מסכת ביצה דף כ״ח עמוד ב׳

מעבר לסכינא אפומא דדקולא משפשף סכין על פי הסל:

הלכה כרבי יהודה ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין לרבים כן שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום דכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביו"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן דלא התיר ר' יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט:

מהו להראות הטבח סכין לחכם בי"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי"ט מי מחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באטליז או לא מחזי:

רואה לעצמו בביתו סכין שלו דלא אוושא מלתא:

שעמדה מחריפות שלה שאינה חותכת יפה אבל לא נפגמה:

מותר לחדדה ביו"ט ואע"ג דמאתמול ומשלשום התחילה לקלקל ולילך דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכחא קלקול שלה והוה ליה למעבד מאתמול:

והני מילי דפסקא אגב דוחקא אבל אם אינה חותכת כלל אסור לחדדה דטרחא יתירא הוא:

אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם בי"ט אשפויינטי"ר בלע"ז שנשבר ראשו:

גריפת תנור וכירים פר"י אשוויי גומות ולא נהירא דאם כן לא הוי דומיא דהני אחריני דחשיבי משום דהוי תקון כלי לכן נ"ל דמיירי בתנור חדש ועדיין יש בו אבנים ועפר שלא פינו וכשיסיר אותם אבנים ועפר הויין כמו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ומכל מקום קשה דבלא טעמא דמשום מכה בפטיש תיפוק ליה דהוי אסור משום מוקצה דאפר ואבנים שבתוכו מוקצות הן ומכאן אומר ריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ומכאן יש להביא ראיה למה דאמר בפ"ק (דף יב:.):

רבינא אמר וכו' מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים דשרי לטלטל אצדדים אע"ג דהוי מלאכה וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוה אקוץ ברה"ר דאי לאו הכי הוה אסור מטעם מוקצה ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנז.) משמע דאית ליה כר' שמעון דלית ליה מוקצה דפליגי התם רב אחא ורבינא חד אמר לקולא וחד אמר לחומרא ובכל מקום רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וי"ל דהכא קאמר רבינא אליבא דרב יהודה אמר שמואל דאסר שפוד לטלטלו אבל איהו ס"ל דשרי אבל קשה מדשמואל אדשמואל דהתם פרק מי שהחשיך אמר כר' שמעון דלית ליה מוקצה גבי כרכי דזוזי והכא משמע דאית ליה מוקצה וי"ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה ולעולם ס"ל כרבי שמעון: [גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך. ת"י]:

איכא בינייהו שפחות גבי משנה אתמר בכתובות (דף סא:) וא"ת א"כ נימא אפר מקלה דהיינו שמעתא במכות (דף כא:) דלרב פפא רב מלכיו אמרה ולרב חיננא רב מלכיא אמרה וי"ל דה"פ שפחות ושכנגדה פירוש האמצעית דהיינו אפר מקלה אי נמי ה"פ מתניתין ומתניתא דוקא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל שמעתתא יש מהם רב מלכיו ולעולם רב מלכיא אמרה אותה שמעתא דאפר מקלה ולכך אינו נותן סימן רק למתניתא:

תני אין מרגילין ביו"ט ולא בחול בבכור ולא בפסולי המוקדשין א"ר בון שלא יהא כעובד עבודה בחייו ועברי סכינא אפומא דדיקלא או אפומא דריחים לחדדה הלכה ואין מורין כן:

להראות סכין לחכם ביו"ט רב מרי בריה דרב ביסא שרי ורבנן אסרי אמר רב יוסף ת"ח רואין לעצמן ומשאילין לאחרים.

סכין שעמדה אי פסק' אגב דוחקא שרי לחדודה בפומא דרחייא או בפומא דדיקולא או כיוצא בהן אבל במשחזת לא.

דרש רב חסדא סכין שנפגמה ושפוד שנרצם וגריפת תנור וכיריים מחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

ואסיקנא מ"ט דת"ק דייק אך אשר יאכל לכל נפש וגו' ולא תימא לכל נפש דאפילו נפש בהמה משמע כדכתב מכה נפש בהמה דהא כתב לכם למעט העובדי כוכבים והכלבים. ור' יהודה דייק לכם לכל צרכיכם ואפילו מכשירי אוכל נפש והני מילי מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט.

אבל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אפילו ר' יהודה אוסר דאתא הוא לבדו ומיעטן:

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצם אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דיכיל למיפשטיה בידיה וכן שפוד שצלה בו בשר אם הוציא הבשר ממנו אסור לטלטלו ביו"ט.

רב מלכא ואיתימא רב אדא בר אהבה אמר שומטו ומניחו בקרן זוית כו' אמר רבינא אע"פ שאין בו בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ ברה"ר הלא קוץ ברה"ר מטלטלין אותו ומניחין אותו בצידי רה"ר כדי שלא יזוקו בו רבים. גם זה השפוד לא גרע מקוץ: פי' שמועות של רב מלכא שפוד הא דאמרן שפחות בכתובות אפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר גומות בנדה גומות אע"פ שאין שערות ואלו שמועות של רב מלכיה. בלורית וגבינה במס' ע"ז אפר מקלה במס' מכות ומי שאמר מתני' מלכתא אמר שפחות בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיה. שאלו כולן מתני' נינהו אבל שפוד וגומות שמועות הן והן בלבד לרב מלכא איכא בינייהו שפחות רב פפא אמר שפחות רב מלכיה היא ורב אמר לך לרב מלכין היא:

מהו להראות סכין לחכם כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ט) דמפני זה אסרו שמא תמצא פגימה ויאמרו לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדה במשחזת ע"כ, ולפי דבריו אינו אסור אלא בעם הארץ וכן ביאר הוא בעצמו, וזה קשה דאם כן הוי להו לפרושי ועוד שלא היה להם לומר מהו להראות אלא מהו לראות סכין לעם הארץ. והרי"ף ז"ל פירש גזירה שמא [יוציא] מחוץ לתחום, והרז"ה ז"ל הקשה עליו דבפרק משילין (ביצה לו, ב) משמע דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לגזור משום תחומין. והוא ז"ל פירש דראיית סכין כראיית בכור הוא שהן מעכבות השחיטה ונראה כמתקן ודן את הדין, ואינו נראה בעיני דאם כן אף תלמיד חכם לא יראה בעצמו כמו שאינו רואה את הבכור אפילו לעצמו. ורש"י ז"ל פירש משום דאוושא מילתא ומיחזי כעובדין דחול דמיחזי שדעתו למכור באטליז ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו, וגם זה צריך עיון [ו]עוד שלא אסרו לטבח לשחוט ולמכור לרבים ותנן שוחט ומחלק ביניהם ולהוליך סכין ובהמה אצל טבח (אסור) [מותר] (לעיל ביצה יא, א).

ורבי יהודה אמר [קרא] לכם לכל צרכיכם ורבנן אמרי לך ההיא מיבעי ליה לכם ולא לנכרים. ורבי יהודה נמי אית ליה לכם ולא לנכרים דאפילו בית הלל דרשי ליה הכי לעיל (ביצה כ, ב) וקיימא לן לדידן הכי, אלא דר' יהודה תרתי שמע מינה שפיר לכם לבדכם לכם לכל צרכיכם.

שפוד שנרצם דרש רב חסדא דלר' יהודה מותר, פרש"י ז"ל כשנתקלקל ביו"ט או שלא היה יודע מבעוד יום דמכשירי אוכל נפש הוא, ופירש נרצם נשבר ראשו כלומר שאינו ראוי לצלות בו אלא אם כן יתקנו, ומה שאמרו בפרקין דלקמן (ביצה לד, א) אין מתקנים את השפוד ואין מחדדין אותו פירשה הוא ז"ל שם דלא כר' יהודה, אי נמי בנרצם מערב י"ט ודברי הכל, והא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך שפוד (שנרצם) [שנרצף] אסור לתקנו בי"ט אף על גב דמפשט בידיה פירש הוא ז"ל שנתמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר ואסור לתקנו בי"ט שהם יכולים להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא ואף על גב דמפשט בידים ואין צריך להכות עליו בפטיש, ומכלל דבריו דבנרצם אפילו לתקנו בפטיש מותר לרבי יהודה והרז"ה ז"ל פירש בהיפך דנרצם הוא שנעקם מעט וזהו שמתיר רבי יהודה, ונרצף הוא שנשבר כדאמרינן (שבת טז, ב) דרצפינהו מרצף זה אסור אפילו לר' יהודה, דמודה ר' יהודה שאין עושין פחמין לעשות כלי, ואינו מחוור בעיני שאם נרצף הוא שנשבר ראשו היאך אמרו אף על גב דמפשט בידא, ואם הוא שנכפף ונעקם כעין שבירה אי אינו יכול לפשטו ביד או אם יכול לפשטו אין זה עושה כלי.

אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אמר רב [מלכיו] ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו ומניחו בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל שומטו מלפניו מהר בגרירא ובטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור דבהכי שרי וכדאמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב [הונא] מטלטלו ומשנה בו שלא לטלטלו טלטול גמור אלא בגרירא בעלמא. וא"ת כיון שיש עליו בשר אפילו בהדיא יטלטלנו, דמאי שנא (מנער) [מעור] שמטלטלו אפילו לבית שמאי אם יש עליו כזית בשר (לעיל ביצה י, א). יש לומר דהכא אין צריך כזית בשר אלא אפילו פחות מכזית. אבל בתוס' פירשו דשומטו משמע אפילו בטלטול גמור, וכל שמותר לטלטלו מותר להניחו בכל מקום שירצה וכדמוכח בשבת פרק כירה (שבת מג, א).

רבינא אמר אף על גב דלית ליה בשר מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. ואם תאמר למה לן מהאי טעמא והא כלי שמלאכתו להיתר ביו"ט הוא, ובתוספות נדחקו בזה ואמרו שהשפוד אין לו תורת כלי (וניטל) [ואינו ניטל] בשבת כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א), וזה דבר תימה הרבה בעיני שאפילו קנים ומקלות יש להם תורת כלי וניטלים בשבת, כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכג, ב) אמר רבי אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא ומדוכה כלם קודם התרת כלים נשנו, כלומר אבל לאחר התרת כלים שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אף אלו מותרים. ואפשר לומר דשפוד אסור לטלטלו משום דמוקצה מחמת מיאוס הוא, ואף על גב דרבינא גופיה פסק בשלהי פרק בתרא דשבת (קנז, א) כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס וכן נמי שמואל בשלהי פרק קמא דשבת (יט, ב) בכרכי דזוגי הא (ד)אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה (לעיל ביצה ב, א), ורבינא ושמואל אית להו הכין, וזו ראיה לרי"ף ז"ל שפסק (בסוף מכילתין) כר' יהודה ביו"ט. אלא שעדיין נצטרך לומר דאף קערות שאכל בהן אסור לטלטלן ביו"ט אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, ומיהו אם [הם] בבית שעומד שם מותר לטלטלן בין שפוד בין קערות ולהוציאן משום גרף של רעי וכדגרסינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) אמר ליה אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו אמר ליה רב ספרא חברין כבר תרגמה מידי דהוה אגרף של רעי.

לא נאמרו דברים להתיר חדוד הסכין אלא בסכין שנפגמה או שעמדה מחדוד שלה ומ"מ יכולה היא לחתוך על ידי הדחק אבל אם אינה יכולה לחתוך על ידי הדחק כלל אין משחיזין אותה כלל שהרי אין זה אלא עשיית כלי מתחלתו וכל שוויי מנא אסור:

אין עם הארץ רשאי להראות סכין לחכם ביו"ט וכן אין תלמיד חכם רשאי לבדקו לעם הארץ וטעם האיסור נחלקו בו מפרשים והוא שגדולי המחברים פי' הטעם שמא תמצא פגומה ויאסור לו לשחוט בה ויבא להשחיזה וראיה אצלי בפירוש דבר זה הלמד מענינו וגדולי הרבנים פי' מפני שהוא הרעשה ואוושא מילתא שהדבר דומה כרוצה לשחוט למכור באיטלין והרי הוא כמעשה חול וי"מ שראיית סכין כראיית בכור שנראה כדן את הדין וכל זה אינו נראה ועקר הדברים באיסור זה הוא שהיו החכמים באותו זמן קובעים להם פרק וישיבה בשדות חוץ לתחום ושמא ילך עם הארץ זה חוץ לתחום בלא עירוב להראותו ואע"פ שהתחומין מדרבנן ונמצאת גזרה לגזרה מ"מ בדבר הקרוב כל כך יש להסתרך באיסור או שמא יצא חוץ לשלש פרסאות כמו שאמרו בערובין שכל מי שצריך להוראה צריך לילך שלש פרסאות ובדיקת סכין הוראה היא ומכאן אני אומר שבזמן הזה שהחכמים מצויין בבתיהם מותר להראות סכין לחכם ולואי ומ"מ חכם שראה סכין לחכם הרי זה משאילה לעם הארץ:

כבר ביארנו שאין היתר מכשירי אוכל נפש שוה להיתר אוכל נפש עצמו וכלל הדברים בענין זה הוא שאוכל נפש הגמור אפילו אפשר לו מבערב מותר לדברי הכל אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה שוה מבערב כמהיום הואיל ועקר אכילתו בדרך תקון ואף כשאין עקר אכילתו בדרך תקון כל שאין בתקונו כעין מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש שכל שהוא כן אסור כדרך שביארנו בפרק שני בסוף סוגיית המשנה הששית בענין הגבון אלא שיש דברים שאף אם שוים יותר כשנעשים ביומן אסור לעשותן ביו"ט והם כל אותן המלאכות שדומות למלאכות הנעשות בדגן משעת לישה ולמפרע כמו שביארנו בראש הפרק אבל מכשירי אוכל נפש אם אפשר לו מבערב אסור לעשותן בכל שאין עשייתן מבערב פוגמת בהן אלא בקצת דברים שמניעת הכנתן קלה כגון סכין שהיא עומדת ליפגם תמיד ואפילו נפגם מבערב כל שלא במשחזת שלה מותר לדעתנו אלא שיש חולקין בדבר וכן בקוע עצים והבאת עצים מן השדה מפני שאין קצבה להיסקן ואי אפשר להעלות על לב כל הצריך לו ואף זה על ידי שנוי בקפיץ ובכיוצא בו הואיל והיה אפשר מבערב וכן בכתישת המלח מפני שהוא דומה כאוכל נפש עצמו הואיל ואין לאוכל תקון בזולתו אבל אם אי אפשר לו בהם מבערב כגון שפוד שנרצם ביו"ט ר"ל שניטל ראש חדודו או סכין שנפגמה ביום טוב או תנור שנפל בתוכו ביום טוב מטיח הכותלים וצריך לגרפו קודם שיתן עליו את הקדרה או שאירע כן מערב יו"ט והוא לא ידע כל אלו מותרין אלא שבקצתם אין מורין כן וכל שכן שמתירין במכשירין שעשייתן ביו"ט שוה יותר כגון שחיקת תבלין כמו שהתבאר ולא נאמרו הדברים להתיר אלא בזמן שלא יהא במכשירין טורח יתר או עשיית כלי מתחלתו ובגמרא שבת התבאר על פי מפרשים בפרק תולין קל"ז ב' שאיסור מלאכה מדברי סופרים כגון מה שאמרו שם שתולין את המשמרת מותרת ביום טוב במכשירי אוכל נפש אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה חשוב מבערב כמהיום זו היא שטתנו בענין זה על היותר שאפשר לנו לפסוק כר' יהודה ומ"מ כבר כתבנו למעלה שיש דברים שאנו פוסקים כר' יהודה אף בדרשא ודברים שאין מורין כן ויש שאין פוסקים כמותו כלל כדרך שכתבנו בפרק שני בסוגיית המשנה החמשית ואתה צריך לצרפם בדיני' אלו וכשתתבונן במה שכתבנו שם עם מה שביארנו כאן יצא לך דין זה כהלכתו ותבין בכל מקום באיזה ראוי לפסוק כן בפרהסיא ובאיזה בצנעה ובאיזה אין פוסקין כמותו כלל ובאיזה דוקא כשאי אפשר לו מבערב ובאי זה אף באפשר לו מבערב ובאיזה על ידי שנוי ובאיזה כדרכו:

זה שביארנו בשפוד שנרצם וניטל ראש חדודו ואינו ראוי לצלות בו אא"כ יתקננו כך פרשוהו גדולי צרפת אבל בשפוד שנרצף שאמרו עליו בסוגיא זו אסור לתקנו פירשו הם שנתמעך ונדרס ונתעקם אבל לא נשבר וטעם איסורו מפני שאפשר להשתמש בו כמות שהוא ואין צורך בטרחו אבל כשניטל ראש חדודו אי אפשר להשתמש בו ולפיכך התירו תקונו ויראה מכלל דבריהם שאף הכאה בפטיש עליו מותרת הואיל ולא נשבר מערב יום טוב או שלא ידע בו עד היום טוב ומה שאמרו בפרק הבא שאין מתקנין את השפוד פירושו בנרצף מבערב וידע בו והדברים זרים להתיר הכאה בפטיש ויראה עקר הדברים שזה שהתירו בכאן לר' יהודה שהלכה כמותו הוא כשנעקם ואין צריך תקון גדול וזה שאסרוהו הוא כשנקטם ראשו שתקונו צריך פטיש וכיוצא בו וכן מה שאמרו בפרק המביא שאין מתקנין וכו' בדרך זה וי"מ זו שבפרק המביא בשפוד של עץ שתקונו הוא החלקתו בסכין והרי הוא כעשיית כלי:

שפוד שצלו בו בשר אע"פ שאינו צריך לו עכשו מותר לטלטלו ולהסירו מאמצע הבית ולשמטו טלטול מן הצד בקרן זוית שלא יזוקו בו בני הבית ואע"פ שאין עליו שום בשר אבל אינו נוטלו בהדיא ובשבת מיהא אסור ואם היה צריך לו לצורך גופו או לצורך מקומו נוטלו בהדיא אף בשבת ויש שואלין ביו"ט יטלטלהו בהדיא שהרי לגבי יו"ט מלאכתו להיתר הוא ובתוספות פי' שדינו כאבן ואין זה כלום שהרי קנים ומקלות דינן ככלים לטלטול כמו שיתבאר בפרק כל הכלים ועקר הדברים שהוא מוקצה מחמת מיאוס לענין קערות אחר שאכל בהם כבר פי' בפרק כל הכלים קכ"ד א' שמתוך שמיאוסן גדול מותר לטלטלן להדיא כדי לפנותן וכן הדין בכל דבר המאוס ביותר והוא שאמרו בכמה מקומות מידי דהוה אגרף של רעי ולצורך גופו ומקומו מיהא אף במלאכתו [לאיסור] מותר:

היה קוץ ברשות הרבים ומתירא שמא יזוקו בה רבים מטלטלה אף בשבת בהולכת פחות פחות מארבע אמות עד שמסלקה לצדי רשות הרבים כמו שיתבאר במסכת שבת ומה שנתגלגל בכאן בענין שפוד ושפחות וגומות ואפר מקלה ובלורית וגבנת הגוים יבאר ענינם בזה החבור במסכת עבודה זרה פרק שני:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפני לפניה ר"ל משנת אין נמנין על הבהמה וכו' ואמר שלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר שהרי אסור לו להזכיר שם דמים ואע"פ שבמשנת אין נמנין וכו' למדנו איסור הזכרת שם דמים הייתי אומר שלא נאסר שם אלא בשאומר בכמה תתן לנו פרה זו עד שיבא לכלנו חלק כל אחד בסך כך וכך ונושאין ונותנין עמו בזה ועכשו הפליג להשמיענו שאף בשאין נושא ונותן כלל אלא שאומר תן לי בדינר בשר כלומר מה שתתיר בדעתך שיהא שוה דינר אעפ"כ אסור אבל שוחט מאליו ומחלקה ביניהם ומפרש בגמ' שרשאין לומר לו תן לי רביע אחד או חצי רביע וכן כל כיוצא בזה מהזכרת הנתחים הידועים אצל בני העיר בנתוח אברי הבהמה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

תוס' בד"ה גריפת תנור וכירים כו' ומ"מ קשה כו' ת"ל דהוי אסור משום מוקצה כו' עכ"ל ואשפוד שנרצף לא תקשי להו דיאסור נמי משום מוקצה דכיון דבין השמשות לא היה מוקצה שעדיין לא נרצף השתא נמי דנרצף בי"ט לאו מוקצה הוא כיון דמכשירין שא"א לעשותן בעי"ט מותר לעשותן בי"ט משא"כ הכא בגריפת תנור שהיה מוקצה בבין השמשות ומיהו לקמן גבי שפוד שצלו בו בשר אע"ג דלא הוי מוקצה בין השמשות אסור משום מוקצה היינו משום דכבר נעשה בו צורך י"ט ואין צריך לו עוד וקושטא דאי הוה צריך לו עוד לצלות בו בי"ט לא הוי מוקצה וק"ל:

בד"ה רבינא אמר כו' וי"ל דשאני שפוד כו' ולהכי אוסר שמואל כו' עכ"ל גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך וכ"ה בתוספות ישנים:

בתוס' ד"ה רבינא וכו' עד אבל קשה מדשמואל אדשמואל כו' וי"ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו להכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה וכו' דכבי התוס' צ"ע דמה לי לר"ש אם יש עליו תורת מוקצה הא לר"ש לית ליה מוקצה כ"א בגרוגרות וצימוקים וכל הדומה להו ומה טעם שכתב דשפוד לאחר מלאכתו אין עמו תורת כלי יותר מכל הכלים ונראה שלפי פי' התוס' לא איירי שמואל בשפוד המיוחד לצלייה אלא כגון שנטל עץ וחדדו בראשו וצלה עליו והשתא א"ש דלאהר מלאכתו זורקו ואין עליו אח"כ תורת כלי כ"א כשאר קוץ בעלמא ולכך מודה בו ר"ש דיש עליו תורת מוקצה כי הוא דבר המזיק ואי לא מסתפינא אמינא דט"ס בספרים וצ"ל ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת קוצים וכו' וכן פירשתי כוונת התוס' בדבור זה לתלמידי בישיבתי הרבה בכמות ובמעלות ועיין לקמן במה שכתבתי בדף ל"א ע"ב ד"ה ונפחת כו' כי שם הוכחתי דטלטול אבנים שאין עליהם תורת כלי אסורים לטלטל אף לר"ש ואחר זה מצאתי כטור א"ח סימן תקי"ח שכתב וז"ל שם לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר אסור לטלטלו אח"כ שאינו כלי וכ"כ שם הב"י על דברי הטור שכן נראה מדברי התוס' דהכא ושמחתי בדבריו שכוונתי לדעת הגדולים וגם הוספתי בו בהסברת לשוני שכתבתי לעיל בטוב טעם ודעת וכתב עוד הב"י וז"ל אבל רבינו ירוחם כתב דמאחר שאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא לא התירו לטלטלו אלא לצורך גופו וכ"נ סברת התוס' עכ"ל ונראה מדבריו שאפי' בשפוד המיוחד לצלות בו מיירי עכ"ל ב"י:

ד"ה איכא בינייהו שפחות בסוף הדבור ולכך אינו סימן רק למתני' נ"ל להגיה ולכך אינו נותן סימן רק למתני' ור"ל שאמר וסימנך מתני' מלכתא דנתן סימן על מתני' ולא נתן ג"כ סימן על השמעתתא אלא ר"ל דשמעתתא יש מהן רב מלכיו ויש מהן רב מלכייא וגם לפי גירסת הספרים שלפנינו עכ"פ כך הוא כוונת התוספות:

מהו להראות סכין לחכם פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דרבנן דאסרי משום דמחזי כדן את הדין וכעין ראית מומין. והקשה עליו הרשב"א ז"ל דאם כן אף לעצמו אינו רואה כמו שאינו רואה הבכור לעצמו. ותירץ הריטב"א ז"ל דלגבי אחרים שאינן יכולין לשחוט זולתי הוראתו הוי כמתקן ודן את הדין אבל לראות לעצמו אינו אלא כראית טרפה. ומורי נר"ו תירץ יותר נכון דשאני בכור שאפילו בחול אינו רואה לעצמו ואפילו הוא מומחה וכדתניא בבכורות פרק עד כמה כל הבכורות ארם רואה חוץ משל עצמו ואוקמה ר' יוחנן ביחיד מומחה. וכיון שכן כשהוא רואהו ביום טוב לאו משום דמחזי כדינא הוא שהרי אפילו בחול אינו רואה. אבל רואה הוא הסכין לעצמו ביום טוב שכן בחול רואהו לעצמו וכיון דבחול רואהו לעצמו לא מחזי כדינא שהרי אין אדם דן את עצמו. אבל כשאחרים מראין לו ודאי מחזי כדינא דדמי לבכור שצריך להראות לו ונראה כמתקן ודן את הדין. והוא נכון ומתישב. ואפילו תאמר שדעת הרשב"א ז"ל שחכם לא יראה סכין לעצמו בחול כמו שאינו רואה את הבכור הא ליתא דהא דאין חכם רואה את הבכור משום חשדא הוא שלא יאמרו שהתיר לעצמו מום עובר ולא משום דהוי כדן את הדין. וכדמוכח סוגיא דהתם דפריך אי לימא בחד ומי מהימן אלא בתלת ומי חשידי. ואי טעמא משום דינא מאי קושיא וכי בעל דין יכול להצטרף עם שני הדיוטות על דינו משום דלא חשידי. אלא ודאי משום חשדא הוא הלכך בסכין דליכא משום חשדא שאם נמצא פגום אפשר לתקנו וליכא דחשדי ליה רואה לעצמו. אבל בבכור אין בידו לעשותו מום קבוע. והלכך כשרואה הסכין לאחרים אסור כדאמרן. ואף על פי שמראין לו את הטרפה ביום טוב התם שאני לפי שאפשר לו לשחוט ולהראות לחכם מה שאין כן בסכין שאף על פי שיודע הטבח שהוא יפה אסור לו לשחוט עד שיראנו לחכם. ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פירוש בעל המאור ז"ל משום דקשיא הא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קא משמע לן פשיטא עד כאן לשונו. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. והרי"ף ז"ל פירש שמא ילך חוץ לתחום להראות לו. וקשה לאומרו דהא משמע לקמן דלמאן דאמר תחומין דרבנן לא גזרינן. דאמרינן פרק אין משילין אין רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום. ואמרינן עלה שמע מינה תחומין דאורייתא דמשמע דאנן דקיימא לן שהן דרבנן לא גזרינן. וי"ל דהכא גזרינן שמא ילך חוץ לתחום דאורייתא שהם שלש פרסאות דמודו בהו רבנן לר' עקיבא. אבל לרכוב על גבי בהמה אין לחוש שיצא שלש פרסאות שלא מדעת ומשום הכי מקשה שמע מינה תחומין דאלפים אמה דאורייתא כר' עקיבא דלאלפים אמה יש לחוש שיצא שלא מדעת.

ואחת גריפת תנור ביום טוב פירש רש"י שופל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב והיה בענין שלא היה יודע מבעוד יום שראוי ליפול שאילו כן היה לו לתקן מערב יום טוב ואפילו לר' יהודה אסור. ומה שלא פירש ז"ל לגרוף הגחלים מפני שלא התיר כבוי גחלים אלא גריפת אבנים שאינן בתורת כבוי. וכן פירש ז"ל פרק המביא גריפת תנור וכירים שנפל לתוכן מן הטיח ומן הטפלה. וכן פירש הא דרבא דאמר ליה לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא גרוף התנור שלא יהא בו בשוליו דבר הנכוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו. וכן הא דאמר ר' חייא לדביתהו ריפתא מעלייתא בעינא פירש ז"ל גרפי התנור והוציאי האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפני התנור. ואף על גב דמשמע דלאו גריפת אבנים הוא מדלא קאמר להוציא האריח מכל מקום מדקאמר והוציאי האריח משמע דגריפת טיח וטפלה הוא שתגרפם עד שתוציאם עם האריח. והא דקאמר והוציאי האריח מפני שעיקר צוויו על הגריפה לא היה אלא מחמת אותו אריח שנפל. וכבר גלה דעתו פרק יום טוב שחל וכתב המסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבוי ביום טוב לא אשתרי ולא אמר ז"ל לא אשתרי אלא לצורך אוכל נפש אלמא סבירא ליה דלא אשתרי כלל. ואי משום ר' יהודה דאמר דבשביל שלא תתעשן הקדרה מותר הא פריק בגמרא דאיהו סבירא ליה כרבנן בהא. כל זה כתב מורי נר"ו. אבל בתוס' התירו לגרוף הגחלים ואף על פי שיכבה מכל הני מימרות כיון שהן לצורך אוכל נפש. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מצילין גחלים מן התנור לכירה ומכירה לתנור אבל לא מערבית לשחרית. כלומר מן התנור לכירה לצורך אוכל נפש ולשעתו מותר דלא שכיחא בכי הא כבוי כל כך. אבל להצניעם מערב כדי שימצא מהם שחרית וישתמש בהן אסור שהרי יכבו רובם על כל פנים ואין לו לגרום להם כבוי בידים שלא לצורך שעתו.

לכם ולא לנכרים פירוש ור' יהודה תרתי שמעת מיניה דלכם רבויא לגבי דידן ומעוטא לגבי נכרים. ויש מפרשים דלר' יהודה פשיטא דאפילו מכשירין בשאפשר אסר לנו הכתוב כל שכן לנכרים.

ואף על גב דמפשיט ליה בידיה פירוש שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא עקום וטרחא דלא צריך טרחינן. ומהאי טעמא אסרו בירושלמי להפשיט הבהמה מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם משום דהוי טרחא דלא צריכא ליום טוב.

אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב יש מפרשים בשנרצף מערב יום טוב דאז אסור לתקנו לכולי עלמא. והיינו דאיכא ספרי דגרסי פשיטא דהא אפשר לתקנו מערב יום טוב ובהא אפילו ר' יהודה מודה. ופרקינן לא צריכא אף על גב דפשיט ליה בידיה מהו דתימא לא חשיב תיקון קא משמע לן. ולא נהיר דהא סתמא קאמר אפילו נרצף ביום טוב. והנכון פירוש רש"י.

מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים וא"ת והא כלי הוא ובלאו (מ)הך טעמא לישרי. ויש מפרשים דבשפוד של עץ מיירי דאינו מקבל טומאה ואין תורת כלי עליו. ולא נהיר דאי בשייחדו מבעוד יום הא איכא תורת כלי עליו לגמרי. ואי לא ייחדו מבעוד יום אלא שנטלו היום לצלות הא לקמן מספקא לן טובא גבי חזרא אי שרי או לא והיכי נקט לה הכא להדיא. והנכון משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס הוא.

בגמרא איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי"ט גם בזה פירש"י דהיינו משום דהוי כעובדא דחול כיון דאוושא מילתא אבל הרמב"ם ז"ל כתב טעם אחר דאסור להראות סכין לחכם שמא ימצא בו פגימה וילך וישחיזנה במשחזת וע"ש במ"מ שכתב שהרשב"א ז"ל הסכים לפירש"י אלא שהרב אלפס כתב עוד טעם אחר בשם בה"ג דהא דאסור להראות סכין לחכם היינו שמא לא ימצא חכם וילך חוץ לתחום ולכאורה יש לתמוה דאם כן יהא אסור להראות טרפה מטעם זה. ויש ליישב כיון דראיית טרפה גופא מילתא דלא שכיח היא דרוב בהמות כשירות הן מש"ה לא גזרו שמא ילך חוץ לתחום דהוי נמי מילתא דלא שכיחא משא"כ להראות סכין לחכם דלא סגיא בלא"ה שייך שפיר הך גזירה כן נראה לי:

בתוס' בד"ה רבינא אמר מידי דהוי אקוץ בר"ה וכו' אע"ג דהוי מלאכה נראה שכוונתם בזה היינו ממאי דמסיק רבינא התם בפ' כירה (שבת דף מ"ב) דקוץ בר"ה שרי בכרמלית אפילו טובא היינו יותר מד' אמות מש"ה כתבו שפיר דהוי מלאכה אע"ג דד' אמות דכרמלית לא הוי מלאכה דאורייתא מ"מ איקרי שפיר מלאכה שהיא משום שבות דמשמע להו דחמיר טפי מאיסור טילטול דמוקצה אבל אין לפרש דבריהם מהא דשרי רבינא לטלטל פחות פחות מד"א בר"ה דאיסורא כי האי נראה דקיל טפי מאיסור מוקצה דהא אפילו משום פסידא דממונא שרינן לה ולא מיקרי מלאכה כלל כן נראה לי:

בא"ד וקשה דמשמע הכא דרבינא וכו' אבל קשה מדשמואל אדשמואל וכו' עס"ה ועיין ביש"ש שהוסיף ביאור דשפוד שצלו בו הוי כמו נולד ע"ש באריכות. ולענ"ד לא ידעתי למה נצרך לכל זה דהא ודאי הא דשרי ר"ש במוקצה היינו דוקא לצורך גופו או מקומו אבל מחמה לצל מודה דאסור כמ"ש התוס' בס"פ כירה וכ"ש שלא לצורך כלל א"כ שפיר איצטריך מילתא דשמואל ורבינא לאשמעינן דשפוד שצלו בו מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל אלא כדי שלא יזוקו בו כן נ"ל ועדיין צ"ע: