מסכת תמורה דף ו׳ עמוד ב׳

אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין.

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בִּסְבָרָא פְּלִיגִי? הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי! דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר קְרָא: ״בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה״, לְחַיִּים נִיתַּן וְלֹא לְהִישָּׁבוֹן.

רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר מֵהָכָא: ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ... אֲנִי ה׳״ — לְמוֹרָא נְתַתִּיו, וְלֹא לְהִישָּׁבוֹן.

רָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה״, ״וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שׁוֹפֵךְ דָּם״ — הוּקְּשׁוּ מַלְוֵי רִבִּית לְשׁוֹפְכֵי דָמִים: מָה שׁוֹפְכֵי דָּמִים לֹא נִיתְּנוּ לְהִישָּׁבוֹן, אַף מַלְוֵי רִבִּית לֹא נִיתְּנוּ לְהִישָּׁבוֹן.

וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? דְּאָמַר קְרָא: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ — אַהְדַּר לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּנֵיחֵי עִמָּךְ.

וְאֶלָּא בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי אַבָּיֵי וְרָבָא? בְּשִׁינּוּי קוֹנֶה.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, בְּהָנֵי שִׁינּוּיֵי דְּשַׁנִּינַן, בְּרִבִּית קְצוּצָה — לְאַבָּיֵי לָא מַהְדַּר רִבִּית, לְרָבָא מַהְדַּר רִבִּית.

וְהָא אַבָּיֵי נָמֵי סָבַר מַפְּקִינַן רִיבִּית קְצוּצָה בְּדַיָּינִין! דְּאָמַר אַבָּיֵי: הָדֵין דְּמַסֵּיק בְּחַבְרֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי בְּרִיבִּיתָא, וִיהַביה לֵיהּ לְמַלְוֶה (בְּחָנוּתֵיהּ) [בְּגַוַּיְיהוּ] גְּלִימָא דְּשָׁוֵי חַמְשָׁא בְּאַרְבְּעָה — כִּי מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, אַרְבְּעָה מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, וְהַאי זוּזָא בְּמַתָּנָה הוּא דִּיהַב לֵיהּ. וְרָבָא אָמַר: חַמְשָׁא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. מַאי טַעְמָא? כּוּלַּהּ בְּתוֹרַת רִיבִּיתָא קָאָתֵי לִידֵיהּ!

אֶלָּא, כִּי קָא מִיפַּלְגִי אַבָּיֵי וְרָבָא בְּשִׁינּוּי קוֹנֶה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם בְּ״לֹא תִשְׁחֲטוּ״ — הֲרֵי כְּבָר אָמוּר לְמַטָּה! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּל תַּקְרִיבוּ״? — ״בַּל תַּקְדִּישׁוּ״. מִכָּאן אָמְרוּ: הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ עוֹבֵר מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת.

מִשּׁוּם ״בַּל תַּקְרִיבוּ״, ״בַּל תַּקְדִּישׁוּ״, ״בַּל תִּשְׁחֲטוּ״, וּמִשּׁוּם ״בַּל תִּזְרְקוּ״, וּמִשּׁוּם ״בַּל תַּקְטִירוּ כּוּלּוֹ״, וּמִשּׁוּם ״בַּל תַּקְטִירוּ מִקְצָתוֹ״. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ: אַף קַבָּלַת הַדָּם.

אָמַר מָר: אִם ״בַּל תִּשְׁחֲטוּ״ — הֲרֵי אָמוּר לְמַטָּה. הֵיכָן אָמוּר? דְּתַנְיָא: ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת לֹא תַקְרִיבוּ״ — מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם ״בַּל תַּקְדִּישׁוּ״ — הֲרֵי כְּבָר אָמוּר לְמַעְלָה, אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּל תַּקְרִיבוּ״? — ״בַּל תִּשְׁחֲטוּ״.

״וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם״ — אֵלּוּ אִשִּׁים, אֵין לִי אֶלָּא כּוּלָּן, מִקְצָתָן מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵהֶם״.

זְרִיקַת דָּמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל הַמִּזְבֵּחַ״, ״לַה׳״ — לְרַבּוֹת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

וְ״לַה׳״ — לְרַבּוֹת הוּא? וְהָתַנְיָא: אִי ״קׇרְבָּן״ — שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שֶׁנִּקְרְאוּ ״קׇרְבָּן״, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״!

תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ׳״ — הָרָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שׁוֹחֲטֵי חוּץ, שֶׁאֵין רָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שׁוֹחֲטֵי חוּץ.

אוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ, וְלֹא אוֹצִיא פָּרַת חַטָּאת וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁהֵן רְאוּיִין לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד — תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַה׳״, מִי שֶׁמְּיוּחָדִין לַה׳, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לַה׳.

אָמַר רָבָא: הָתָם, מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא, ״וְאֶל פֶּתַח״ — לְרַבּוֹת, ״לַה׳״ — לְהוֹצִיא; הָכָא, דְּ״אִשֶּׁה״ — לְהוֹצִיא, ״לַה׳״ — לְרַבּוֹת.

טַעְמָא דִּכְתַב קְרָא ״לַה׳״ הוּא דְּלָא מַיְיתֵי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, הָא לָא רַבִּי קְרָא ״לַה׳״ הֲוָה אָמֵינָא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בַּעַל מוּם שַׁפִּיר דָּמֵי. מִכְּדִי, אֵין הַגּוֹרָל קוֹבֵעַ אֶלָּא בְּדָבָר הָרָאוּי!

אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי? חָנָן הַמִּצְרִי הִיא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ דָּם בְּכוֹס — מֵבִיא חֲבֵירוֹ וּמְזַוֵּוג לוֹ.

נְהִי דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְחָנָן הַמִּצְרִי, דְּלָא הָוֵי דִּיחוּי, דְּלָא צְרִיךְ הַגְרָלָה — מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דִּילְמָא מַיְיתֵי וּמַגְרִיל!

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: מֵת אֶחָד מֵהֶן — מֵבִיא חֲבֵירוֹ בְּלֹא הַגְרָלָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

רָבָא אָמַר: לֹא נִצְרְכָא, כְּגוֹן שֶׁהוּמַם בּוֹ בַּיּוֹם וְחִילְּלוֹ עַל חֲבֵירוֹ.