דף ביאור
מסכת ביצה דף ט״ז עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ביצה דף ט״ז עמוד א׳
מסכת ביצה דף ט״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־536 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כל מזונותיו של אדם כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:
חוץ מהוצאת שבתות אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:
פוחתין לו כלומר ממציאין לו שכר מועט:
מאי קראה שקוצבין מזונות בראש השנה:
בכסה ליום חגנו אבחדש קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו:
שהחדש מתכסה בו שהלבנה מתכסה בו שאינה נראית לכל אדם אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב כדאמר בר"ה (דף כ:) עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא:
הוי אומר זה ר"ה דאלו שאר יו"ט כבר נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל מקום:
ואוכל את הראשונה נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:
ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Beitzah 16a · Sefaria
תוספות
כל מזונותיו של אדם קצובים כו' והוצאת בניו לתלמוד תורה פר"י הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע תורה דכתיב חדות וחדות היא תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט):
איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו' פרש"י שהלבנה אינה נראית וקשה לפי' זה דהוה ליה למימר שהלבנה מתכסה לכך. פר"ת [שר"ח] מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו וכסא לשון זמן כמו ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז׳:כ׳) ורבינו משולם פירש מתכסה שלא היה שעיר של ר"ח קרב בו והקשה רבינו תם דבתוספתא. קאמר דקחשיב (. ל"ו) שעירים בשנה וקא חשיב י"ב שעירים דראשי חדשים ולא מצינו י"ב אם לא היה שעיר דר"ח דר"ה והשיב לו רבינו משולם דלא עלה על לבו לומר כן אלא היתה דעתו דלא מפרש קרא בהדיא של ראש חדש דראש השנה דכתיב בפינחס מלבד עולת החדש וחטאת לא הזכיר וי"מ מתכסה שאין מזכירין אותו במוסף דראש השנה ור"ת היה אומר אדרבה הואיל והיה קרב מזכירין אותו במוסף דראש השנה ותקן ר"ת לומר במוסף מלבד עולת החדש וגו' וכן תקן לומר שני שעירים כהלכתן וגו' שעיר אחד של ראש חדש ושעיר אחד של ר"ה:
Tosafot on Beitzah 16a · Sefaria
רבנו חננאל
תני כל מזונותיו של אדם של כל השנה קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לת"ת שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ואמרינן מהאי קרא תקעו בחדש וגו' כי חק לישראל הוא והאי חק מזונות הן כדכתיב הטריפני לחם חקי וכתיב ואכלו את חקם.
שמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת.
הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיו כל מעשיו לשמים ואומר ברוך ה' יום יום. תניא בש"א מחד שבא לשבתא. ובה"א ברוך ה' יום יום.
הנותן מתנה לחבירו מלתא דעבידא לאיגלויי היא וא"צ להודיעו כדכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ואע"ג דכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם משמע דהנותן צריך להודיעו משום דמתן שכרה לא עבידא לאיגלויי היא וכל מצוה נתנה בפרהסיא חוץ מן השבת שנתנה בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל ואסיקנא השבת ומתן שכרה אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו כדריש לקיש דאמר נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בע"ש שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי כלומר כל שנבראו בעולם להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו ומתרווחות ומתגדלות בשבת וכיון ששבת ווי אבדה נפש כלומר נתמעטה הנשמה.
והנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו כלומר שייף לו מאותו המין זו ששנינו ועושה תבשיל מעיו"ט לא שנו אלא תבשיל דבעינן מידי דמלפת אבל פת ודייסא לא דלא מילפת דא"ר זירא בבלאי טיפשאי אכלי נהמי בדנהמא כלומר הדייסא פת היא.
תני ר' חייא עדשין שבשולי קדרה סומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאית ביה כזית ושמנונית שע"ג הסכין. אם יש בה כזית גוררה וסומך עליה משום עירובי תבשילין וכזית שאמרו בין לאחד בין למאה והאי דתנינן תבשיל זה אפילו שלוק או צלי או מבושל ואפילו קולייס האספנין שנתן עליו חמין מעיו"ט ותחלתו וסופו אין לו שיעור. אוקימנא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה פי' לא יהיה פחות מכזית אבל למעלה כלומר ביותר מכזית אפילו אלף ויותר אין לו שיאמר דיי.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 16a · Sefaria
רשב"א
אי צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין כלומר אם מלחן נכרי ואח"כ צלאם, וזהו חדושו. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק אין מעמידין בע"ז בס"ד.
Rashba on Beitzah 16a · Sefaria
מאירי
עירובי תבשילין העשוי לתבשיל אינו נעשה אלא בדבר הראוי ללפת בו את הפת ודייסא אמרו עליו שאין ראוי ללפת ואינו מועיל לתבשיל ונראה לי שאף לפת אינו מועיל שיצא לו מכלל פת ולכלל תבשיל לא בא:
עדשים שבשולי קדרה אע"פ שנשארו שם בלא כונה הואיל ומבעוד יום סמך עליהם סומך עליהם לעירובי תבשילין ובלבד שיהא שם כזית וכן הדין בשמנונית הנשאר על הסכין אחר שחתך בו את הבשר המבושל שגוררו וסומך עליו אם היה שם כזית ובתלמוד המערב אמרו ר' חייא רבה סליק לביתיה אמרי ליה אנשיין עירובא אמר להו לית הכא טלפחין מאתמל אמרין ליה אין וסמך עליהו ולענין ביאור אני תמה היאך הסכימו כל כך הבבלי והירושלמי בעדשים עד שבירושלמי שאל דרך פשיטות לית הכא טלפחין ומהיכן ברור לו שעדשים אכלו מאתמל וכן שבבבלי אמרוה בעדשים שבשולי קדירה והיאך לא אמר סתם תבשיל שנשאר בקדרה אלא שנראה שמנהגותיהם שהלילה שמחרתו ערב יו"ט לא היו אוכלים בשר והיו מעבירים שעתם בדברים קלים ובמיני קטניות כדי ליכנס ליו"ט לתיאבון ומנהג אוכלי קטניות להשאיר להם למחרתם:
דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי מחמת מלחו ואם צלאם גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין הואיל ונתבשלו מ"מ ואפילו שאין צריכין בישול הרי זה בישול ומועיל לעירוב שהוא צריך בו לתבשיל ואין בישול הגוי מפקיעו מזה הואיל ואין בשולו בזה אוסר ואם עשה הגוי בהם כסא דהרסנא העשוי בקמח בלול הקמח עקר ויש שם משום בשולי גוים והילכך אינו סומך עליהם למדת מדברים אלו שדגים קטנים שאינם מלוחים יש בהם משום בישולן גוים ובמסכת עבודה זרה ל"ח א' משמע שאף בשאין מלוחין אין בהן משום בישולי גוים ומפני שאין עולין על שולחן מלכים ואפשר שלא נאמרה שם אלא בקטני קטנים אבל קטנים כגון אלו הנקראים שארדאש וכיוצא בהם כל שאינן מלוחים יש בהם משום בישולי גוים:
Meiri on Beitzah 16a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
שם אי הכי לא ליענשו כותים עלה כו' פי' כיון דלא ידעי כותים דאיכא מצוה בשמירת שבת א"כ כותי ששבת לא לענש ובפ' ד' מיתות אמרינן כותי ששבת חייב מיתה והיינו לשם מצות שבת כמו שפירש הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ומהרש"ל פירש בע"א והוא דחוק:
בפרש"י בד"ה ופת לא מלפתא כו' שהרי בכל יום יש לחם עכ"ל אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר בדייסא נמי דלא מלפתא ולא שכיחא אלא דר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכחא מילתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיחא היא וק"ל:
Chidushei Halachot on Beitzah 16a · Sefaria
מהר"ם
ד"ה איזהו חג וגו' עד לכך פר"ת שר"ח מזדמן כו וכו' כצ"ל ור"ל שר"ח חל בו:
Maharam on Beitzah 16a · Sefaria
שיטה מקובצת
כל מזונותיו של אדם קצובים לו כו' פירש מורי נר"ו הקדוש ברוך הוא קוצב מזונותיו של כל אדם שימציא לו ריוח כשיעורן. ואין בכלל אותו ריוח הוצאת שבתות וימים טובים אלא שאם הוסיף כלומר שמוציא עליהם הרבה הקדוש ברוך הוא מוסיף לו על אותו ריוח הקצוב תוספת מרובה ואם פחת כלומר שלא עשה כראוי לשבת וליום טוב פוחתין לו כלומר אין ממציאים לו ריוח הראוי להוצאת שבתות וימים טובים אלא כשיעור שהוציא בצמצום מוסיפין לו על אותו ריוח הקצוב לכל ימות השנה. ונמצא שהוא פיחת מן ההוצאה הראויה לשבתות וימים טובים פוחתים לו מן הריוח הראוי לפרוע הוצאת שבתות וימים טובים. ואם מוסיף מוסיפין לו ריוח כנגדו עד כאן לשונו. ורש"י ז"ל פירש דהקדוש ברוך הוא גוזר ופוסק מה ישתכר באותה שנה לצורך מזונותיו חוץ מהוצאת שבתות שלא פסק מה ישתכר לצרכן דאותה הוצאה ממציאין לו לאותה שעה או לאחר שעה. וכתב ז"ל ולפיכך יזהר מלעשות הוצאה יתירה בחול דאפשר שלא פסקו עליו כל כך מן השמים. וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי. וכתבו בתוס' דכולן רמוזים בהאי קרא. דלכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' מיירי בשבתות וימים טובים. חדות ה' היא מעוזכם זה מגדל בניו לתלמוד תורה כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. לחם חוקי פירוש ויליף מיניה תלמוד תורה וכל דבר מצוה. אי נמי דתלמוד תורה נקרא חוק דכתיב חקיו ומשפטיו לישראל.
שכל מעשיו לשם שמים פירוש ובוטח שיזמין לו השם יתברך. וא"ת ושמאי לא היה עושה לשם שמים והלא אינו חס על ממונו לכבוד שבת. ויש לומר דלשמאי פשיטא דעושה לשם שמים. ולהלל הוא שהוצרך לתת טעם מפני שנראה שאינו חושש לכבוד שבת לפי שאינו טורח להזמין יום או יומים.
מתן שכרן לא אודעינהו פירוש ואין להם פתחון פה על זה לפי שהם אינם חוששין אלא לכבוד העולם הזה. ושכרו נשמה יתירה פירוש ועל זה חל עליו שפע אלהי ושכל יותר לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'.
ווי אבדה נפש פירוש ולפיכך תקנו להריח בבשמים במוצאי שבתות לשכח את הנפש מאבדתה. אבל במוצאי שבת ליום טוב לא שהרי יום טוב משיב את הנפש ומשמחה. אבל במוצאי יום טוב לחול לא תקנו בשמים לפי שאין נשמה יתירה ביום טוב.
Shita Mekubetzet on Beitzah 16a · Sefaria
פני יהושע
בתוס' בד"ה איזה חג וכו' ורבינו משולם פי' וכו' והקשה ר"ת וכו' כבר פירשתי יפה בפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב עיין שם ותמצא נחת גם במה שדרשו כאן חק לישנא דמזוני ובפ' ראוהו ב"ד מפיק לה לענין קידוש החדש עיין במ"ש בפרק ראוהו ב"ד דלאו אליבא דכ"ע איצטריך הך ילפותא דקידוש החדש ביום:
שם אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ש פת דלא וכו' מכאן יש להקשות על מה שפירש ר"ת לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה אמר רבא דהא דקאמר אביי הכא אבל פת לא היינו לענין דלא מהני לבשל עליו ואיירי שאינו רוצה לאפות מי"ט לשבת אבל לענין אפייה ודאי צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת דלא דמהיכי תיתי ליהני כיון דאמרינן דתבשיל לא מהני לענין אפייה מה"ט גופא לא מהני פת לענין תבשיל והנלע"ד לכאורה דר"ת גופא לא קאמר דבעינן פת ותבשיל אלא לכתחלה והיינו לפמ"ש לעיל דלטעמא דשמואל ורבא דאמרי כדי שיברור מנה יפה לי"ט ולשבת מש"ה בעינן תרתי אלא שכתבתי שם דמה"ט אין נראה לאסור בדיעבד כשלא הניח ע"ת וע"כ הא דאסרינן בדיעבד היינו משום אידך טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו לחול ולה"ט סגי בפת או בתבשיל וא"כ מצינו למימר דתרווייהו טעמי איתנהו ומש"ה כתב ר"ת דלכתחלה בעינן תרווייהו משום טעמא דכדי שיברור משא"כ בדיעבד סגי בחד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט ואף ע"ג דליכא טעמא דכדי שיברור בדיעבד לא אסרינן משום ה"ט. ולפ"ז א"ש הא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא והיינו דבדיעבד לא סמכינן אפת לחוד ומש"ה מהדרינן אטעמא משום דפת שכיח או דלא מלפת ולא הוי היכרא בהכי כנ"ל וצ"ע:
Penei Yehoshua on Beitzah 16a · Sefaria
בן יהוידע
כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים נראה לי בס"ד לפרש רמז הכתוב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה', פירוש עֶשֶׂר ימים שהם מן ראש השנה עד יום הכיפורים תְּעַשֵּׁר לשון עושר אֵת תְּבוּאַת זַרְעֶךָ זו הפרנסה הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה רוצה לומר משך כל השנה כולה. ונראה לי ראשי תיבות שַׁבָּת ' ל ימוד מ ועד ש לם' רמז בשלשה אלה לא יחסר האדם בהוצאותיו אלא ישאר שלם כי המוסיף מוסיפין לו ואם כן קצבתו נשאר שלימה ורמז בתיבת כָּל לרבות גם כסות ודירה.
אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת יש לדקדק תיבת 'עָלָיו' לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד כי אמרו בזוהר הקדוש שמאי אחוז במידת הגבורה והלל במדת החסד וידוע כי השפעה שבאה ממדת הגבורה יש לה קצבה ושיעור ואין בה רבוי שהוא בגדר מאד, ולכן שפע הבא מן הגבורה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מה שאין כן שפע הבא ממדת החסד אין לו קצבה ובא בארוכה תמיד ואין לו שיעור וגבול אלא הוא ברבוי בגדר מאד. ולכן הלל ע"ה שהיה אחוז במדת החסד היה לו בטחון גדול שבערב שבת ימצא לו בהמה שמינה הראויה לכבוד שבת ולכן כשרואה בחול בהמה שמינה אינו חושש פן לא ימצא לו כמוה בערב שבת כי מדת החסד השפעתה ברבוי של מאד ובודאי ימצא כמוה בערב שבת. אבל שמאי מכח שהוא אחוז בגבורה הולך על פי המדה הזאת וחושש אולי לא ימצא לו בהמה שמינה כמו זאת בערב שבת כי אין כל העתים שוות ולפעמים תקטן ההשפעה על פי המדה הזאת ולכן היה מנהגו אם מצא בהמה נאה יאמר זו לשבת וכו' כי חושש פן יעמוד השמן של השפעתו בערב שבת דשפע הגבורה פעמים בא בארוכה בא בקצרה, וזהו שנאמר אמרו עליו על שמאי הזקן כי זו המדה הנמצאת בו באה לו מכח המדה העליונה שהיא עליו רוצה לומר מדת הגבורה שהוא אחוז בה אחר השפעתה פעמים בארוכה פעמים בקצרה, ולכן כשרואה בהמה נאה בחול אומר זו לשבת דחושש אולי לא ימצא כמוה בערב שבת.
אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. הדבר יפלא וכי שמאי לא היה מעשיו לשם שמים? דודאי מה שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת שמניח השמנה לשבת, כל כונתו היתה לשם שמים ואין לו פניה אחרת ח"ו בזה! גם אומרו 'הִלֵּל מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ' משמע שיש מדה טובה אצל שמאי שאינה אצל הלל ויש מדה אחרת טובה אצל הלל שאינה אצל שמאי, וצריך להבין מה הם המידות האלה ומה שמותם? ונראה לי בס"ד דְּשַׁמַּאי במנהגו זה נמצא בו מידה טובה של כבוד שבת שבמעשיו אלו ניכר שהוא מכבד את השבת הרבה מה שאין כן במנהגו של הלל לא ניכר כבוד השבת כי הוא שוחט לשבת בהמה הנמצאת לו בערב שבת וכל יום ויום הוא עושה כן ששוחט דבר יום ביומו בהמה המזדמנת לו בו ביום ונמצא כמו שעושה בכל יום לצורך היום כן עושה בערב שבת לצורך שבת ובמה ניכר בזה כבוד שבת. אך במנהגו של הִלֵּל יש מדה טובה אחרת והיא מדת הבטחון בדרך פלא והוא כי יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת על איזה דבר טוב שינתן לו אך לא יאמר בפני בני אדם בטוח אני שדבר זה יהיה לי מפני כי הוא חושש שמא לא יהיה לו דבר זה ואחר כך יבוש מאותם בני אדם שאמר לו שהוא בטוח בכך, כי יאמרו לו היכן נבואתך?! אך יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת בדרך פלא שהדבר הזה הוא ברור אצלו כמאן דמנחן בכסתיה לכן לא יחוש אם יגלה ויפרש הענין לפני בני אדם מקודם שיגיע לידו! ובזה פירשתי בס"ד הכתוב (תהלים כב, ו) 'בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ' פירוש שהיו אומרים מקודם ומגלים הדבר שבוטחים בו עליך שיגיע להם בודאי ולא יחושו פן אחר כך לא יגיע להם ויבושו מאחרים. וזה הבטחון הגדול היה מצוי אצל הלל ע"ה מקדם קדמתא דהא מצינו בגמרא דברכות (ברכות ס.) תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קיב, ז) 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', ופרשנו דהלל ע"ה הראה לעיני הכל גודל ועוצם בטחונו בהשי"ת שאין לו בו שום ספק לכך דבר בפיו לפני העולם דברור אצלו שאין צווחה זו בתוך ביתו ולא חש פן אחר עשרה רגעים כשיגיעו אצל ביתו ויראו שהצווחה היתה שם ואז יבוש מדבריו אלו שאמר לפניהם בבטחון ההוא יען כי באמת היה לו בטחון אמיתי בזה, ולכן דבר זה הוא ברור אצלו כאלו הוא עומד בביתו ורואה שאין שם צווחה. ולכן גילה בטחונו זה לפני העולם להראות להם תוקף בטחון שלו שהוא מגיד מראשית אחרית ולכן קראו עליו המקרא הזה 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', נָכוֹן דייקא בלי תערובת שום ספור כלל ועיקר. והנה באמת מה שהיה מתכוין להראות לעיני העולם תוקף הבטחון שיש לו לאו בשביל להתייהר ח"ו כי הוא עניו אמיתי אך כונתו לשם שמים כדי שהשומעין דבריו אלו שהוא מגיד מראשית אחרית מכח הבטחון האמיתי שיש לו ואינו חושש פן יתבדה אחר כך ויבוש ח"ו כדי שגם שאר בני אדם ילמדו להחזיק במדת הבטחון האמיתי הזה. וכן היה נוהג בענין צרכי שבת אף על פי שראה מנהגו של שמאי שהוא מכבד השבת באופן האמור שכל בהמה שמינה שתבא לידו בחול יאמר נניח זה לשבת, וכשימצא אחרת נאה ממנה ישחט הראשנה ויניח השניה וכעל זה הדרך אמר הן אמת שבזה ניכר כבוד השבת אני לא אעשה כן אלא כשיביאו לו יום ראשון בהמה שמינה לא יאמר נצניע אותה לשבת כי שמא לא נמצא שמינה כמוה לשבת אלא אומר שחטו אותה היום כי בטוח אני שיזמין לי הקב"ה בערב שבת בהמה שמינה יותר טובה מזו, והיה מפרש דבריו אלו לפני הכל וכן בשני וכן בכל יום ולא היה חושש פן יבא ערב שבת ולא יזדמן לו בהמה שמינה כלל ויתבדה בבטחונו יען כי הוא בטחונו אמיתי וברור אצלו דבר זה לכך היה מגיד מראשית אחרית ואינו חושש. והנה בזה היה מראה לעיני העולם תוקף מדת הבטחון האמיתי וזו המדה של הבטחון הזה לא נמצאת במנהגו של שמאי כי אדרבה נראה משם חלישות הבטחון שאינו בטוח שיזדמן לו בערב שבת בהמה נאה לכן רוצה להניח מיום ראשון לצורך השבת ולפי זה נמצא מידה טובה הנמצאת במנהגו של שמאי של הכרת כבוד שבת אינה נמצאת במנהגו של הלל ומידה טובה הנמצאת במנהגו של הלל שהיא מידת הבטחון הגדול אינה נמצאת במנהגו של שמאי. אך אף על פי שנראה לכאורה מידה זו הנמצאת במנהגו של הלל נראה בה צד יוהרא שהוא אומר בטוח אני שאמצא בהמה שמינה יותר טובה מזו בערב שבת ומפרש דבריו אלו לפני העולם אין כונתו ח"ו בזה להתייהר אלא כונתו לשם שמים כדי שהשומעין ילמדו ממנו להחזיק במדת בטחון עצום ואמיתי כזה, ולכן אמר אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ שלא נמצאת במנהג שמאי שהיה מראה לעולם גודל בטחונו בהקב"ה אך לא להתגדל בה אלא כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כדי שילמדו בני אדם להחזיק במידת הבטחון כמוהו. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר בענין הבטחון הזה 'כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם', והוא כי ידוע מה שאמר המקובלים ז"ל (שמות טז, י) 'כְּבוֹד יְיָ' [58] עולה מספר 'חֵן' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה שעולה חֵן [58], ומלוי זה הוא סוד כללות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] דהיינו יו"ד אצילות וה"י ביודי"ן בריאה ואות וא"ו באלפי"ן יצירה ואות ה"ה בההי"ן עשיה ובכללות אבי"ע יהיה 'כְּבוֹד יְיָ' עד כאן דבריהם. וידוע כי בבטחון ניכר כבוד ה', ואמרתי בס"ד לכן נקרא בִּטָּחוֹן שהוא אותיות טוֹב חֵן כלומר טוב הנקרא כְּבוֹד יְיָ' שהוא מספר חֵן שבו יהיה קישור לכללות עולמות אבי"ע שרמוזים בשם הוי"ה שעולה במילואו מספר חֵן. וידוע מה שאמר המקובלים ז"ל דזכות הבטחון עולה עד אצילות שהוא סוד חכמה יו"ד דשמא קדישא ולכן כתיב (תהלים לב, י) 'וְהַבּוֹטֵחַ בַּהֳ' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ', חֶסֶד [72] מספר שם הוי"ה דיודי"ן גימטריא חֶסֶד שהוא סוד אצילות וסוד חכמה ואמרתי בזה רמז הכתוב (ישעיה כו, ד) 'בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד' והיינו על דרך ראשי תיבות ד' עולמות שבבטחון יתקשרו ד' עולמות אבי"ע שכללותם רמוז במספר שם הוי"ה שעולה חֵן. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים פד, יב) 'חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים', כי אלו ההולכים בתמים יש להם מידת הבטחון ובזכות הבטחון ימשך שפע חֵן ושפע טוֹב וזהו חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ ' וגם לֹא יִמְנַע טוֹב וכל זה הוא לַהֹלְכִים בְּתָמִים הם בעלי הבטחון. ובזה יובן בס"ד הפסוק במשלי (משלי כב, א) 'נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב', כלומר הַשֵּׁם נִבְחָר יותר מֵעֹשֶׁר ומ"ם של מֵעֹשֶׁר היא מ"ם היתרון דאם האדם שמו רע בין הבריות מה יועיל העושר שלו?! ומי שהוא ירצה להיות מלא מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב או הכונה שירצה שיבא לו שפע ההצלחה משם כס " ה בפ " ז שהוא אותיות כֶּסֶף וְזָהָב יחזיק בבטחון שהוא אותיות חֵן טוֹב : נמצא שם הוי"ה שכולל כל ד' עולמות אבי"ע הוא רמוז בבטחון שהוא 'חֵן טוֹב' כאמור לעיל, וידוע שם שָׁמַיִם הוא שם כללי לכל ד' עולמות כי כל עולמות אבי"ע נקראים בשם שָׁמַיִם ולכן על מידת הבטחון הגדול שהיה בהלל הזקן אמר בעל המאמר כיון כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם שיש לו בטחון שבו רמוז שם העולה חן שהוא כללות השמים.
הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ פירש רש"י לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא לו דבר זה. וצריך להבין כיון דיליף דבר זה ממשה רבינו ע"ה מה שייך לומר הכי גבי משה רבינו ע"ה? ונראה לי דגם כאן יהא יושב ותוהא מהיכן בא לו זה ההוד אם משלו בזכות מעשיו או אם משל ישראל בהך עדיים שנטלו מישראל וניתנו לו.
אִי הָכִי, לָא לִיעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלֵיהּ? שַׁבָּת אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ. עיין פירוש רש"י ומהרש"א. ועוד נראה לי בס"ד הכונה לא לענשו כשגוזרים על ישראל לבטל שבת כי יאמרו כיון דנתן להם השבת בצנעה שמע מינה דרצונו הוא שישמרו שבת בצנעה ולא בפרהסייא ולכן הם גוזרים לבטל מהם מצות שבת שמקיימים בפרהסייא. ודע שגם להסלקא דעתך שאומר שנתנה שבת בצנעה היינו תחילת נתינתה שהיה במרה קודם עשרת הדברות שהיו בפרהסייא. ונראה לי שַׁבָּת עולה בגימטריא בַּמִּסְתָּר [702] כמו (חבקוק ג, יד) 'לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר' שנתנה בצנעה. ומה שאמר 'מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ' אף על גב דכל המצות לא נתגלה שכרם חוץ משתים כבוד אב ואם ושלוח הקן הכא איירי בשכר עולם הזה אשר ששת ימי החול נשפעים בשכר השבת וכנזכר בזוהר הקדוש (בראשית ב, ג) 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי' כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח? ותירץ דיתברכון מיניה כל שיתא יומין יעוין שם.
נְשָׁמָה יְתֵרָה לָא אוֹדְעִינְהוּ נראה לי בס"ד הטעם דאיתא בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל כי אותם העדיים שהם כתרים של אור שלקחו ישראל במתן תורה וניטלו מהם בעגל לקחם משה רבינו ע"ה ועם כל זה הוא עושה טובת עין ומחזיר אותם לישראל בשבת וזהו נשמה יתירה שיש לישראל בשבת וכנזכר בכונת ישמח משה וכו' עיין שם. ונמצא נשמה יתירה של שבת היא בתורת חסד וצדקה לישראל כי בדין, אחר שהפסידו העדי בעגל אין להם זכות עוד בזה ולכן לא אודענהו כדי שלא יהיו שרי אומות העולם והשטן מקטרגים בזה על ישראל. והא דדריש ' וַיִּנָּפַשׁ ' וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ, נראה לי בס"ד 'אָבְדָה' עם האותיות מספר 'וַי' [16] וזהו וַי נֶפֶשׁ כלומר אָבְדָה נֶפֶשׁ ואפיק לה בלשון אָבְדָה שעתידה לחזור לבעליה בשבת אחרת דסתם אבדה חוזרת לבעלים נמצא לפי זה שתים הודיע להם שבת ושכרה ורק נשמה יתירה לא הודיע, ובזה נראה לי בס"ד לכן אומרים שני פעמים בּוֹאִי כַּלָּה בקול רם ופעם אחת בלחש.
Ben Yehoyada on Beitzah 16a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף ט״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־536 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 131 מילים
נפתחת ב״כׇּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָאָה: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֹק״ לִישָּׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא,…״
- קטע 429 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל…״
- קטע 533 מילים
נפתחת ב״אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן — מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה…״
- קטע 619 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה…״
- קטע 740 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״, אָמַר…״
- קטע 821 מילים
נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי, הָא…״
- קטע 934 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר, מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…״
- קטע 1033 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״
- קטע 1127 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, לָא לִעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלַהּ? שַׁבָּת…״
- קטע 1227 מילים
נפתחת ב״דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה…״
- קטע 1316 מילים
נפתחת ב״עוֹשֶׂה אָדָם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אָמַר…״
- קטע 1445 מילים
נפתחת ב״מַאי שְׁנָא פַּת דְּלָא? אִילֵּימָא מִידֵּי דִּמְלַפֵּת…״
- קטע 1556 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא…״
- קטע 1638 מילים
נפתחת ב״תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה סוֹמֵךְ…״
- קטע 1732 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב: דָּגִים קְטַנִּים…״
- קטע 183 מילים
נפתחת ב״פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא:…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת ביצה דף ט״ז עמוד א׳ · קטע 7 — “…אוֹתָם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת ביצה דף ט״ז עמוד א׳ · קטע 17 — “…בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִם צְלָאָן גּוֹי —…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת ביצה דף ט״ז עמוד א׳ · קטע 13 — “…יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל…”
לשון המקור
כׇּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְהוֹצָאַת יוֹם טוֹב וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פָּחַת — פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם הוֹסִיף — מוֹסִיפִין לוֹ.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָאָה: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר (בַּכֵּסֶא) לְיוֹם חַגֵּנוּ״, אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְתִיב: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״.
מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֹק״ לִישָּׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא, דִּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה״. מָר זוּטְרָא אָמַר, מֵהָכָא: ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי״.
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: זוֹ לַשַּׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה.
אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן — מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ, שֶׁכׇּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד שַׁבָּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״.
אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו״.
מֵיתִיבִי: ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה! מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעַ אוֹתָם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ.
לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי, הָא בְּמַתָּנָה דְּלָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי. שַׁבָּת נָמֵי מַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי! מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי.
אָמַר מָר, מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? שָׁיֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כּוּחְלָא. וְהָאִידָּנָא דְּחָיְישִׁינַן לִכְשָׁפִים, מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁיֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל מִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל — נָתַן לָהֶם בְּפַרְהֶסְיָא, חוּץ מִשַּׁבָּת שֶׁנָּתַן לָהֶם בְּצִנְעָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם״.
אִי הָכִי, לָא לִעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלַהּ? שַׁבָּת — אוֹדוֹעֵי אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ — לָא אוֹדְעִינְהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מַתַּן שְׂכָרָהּ נָמֵי אוֹדְעִינְהוּ, נְשָׁמָה יְתֵירָה — לָא אוֹדְעִינְהוּ.
דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״, כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ.
עוֹשֶׂה אָדָם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא.
מַאי שְׁנָא פַּת דְּלָא? אִילֵּימָא מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא — וְהָא דַּיְיסָא נָמֵי דְּלָא מְלַפְּתָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא. וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא, וְדַיְיסָא לָא שְׁכִיחָא.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא דְּמִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא — וְהָא דַּיְיסָא לָא שְׁכִיחָא, וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: אֵין מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא, וְדַיְיסָא נָמֵי לָא מְלַפְּתָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא.
תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: שַׁמְנוּנִית שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין — גּוֹרְרוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב: דָּגִים קְטַנִּים מְלוּחִים אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִם צְלָאָן גּוֹי — סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. וְאִי עַבְדִינְהוּ גּוֹי כָּסָא דְהַרְסָנָא — אָסוּר.
פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: