מסכת ביצה דף כ״ה עמוד ב׳

אורח ארעא ולא משום איסור טרפה:

כדתניא מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן:

בצל ציבול"ה:

מעליו מצד העלין:

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא עשב ששרשיו נוקבין ויורדין בעומק ואין מתפשט לצדדין כלל ונוטעין אותו בין גבולי שדות ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ מקטע רגלי הרשעים ליום הדין שגוזלין וחומסים ומשיגין גבול ואין למדין ממנו:

נטיעה מקטע רגליהן דקצביא נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצאת טרפה וכן דבועלי נדות שממהרין ואינם יכולין להמתין עד שתטבול:

תורמוס מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה:

מקטע רגליהון דשונאי ישראל דכתיבי שבעה ע"ז בהאי קרא ולבסוף ויעזבו את ה' התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים הוא חוזר למוטב והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות ולהכעיסו בשבעת אלה ולא חזרו בהן:

אורח ארעא קמ"ל פי' רש"י ולאו משום איסור טרפה תימה דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצביא וי"ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך:

וצלף באילנות פרש"י ולא ידענא מאי עזותיה ופי' בתוספתא משום דעושה ג' פירות עלין אביונות וקפריסין ועוד שטוען פירות בכל יום מה שאין כן בשאר אילנות ועוד פי' ר"י דעזותו הוי ממה ששורין ביין מן הקפריסין שהיא עזה כדאמר בפטום הקטרת יין קפריסין למה הוא בא ששורין בו הצפורן כדי שתהא עזה ולא כפרש"י שפירש בכריתות (דף ו.) שהוא יין הבא ממקום קפרס:

שאני ילתא דבעיתא וא"ת והא לא התירו אלא כי יש בה צורך רבים כדאמרינן לעיל וי"ל דלמא נמי הלכה לצורך רבים שבת ראש הגולה היתה והיו רבים צריכים ממנה:

בכור שנפל לבור ר"י אומר וכו' נ"ל דמיירי בבכור שהיה בו מום קבוע מאתמול אך שלא הראה לחכם מבעוד יום דאי נפל ביה מומא בי"ט ודאי לא הוה שרי רבי יהודה דהוי מוקצה מחמת איסור דלא הוה דעתיה עליה מאתמול ור' יהודה אית ליה מוקצה וה"ק בכור שנפל בו מום אך שלא הראהו לחכם מבעוד יום ונפל לבור בי"ט ירד המומחה וכו' דרואין מומין בי"ט ס"ל לרבי יהודה ר"ש אומר אין זה מן המוכן

וזה שאמר מקום שטובחת אכילתה כלומר מעדא והוא אחר הפשט וניתוח נדחו דבריו. ועלתה השמועה מקום טביחתה ממש:

ת"ר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ. שלשה מגסי הרוח: חצובה הוא עשב שבו תיחם יהושע תחומין לישראל את הארץ ובוקע ויורד מכוון דרך נכוחה עד התהום ואם יגזל אחד משדה חבירו חופרין עד שימצאו זו החצובה ומתפרסם הגזלן הנכנס לשדה חבירו ולא למדו מאלו הדברים. לפיכך הוא מקטע רגליהון של רשעים כלומר זה עשב השדה שלא נזהר במצות ואינו נוטה אילך ואילך אלא יורד נכוחו והרשעים נצטוו ומפירין ומניחין דרך ישרה ומעמיקים ועושקים וחומסים.

נטיעה מקטעת רגליהון דבועלי נדות וגם לקצבייא כלומר מוציא אדם כמה הוצאות ונוטע כרם וכיוצא בו וממתין לו שני ערלה עד שנת רביעית ואח"כ אוכל ממנו הרי הן בשני ערלה ממתינין דברי צורם והמזהירם ומי שאשתו נדה אינו ממתין לה עד שתטהר ואינו לוקח מוסר מנטיעה זו אלא בועלה בימי נדתה וכן הקצב אין ממתין עד שתכשר בהמתו אלא ממהר ואוכל קודם בדיקתה.

תורמוסא מקטע רגליהון דשונאי ישראל כלומר אע"פ שהוא מר אינן משליכין אותו אלא (הוברין) [חוזרין] ושולקין אותו כמה פעמים עד שתמתיק וישראל לכתחלה פשעו ויצאו היינו דאמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו בני כו' מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין אמר הקב"ה הללו ראויין שתנתן להן דת אש שנאמר מימינו אש דת למו.

ג' עזין הן ישראל באומות כו' שחט בהמה ביו"ט בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה כדרך שעושה בחול אלא מביאה בידו אברים אברים:

ת"ר אין הסומא יוצא במקלו והרועה בתרמילו תרגום ילקוט תרמיל (ש"א יז) ואין יוצאין בכסא אחד איש ואשה איני והא ההוא זקן שהיה יוצא בגלוגדקא שלו פי' בטיית מכפה.

אריב"ל אם רבים צריכין לו מותר וכן אמר אחי שקיא אנא כתפתיה כלומר אפיקתיה אכתופיי למר שמואל ומשמשא לטולא.

ומטולא לשמשא ואסיקנא הני מילי משום דרבים צריכים להן וכל מי שהרבים צריכים לו שרי. וכסא נמי שרי ובלבד שלא יכתף באלנקי פי' שמענו שהיא מרדעת של כתפים רב נחמן שרא לילתא אשתו למיפק באלנקי ומשום דבעיתא שמא תפול ולא תיישב דעתה לישיבה אלא באלנקי וכן מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו בשבתא דריגלא באלנקי ומשום ביעתותא ודוחקא דצבורא: ירושלמי (בפ"א ה"ז) הלכתא ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' רב הונא הורי לאינתתיה דריש גלותא למיפק בכסא רב חסדא בעי ולא כן תנן אין יוצאין בכסא אחד נשים ואחד אנשים. אפי' ת"ח אין טועין בדבר זה ורב הונא טועה. מיישא בר בריה דריב"ל מטען בסדיניה מיעול מידרוש לצבורא בשבתא: תוספתא במס' שבת (פ"ו) יוצאין במוך ובספוג שעל המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שע"ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא"צ לומר שלא יתן לכתחלה בשבת יוצאין באגד שע"ג המכה וקושרו ומתירו בשבת אספלנית שפרשה מן האגד מחזירה עם האגד. יוצאין באיספלנית ובמלוגמא וברטייה שע"ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא"צ לומר לתת לכתחלה בשבת. סוף עירובין: ת"ר רטייה שפירשה מע"ג המכה מחזירין אותה בשבת ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה. למעלה דוחקה למטה ומגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שממרח והממרח חייב חטאת אמר רב יהודה הלכה כר' יהודה:

צלף באילנות כתב רש"י ז"ל לא ידעתי מהו עזותו. ובתוספות פירשו שהקפריסין יינם עז וכמו שאמרו יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה (כריתות ו, א), ודלא כפרש"י ז"ל שפירש בפ"ק דכריתות יין קפריסין שם מקום.

בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול ממנה וכו' ודוקא מסוכנת דמשום [הפסד] ממונו שרו ליה בהכי אבל בריאה לא.

שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה אברים אברים ואף על גב דמפיש בהליכה ואמרינן בפרק מפנין (שבת קכז, א עיין שם בתוס') דמעוטי בהליכה טפי עדיף ממרבה בהליכה וממעט במשוי, שאני הכא דמביא במוט ובמוטה דמיחזי כעובדין דחול. ויש מפרשים שלא אסרו כאן אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה מחמת י"ט ממש אבל בריאה שנשחטה לצורך י"ט מביאה אפילו במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות, וכענין שאמרו בפרק המביא כדי יין (לקמן ביצה כט, ב) לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפיו או לפניו. ויש אומרים דהוא הדין לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ה). ומסתברא לי דאינו נוטל את העור משום דעד כאן לא התירו בית הלל (לעיל ביצה יא, א) אלא בשוחט מדעתו לי"ט כדי שלא ימנע משמחת יו"ט והתירו סופן משום תחלתן אבל בשוחט את המסוכנת לא, ומיהו אפשר כיון דליכא אלא טלטול דרבנן לא חלקו, אבל בירושלמי דפרקין (ה"ג) גרסינן תני אבל מביאה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר (זו) [אחד] ומביאה עמה.

אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה. וטעמא דסומא לפי שאפשר לו בלא מקל ואפילו ביום טוב אסור אבל קיטע שאינו יכול לילך אלא בסמיכות מותר אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט, וזהו ששנינו בפרק במה אשה (שבת סה, ב) יוצא הקטע בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר וכו' סמוכות שלו טמאין ויוצאין בהן בשבת, ופרש"י שם שהקב הוא חקוק להניח בו שוקו וסמוכות היינו סמוכות של קטע בשני רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובתיו ועושה סמוכות של עור בשוקו, ומדבריו למדנו דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלי מקלו שמותר לצאת בהן אפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעליו, ואף על פי שאין קשורין בו ליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויי שהרי אינו יכול להלך אלא אם כן נשען עליהם וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת שהתיר לאחד (שנכו' ידי) [שנכווצו גידי] שוקו לצאת במקלו בידו.

שאני ילתא דבעיתא ואם תאמר והא אסיקנן לעיל בברייתא אחד האיש ואחד האשה, ולא שרינן לאשה משום דבעיתא. ויש לומר דילתא שאני דאשה חשובה ובתו של ריש גלותא היתה ורבים היו צריכים לה ושרו לה משום דבעיתא, מה שאין כן באיש דאף על גב דרבים צריכים לו לא שרינן ליה דלא בעית, אלא אם כן כמרימר ומר זוטרא משום דוחקא דציבורא (נצבים) [ורבים] צריכים להם.

מפנות הדת ומיסודות האמונה להאמין ביאת הצרות לסבת העונות עד שמתוכם יפשפש במעשיו וישוב מדרכו הרעה ומקשה לבו לאמר מקרה הוא קרה לנו ולא יי' פעל כל זאת יפול ברעה להתנכלו על יסודות הדת להומם ולאבדם והוא מה שאמרו הנה חצובא מקטעא רגליהון דרשיעיא הערה להשמר האדם מן החמסים והגזלות אשר השגת הגבול מכללם וחצובא הוא עשב גדול משתרש בעומק בלתי מתפשט לצדדין אילך ואילך ואמרו עוד נטיעה מקטעא רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שאדם ממתין הנטיעה שלש שנים והם אינם יכולים להמתין הבהמה עד שתופשט והאשה עד שתטהר הערה להיות האדם כובש ביצרו ומושל ברוחו מהכשל בעבירות ובדברים המכוערים תרמוסא מקטע רגליהון דישראל והוא שהתרמוסא מין קטנית מר מאד ובשליקתו שבעה פעמים בטל מרירותו ונעשה מתוק הערה תוריית שבהיות האדם לוקה ונוכח בפגעים יפשפש במעשיו וישוב מדרכיו וחיה וכל שכן בהשנות עליו העונש פעם אחר פעם וכן בו הערה שכלית שעם היות האדם מוצא עצמו בלתי מוכן לשלמות לא יפסוק עול הלמוד מעליו בכך אבל ירבה בהשתדלות בלא הפסק כאמרם ז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמן ואמרו חכמי המוסר בעבודת האדמה יתקן אדם ארץ מלחה והולידה והצמיחה ויסתייע בזה בשמירת דרכי הדת והוא אמרם למה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים ר"ל וצריכים לגדרי הדתות ומה שאמרו ראויים שתנתן להם דת של אש ר"ל חזקה בגדרים מרובה בעול מצות לרוב השלוח אשר בתוכם:

אין הסומא יוצא במקלו ביום טוב מפני שהוא דרך חול ויש בזה זלזול יום טוב ואפשר לו בלא מקל ומ"מ הקטע שאינו יכול להלך אלא בסמוכות מותר שהרי אף בשבת הותר לדעת רבני צרפת ועל ידי מעשה התירו לאדם שנכוצו גידי שוקיו לצאת במקלו בידו והוא שפירשו במסכת שבת ס"ה ב' במה שאמרו שם סמוכות שלו טמאים מדרס שמי שנכוצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו מעין ספסלים בשתי ידיו שנשען עליהם על גבי קרקע ודוחף עצמו בהם והספסלים לא הוצרך התנא להזכירם להיתר שהרי אין יכול לילך בכסא בלא ספסלים ויוצאין בכל אלו בשבת ולא אמרו אין יוצאין אלא בסמוכות והם שרגליו תלויים באויר ואין נוגעין בארץ ועושה להם סמוכות של עור או של עץ מפני שפעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולפיכך אין יוצאין בהן שאין צריכין לו ברוב הפעמים או שמא לפעמים הם נשלפים מפני שאינן נוגעין בארץ ויבא להביאם ארבע אמות אלמא מיהא שהספסלים שאוחז בידו לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת והוא הדין למקלות כל זמן שאין יכול לילך בזולתם שאינם לו אלא כמנעליו ואע"פ שאין קשורים בו ואין לחוש שישמטו ויביאם שהרי אין יכול להלך אא"כ נשען עליהם וכן התירו רבני צרפת שהזכרנו בבני אדם הנחבשים ויש להם כבלים ברגליהם שמותרין לצאת עמהם ברשות הרבים אבל זקנים שסומכין במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהם בשבת שאינן צריכין כל כך ואינם אלא להיות ההלוך נקל אצלם וכן הדין בחגר שיכול לילך על ידי הדחק בלא מקל ויש חולקים בקצת דברים אלו ובמסכת שבת יתבאר בע"ה:

ונשוב לדברינו והוא שאין הסומא יוצא במקלו ביום טוב וכן לא הרועה בתרמילו ואין מוציאין בכסא והוא שהיה דרכם להוציא את הנכבד בכסא שהיה הוא יושב בקתדרא והיו אחרים נושאים את הקתדרא על כתפם ואין צריך לומר שאין מוציאין אותו בכתף וכמו שאמרו ובלבד שלא יכתף והוא הנקרא בלשון התלמוד אלונקי והוא שהיו שנים פניהם איש אל אחיו זה נותן זרועו על כתף חברו והיה הזקן יושב על אותן הזרועות ואם היו רבים צריכים לו מוציאין אותו בכסא אבל לא באלונקי ואם היה נבעת בהבאת הכסא מוציאין אותו באלונקי ולא סוף דבר שצריכין לו לדרוש וללמד אלא אף לאיזה דבר ואפילו באשה כן וכמו שאמרו רב נחמן שרא לילתא איתתיה למיפק באלונקי ואמרו על זה שאני איתתא משום דבעיתא ולדעת זה אתה צריך לומר שרבים היו צריכין לה לאיזה דבר וכן מה שאמרו זקן היה בשכונתנו והיו מוציאין אותו באלונקי רבים היו צריכין לו וכן שהיה נבעת בהבאת הכסא ומ"מ יש מפרשים רבים צריכים לו לדברי תורה והם פוסקים שאם רבים צריכין לו אע"פ שאינו נבעת להבאת הכסא מביאין אותו באלונקי וכן אם הוא נבעת להבאת הכסא אע"פ שאין רבים צריכין לו מביאין אותו באלונקי והוא הענין ביילתא שהתירוה לצאת באלונקי ואם אין רבים צריכין לו וגם הוא אינו נבעת להבאת הכסא אין מביאין אותו באלונקי:

תוס' בד"ה שאני ילתא דבעיתא וא"ת והא לא התירו אלא כי יש בה צורך כו' עכ"ל וליכא למימר דמשום דבעיתא התירו בלא צורך דמ"מ המקשה דאכתי לא ידע דבעיתא תקשי ליה אמאי התירו כלל לילתא כיון דלא התירו לעיל אלא משום צורך רבים וק"ל:

בד"ה בכור שנפל לבור ר"י כו' וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו כו' ולפ"ה משמע דווקא דאין מוכן להכשיר לכתחלה כו' עכ"ל וצ"ע דאיך עלה על הדעת לומר שרש"י סובר שפי' אין זה מן המוכן לכתחלה הא דיעבד ש"ד דהא בכוליה שמעתין אמרינן לקמן בהדיא דאין זה מן המוכן אפילו אם עבר ובקרו ורש"י גופיה פי' [ב] לקמן לפי טעמו דאין זה מן המוכן ואפילו אם עבר ובקרו שהוא כמתקנו לגמרי וק"ל:

חצובא מקטע רגליהון דרשיעין יש מפרשים שאינה נותנת רשות להם להשיג גבול ריעיהם מפני ששרשיה נכנסין עד לתהום ואין אדם יכול לעקור אותן. ולא נהיר לפי שאין פירוש חציבה כפירוש נטיעה. והנכון שחצובא מחייבת הרשעים שאין למדים ממנה שהיא גדלה דרך ישר ואינה נוטה כלל חוץ לתחומה. וכן פירש רש"י.

אף צלף באילנות פירש רש"י לא ידעתי עזותו. ויש מפרשים דפריו דהיינו קפריסין יש לו עזות כדאמרינן יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה. ויש מפרשים שעזותו הוא שעושה שלש מיני פירות כדאיתא בברכות. ויש מפרשים מפני שהוא עושה פירות בכל יום כדאמר בבבא מציעא מחוי ליה צלף.

אין הסומא יוצא במקלו פירוש לפי שאפשר בלא מקלו. אבל הקטע שאינו יכול לילך בלא סמוכות מותר. כך אמרו בשבת סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן. ופירש רש"י שם דהיינו סמוכות של קטע בשתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור בשוקו. וכתב הרשב"א ומדבריו למדין דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלא מקלות שמותר לצאת בהן ואפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעלים. ואף על פי שאינן קשורים בו ליכא למיחש דלמא נפלי ואתי לאיתויי. וכתב מורי נ"ר דזו אינה ראיה שהרי מתוך לשון רש"י נראה שאותן סמוכות קשורות בשוקו שהרי כתב ועושה סמוכות של עור בשוקו והוא הולך על שוקיו כו'. ואין ספק שהן קשורין בו שאם לא היו קשורין היאך ילך עליהן. אלא ודאי קשורות הן דנראין כמנעלים. אבל מקל כיון שאינו קשור בו אינו נראה כמנעל אלא כמעבירו בידו ברשות הרבים. אבל התוס' הביאו ראיה ממקום אחר וזה לשונם בפרק במה אשה. כסא סמוכות שלו נראה דמיירי בקטע אחד שנתכווצו גידי שוקיו (ואינן) ואינו יכול לסמוך שוקיו וסומך על הספסלים שבידו ועל הכסא שמאחוריו. ואין יוצאים בהם בשבת שכשהוא נד ללכת הוא תלוי באויר וחייש דלמא מפסיק ואתי לאיתויי אותן סמוכות שלפני שוקיו ודלמא משתלפי ואתי לאיתויי. ומכאן ראיה להתיר המקלות שביד הקטע דהא לא חייש הכא אלא מן הסמוכות אבל על הספסלים לא חייש אף על פי שאינם קשורות בו. והוא הדין למקלות שבידו. וכן שמע ר"י ז"ל לרבינו תם שהתיר לאדם אחד שנתכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו בשבת עד כאן. וכתב מורי נר"ו דאף זו אינה ראיה דדלמא מתניתין דאסר כסא סמוכות מפני הספסלין שבידו הוא ואף על פי שלא הזכירן שהרי סמך לו על מה שהזכיר כסא סמוכות שאי אפשר בלא ספסלין. אבל מה אעשה וכבר הורה זקן. עד כאן.

אם היו רבים צריכין לו מותר פירוש מטעם מתוך שהרי יש בו צורך יום טוב.

שאני ילתא דבעיתא פירש הרא"ה ז"ל ודרכה היה כן בחול ולפיכך אפילו אין רבים צריכין לה מותר אם היא צריכה לצאת משם ואפילו להנאת עצמה. והכי איתא בירושלמי מוציאין את האסטניס בכסא. פירוש לפי שדרכו כן בחול. אבל שאר בני אדם לא אלא אם כן רבים צריכין לו. ואין כן דעת הרשב"א ז"ל.

מתני' בכור שנפל לבור פירש רש"י בזמן הזה שהשוחטו בלא מום ענוש כרת כשוחט קדשים בחוץ. ודוקא בשנפל בו מום מערב יום טוב דאי ביום טוב לא הוה קא שרי ר' יהודה משום דמאתמול לאו דעתיה על זה ואסור משום מוקצה. ולפי זה הא דאמרינן בגמרא לא צריכא דנפל ביה מומא דמשמע דעד השתא לא ידעינן דנפל ביה מומא אורחא דתלמודא בהכין למשקל ולמטרי בעיקרא דמלתא אבל מעיקרא ודאי ידעינן לה. אבל אין צריך רבינו לדחוק ולומר דמיירי בזמן הזה דאף בזמן הבית נמי איכא לאוקומה דאסור לשחוט במדינה בלא מום. ושמא לא נתכוון רבינו אלא ללמדנו שאף בזמן הזה נוהג דין זה בכל מקום ואף בחוצה לארץ.

בגמ' אורח ארעא קמ"ל כדתניא וכו' ופירש"י ולא משום איסור טרפה והקשו תוס' על פירושו מהא דאמרינן בסמוך נטיעה מקטע רגליהון דקצבים וכו'. ולע"ד יש לתמוה יותר דרש"י גופא מפרש בסמוך בד"ה נטיעה מקטע רגליהון דקצבים משום דפעמים שנמצאת טרפה וא"כ לפ"ז נראין דברי רש"י כסותרים זא"ז ולישנא דגמרא גופא נמי קשיין אהדדי דהכא משמע דאורח ארעא דרמי ב"א היינו משום דנראה כגרגרן ומאידך מימריה משמע דהטעם משום דפעמים נמצאת טרפה ואפי' פי' התוס' אינו מספיק בזה אם לא בדוחק גדול:

והנלע"ד ליישב בזה לפי מה שמצאנו בלשון רש"י בפ"ק דחולין דף י"ב במסקנת הסוגיא דאזלינן בתר רובא וכתב שם דאהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות חוץ מנקובת הריאה משום דשכיחי בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאירכסא הריאה ולא בדק מיתאכלי דסמכינן אהא ואדר"ה דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר עכ"ל ובטי"ד ריש סי' ט' ובב"י שם הביאו עוד שכל רבותיו של רש"י היו אוסרין אפי' בדיעבד כיון דשכיח בה כמה מיני טריפות ורש"י השיב להם אתמול אכלנו בחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה נמצא דלפ"ז קשיא הך דשמעתין דמסקינן הכא דאורח ארעא קמ"ל דהוי כרעבתן משמע דמדינא מותר לאכול קודם הפשט ואמאי דהא אכתי איכא למיחש לטרפות שבריאה וכמדומה לי שראיתי קושיא זו בלשון הש"ך בס' בכתיבת יד בחיבורו על הטי"ד שהקשה כן על שיטת האוסרין בדיעבד אלא דלמאי דפרישית אפילו לשיטת רש"י דמתיר בדיעבד נמי קשה נהי דבדיעבד היכא שנאבדה מתיר רש"י אפ"ה לכתחילה מיהא אסור לאכול מבהמה קודם הפשט כיון שצריך לבדוק הריאה ויש ליישב בדוחק:

אמנם לע"ד יש ליישב לפי שיטת רש"י משום דהך מילתא בחומרא דריאה כתבו הפוסקים דלא שייך בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו הנך טרפות דריאה וא"כ אפשר דלרש"י אפילו לכתחלה מותר לאכול מהם בלא בדיקה וכיון דהך טעמא לא פסיקא ליה ניחא ליה לגמרא למימר אורח ארעא קמ"ל משום שנראה כרעבתן דהאי טעמא שייך אפילו בגדיים וטלאים וא"כ לפ"ז א"ש נמי אידך מימרא דרמי ב"א דנטיעה מקטע רגליהון דקצבים ופירש"י דלפעמי' שנמצאת טרפה והיינו בבהמה גסה דשכיחא טרפות הריאה כן נ"ל ודו"ק:

שם תנא משמיה דר"מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין ואע"פ דאמרינן בעלמא שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומות ולא קבלוהו מ"מ כיון שלא כפה עליהם הר כגיגית כמו על ישראל שפיר קאמר ר"מ מפני מה ניתנה תורה לישראל וכ"כ מהרש"א ומהר"י פינטו ז"ל אלא דלע"ד נראה דלהך מילתא גופא מסיק ר"מ טעמא דמפני שהן עזין דלאו לשון גנאי הוא ח"ו וחלילה להטיל דופי בישראל שהם זרע קודש שבטי ישורון בני אי"ו ולא יתכן לומר שהן עזין אלא לשבח כמה דתנינן באבות יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים ומכ"ש בלימוד התורה שלא הביישן למד מפני כך כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית לפי שצפה הקב"ה שאף שתחילת קבלתה יהא באונס אעפ"כ יהא סופה ברצון כשיעמדו על עומק התורה והמצות וכל זה מפני שהן עזין כנמר משא"כ באומות שאינן עזין לעמוד על אמיתות התורה והמצות אלא מקלי הדעת שאין מכירין ברצון ומש"ה לא כפה עליהם הר כגיגית דמה יועיל ומה יוסיף כיון שהכל יהיה באונס ואין בזה לא שכר ולא עונש כדאמרינן בפרק ר"ע מכאן מודעא רבא לאורייתא ובכה"ג גופא יש לפרש ברייתא דתנא דבי ר"י בדרשא קמא דקרא דמימינו אש דת למו. מיהו ללישנא דאיכא דאמרי לא שייך לפרש כן מ"מ נראה לי לפרש בלשון אחר דאיירי נמי בשבחא של ישראל במה שהן עזין היינו לענין כיבוש מלחמה שזכו לכך ע"י ברכת אביהם אברהם ויצחק ומכ"ש יעקב שהמשיל כל השבטים לחיות השדה וא"כ א"ש אלמלא לא ניתנה תורה לישראל שיעסקו בה ומתשת כחם אילו היה עוסקים תמיד בכיבוש מלחמה אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בהם כן נ"ל:

שם ת"ר אין הסומא יוצא וכו' ואין יוצאין בכסא לכאורה פשטא דלישנא יוצא ואין יוצאין משמע דאיירי דוקא בר"ה כי הנך דמסכת שבת או אפשר דאפילו בכרמלית ומשום איסור הוצאה נגעו בה דאפילו בי"ט דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך מ"מ בעינן צורך היום קצת לשיטת התו' דלעיל בפ"ק והיינו דאמרינן הכא אם רבים צריכין לו מותר אלא דמלשון רש"י בשמעתין שכתב בד"ה אין הסומא ובד"ה על אונקי דטעמא משום דהוי דרך חול אם כן אפשר דאפילו בחצר מעורבת אסור מה"ט גופא ואפשר דרש"י לשיטתו דלא ניחא ליה לפרש משום חשש איסור הוצאה משום דמשמע מפירושו בפ"ק דמאן דאית ליה מתוך שרי לגמרי ולא בעינן צורך היום קצת כן נ"ל ועיין בק"א:

במשנה בכור שנפל לבור וכו' רש"א כו' אין זה מן המוכן עכ"ל ופירש"י דר"ש לאו משום מוקצה קאסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא משום דאין רואין מומין בי"ט דהוה ליה כדן את הדין וכו' עכ"ל. והקשו בתוס' על פירושו דהא בפרק כירה משמע להדיא דטעמא דר"ש משום מוקצה ולכאורה היה נ"ל ליישב שיטת רש"י משום דמשמע ליה לרש"י דנהי דמסקינן בפרק כירה דר"ש אית ליה מוקצה היינו דוקא דנפיל ביה מום בי"ט משום דאיכא תלתא מי יימר משא"כ בנפל ביה מום בעי"ט דליכא אלא חד מי יימר ודאי לית ליה לר"ש מוקצה כדמשמע לכאורה בכולה תלמודא ודלא כמ"ש התוס' דתלתא מי יימר לאו דוקא אלא בחד נמי סגיא ומה שדקדקו התוס' כן מהא דמקשה התם ממתניתין דמפירין נדרים כבר כתבתי שם ליישב ובלא"ה מצאתי כמה תירוצים ועיין ג"כ בס' מג"ש למ"ז ז"ל שם בפרק כירה ואין כאן מקום להאריך נמצא לפ"ז הוכרח רש"י לפרש כן דהא דאוסר ר"ש אפילו בנפל ביה מומא בעי"ט ודאי לאו משום מוקצה קאסר ליה דהא לית ליה מוקצה והיינו כדפרישית דבחד מי יימר לית ליה אע"כ דהא דאוסר ר"ש היינו ע"כ משום דהו"ל כמתקן ומשמע ליה לרש"י דמהאי טעמא יש לאסור בדיעבד כמו שאפרש בלשון הגמרא. והא דמשמע בפ' כירה דטעמא דר"ש משום מוקצה ולא סגיא ליה בהאי טעמא דמפרש רש"י משום דהו"ל כמתקן היה נ"ל לפרש לאידך גיסא דהאי טעמא דהו"ל כמתקן לא שייך אלא בנפל ביה מום מעי"ט משום דהו"ל להראות לחכם מאתמול משא"כ בנפל ביה מום בי"ט דלא שייך לאסור משום טעמא דמתקן כדאשכחן להדיא לענין חלה דבעיסה שגילגלה בי"ט מותר להפריש חלה ולא חיישינן לטעמא דמתקן כיון דלא היה אפשר להפרישה מאתמול משא"כ בתרומה שאסרו חכמים משום מתקן היינו משום דלעולם לא משכחת לה אלא באפשר לעשותה מעי"ט וכדמשמע להדיא מהא דמקשה הש"ס לעיל בפ"ק ד' י"ב ע"ב א"כ מצינו תרומ' שזכינו בהרמתה ע"ש ותמצא כדברי היכא דלא אפשר לעשות מעי"ט שרי ולא חיישינן לטעמא דמתקן וה"נ אשכחן לעיל בסוגיא דטבילת כלים דאע"ג דמסיק רבא דאסור משום דמיחזי כמתקן כלי אפילו הכי לא אסרינן אלא בכלי שנטמא מעי"ט אבל בכלי שנטמא בי"ט שרי והיינו נמי מה"ט כדפרישית שם באריכות ע"ש כל זה היה נ"ל לפרש שיטת רש"י שיהא שני השיטות עולה בקנה אחד כפתור ופרח לפי שיטת רש"י אלא שמצאתי לקמן לשון רש"י בפירוש הברייתא דבנפל ביה מום בי"ט שייך להחמיר טפי בטעמא דמתקן לכך צריך אני ליישב פירושו בדרך אחר כמו שאבאר לקמן בסמוך:

בפרש"י בד"ה אם יש בו מום ע"כ ר"י מוקצה אית ליה וכו' עכ"ל. כבר כתבתי בפרק כירה דלכאורה אין זה מוכרח כ"כ דר"י אית ליה מוקצה בכה"ג דאדרבה בפ"ק דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת משמע דלא אשכחן דאית ליה לר"י מוקצה אלא היכא דדחי בידים וא"כ הכא הא לא דחי בידים כיון שלא היה בו מום מעי"ט מאי הו"ל למיעבד וממאי דאוסר ר"י לחתוך הנבילה שנתנבלה בשבת נמי הא מסקינן התם בפ"ק דחולין דהיינו משום דמעיקר' הוי קאי לאדם והשתא לבהמה וא"כ לפ"ז אפשר דהכא בבכור במשנתינו סובר ר"י דשרי כיון דלא שייך האי טעמא וכ"ש למה שהעליתי שם בפ' כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) דבבכור נמי שייך לומר אדם יושב ומצפה מתי תפול בו מום כיון דמנגחי אהדדי כדאיתא בבכורות דף כ"ה אלא שכבר העליתי שם בפרק כירה דנהי דמשקלא וטריא בפ"ק דחולין מעיקרא משמע הכי מ"מ לבתר דמסיק הש"ס התם אליבא דר"מ דהשוחט בשבת אסור משום מוקצה אע"ג דלא דחי בידים א"כ כ"ש דר"י נמי אית ליה הכי דהא מחמיר לענין מוקצה טפי מר"מ נמצא דלפ"ז יפה כתב רש"י כאן דר"י אית ליה מוקצה והיינו אפילו בכה"ג כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בל' רש"י ד"ה קמ"ל דמשמע קצת דהך מילתא רפויא מרפיא בידו של רש"י:

ועוד נראה לי דכאן לא הוצרכו לכך דעיקר כוונת רש"י היינו משום דפשטא דלישנא דמתניתין הוי משמע דהא דקתני בכור שנפל לבור היינו ע"י נפילה נולד לו המום והיינו בי"ט עצמו וא"כ לפ"ז תו לא שייך לחלק בין היכא דדחי בידים או לא דחי בידים כיון דאין לך מוקצה גדול מזה דמיום שנולד הוקצה למצותו והוקצה לאיסורו מחמת קדושת בכור שעליו ולא חזי למידי וכ"ש דאין שם אוכל עליו כיון שהשוחטו בחוץ ענוש כרת ונראה שלזה נתכוין רש"י בדיבור הקודם וא"כ נראה דאפי' ר"ש מודה במוקצה כה"ג א"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דעכ"פ כ"ש דר"י אית ליה מוקצה בכה"ג דהא אשכחן בכולה תלמודא דר"י מחמיר טפי לענין מוקצה מר"ש כן נ"ל ודו"ק:

כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. ראיתי דרך העברה בשיטה להגאון מהריק"ש [רבי יעקב קאשֹטרו] ז"ל שהקשה אמאי קאמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ' הוה ליה למימר וְלֹא יִשְׁתֶּה וכו'? ותירץ דהכי קאמר דדוקא כשהוא כיוצא בבצל ושום שאין חבירו ממתין לו אבל אם חבירו ממתין לו לתת גם הוא יין לתוך הכוס ולשתות אדרבה לא יאריך בשתייתו! עד כאן לשונו. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד דכל זה לא אתמר בכוס של מצוה של ברכת המזון וקדוש וכוסות ליל פסח וכיוצא דאדרבה אם ישתהו בבת אחת מחזי חבוב מצוה וכמו שמצינו בפרוסת המוציא דבחול לא יפרוס פרוסה גדולה משום דמחזי רעבתנותא אבל בשבת אדרבה פורסין פרוסה גדולה משום חבוב מצוה, ואמרו בגמרא דרבי זירא בשבת פורס שיעור גדול דמספיק לו לכל סעודתו ולזה אמר כיוצא דבצל ושום דלית בהו תקנה של אכילת מצוה אבל בכוס יין המתוקן בשל מצוה אדרבה ישתהו בבת אחת משום חבוב מצוה! ועוד נראה לי בס"ד להכי קאמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ' כי באמת יש בכוס עוד כמה אזהרות בעניינים אחרים בשותה שתים ושותה שלש וכיוצא שנזכרו במקום אחר ולכך בא תנא דהא ברייתא לומר אל תחשוב דליכא בהלכות הכוס אלא רק דבר זה שאני אומר כאן אלא אני לא באתי לזכור כאן אלא רק דבר שהוא כיוצא גבי שום ובצל שהוא ענין של רעבתן לכך אני מזכיר בכוס ענין של גרגרן כי רעבתן וגרגרן ענין אחד רק לשון רעבתן נאמר בדבר אכילה וגרגרן בשתיה, אבל אין הכי נמי יש עוד דברים בענין הכוס דשייכי לגסות הרוח וכיוצא ולכן אחר שאמר הֲרֵי זֶה רַעַבְתָּן אמר כַּיּוֹצֵא בּוֹ של ענין זה דרעבתן נאמר אזהרה אחת בכוס שלא ישתהו בבת אחת ואם שתה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. ואחי ידידי החכם השלם כמה"ר משה נר"ו תירץ דאמרו בפסחים (פסחים פו:) גבי כוס ששתה רבי ישמעאל בבת אחת לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה עיין שם, נמצא מה שאמר כאן שותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן לאו בכל כוס וכל יין מיירי אלא יש כוס ויש יין דרשאי לשתותו בבת אחת לכך לא נקיט כאן מילתא פסיקתא 'לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת' אלא אמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יִשְׁתֶּה' כלומר כיוצא בשום ובצל דאית בהו רעבנותא וכן כאן אני מדבר בכוס ויין דשייך בהו גרגרן ולא בכוס ויין דלא שייך בהו דבר זה. ועוד תירץ הוא נר"ו אמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ' ללמדנו דתואר 'גַּרְגְּרָן' הוא גרוע כמו תואר 'רַעַבְתָּן' ולא תימא גרגרן עדיף מרעבתן עד כאן דבריו נר"ו.

שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ הקשה הרב פתח עינים ז"ל לשתוק ממציעתא מאחר דקתני בְּבַת אַחַת גַּרְגְּרָן וּשְׁלֹשָׁה גַּסֵּי הָרוּחַ מכלל דבשתים עלתה לו? עיין שם. ונראה לי בס"ד להכי נקיט 'שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ' ללמדינו דנחשב השלשה מגסי הרוח! דלכאורה יש לטעון מה שייכות איכא לגסות הרוח בענין זה שהוא רוצה לעשות לו לגימות הרבה בכוס מפני שבזה יערב לו יותר, ומה ענין גסות רוח בזה? לכך נקיט שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דידוע כל המשנה ממנהג העולם הרי זה גס רוח כי מדתו של הגאה אינו משוה עצמו עם שאר בני אדם אלא אוהב לשנות דרכו מדרכם כדי שלא ישתוה עמהם ולכן כיון דאמר שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ ממילא ידענו הטעם למה השלש נחשב גסות רוח מפני כי גס רוח טבעו ומדתו לשנות משורת דרך ארץ הנהוג אצל בני אדם כדי שלא יהיה עמהם בהשוואה אחת. ועוד נראה לי בס"ד דאם לא היה מזכיר השתים הוה אמינא דמספר שלש לא קאי על פעמי השתיות אלא קאי על הכוסות דבתחלה אמר שותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן וחזר ואמר שלש הרי זה מגסי הרוח כלומר אם שתה שלש כוסות בבת אחת מלבד הגרגרן יש בזה ענין גסות רוח, על כן נקיט התנא שתים דרך ארץ דעתה אי אפשר לטעות לפרש השתים והשלש על הכוסות דהיינו ששתה שתי כוסות בבת אחת או שלש כוסות בבת אחת דזה לא יתכן מאחר שאמר ברישא השותה כוס אחד בבת אחת הרי זה גרגרן אם כן כל שכן בשתים ואיך יאמר שתים דרך ארץ? אלא ודאי האי שתים ושלש לאו על הכוסות קאמר אלא על הלגימות ובכוס אחד מדבר ששתה אותו שתי פעמים או שלש פעמים.

נְטִיעָה, מְקַטְּעָא רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָּבַיָּא וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת עיין פירוש רש"י וערוך ז"ל. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד נטיעה לאו על ערלה קאמר אלא אם זורעין גרעין של פרי יוצא מן הגרעין נטיעה שטמון בה כוחו של פרי אך היא לא תוציא פירות אלא עד שיעקרו אותה ושותלים אותה במקום אחר, וידוע כי שמחת האילן הוא להוציא פרי וכמו שאמרו על פסוק (דברי הימים א' טז, לג) 'אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר' אשר לעתיד יוציאו פירות ולזה אמר נטיעה זו שצמחה מן הגרעין של הפרי שאינה ממהרת להוציא פירות מן הכח האצור בה אשר זהו עיקר הנאתה ושמחתה אלא היא ממתנת עד שיטעו אותה מחדש במקום אחר ואף על פי שממתנת בזה זמן הרבה, ואיך אלו הקצבים ובועלי נידות אין ממתינים זמן מועט בשביל הנאתם!

מִפְּנֵי מַה נִּתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן הקשה מהרש"א ז"ל מה שאלה היא זו והלא הקב"ה החזירה תחלה על כל אומה ולשון ולא קבלוה (עבודה זרה ב:)? יעוין שם. ונראה לי בס"ד הכי קאמר לָמָּה נִּתְּנָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שדיבר עמהם בסיני פנים בפנים עליה והיה אפשר שיעלה משה רבינו ע"ה וירד ויגיד לישראל גם את עשרת הדברות, לומר להם זה הדבר אשר אמר ה': אָנֹכִי הֳ' אֱלֹקֶיךָ וכו' וכו'? ותירץ שֶׁעַזִּין הֵם ואם לא היו שומעים מהקב"ה בעצמו את עשרת הדברות ויאמר להם כי זה משה האיש הוא נביא שלי ותאמינו בו בכל דבר אשר ידבר בשמי לא היה להם אמונה חזקה בתורה אף על פי שהיו רואין אותות ומופתים רבים שעשה משה רבינו ע"ה לפניהם! או נראה לי בס"ד הכי קאמר לָמָּה נִּתְּנָה תּוֹרָה ' לְיִשְׂרָאֵל ' ולא ניתנה לאבות ומתרץ מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן פירוש כל אומות העולם יודעין שעזין הם שאין נוחין לקבל להכניס עצמן תחת עול כבד בנקל וכיון שבאמת קבלו התורה והכניסו עצמן תחת עול תורה שהוא עצום ורב אז בודאי הגמור המה ראו והבינו וידעו דקבלת התורה היא הכרחית לעולם וצורך גדול הוא שאי אפשר להשמט ממנה ואי אפשר להיות בלעדה לפיכך אף על פי שהן עזין מאד כפו כאגמון ראשם והכניסו עצמן תחת עול התורה! משל לעיר אחת ששמעו ראשיה שבאה עליהם בלשת אחת ממקום רחוק לשלול אותם והמה ראו שאי אפשר להנצל מידם אלא אם כן יקדמו אותם במנחה בדינרי זהב וכסף סך חשוב קודם שיבואו בגבולם ויתייעצו גדולי העיר ביניהם שיהיו ארבע וחמש מן הגדולים הולכין הם עצמן לגבות מאת כל איש ואיש דינרי זהב בשביל סך הדורון ההוא לפייס בו הבלשת טרם בואה והמה באו תחלה אצל איש אחד שהוא קמצן גדול ואין דרכו ליתן אפילו פרוטה קטנה לכל גביה שגובין בעיר ההיא ויאמר להם בעבור הדבר הזה של הדורון לצורך פיוס הבלשת מוכרח אני ליתן אף על פי שאין דרכי ליתן בכל גביה שגובין בעיר יען כי ידעתי שדבר זה הוא צורך והכרחי שבזה יהיה שמירת נפשות ושמירת ממון ואי אפשר בלעדי זאת, אך אשאלה מכם מה ראיתם לבא אצלי בראשונה מאחר שאתם יודעים טבעי ומנהגי שאני קשה מאד במתן הדמים ואין דרכי ליתן בשום גביה שגובין מאנשי העיר בשום זמן? אמרו לו היא הנותנת שבעבור זאת באנו אליך בראשונה כדי שהמתן שלך יהיה לנו לעזר כאשר נבא אל אחרים שלא יהיו דוחים אותנו בטענות של הבל יען כי אפשר שיזדמן בני אדם שיאמרו לנו מדוע ממהרים אתם לפזר ממון המתינו אולי יבא לכם עזר מן שר פלוני ושר פלוני שישלחו חיל על זאת הבלשת להלחם בה ולהסיגה אחור או תמתינו עד שיתברר הדבר של ביאתם יותר כי אולי שקר שמעתם ואין באים עליכם ועוד כיוצא בדבר הבלים כאלה כדי שיעכב מתנת ידו אך כשרואין שאתה הקמצן הגדול נתת חלקך בגביה זו אז יאמרו ודאי אין שום תקוה לההצלה אלא רק באופן זה שאם היה אופן בשביל ההצלה בלתי צורך למתן דמים לא היה זה האיש שהוא עז וקשה מאד נותן מעותיו לצורך הענין הזה אלא ודאי ענין זה מוכרח בלי שום תפונה. וכן הענין כאן אם היה הקב"ה נותן התורה לאבות היו אומרים העולם מתקיים בלתי קבלת התורה ואין הכרח לקבלתה ומה שקבלו אותה האבות אף על פי שיש בה עול כבד עצום מאד היינו מפני כי הם מצד טבען וקדושת חומרם נוחין לשאת עול תורה שהוא כבד על חומר האדם ולא אכפת להו לכך אף על פי שאין קבלת עול תורה הכרחית לעולם קבלוהו עליהם ולאו כולי עלמא יש להם מזג האבות וקדושת החומר שלהם כדי שיטו שכמם לסבול משא הכבד של עול תורה עליהם אף על פי שאינו דבר הכרחי, ולכן ניתנה תורה לישראל שהם עזין ואין נוחין לקבל לשאת עליהם עול משא כבד בלתי הכרח גדול כדי דעתה יכירו כל האומות שקבלת עול תורה הוא דבר הכרחי מאד בלי שום תפונה וההכרח לחץ את ישראל להכניס עצמן תחת עול עסק התורה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש למה נתנה תורה שבעל פה לישראל שהם יהיו צריכין לטרוח לברר כל הלכות שלה ממקראות תורה שבכתב ולא נכתב הכל בפירוש? והשיב שהם עזים ועל ידי כך יתש כוחן ביגיעה של של עסק התורה עד כאן דבריו נר"ו.

"מִימִינוֹ, אֵשׁ דָּת לָמוֹ", רְאוּיִין הַלָּלוּ לִתֵּן לָהֶם דָּת שֶׁל אֵשׁ נראה לי בס"ד ראוים מצד יחוסם שיצאו מן יעקב ולאה ורחל ונרמז זה בשמם הטוב שנקראו 'יִשְׂרָאֵל' שהוא אותיות 'אֵשׁ יר"ל' שהוא ראשי תיבות יַ עֲקֹב לֵ אָה רָ חֵל כלומר זכו לדת אש בשביל שיצאו ובאו ממקור הקדוש של יעקב ורחל וראשי תיבות דָּ ת שֶׁ ל אֵ שׁ הוא 'דֶּשֶׁא' לכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ב) 'בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי' כי התורה אף על פי שנקראת דת אש הנה היא נמשלה למים ולומדיה נוחין זה לזה בהלכה לכן אמר 'עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי'. ונראה לי בס"ד מאחר שהתורה נקראת בשם אֵשׁ והיא חמשה ספרים לכן נצטרף אות ה' עם אֵשׁ ונעשה צירוף אִשָּׁה ובזה נעשה לישראל אצל הקב"ה דין אשה עם בעלה.

שְׁלֹשָׁה עַזִּין הֵן; יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כֶּלֶב בַּחַיּוֹת. תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת. יש להקשות והלא התנא יהודא בן תימא מיחס העזות בחיות לנמר כמו שאמרו (משנה אבות ה, כ) 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר' ולמה רבי שמעון בן לקיש מיחס העזות לכלב? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר המפרשים ז"ל בפסוק (ישעיה נו, יא) 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה' כלומר כל בריה אם תרעב תהיה נחה מאד וכל שכן שלא יהיה לה עזות מצח אך הכלב הוא עז שנובח על אדם ועל חביריו אף על פי שהוא רעב הרבה כאלו הוא שבע ובטנו מלאה! ולזה אמר עַזֵּי נֶפֶשׁ לנבוח הרבה אף על פי שֶׁלֹּא יָדְעוּ שָׂבְעָה. גם עוד העזות בכלב הוא חידוש גדול דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנה:) 'לית דעני מכלבא' ומנין לו העזות והלא כתיב (משלי יח, כג) 'וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' ולא העני? ולכן אף על פי שנמצא עזות בנמר אינה חידוש אבל העזות בכלב היא חידוש! וכן העזות בישראל הוא חידוש כי לישראל יש להם מדת הענוה והשפלות חצובה להם ממקור האבות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין פט.) 'אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאתם ממעטים עצמכם' ודרך העניו והשפל להיות נח והעזות חידוש בו! וכן העזות בתרנגול חידוש מפני שהוא אינו מעופף באויר אלא ניצוד ונתפס מחמת שאינו יכול לעוף ולברוח ועם כל זה הוא עז לכך נקיט הני תלתא בחדא אשר שלשתם העזות היא חידוש בהם ולא נקט נמר. ונראה לפרש בס"ד הא דנחית למנות מינים אלו עם ישראל לרמוז כיון שישראל דומין להם מצד העזות צריך שידמו להם במדה טובה אחרת הנמצאת בהם והוא כי בכלב נאמר בו דבר טוב דאמרו רבותינו ז"ל (הוריות יג.) הכלב מכיר את קונו ומוסר עצמו על בעליו וכן ראוי לישראל שיכירו את קונם הוא יתברך וימסרו נפשם על עבודתו יתברך. ובתרנגול יש מדה טובה שמפייס ואחר כך בועל ואף על פי שהוא עז בעופות וראוי לפי עזותו לבעול בחזקה עם כל זה הוא מפייס ובועל, וכן ראוי לישראל להתנהג במדה זו ולאו דוקא בענין תשמיש אלא בכל דבר ודבר שבין אדם לחבירו ובין איש לאשתו לא יבואו ליטול בחזקה אלא בפיוס. ולמאן דאמר גם עֵז בִּבְהֵמָה גם כן יש ללמוד ממנו דבר טוב מדרכו של עז למסגי ברישא וכמו שאמרו בשבת (שבת עז:) מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אימרי? והשיב לו כברייתו של עולם, וכן ראוי לישראל שבכל צרה שלא תבא אף על פי שהיא כללית על כל העולם הם יהיו מסגן ברישא בבקשת ההצלה, דרך משל נעשה עצירת גשמים הם יהיו ראשונים בבקשת רחמים לגזור תענית ולהתפלל סליחות אף על פי שגם האומות דרכם להתאסף לעשות בקשת רחמים, וכן בשאר צרות הבאים על הכלל כמו חולי משונה ומצור ומצוק הם מסגן ברישא בבקשת רחמים ובעניני ההצלה בכל אופן שיהיה הן בדרך רוחניות הן בדרך גשמיות. ולמאן דאמר אַף צָלָף בָּאִילָנוֹת הנה לפירוש חד של התוספות ז"ל היינו עזותו שטוען פירות בכל יום ולזה ראוי שידמו ישראל שיעשו פרי בתורה ומצות בכל יום.