מסכת ביצה דף כ״ח עמוד א׳

מתני' ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר טבח המוכר בשר במשקל אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ סכין גדול שקוצבין בו בשר דאיכא שנוי ולא הוי מעשה דחול:

אין משגיחין אין מעיינין:

גמ' מאי כל עיקר מאי אתא לרבויי האי כל עיקר נימא וחכמים אוסרין:

אפי' לשמרו מן העכברים אין נותנין אותו במאזנים התלויין ביתד גבוה:

והוא דתליא בתריטא בטבעת שתולין אותן בה כששוקלין דמחזי כנותנו לשם משקל:

טבח אומן שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו:

אסור לשקול בשר ביד לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי כיון דאומן הוא בכך אורחיה הכי:

במים שיש לו שנתות וסימנים בכלי ונותנין בו מים והסימנים מודיעין אותו כמה המים עולין למעלה בשביל ליטרא בשר שכבר שיערו לכך:

אמר שמואל אפילו לשומרו מן העכברים אל יתנהו בכף מאזנים והוא דתליא בתריטה שנראה כשוקל בשר אמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד דנראה כאלו במאזנים הוא שוקל כיון דמשער בידיו כמה שיש בו והוא אומן בזה ודאי מכוון המשקל וכמאזנים חשוב: ירושלמי תני הטבח לא יהא שוקל בידו ויניח שידו כליטרא אלא חותך בידו בסכין ונותן לזה ולזה וכן (השוקל) [אסור לשקול] במים. אמר רב אסור לעשות בית יד בבשר פי' עושין לו מקום כדי שיהיה תולה אותו באותו המקום וכשרוצה לחתוך ממנו אוחז באותו המקום והוא נקרא בית יד שנראה כעושה כלי ביו"ט והני מילי בסכין אבל ביד שרי אמר רב הונא מותר לעשות סימן בבשר כרב הונא דהוה מחתך ליה אתלת קרנתא רבי חייא ורבי שמעון ב"ר היו שוקלין מנה כנגד מנה ביו"ט כשחולקין הבשר ביניהן למימרא דקפדי אהדדי שלא יטול אחד מהן יותר מחברו והא מותרין הוו להדדי דהא קנו שבע בוניתא ואשתכח בי ר' חייא חמשה מינייהו ולא קפיד ר' שמעון בר' ופרקינן ר' שמעון ור' חייא מוותרי להדדי והני או ר' חייא ור' ישמעאל בר"י אי ר"ש ברבי ובר קפרא והא דשקלי מנה כנגד מנה כמאן לא כר' יהודה ולא כרבנן דמתניתין כו' ואמרינן אינהו דעבוד כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר שוקלין מנה כנגד מנה ביו"ט ואמר רב יוסף הלכתא כר' יהושע הואיל ותנן בבכורות כוותיה דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור ודחה אביי ואמר ודילמא לא אמר ר' יהושע דשוקלין מנה כנגד מנה אלא ביו"ט אבל בבכור דאיכא בזיון קדשים אפילו מנה כנגד מנה אסור אי נמי עד כאן לא שרו רבנן מנה כנגד מנה בבכור אלא משום דלא עביד עובדין דחולין דבחולין שוקלין בליטרא ובבכור התירו מנה כנגד מנה אבל ביו"ט דשקיל במאזנים כעובדא דחול אסרי ונדחת דוקיא דרב יוסף:

מתני' אין משחיזין את הסכין כו' ואסיקנא אבל משיאה ע"ג חברתה אמר שמואל ל"ש אלא להעביר שמנוניתא אבל לחדדה אסור והשחזה עצמה אפילו להעביר שמנוניתא אסור.

מאן תנא אין משחיזין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד הא כל דבר שאינו אוכל נפש שבת ויו"ט שוין ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי: ירושלמי רבי מנא ורבי יוסי בר בון אתפלגון חד אמר מיפוח בהמה ביו"ט שרי מיחבוט רבי חייא ור' שמעון חד אסר וחד שרי. תני רשבג"א אף מפייס אדם את עצמו בליטרא לידע מה הגיע לו כהדא דרשב"ג. תני הטבח לא יהא שוקל בידו ויניח שידו כליטרא היא אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה.

אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו לשמרו מן העכברים ואפשר לי לומר דלא אסרו לשקול אלא בלוקח מן הטבח ואי נמי בשותפין הבאין לחלוק ביניהם כר' חייא ור"ש ברב שזה כעובדין דחול אבל לשקול בתוך ביתו לדעת כמה יבשל מותר שכן אדם עושה בתוך ביתו, והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם את עצמו (ד)[ב]ליטרא לידע כמה הגיע לו כי הא דר' מונא זבין חרובין דשמטתה ואתא ושאל לר' חזקיה וא"ל נהגין רבנן (כחדא) [כהדא] דרשב"ג, ומיהו בגמרין לקמן בשלהי פרקין (ביצה כט, א) לא משמע הכי שהרי אמרו א"ר ירמיה בר אבא אמר רב האשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה ושמואל אמר אסור ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור, ומיהו אפשר דהלכה כרב ורב אפילו למעשה שרי, והא דירושלמי מסייע למאן דפסק כרב ואפילו למעשה שהרי אמרו דרבנן נהגין בה כרשב"ג.

ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול ביד פירש רש"י ז"ל טבח שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו אסור לשקול בשר בידיו לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין. ואינו מחוור בעיני דדומיא דאידך אחריתי דקאמר אסור לשקול במים קאמר שאין שם זכר לליטרא והכא נמי לשקול ביד שיודע לכוין בו משקלו, וכן נראה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם (שם בהלכה ו) טבח אומן אסור לשקול בשר בידו שידו כליטרא הוא, ובתוספתא (פ"ג ה"ד) נמי גרסינן אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ע"כ, כלומר אף על פי שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בכיוון כאלו שוקל בליטרא אפילו הכי מותר דמכל מקום אין נראה כאן כעובדין דחול כלל.

אמר ליה אביי ודילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם משום דלא מחזי כעובדין דחול אבל הכא דמחזי כעובדין דחול לא. והילכך לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דאמרו אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, וכן פסק הרי"ף ז"ל.

מתני' אין משחיזין את הסכין ביו"ט. איכא למידק היאך שנו הא דהשחזה גבי אין נמנין וחלק בין אין נמנים ובין לא יאמר אדם לטבח שהן בענין אחד בחלוקת הבהמה משנה באמצע אין משחיזין את הסכין. ונ"ל דלפי שאמר חבורה אחת שבאו למנות על הבהמה שאסור להם לפסוק דמים שנה גם כן שאם באו לשחטה שלא ישחיזו את הסכין במשחזת ואחר כך שנה במי שיקח מן הטבח מה שמותר לו ומה שאסור לו.

איכא דמתנו לה אסיפא הא דאמרת בשל עץ מותר לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור. ואף על גב דהאי לישנא בתרא אנן כלישנא קמא נקטינן דקאמר הא דאמרת בשל אבן אסור לא אמר אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דבשל עץ אפילו לחדדה מותר, דהא מדרבנן היא דאין כאן מלאכה דאורייתא ונקטינן בשל דבריהם לקולא.

מאן תנא בהשחזה אסור אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דתדרשון משמאי ככל הני מילי מעלייתא. ונראה דמדקאמר בהשחזה אסור ולא קאמר במשחזת אסור שמעינן דרב חסדא בכל השחזה שרי ואפילו בהשחזה של אבן דבכל השחזה שרי ר' יהודה ומדרש נמי דרשינן לה בפרקא, וכן נמי משמע דאית ליה לרב יוסף מדקאמר רב יוסף בסמוך סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והני מילי דפסיק אגב דוחקא ומדקאמר מותר לחדדה משמע לחדדה אפילו בכל דבר ואפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן וכדרב יוסף [ורב חסדא] דאינהו בחדא שיטתא קיימי ולא פליגא חדא אאידך. ואם תאמר אם כן קשיא דרב יוסף אדרב יוסף דאמר בסמוך הוה קאימנא קמיה דרב יוסף והוה קא מעבר סכינא אפומא דרחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי לה והאי דלא קאמר לי משום דהלכה ואין מורין כן, ויש לומר דהתם כשעמדה בערב יו"ט דאף ר' יהודה מודי במכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שאין עושין אלא בשינוי ובשינוי מיהא מתיר אפילו להורות, ורב יוסף וכן רבא סבירא להו דהלכה כמותו אף באפשר לעשותן מעי"ט ובשינוי במשחזת של עץ ואי נמי אפומא דרחיא אלא שאין מורין כן אבל כשעמדה בי"ט מותר אפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן והיינו דרב חסדא ורב יוסף. כן נראה שיטה זו בעיני. אבל הרי"ף לא ביאר מכל זה כלל והביא סוגיית הגמרא, ואפשר שלא רצה לפרסם ההיתר, אי נמי סבר הרב ז"ל דאפילו עמדה בי"ט אין משחיזין במשחזת של אבן אלא בדיקולא או בפומא דרחיא ואפילו הכי בכי הא אין מורין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' יו"ט הלכה ט) וז"ל אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרס או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו [להשחיזה] במשחזת במה דברים אמורים בשיכולה לחתוך בדוחק אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על גבי העץ שלא יבוא להשחיזה במשחזת ע"כ, ואינו מחוור בעיני וכמו שכתבתי, ועוד שאם כן אין לך מקום שנדרוש כר' יהודה וכדאמר ליה רב חסדא לרבא, ומכל מקום ראוי להחמיר כרמב"ם ז"ל.

בפרש"י בד"ה ע"כ לא קאמר כו' אבל הכא גבי ר' חייא ור"ש כו' דהא חלוקה היא כו' עכ"ל יראה דמלתיה דר' יהושע נמי איכא לפרושי דאיירי במכירה כההיא דבכורות וא"כ שפיר קאמר רב יוסף דהלכה כר"י מההיא דבכורות אלא למאי דקאמר תלמודא דאינהו עבוד כר"י דע"כ השתא בחלוקה איירי ופריך ליה אביי שפיר ואפשר דתלמודא קים ליה דבחלוקה נמי איירי ר"י ועוד דסתמא קתני ר"י דמשמע דאיירי בכל גוונא אבל ההיא דבכורות אמכירה דקתני ברישא נמכרין באטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור קאי אבל נשקלין מנה כנגד מנה ודו"ק:

במתני' שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ פי' שיודע משקל הכלי או הקופיץ ושוקל בו בי"ט וכפרש"י לקמן בדף כ"ט ע"א בד"ה כדעבדין בחול במאזנים פעמים שאין הליטרא לפניו וכיון שיודע משקל כלי שוקל בו ע"ש וא"כ לא נצטרך לדחוק ולפרש כמו שראיתי מפרשים שלאחר י"ט הוא שוקל הכלי או הקופיץ:

מתני' אין משחיזין את הסכין ביום טוב הקשו בתוס' היכי תנא הך בבא הכא גבי משקל בשרא וסליק להו בתיובתא. והרשב"א תירץ דכיון דאיירי בענייני בשר איירי נמי אם בא לשוחטה שלא ישחיזנה. ומורי נר"ו כתב דלפירוש זה נפרש מתניתין כך: אין נמנין על הבהמה כו' כלומר חבורה שרצו ליקח בהמה שלמה מהטבח לא יפסקו דמים אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין אותה בני החבורה ביניהם. ואחר כך ביאר כיצד מחלקין אותה ביניהם והתיר ר' יהודה לשקול בשר כנגד הכלי וחכמים אסרו. ועדיין לא הזכיר כלל כיצד יחלק הטבח הבשר אחר שחיטה והשלים דין החבורה שלקחו הבהמה ואסר להם להשחיז הסכין לצורך שחיטה. ואחר כך הזכיר דין לוקח בשר כיצד יאמר לטבח עד כאן לשונו. והרב נר"ו חזר והקשה דהיאך סדר התנא דין חלוקת הבהמה במשקל בני חבורה אחת ואחר כך סדר שלא ישחיזו הסכין לצורך שחיטה והלא ודאי משקל הבשר אחר שחיטה הוא. ואף על פי שיש לומר שקשר הענין הביאו לזה שלפי שאמר אבל נמנין ושוחטין ומחלקין ביניהם ביאר כיצד מחלקין. אפילו הכי אינו נכון שהיה לו לומר אבל נמנין עליה מערב יום טוב ואין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה על גבי חברתה ושוחטין ומחלקין ור' יהודה אומר שוקל אדם בשר כו' עד סוף פרקין. וכתב מורי נר"ו דנראין דברי רש"י שפירש שוקל אדם בשר טבח המוכר בשר במשקל. והא דר' יהודה לא קאי ארישא דנמנין על הבהמה אלא מילתא באפי נפשה היא לומר כיצד ישקול הטבח הבשר. ומורי נר"ו פירש דסדר המשנה כך: בתחלה סדר איסורין דשייכי בלוקח ומוכר אין נמנין על הבהמה כו'. אחר כך איסור דשייך במוכר בלחוד אין משגיחין בכף מאזנים. אין משחיזין את הסכין כלומר הטבח שמחדד הסכין בחול לחלק ולחתוך הבשר לחלקין אינו רשאי להשחיזה ביום טוב אלא משיאה. אחר כך סידר איסור דשייך בלוקח בלחוד לא יאמר אדם שקול לי בשר בדינר וכן עד סוף הפרק הכל דיני הלוקח עד כאן לשונו.

גמ' אמר רב הונא לא שנו אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר. וא"ת אם כן אדתני אבל משיאה על גבי חברתה ליפלוג וליתני במה דברים אמורים בשל אבן אבל בשל עץ מותר. וי"ל דקא משמע לן רב הונא דעל גבי חברתה משחזת יותר משל עץ וכיון שכן לא מצי פליג בדידה. והוא הדין דלא איצטריך רב הונא לאשמעינן דשל עץ מותר דפשיטא שהרי על גבי חברתה דמשחזת יותר מותר. אלא דקא משמע לן הכא דעל גבי חברתה משחזת יותר מדלא פליג בדידה בתוספתא. והרשב"א ז"ל פסק כי האי לישנא קמא לקולא דבשל עץ אפילו לחדדה מותר. ומורי נר"ו כתב שזה אינו דהא אמרינן לקמן גבי עובדי דרבא ורב יוסף כו' וקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא כו' וחזיתיה לדעתיה דלחדדה קא עביד והא דלא קאמר ליה משום דקסבר הלכה ואין מורין כן. ופירש רש"י ז"ל משום דקסבר הלכה כר' יהודה ואין מורין כן עד כאן. כלומר ואינהו דעבדי לחדודי כר' יהודה דשרי אלא שאין מורין כן. מכלל דלרבנן דפליגי עליה (דרש"י) דר' יהודה לחדודי בדיקולה שהוא משחזת של עץ אסור והיינו כלישנא בתרא דרב הונא. וכן דעת הריטב"א ז"ל דרבה סבירא ליה אליבא דרבנן כי האי לישנא דאמר דבשל עץ אפילו לחדדה מותר. אלא שהוא ז"ל הוסיף ואמר דרב יוסף דקא מעבר ליה אפומה דדיקולא סבירא ליה כלישנא בתרא דרב הונא דאסר לחדד אליבא דרבנן במשחזת של עץ ולא שרי בה אלא להעביר שמנינותה. ועובדא דרבה דהוה שאיף ליה אפומא דרחיא ודעתיה לחדדה ומכלל דלרבנן אסיר הא בשל עץ אפילו לחדדה שרי לכולי עלמא הוי כלישנא קמא דרב הונא. וכיון דרבה ורב יוסף הלכה כרבה נקיטינן כלישנא קמא ולקולא. ואם בא אדם לחדדה מעצמו בשל אבן אין מוחין בידו כר' יהודה אבל אין מורין לחדדה אלא בשל עץ. וכן פסק הרב בעל העטור ז"ל. ועל גבי חברתה דינו כמשחזת של עץ ואפילו לחדדה מותר. אבל הרמב"ם ז"ל נראה שפסק כלישנא בתרא דהוא עצמו מותר לחדדה בשל עץ אבל אין מורין כן וכר' יהודה. אלא דקשיא לי דכיון דמתניתין רבנן ולא ר' יהודה כדאמרינן בגמ' ואנן קיימא לן כר' יהודה וכדאמר רב חסדא לרבא יהא רעוא כל כהני מילי מעליתא תדרשון משמי אם כן למה לן למפסק בשום חד מהני לישנא דאיתמרן גבי מילתיה דרב הונא דלית הילכתא נינהו. ויש לי לומר דמדרבנן שמעינן במאי פליג ר' יהודה ארבנן דאילו לישנא בתרא דוקא אם כן מודה ר' יהודה דבשל אבן אסור. ואם כן הא דאמרינן מאן תנא דבמשחזת אסור ואמר רב חסדא דלא כר' יהודה הכי פרושה ללישנא קמא מאן תנא דבמשחזת של אבן אסור דלא כר' יהודה. וללישנא בתרא הכי קאמר מאן תנא דבמשחזת של עץ אסור דלא כר' יהודה אבל בשל אבן מודה ר' יהודה. והיינו שהרמב"ם ז"ל פסק דבמשחזת של אבן אסור דמשמע לכולי עלמא. כן נראה לי. אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדקאמר מאן תנא דבמשחזת אסור סתמא משמע דאפילו בשל אבן קאמר ובשל אבן התיר ר' יהודה. והוא ז"ל אזיל לטעמיה דפסק כלישנא קמא ומלישנא קמא שמעינן פלוגתיה דר' יהודה במאי פליג עליהו דרבנן וכיון דרבה קאי כלישנא קמא קיימא לן כותיה. כן נראה לי ללמד זכות על הרשב"א ז"ל ולהעמיד דבריו מקושית מורי נר"ו. ואין ספק כי הרמב"ם ז"ל שפסק כלישנא בתרא הוא גריס דרבה מעבר סכינא אפומא דדיקולא ורב יוסף אפומא דרחיא והוה ליה רבה כלישנא בתרא וקיימא לן כותיה. וכן הוא ברוב ספרים מדוקדקין. והרשב"א כתב דכל היכא שעמדה הסכין ביום טוב מותר להשחיזה אפילו בשל אבן לר' יהודה כיון דאי איפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל בשאיפשר להשחיזה מערב יום טוב ולא השחיזה לא התיר ר' יהודה להשחיזה ביום טוב אלא בשנוי כגון בדיקולא או על פומא דרחיא שהוא כדיקולא. ואין כן דעת הריטב"א שהוא סובר דרחיא הרי היא משחזת של אבן. ועוד כתב הרשב"א דאפילו בשנוי לר' יהודה אורויי לא מורינן וכעובדי דרבה ורב יוסף דמיירי בשאפשר לעשותן מערב יום טוב. והקשה מורי נר"ו ומנא ליה דר' יהודה פליג במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב שיצטרכו הני אימוראי למפסק הלכתא כותיה והא רבנן דרשי הוא ולא מכשירין ור' יהודה לא דריש ליה אלא במכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב וכדאיתמר הכא בהדיא ובמגלה. ואם כן כל מחלוקתן במכשירין שאי איפשר לעשותן מבערב הוא אבל בשאיפשר לא נחלקו דכולהו דרשי הוא ולא מכשירין. וא"ת דאעבורי סכינא אפומי דדיקולא אפילו רבנן מודו דשרי כיון דמשני ולעולם במכשירין שאיפשר לעשותן מבערב הוא. הא ליתא דאם כן מאי הלכה ואין מורין כן דקאמרי הלכה מכלל דפליג והא כולהו מודו. ועוד דהא איהו ז"ל אמר הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי רבנן עליה.. על כן כתב נר"ו דהעיקר הוא כדברי הרי"ף ז"ל שהביא עובדי דרבה ורב יוסף ולא פסק כלום. דנראה שהוא סובר להחמיר דמיירי בשאי איפשר להשחיזן מבערב ואפילו הכי במשחזת של אבן אסור ובמשחזת של עץ אורויי לא מורינן. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמר רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה דכיון דבמשחזת של עץ אורויי לא מורינן במאי דרשינן כר' יהודה. ולי נראה להעביר שמנינותא אפילו בשל אבן דשרי מה שאין כן לרבנן. ומורי נר"ו תירץ דמהא דדריש לכם לכל צרכיהם קאמר להתיר מכשירי אוכל נפש דאיכא מילי דמורינן ודרשינן כגון גריפת תנור שאי איפשר בלאו הכין. אבל בחדוד הסכין ישאל מחברו ולא יחדד וכמו שכתב הוא ז"ל לעיל בשם הרמב"ן ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל דבשל עץ הלכה כר' יהודה ואפילו לחדודיה ואין מורין כן דילמא אתי למעבר במשחזת. ומיהו לא שרי ר' יהודה אפילו בשל עץ לחדודי אלא בשאי איפשר לעשותן מבערב. וכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביום טוב וכמו שפירש רש"י ז"ל. והלכה כר' יהודה בשל עץ אבל לא בשל אבן אפילו ללישנא קמא דשרי ר' יהודה בשל אבן. ואם כן לפי זה הרמב"ם ז"ל אפילו כלישנא קמא פסק. ולא נהירא לי אלא כלישנא בתרא ומודה ר' יהורה בשל אבן דאסור כן נראה לי משום דלא מזלזלין כולי האי כדי שלא נבא להתיר אותן שאיפשר לעשותן מבערב. ואם כן הא דאמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב בשל עץ קאמר. והוא דפסק אגב דוחקא דאי לא אסיר משום דשויי מנא הוא ואסיר אפילו לר' יהודה. וכן פירש הרב זרחיה הלוי. אבל הרמב"ם אמר כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת של אבן. אבל הרא"ה ז"ל פסק כלישנא בתרא לחומרא שאין מורין לחדדה אפילו בשל עץ. ואם עשה מעצמו לחדדה אפילו בשל אבן מותר כר' יהודה. ומיהו הני מילי בשנפגמה ביום טוב. אבל נפגמה מערב יום טוב אף ר' יהודה מודה שאסור לחדדה אפילו בשל עץ. ולא נהירא לי דאילו ללישנא בתרא מודה ר' יהודה דבשל אבן אסור וכמו שהוכחתי למעלה.

במשנה אין משחיזין את הסכין בי"ט אבל משיאה על גבי חבירתה ופירש"י בד"ה אבל משיאה היינו משום דמשנה מדרך חול. ולפ"ז נראה דאסור ברישא להשחיזו היינו משום דהוי כעובדא דחול דומיא דמתניתין דלעיל אלא דלפ"ז קשה הא דאמר רב חסדא בסמוך דמתניתין דלא כר"י והא אפילו כר"י נמי מיתוקמא כיון דהוי טעמא משום עובדא דחול ואפשר דרבי יהודה נמי מודה דאסור. והנראה בזה דאה"נ דרב חסדא לאו אפשטא דמתניתין קאי אלא אהך לישנא בתרא דאיכא דמתני להא דר"י אמר שמואל אסיפא אהא דאמרינן אבל משיאה על גבי חבירתה להעביר שמנוניתה דוקא אבל לחדדה אסור וא"כ לפ"ז ע"כ לא הוי טעמא משום עובדא דחול דהא בכה"ג דמשיאה ע"כ ליכא עובדא דחול מדשרי להעביר שמנוניתה אע"כ דטעמא דאסור לחדדה היינו משום דמיחזי כמתקן כלי וכן נראה ג"כ מהא דמסיים אהאי לישנא מכלל דבמשחזת אפילו להעביר שמנוניתה אסור והיינו ע"כ משום דבמשחזת לעולם מיחזי כמתקן. ואף לפמ"ש הר"ן ז"ל דבמתקן כלים אפילו ר"י מודה דאסור כמו שאבאר מ"מ היינו דוקא במשחזת של אבן ולא במשחזת של עץ וכיון דלהאי לישנא בתרא משמע דאפילו במשחזת של עץ אסור ואפילו להעביר שמנוניתה אע"ג דבכה"ג לאו מתקן גמור הוא אע"כ דאפ"ה אסור משום דמיחזי כמתקן מש"ה קאמר ר"ח שפיר דהוי דלא כר"י ונמצא דלפ"ז יפה עולין דברי רש"י לפי דרכו לפרש המשנה כפשטה ומדלא מפליג מתניתין בין של עץ לשל אבן ולא מפליג נמי בין להעביר שמנוניתה ובין לחדדה אלא בין השחזה למשיאה א"כ ממילא משמע דטעמא משום דעובדא דחול היא כן נ"ל בשיטת רש"י וכן מצאתי בל' הר"ן ז"ל לפרש כן אוקימתא דרב חסדא אלא שקיצר במובן פי' המשנה שכתב ג"כ לשון רש"י דמשמע דטעמא משום עובדא דחול וצ"ע:

מיהו בעיקר שיטת הר"ן שנתן טעם לדבריו דהא דאוסר ר"י לתקן כלי לצורך אכילה במשחזת של אבן היינו משום דאין להתיר במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמה דאסרינן בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ודרכה לעשותה לימים רבים וכו' ע"ש ולע"ד אין נראה כן משיטת התוס' שהקשו בפ' המצניע דכיון דמותר לגבן בי"ט אע"ג דבשבת חייב משום בונה דאם כן יהא מותר לבנות בית ביום טוב למאי דקי"ל מתוך ולפי סברת הר"ן לא הוי קשה מידי דהא לבנות בית הוי מלאכת עבודה גמורה אע"כ דלית להו הך סברא דהר"ן ז"ל ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ב ובכמה דוכתי ודו"ק: