דף ביאור

מסכת מנחות דף פ״ח עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף פ״ח עמוד א׳

מסכת מנחות דף פ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־341 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

את מי אביא תחתיו להשלים שבעה מדות:

ואפשר לשער בחצי לוג שלשה חצאי לוגין בבוקר ושלשה בערב:

ואפשר לשער ברביעית דד' רביעית הוו לוג:

אלא לפיכך לא היה משער לחביתין בשלשה חצאי לוג ולא לחצי ברביעית דזה הכלל היה במקדש וכו' ור' אלעזר בר ר' צדוק לית ליה זה הכלל:

בירוצי המדות דכשממלאים את הכלי ביותר נופל מן המשקה שבתוכו לדופני הכלי אילך ואילך וכשמערין אותו מהרה לתוך כלי אחר נופל המשקה בתוכו ואם לאו נופל לארץ:

איכא בינייהו לר' יהודה דאמר מלמטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו כיצד דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה מסיני ואמר ליה שער ברביעית את האחרים וימדוד שני רביעית ויעשה מהם חצי לוג ושוב לוג וכו' עד הין ושער אותו הין כ"כ גדול שיכנסו בירוצין של כל אלו מדות דבירוצין נתקדשו וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשופכו לאלתר כולו בגדול עם הבירוצין וכן השני הלכך צריך הגדול המקבל שניהם להיות גדול כל כך שיקבל אותם ואת בירוציהם הילכך נתקדשו:

ומ"ד ממעלה למטה קסבר בירוצי המדות לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנו את האחרים חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה לחלקם לשני כלים אין יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצים לפי שזה כלי גדול וזה כלי קטן וצריך לשפוך על יד ומתוך שממעטין נחסרין הבירוצין מה שצף על הכלי כל שעה ולא היו שם בירוצין והיינו דנפקי בירוצין וכיון דלא הוו התם בירוצין לא נתקדשו:

איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו כו' כדמפרשינן התם:

ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 88a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

אף לדבריכם חצי לוג [ולוג] לא יעשה שרביעית היתה שם ורבנן סברי דלא דמי כמדה של לוג ומחצה לא צריכה אלא לחביתין אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה ולתודה ולמנורה:

בירוצי מדות נתקדשו למאן דאמר לא נתקדשו ניחא הא דאמר לקמן (מנחות דף צ.) מותר נסכים לקיץ מזבח ומפרש רבינו חיים בר ר' יוסי בירוצי מדות דיש להן פדיון ולוקחין ממותר נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותו אבל למאן דאמר נתקדשו קשיא הא אין להם פדיון ויש לומר דמיירי בנסכי צבור ולב בית דין מתנה עליהן כדמפ' בירושלמי דשקלים ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא מתנו ומדמיפסלי בלינה נמי יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו ואם תאמר ונגזור שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדגזרינן התם לר' יוסי בלח בדנעקר ולעיל בפ' התודה (מנחות דף עט:) ויש לומר דהכא לא גזרינן דאמרינן לנפשייהו בירוצין לא נתקדשו:

ומאן דאמר מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר ולא יותיר הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות ומאן דאמר רביעית ברישא ומרביעית יעשה שאר המדות עד הין ואי אפשר לעולם שלא יהו שתי מדות קטנות כשמדדו לתוך אחת גדולה שלא יהו יתירות עליה מפני האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודד בהין את חצי ההין שופך מן ההין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא כך מוגה בפירושי רש"י ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמאן דאמר מלמעלה למטה הוי סימן דכמו שהולך ומחסר ואינו הולך ומוסיף כך לא יותיר דאפי' נתקדשו בירוצין היינו דיעבד אבל לכתחילה לא יותיר ומאן דאמר מלמטה למעלה הוי סימן דכמו שהולך ומוסיף כך יכול להותיר הבירוצין:

שבע מדידות פירוש לתוך כלי אחד דשנתות היו בהין וכן פי' במתניתין דלא היתה שם אלא הין וקשיא דבתוספ' (פ"י) תניא אמר ר"א [ב"ר צדוק] ד' מדות של לח היו במקדש ובמתניתין נמי לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש:

רביעית מים למצורע תימה דבפ' בתרא דנגעים תנן כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים והגיה הרב רבינו יהודה בן הרב רבינו יום טוב רביעית מים כדתנן הכא ורב רבינו יום טוב בר יצחק מפרש דתנאי היא כדאשכחן גבי סוטה בפ' היה מביא (סוטה דף טז: ושם) שלשה צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה משום ר' ישמעאל אמרו אף דם צפור ומפרש טעמא דר' ישמעאל משום דכתי' וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים הבא מים שדם הצפור ניכר בהן וכמה הן רביעית ומסתברא דרבנן דלא חיישי בעו חצי לוג כדתנן התם גבי סוטה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית ואשכחן התם לעיל בגמ' דילפי' סוטה כלי כלי ממצורע משמע שיש להשוותם וקשה לפירוש זה לחשוב גבי דתנן הכא במתני' רביעית מים למצורע וחצי לוג לסוטה ועוד בנזיר בפ' שלשה מינין (נזיר דף לח.) קא חשיב גבי עשר רביעית [רביעית] מים למצורע ופריך דלא חשיב רביעית מים לסוטה ומשני דבפלוגתא לא קמיירי אלמא דמצורע לאו פלוגתא היא ושמא אף דפלוגתא היא לא חשיב לה לפלוגתא ודווקא בסוטה פליגי כדקאמר במתני' דר' יהודה כשם שממעט בכתב כך ממעט במים דלא היה ניכר בחצי לוג אבל במצורע אע"ג דלכולי עלמא הוי ברביעית פליגי הכי דמר בעי אדמומית דם גמור ומר לא חייש אלא אפי' נתבטל במים וליכא אלא חזותא בעלמא שיש בו קצת אדמומית:

Tosafot on Menachot 88a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

איכא ספרים דגרסי' דכ"ע ברוצי מדות איכא למימר דנתקדשו ואיכא למימר דלא נתקדשו והכא במלאי' קא מיפלגי מ"ד מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר ולא יותיר, לכך פי' יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות ומ"ד ממטה למעלה, פי' דנקט רביעית ברישא קסבר מלאים שלא יחסר ואם הותיר מלאים קרינ'. פי' שאין הפך משמעות מלאי' כי אם חסרים אך אם הוא עודף וגדוש כ"ש שהוא מלא יותר ואידך סבר מלאים במלואו ולא יותר שלא יהא רק מה שמחזיק חללו לבד הילכך לא יותיר: וא"ת איך יסברו כולהו נתקדשו או לא נתקדשו והלא למאן דסבר מלאים שלא יותיר ויחסיר ליכא למימר דנתקדשו ולמ"ד שלא יחסר לבד אבל יוכל להותיר משמע דנתקדשו ותו לא נימא לא נתקדשו: וי"ל דהא לא בהא תליא דלמ"ד שלא יותיר נוכל לומר דצוה הכתוב לעשות המדות בשיעור מצומצם ומ"מ אם הותיר נוכל לומר דסבר נתקדשו דלא דמי למאי דאמר לעיל דלמאן דחשיב מלמעלה למטה דלא נתקדש בירוצין משום דשאני התם דהוא אמר דאמ' ליה רחמנא שער בהא דליפקו בירוצין פי' שישאר שאר המדות כמו ההין דלפקו בירוצין אלמא לא נתקדשו אבל כאן לא סבר' בשאר המדות שיכוונם ואע"פ שפי' שממנו יכוין שאר המדות מ"מ לא דברנו כלום בבירוצין אבל למעלה סבר לומר שלכך יעשה שאר המדות לפי ההין בעבור שכישער ההין בהם יפלו הילכך נוכל לומר דאעפ"י שמצוה לכוונם דמ"מ נתקדש בירוצין דמ"ד מלמטה למעלה הכא דסברי דמצי להותיר נוכל לומר דסבר שלא נתקדש בירוצין אלא דקאמר דלא נימא דנפסל שהרי אי אפשר שלא יהיו ב' מדות קטנות של חצי הין כשיערם להין יתרות עליה כדפירש"י, דר"ל דאע"פ שיכוין ההין שלא יהיה מלא יותר משתי מדות של חצי ההין מ"מ אנו רואין דמותר להותיר שלגבי שתי מדות דחצי הין דאם הותיר ובירץ דלא יעכב מה שנשאר או שיותיר לכתחלה שהרי אם נתחייב הין והביא ב' מדות של חצי הין יצא אעפ"י שלא אפשר שלא יהיו יתירות עליה כמו כן אם בהין לא יפסל הנשאר בהין חוץ מן הבירוצין אך הבירוצין נוכל לומר דלעולם נתקדשו: וא"ת כמו כן יוכל לומר הך סברא אי נימא דהין ברישא שהרי נוכל להביא בחצאי הין ואף על פי שהן יתירות כדפירש"י: וי"ל דז"א דאי נימא הין ברישא נוכל לומר דמאי דיוכל להביא ב' חצאי הין היינו דוקא כשיעור ההין וכמו שבהין לא יותיר משום דמלאים משמע שלא יותיר כמו כן ב' חצאי הין דנפקי מכלל הין מאי דיביאם היינו דוקא כפי הכשרו של הין מאחר שההין היה דוקא עיקר שנשנה למשה וממנו יצאו שאר המדות והחצאין א"כ אין להכשיר ב' החצאין אלא כשיעורו וכמו דשיעורו שלא יותיר דכן משמע מלאים כמו כן החצאין ולכך לימא דכי היכי דבו לא יותיר לכתחלה או אם הותיר פסול בהין כמו כן בחצאין אבל מאן דסבר דרביעית ברישא והמדות קטנות עודפות א"כ נראה דמצי להותיר כדפרי': ומ"מ צריך שנאמר שאם מי שאמר שמותר להותיר סבר דלא נתקדשו אלא דלא פסל השאר או דמותר לכתחלה דמ"ד דאסור להותיר אי סבר דלא נתקדשו ר"ל לגבי שיפסול השאר או שלא יותיר לכתחלה מחלקתה כשנאמר דכולהו סברי דלא נתקדשו כדפרי' דנוכל לומר דמאן דאסר להותיר פסל אף הנשאר אם הותיר ומאן דשרי שרי אף לכתחלה ואע"ג דסבר דלא נתקדשו ואי נימא דסברי כולהו דנתקדשו לא מצי פליגי אלא למ"ד דאסר להותיר היינו דוקא לכתחלה לבד אבל לא למפסל הנשאר שהרי סבר דנתקדשו השאר ומאן דשרי להותיר הוי לכתחלה, וכן יש לנו לומר דכולהו סברי חד שיטה דנתקדשו או לא נתקדשו ולא שנא דמאן דשרי סבר דנתקדשו ומאן דאסר סבר נתקדשו בדיעבד אך לכתחלה אסור אלא דאין לומר דפליגי בנתקדשו אלא דלכולהו סברי בנתקדשו או לא נתקדשו, אבל ממ"ק דאיך נימא דכולהו סברי נתקדשו ואפ"ה איכא מאן דאסר לכתחלה והלא כיון דסבר דנתקדשו א"כ לישרו גם להותיר. לכ"נ לפרש כמו שפירש"י (לשון מוגה) דגרסי דכולהו סברי לא נתקדשו ולכך איכא מאן דאסר להותיר ואידך דשרי להותיר אע"ג דלא נתקדשו לא קשיא דשרי לכתחלה וכ"ש דמצי שרי בדיעבד לגבי שלא יפסל השאר כדפי':

אי למצורע כו' אי לנזיר כו', ק"ל אעפ"י שנאמר שלא נמשח רביעית משום מצורע ולחם נזיר וכן חצי לוג לא נמשח משום לחמי תודה משום דמצות חוץ הוא והנך לחמים לא קדיש עדין עד שחיטת הזבח מ"מ איך היו מודדין ברביעית לנזיר (או מצורע) כדתני במתני' רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע ורביעית שמן לנזיר והלא כיון דקדיש בתוכו דמוציאין המים לחוץ מפסלי ביוצא ושמן שנותני' בלחמי נזיר ולחמי תודה והלחמים לא קדוש עד שחיטת שלמי נזיר ואם נפסלה השחיטה כדאמרינן לעיל בפ' התודה כגון שחטה שלא לשמה או חוץ לזמנה או חוץ למקומה עד שלא קרמו בתנור וכמה דברים דאמרי' לעיל דלא קדש הלחם ונפיק לחולין והרי יש בו השמן שנתקדש בכלי שקדוש קדושת הגוף וקמפיק ליה לחולין: וי"ל דלא נתקדשו בכלי מפני שאין הכלים מקדשין אלא הראוי להם, ואע"ג דאמרינן גבי אין כלי הלח מקדשין את היבש דמקדשין ליפסל, וי"ל דכ"ש שיקדשו שלא יהו חולין, י"ל דהיינו דוקא כשנתנוהו בו לדעת שיקדש אבל כי הכא שלא נתן בכלים אלו הדברים אלא למדידה לדעת השעור לבד לא קדיש כלל:

Rashba on Menachot 88a · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

אֶת מִי אָבִיא תַּחְתָּיו? אֶלָּא מִדָּה יְתֵירָה שֶׁל לוֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה שָׁם, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לוֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר, לוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

קטע 2

אָמְרוּ לוֹ: חֲצִי לוֹג הָיְתָה שָׁם, וְאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בַּחֲצִי לוֹג.

קטע 3

אָמַר לָהֶם: אַף לְדִבְרֵיכֶם, חֲצִי לוֹג וְלוֹג לֹא יַעֲשֶׂה, רְבִיעִית הָיְתָה שָׁם, וְאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בִּרְבִיעִית! אֶלָּא זֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ: כְּלִי שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ מִדָּה זוֹ אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ מִדָּה אַחֶרֶת.

קטע 4

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין וְכוּ׳.

קטע 5

מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּירוּצֵי מִדּוֹת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

קטע 6

לְמַאן דְּאָמַר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, קָסָבַר בֵּירוּצֵי הַמִּדּוֹת נִתְקַדְּשׁוּ, וּרְבִיעִית יָהֵיב לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לֵיהּ: שַׁעַר דְּקָא עָיְילִי לְהוּ בֵּירוּצִין.

קטע 7

לְמַאן דְּאָמַר מִמַּעְלָה לְמַטָּה, קָסָבַר בֵּירוּצֵי מִדּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ, וְהִין יָהֵיב לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לֵיהּ: שַׁעַר בְּהָא, דְּקָא נָפְקִי בֵּירוּצִין.

קטע 8

אַבָּיֵי אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּירוּצֵי הַמִּדּוֹת אִיכָּא לְמֵימַר נִתְקַדְּשׁוּ, וְאִיכָּא לְמֵימַר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ, וְהָכָא בִּמְלֵאִים קָא מִיפַּלְגִי.

קטע 9

מַאן דְּאָמַר מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, קָא סָבַר מְלֵאִים, שֶׁלֹּא יְחַסֵּר וְשֶׁלֹּא יוֹתִיר.

קטע 10

וּמַאן דְּאָמַר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מְלֵאִים – שֶׁלֹּא יְחַסֵּר, אֲבָל יוֹתִיר, ״מְלֵאִים״ קָרֵינָא בֵּיהּ.

קטע 11

אָמַר מָר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם הִין, שַׁפִּיר קָאָמַר לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן! וְרַבָּנַן – הֲוָה הִין דַּעֲבַד מֹשֶׁה לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, דִּכְתִיב ״וְשֶׁמֶן זַיִת הִין״.

קטע 12

מָר סָבַר: כֵּיוָן דִּלְדוֹרוֹת לָא הֲוָה צְרִיךְ, לְפִי שָׁעָה הוּא דְּעַבְדֵיהּ וְאִיגְּנֵז, וְאִידַּךְ: כֵּיוָן דַּהֲוָה – הֲוָה.

קטע 13

אָמַר מָר: וְאֶת מִי אָבִיא תַּחְתָּיו. לָא סַגִּיא דְּלָא מְעַיֵּיל? כִּדְאָמַר רָבִינָא: גְּמִירִי שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִיבּוּר, הָכָא נָמֵי גְּמִירִי דְּשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ.

קטע 14

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין. וְלֵית לֵיהּ שֶׁבַע מִדּוֹת? לֵית לֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שֶׁבַע מִדּוֹת״? שֶׁבַע מְדִידוֹת.

קטע 15

מַתְנִי׳ רְבִיעִית מָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת? רְבִיעִית מַיִם לִמְצוֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר.

קטע 16

חֲצִי לוֹג מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? חֲצִי לוֹג מַיִם לְסוֹטָה, וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה.

קטע 17

וּבַלּוֹג הָיָה מוֹדֵד לְכׇל הַמְּנָחוֹת.

קטע 18

אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לוֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן״.

קטע 19

שִׁשָּׁה לַפָּר, וְאַרְבָּעָה לָאַיִל, וּשְׁלֹשָׁה לַכֶּבֶשׂ.

קטע 20

שְׁלֹשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, חֲצִי לוֹג לְכׇל נֵר.

קטע 21

גְּמָ׳ יְתֵיב רַבִּי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: רְבִיעִית לָמָּה נִמְשְׁחָה? אִי מְצוֹרָע –

מסכת מנחות דף פ״ח עמוד א׳

מסכת מנחות דף פ״ח עמוד א׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור