד חברו די לנו בכך. אם יפסל אבל לריש לקיש דאמר דוקא ידו מוקי טעמא משום איחלופי יד טהורה ביד טמאה לפיכך כי היכי דידו טמאה מטמאה קדש דשניה היא אף טהורה נמי וכן משמע בסמוך כי הדר ביה ריש לקיש פירש לדבריו לפסול אבל לא לטמא משמע דמעיקרא סבירא ליה לטמא בשם רבינו שמואל:

והא מדרבנן היא מדקתני רישא העיד ר' שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו וקתני הוסיף ר' עקיבא אלמא צירוף דרבנן הוא ופריק ר"ל אליבא דרבי חנין לעולם צירוף דאורייתא ור' עקיבא שירי מנחות אתא לאשמעינן דמדאורייתא דבר הצריך לכלי כלי מצרפו שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו.

ואתו רבנן ועשו מעלה וגזרו אפי' בדבר שאין צריך לכלי ומקשינן תינח דמצרף הכלי הסלת מפני שצריכה כלי קטורת לבונה וגחלים מאי כלי צריכי.

ופריק רב נחמן כגון שצברן ע"ג קטבליא מדאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף. ואתו רבנן תקינו דאע"ג דאין לו תוך מצרף ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר משמיה דר' יוחנן מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש ומסתברא דצירוף כלי מדרבנן היא דהר ר' יוחנן מוקים לה ממתניתין מעדותו של ר' עקיבא ומשנתנו מעלה מדרבנן וכבר פירשנוהו בפסחים בפ' הראשון: מעלה שביעית הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה פי' טמא מת הוא אבי הטומאה וטומאתו ז' דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים והנוגע בו טמא טומאת ערב שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. עוד קדשים הנוגעים בטמא השני שהוא טמא טומאת ערב נטמאו שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נמצא שלישי לקדש טמא מן התורה כמו שפירשנו.

ורביעי מק"ו כדתניא מניין לרביעי בקדש שפסול ודין הוא ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה שנא' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. ותנן נמי העריב שמשו אוכל בתרומה פסול הוא זה המחוסר כפורים בקדשים כדתנן הביא כפרתו אוכל (בתרומה) [בקדשים] וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעד שלא הביאה כפרתה לא נגמרה טהרתה ובמאי אי לתרומה הא כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא והיא התרומה שגם היא נקראת קדשים. אלא לאו בטהרת קדשים הכתוב מדבר עכשיו שלישי שפסול לתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש וזו היא מעלת הקדש על התרומה: מעלה שמינית שהיד מטמא לחברתה בקדש אבל לא בתרומה אמר רב שיזבי בחבורין שנו. פי' כגון שחיבר ידו לידו האחרת אבל אם לא חיבר היד הטמאה לטהורה לא. ומותיב אביי עלה יד נגובה מטמאה לחברתה לקדש וכו'.

ולענין ביאור הקשו בגמ' תינח סלת כלומר דאית ביה שירי מנחה קטורת ולבונה וגחלים מאי איכא למימר וא"ת בקטורת שירי חפינה והרי מותר חפינה אינו נאכל אלא נשרף וצריך הוא לכלי ומ"מ יש גורסין תינח סלת וקטורת כלו' סלת משירי קמיצה וקטורת מדין מותר חפינה לבונה וגחלים מאי איכא למימר וכו' ותירצוה שצררן על גבי קטבלא וכו' על הדרך שביארנו במשנתנו ומ"מ העלו בגמ' שכלם מדברי סופרים ומעדותו של ר' עקיבא כדאיתא בגמרא גחלים אלו שכתבנו עליהם שבהקדש הכלי מצרפן פירושו בגחלים שניתנו במחתה לצורך הקטורת והתבאר בתלמוד המערב שבמסכתא זו דוקא בגחלים של יום הכפורים שאותה מחתה בעצמה שחתה בה מוליך לפני ולפנים ובהיכל כמו שביארנו ברביעי של יומא אבל שבכל יום הואיל ואותה שחותה בה אינה מכניסה להיכל אלא שחותה בשל כסף ומערה בשל זהב לא נטמאו כלן במגע מקצתן ואף גדולי המחברים פסקוה כן ונראין הדברים אע"פ שגדולי המגיהים לא הודו בה כמו שביארנו בחמשי של יומא במקום אחר התבאר שאם היו שני צבורין בתוך כלי ודבר אחר מפסיק ביניהם ונטמא אחד משניהם אם היה מה שביניהם צריך לכלי הכלי מצרפו ונטמא הכל ואם אינו צריך לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה לבד וכן יש במעלה זו דינין אחרים ואין זה מקומן:

כל הפוסל את התרומה והוא טומאה שניה מטמא את הידים להיות שניות שכך גזרו על טומאת הידים שאפי' באה להם טומאה מטומאה שניה יהו הם שניות גם כן:

מה שביארנו במעלה עשירית על אוכלין של קדש שחיבת הקדש מכשרתן ומקבלה טומאה אע"פ שלא הוכשרו מן הידים המסואבות וכ"ש מטומאה ודאית כבר ביארנו שאין הדבר ברור כן אלא לפסול את הקדש לאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני לא נתברר ומ"מ הרי זה ספק ר"ל שאם נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני של קדש אע"פ שלא הוכשר או של דבר אחר והוכשר הרי השני ספק ודבר זה יתבאר במס' חולין:

מה שביארנו במשנה בענין נטמאת ידו אחת שיש מפרש בה אע"פ שלא נגעה ידו האחרת ליד זו בשעה שהיא נוגעת בטומאה ושי"מ דוקא בשנגעה בה בשעת נגיעת הטומאה הכל תלוי בביאור סוגיא זו והריני צריך להעירך על ביאורה בקצרה כדי שתעמוד על אפני אותם הסברות והוא שאמרו אמר ר' שזבי בחבורין שנו ר"ל שבשעה שהיתה טהורה נוגעת בקדש היתה יד הטמאה נוגעת בטהורה ושמא מתוך קורבתה פושטת ונוגעת בו ומתוך גזרה זו אף הטהורה טמאה לקדש או שמא שהיד הטמאה שניה ועושה את חברתה שלישית לפסול את הקדש הא שלא בחבורין שלא נגעה טמאה בטהורה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ואפי' נגעה כבר הואיל ופירשה בשעה שנגעה טהורה בקדש לא טמאה טהורה את מקדש שבדרך זה אין לגזור לנגיעת טומאה זו וכן שבדרך זה אין אומרים שהיד הטמאה עושה לחברתה שלישית והעלו בה אף שלא בחבורין ומ"מ דוקא בשנגעה ידו הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה כפי' אחרון שפירשנו במשנתנו כך נראית שיטתם של גדולי הרבנים וקשה לדבריהם מהו שאמרו ולקדש מטביל את שתיהן שאם נגע בקדש בחבורין הרי נטמא הקדש ומאי מהניא תו טבילה והיה לו לומר ולקדש טמא ואם לא נגע עדין יטביל הטמאה ודיו שהרי אתה אומר אף בלא הטבלה שאין חברתה מטמאה בלא חבורין ואפשר שמ"מ מטביל את שתיהן לכתחלה ואין הדברים נראין שמשנתנו דרך תקנה היא שונה אותה ודרך מעלות כלו' שבתרומה אין צריך להטביל את שתיהן ובקדש צריך עד שאם לא הטביל מטמאה היא את חברתה לקדש ומתוך כך י"מ בחבורין שנו שכבר נגעה יד הטמאה בטהורה ואע"פ שלא נגעה בה בשעת נגיעת הטומאה ושפירשה בשעת נגיעת הקדש שמ"מ בנגיעתה עשאתה שלישי לפסול את הקדש ובדרך זה מטביל את שתיהן במ' סאה ואם לא הטביל טימא ובתרומה אף בנגיעתה לא טימאה את חברתה לענין שתהא צריכה טבילה אלא שלענין נטילה מיהא צריך כמו שכתבו גדולי המחברים הא אם לא נגעה אין צורך להטבלת הטהורה כלל אפי' לקדש וכן כתבוה גדולי המחברים וא"כ הם פסקו כרב שזבי שאמ' בחבורין שנו ואע"פ שנשארו בקושיא ומ"מ אנו פוסקין כקושיא של גמרא ואף שלא בחבורין טמאה ר"ל אע"פ שלא טמא יד הטהורה בשעת נגיעת הטמאה בטומאה או בשעת נגיעת הטהורה בקדש כפי' ראשון שפרשנו במשנתנו ומ"מ לשון חבורין אין מתישב יפה לפי' זה ויש לפרש בחבורי' שבשעה שנגעה ידו בטומאה היתה חברתה נוגעת בה הא לאו הכי אע"פ שנגעה אח"כ אין צריך טבילה לטהורה כלל והעלינו בה אף שלא בחבורין ר"ל אף בשלא נגעה הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה ואף זה כפי' ראשון שבמשנתנו ובלבד שנפרש דהוא הדין אע"פ שלא נגעה בשעת נגיעה בקדש ומ"מ לענין חבורי' נראה כפירוש זה ר"ל על שעת נגיעת הטומאה והוא הנראה מפני שהוא דומה לחבורין דעלמא כמו שאמרו במס' ע"ז ל"ז ב' שאם נגע טמא מת באדם אותו השני טמא טומאת ז' אם נטמא בחבורין כלו' שבשעה שהיה נוגע במת היה נוגע בחברו ובשלא בחבורין טומאת ערב:

ולענין ביאור הסוגיא הקשה אביי ממה שאמרו יד נגובה מטמאה את חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה ופי' הדברים שהידים שניות עד שיטול ולא יסיח דעתו מהם ואפי' סתם ידים ר"ל שלא ידע בהן בודאי שנטמאו ומ"מ בזו לא בסתם ידים היא אמורה להספיק להם בנטילה אלא בטומאה הצריכה להטבלת ידים כגון יד שנגעה בודאי בטומאת סופרים ואמ' יד נגובה כלו' שנגעה במשקין ונטמאו המשקין מטומאת סתם ידים שהן שניות ונעשו המשקין תחלה שכל הפוסל את התרומה כגון טומאה שניה מטמא משקין להיות תחלה מגזרת משקה זב וזבה כמו שביארנו במס' ברכות פרק דברים ונמצאת ידו טמאה עכשו טומאה שניה ודאית מחמת המשקי' להצריכה הטבלה במ' סאה ומ"מ נגובה היא עכשו ר"ל שאין בה משקה טופח מטמאה את חברתה לעשותה שניה כמותה לטמא את הקדש לעשותו שלישי לפסול את הרביעי אבל לא לתרומה ר' יהודה אומר לפסול ר"ל שמטמאה את חברתה לעשותה שלישית לפסול את הקדש במגעה לא שיהא אותו הקדש חוזר ופוסל אי אמרת בשלמא שלא בחבורין נמי היינו רבותא דנגובה אלא אי אמרת דוקא בחבורי' מאי רבותא דנגובה ולפי' ראשון יש לפרש בשלמא אי אמרת אפי' שלא בחבורין נמי מטמאה ר"ל אף כשאין יד טמאה נוגעת בטהורה בשעה שהיא נוגעת בקדש אנו אומ' שנטמא הקדש היינו רבותא דנגובה שלא תאמר זה שאנו מטמאין את הקדש בנגיעת טהורה אף שלא בחבור הטמאה דוקא בשהמשקה טופח עדין על הטמאה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ומפני שאנו חוששין שתהא חברתה נוגעת במשקה הטופח ותטמא עמה באותם המשקין ותעשה חברתה שניה מחמת המשקין הא כל שאין משקה טופח עליה אינה מטמאה קמ"ל נגובה כלו' שאע"פ שהיא נגובה בשעת נגיעה בקדש מטמאה דמעלה הוא דעבוד בה רבנן אלא אי אמרת דוקא בחבורין וטעמא מגזרה שמא יגע בטמאה לקדש מאי רבותא דנגובה וכי מפני שנתנגבה פקעה טומאתה והרי מחשש מגע יד הטמאה אנו מטמאין את הקדש ולא מצד טומאת הטהורה ולפי' אחרון שפירשנו בחבורין שבעוד שידו נוגעת בטומאה היתה חברתה נוגעת בה יש לפרש היינו רבותא שלא סוף דבר אם לא נגבה שנטמאה זו במשקין אלא אפי' בנגובה ואין בטהורה טומאת משקין מטמאה אלא אם דוקא בחבורין מה הועיל אם היא נגובה עכשו הרי מ"מ בשעה שנגעה במשקין אלו היתה חברתה מחברת עמה ולפי' גדולי המחברים שהזכרנו למעלה אין מתישב יפה היינו רבותא דנגובה ויש לדחק בשלמא אי אמרת שלא בחבורין כלו' שאפי' לא נגעה זו בחברתה נאמ' שהיא טמאה היינו רבותא דנגובה שלא סוף דבר בעוד שהמשקין לחים שיש לחוש שמא תפול צינורא מזו לזו אלא אף בנגובה אלא אי אמרת דוקא בשנגע ומטומאת מגע חברתה נגעו בה מאי ריבותא דנגובה הא ודאי בין לחה בין נגובה טמאה היא והיה לו לומר יד שנטמאת ואין לבי מתישב בה ומגדולי הראשונים שבגירונ"א כתבוה כדבריהם ופי' נגובה במי שהיו ידיו טמאות והטביל את האחת ואותה שלא הטביל הוא קורא נגובה ופי' אי אמרת בשלמא אפי' לא נגעו זו לזו טימא את הקדש אף בנגיעת הטהורה היינו ריבותא בנגובה שלימדנו לגזור בסוף טומאה בזו שהטביל אחת ונשארה האחרת טמאה שתהא אותה שלא הטביל גורמת טומאה לחברתה כתחלת טומאה ר"ל כשנטמאת האחת לבד שלא תאמר אין יד מטמאה חברתה אלא בשעת נגיעת הטומאה שנעשו כבית יד זו לזו ומביאות טומאה זו לזו אלא אי אמרת בחבורין ומשום מגע היא מטמאה לשניה מאי ריבותא דנגובה וכי אין אנו יודעין שהיד שלא טבלה עדין היא בטומאתה כתחלת טומאתה שבשעת נגיעה ואף בתוספתא נראה כפי' זה והוא שאמרו שם בתרומה נטמאת ידו אחת חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל את שתיהן כאחת הטביל אחת מהם ועשה טהרות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שניה טמאות (שהיה) [שהיד] מטמאה את חברתה לטמא בקדש דברי ר' ור' יוסי בר' יהודה אומר לפסול בקדש והרי ודאי זו היא הבריתא שהביאו בסוגיא זו יד נגובה מטמאה את חברתה וכו' ולשון גדולי המחברים בזו נטמאת ידו אחת ונגע בה בידו השניה או ביד חברו פסל את השניה והרי היא כשלישי ואם היתה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חברתה וצריך להטביל את שתיהן לקדש אבל לתרומה נטמאת ידו אחת לא נטמאת חברתה ואפי' נגע בה כשהיא נגובה ואין צריך להטביל ידו שנטמאת אלא נוטלה ונוגע בתרומה הרי שהם מפרשין חבורים כדברי גדולי הראשונים ונגובה כפי' גדולי הרבנים ואין הדברים מתישבין:

בד"ה מנין לרביעי בקודש שהוא פסול פרש"י כו' ובפ"ק דפסחים כו' אלמא ודאי דרבנן כו' וכן אור"ת כו' עכ"ל פי' דקשה לר"י אמאי דמייתי רש"י ראייה משמעתין דרביעי בקודש דרבנן מדחשיב ליה גבי מעלות דרבנן תקשי ליה הא צירוף כלי הוי דאורייתא לרבי חנין כו' ואפ"ה חשיב ליה במעלות בתרייתא אלא דתירץ ר"י דקרי ליה לצירוף מעלות דרבנן משום דלא משכח ליה בחולין מיהו לקודש ודאי דהוי דאורייתא ה"נ איכא למימר ברביעי בקודש וכן אור"ת לדחות ראיית רש"י דאפי' לר"י ור"ש דאין טומאה עושה כיוצא בה משכחת שפיר ד' בקודש דאורייתא ע"י עצים ולבונה ועיין בתוס' פ"ק דפסחים ופ"ב דחולין:

בפרש"י בד"ה שלישי שפסול בתרומה כו' ומה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה ג' בתרומה עכ"ל כצ"ל והס"ד וכ"ה במסכת סוטה פרק כשם ובפרש"י פ"ק דפסחים אלא דהתם נקט חולין במקום מעשר כפרש"י שם ואח"כ מ"ה בפרש"י אינו דין שיעשה ד' לקודש וא"ת דיו כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' לתרומה דברי רבי ר' יוסי ב"י אומר לפסול כו' כצ"ל והכי מייתינן לברייתא זו לקמן וכ"ה בתוספתא:

תוס' בד"ה בחבורין שנו פרש"י כו' כצ"ל: