דף ביאור
מסכת מנחות דף צ״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מנחות דף צ״ט עמוד א׳
מסכת מנחות דף צ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־286 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בשלמא למ"ד צפון ודרום שפיר דאע"ג דלא אפשר שלא יהא מקצת מן השולחן בדרום דאי אפשר לצמצם שולחנות של עשר אמות בעשר אמות אפ"ה דמאי דטפי טפח לא הוי לא חשיב ליה:
אלא למ"ד מזרח ומערב הוא האורך והרוחב מצפון לדרום מכדי שורה הצפונית כמה מרוחקת מכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיהו כהנים הנושאים שני סדרים יכולים להלך זה בצד זה כדאמרינן במתני' דשנים היו מסדרין בבת אחת ולהילוך שני בני אדם בעינן שתי אמות ומחצה כדאמרינן לעיל גבי בדי ארון ושלחן רוחב אמה ושתי אמות ומחצה בין שורה צפונית לשלחן של משה ואמה דידיה ושתי אמות ומחצה בינו לשורה דרומית ואמה רוחב השולחנות הרי עשר אמות ומחצה אישתכח דקאכיל פלגא באמתא דדרום. אכל תפס ולמ"ד צפון ודרום ליכא למיפרך הכי דלדידיה הוי רוחבו ממזרח למערב ושורה מערבית משוכה מכותל מערבי שתי אמות ומחצה ואמה רוחב דשולחן ושתי אמות ומחצה בינו ובין השלחן של משה כו':
דמשה בהדייהו הוה יתיב באמצע ממש דליבעי שתי (אמות) הפרשות של שתי אמות ומחצה:
לא דמידלו ליה ומנח ליה כו' שלא יהא מונח ביניהם ממש אלא משוך לצד מערב וראשו מכוון כנגד אויר שבין שתי השורות דהשתא ליכא אלא חדא הפרשה:
כתלמיד היושב לפני רבו נמוך הימנו כך אותם של שלמה נמוכין משל משה דבית המקדש היה משופע ולצד מערב מגביה יותר:
ומיתתי ליה פורתא מושיבם לצד מזרח במקום נמוך:
את השלחן לשון יחיד:
על כולן היו מסדרין פעמים בזה פעמים בזה:
ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Menachot 99a · Sefaria
תוספות
כמה משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה כדתניא ביומא פרק אמר להן הממונה (דף לג:) ובקונטרס פירש הטעם שיהיו שני הכהנים הנושאים שני הסדרין יכולין להלך זה בצד זה:
מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון בפרק קמא דבבא בתרא (דף יד.) אמרינן והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין ג' ואם כל אחת בפני עצמה היתה ששה על ששה אי אפשר ליישבן בארון זו אצל זו כ"ד טפחים לארבעתן וארכו של ארון לר"מ חמש עשרה טפחים באמה בת ששה ולר' יהודה י"ב טפחים ומחצה דאמרינן באמה בת חמשה דאמתים וחצי ארכו וצ"ל שהיו שברי לוחות תחת השלימות ובירושלמי דשקלים בפ' י"ג שופרות (ה"א) משמע דאורכן ששה ורוחבן שלשה ומונחות אורכן לארכו של ארון ויכול ליישב ארבעתן זו אצל זו ברחבן והכי נמי איתא בפרק בתרא דתענית ירושלמי והש"ס שלנו נמי דקאמר בב"ב (דף יד.) ארכן ששה ורחבן ששה מצית למימר דמיירי בין שתיהן כשהיו זו אצל זו לרחבן והא דקאמר כמה לוחות אוכלות בארון י"ב טפחים היינו בין לוחות ושברי לוחות כשהיו מונחות זו אצל זו ארכן לארכו של ארון:
Tosafot on Menachot 99a · Sefaria
בן יהוידע
מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין נראה לי בס"ד קֹּדֶשׁ כתיב בלא וא"ו והמלוי של ק ו " ף ד ל " ת ש י " ן [576] עולה תקע"ו כמנין לְמַעֲלוֹת [576] כלומר ההקדש ראוי ומוכן למעלות ולא לירידות. ומה שאמרו שאמר לו ' יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ ' נראה לי דייק לה מתיבת 'אֲשֶׁר' דלא הוה צריך לומר 'אֲשֶׁר' אך אמר אשר לשון שבח כמו בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) וזהו 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (דברים י, ב) יש לך אושר בזה ששברת גם באות א של 'אֲשֶׁר' יש שני יודי"ן ותצרפם אותיות שר יהיה 'יִישַׁר'. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר ' יִישַׁר כֹּחֲךָ ' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא, ד) כי האדם הוא חי על ידי אור החכמה המחיה אותו בסוד וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב) וכאשר יחלה מוכרח שיסתלק ממנו אור החכמה שהיא סוד יו"ד דשמא קדישא שמספרה עשר ואז יתהפכו אותיות עֶשֶׂר לאותיות עֶרֶשׂ ויתהפכו אותיות יוֹד לאותיות דְּוָי עד כאן דבריו. וישראל היו בעשיית העגל חולים שנסתלק מהם אור החכמה של סוד יו"ד ונהפכו אותיות יוֹד לאותיות דְּוָי ועל ידי שבירת הלוחות חזרו ונהפכו אותיות דְּוָי לסדר יוֹד שהוא צירוף ישר ואינו מהופך וזהו שאמר 'יִישַׁר כֹּחֲךָ' רצונו לומר יוֹד יָשָׁר הוא כֹּחֲךָ יען שֶׁשִּׁבַּרְתָּ ונדונו כפנויה ובטל הַדְּוָי. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הלוחות היו כובד מ' סאה והייתה קדושת האותיות שבהם נושאין אותם ולא היה מרגיש משה רבינו ע"ה בכובד אך שהורידן מן ההר ונעשו באויר הארץ שעשו בה העגל פרחה קדושת האותיות מהם וכבדו על ידיו ונפלו מידו ונשברו עיין שם. גם ידוע הלוחות גופם הם קנקן והאותיות שבהם אור פנימי שבתוך הקנקן ונרמזו הלוחות באות ש' של מֹ שֶׁ ה כי אות ש' היא מספר קנקן [300] ובאותיות 'מה' נרמז אור פנימי שבתוכם שהוא בא מסוד שם הוי־ה במלוי אלפין שעולה מה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ולזה אמרו (משנה אבות ד, כ) 'אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן' הם הלוחות 'אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ'. וזהו שאמר יִישַׁר כֹּחֲךָ רצונו לומר אור פנימי הרמוז באותיות 'מה' של שמך הוא ישר שלא נפגם כי פרחה קדושת האותיות ורק אות ש' שִּׁבַּרְתָּ רצונו לומר הלוחות שרמוזים באות ש' של שמך זו בלבד שברת ולא נעשה שבר ופגם באותיות 'מה' חס ושלום.
Ben Yehoyada on Menachot 99a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף צ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־286 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר צָפוֹן וְדָרוֹם, שַׁפִּיר.…״
- קטע 221 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִזְרָח וּמַעֲרָב, מִכְּדֵי שֻׁלְחָן…״
- קטע 315 מילים
נפתחת ב״וְאַמָּה, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה דְּבֵינֵי בֵּינֵי, וְאַמָּה…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״מִי סָבְרַתְּ שֻׁלְחָן דְּמֹשֶׁה בַּהֲדַיְיהוּ הֲוָה יָתֵיב?…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה שֻׁלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא…״
- קטע 617 מילים
נפתחת ב״עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין…״
- קטע 728 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: עַל כּוּלָּם…״
- קטע 840 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ…״
- קטע 923 מילים
נפתחת ב״עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתֵן לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ,…״
- קטע 1024 מילים
נפתחת ב״וּמְנָא לַן דְּאֵין מוֹרִידִין? אָמַר רַבִּי: דְּאָמַר…״
- קטע 1137 מילים
נפתחת ב״וּמְנָלַן דְּמַעֲלִין? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב:…״
- קטע 1226 מילים
נפתחת ב״״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן״ – תָּנֵי רַב…״
- קטע 134 מילים
נפתחת ב״(סִימָן ״בִּיטֵּל״ ״סָרַח״ ״וְשָׁכַח״).…״
- קטע 144 מילים
נפתחת ב״אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פְּעָמִים…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת מנחות דף צ״ט עמוד א׳ · קטע 12 — “…בָּאָרוֹן״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת…”
לשון המקור
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר צָפוֹן וְדָרוֹם, שַׁפִּיר.
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִזְרָח וּמַעֲרָב, מִכְּדֵי שֻׁלְחָן כַּמָּה מָשׁוּךְ מִן הַכּוֹתֶל? שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, וְאַמָּה דִּידֵיהּ, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה דְּבֵינֵי בֵּינֵי.
וְאַמָּה, וּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה דְּבֵינֵי בֵּינֵי, וְאַמָּה דִּידֵיהּ – אִישְׁתְּכַח דְּקָאָכֵיל שׁוּלְחָן פַּלְגָא דְּאַמְּתָא בְּדָרוֹם.
מִי סָבְרַתְּ שֻׁלְחָן דְּמֹשֶׁה בַּהֲדַיְיהוּ הֲוָה יָתֵיב? לָא, דְּמַידְלֵי לֵיהּ, וּמַנַּח לֵיהּ, וּמְיתַתֵּי לְהוּ לְדִידְהוּ פּוּרְתָּא, כְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ.
תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה שֻׁלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב״.
עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב״.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: עַל כּוּלָּם הָיוּ מְסַדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים״, וּבְכוּלָּן הָיוּ מַדְלִיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר״.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל מֹשֶׁה, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב״? אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שֻׁלְחָנוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּאוּלָם מִבִּפְנִים לְפֶתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב.
עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתֵן לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. אֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.
וּמְנָא לַן דְּאֵין מוֹרִידִין? אָמַר רַבִּי: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו״.
וּמְנָלַן דְּמַעֲלִין? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב: דְּאָמַר קְרָא ״אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה׳ וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בַּתְּחִילָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ.
״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ, שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן.
(סִימָן ״בִּיטֵּל״ ״סָרַח״ ״וְשָׁכַח״).
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פְּעָמִים