מסכת מנחות דף פ׳ עמוד ב׳פרק 8 התודה היתה באה

וְנִתּוֹתְרוּ – מֵבִיא בָּהֶן לֶחֶם. לְלַחְמֵי תוֹדָה וְנִתּוֹתְרוּ – אֵין מֵבִיא בָּהֶן תּוֹדָה.

מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁנִּקְרְאוּ ״תּוֹדָה״? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת״. אִי הָכִי, אִיפְּכָא נָמֵי! לֶחֶם אִיקְּרִי ״תּוֹדָה״, תּוֹדָה לָא אִיקְּרַי ״לֶחֶם״.

וְאָמַר רָבָא: הִפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְחָזַר וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאָבְדָה, וְחָזַר וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת, וַהֲרֵי שְׁלׇשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, שְׁלִישִׁית טְעוּנָה לֶחֶם.

נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, רִאשׁוֹנָה טְעוּנָה לֶחֶם; בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן אֵין טְעוּנוֹת לֶחֶם; אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן – שְׁתֵּיהֶן אֵין טְעוּנוֹת לֶחֶם, כּוּלְּהוּ חֲלִיפִין דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: וְכֵן לְעִנְיַן חַטָּאוֹת, הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת, וַהֲרֵי שְׁלׇשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה תָּמוּת, שְׁלִישִׁית תִּרְעֶה.

נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה תָּמוּת, וְרִאשׁוֹנָה תִּרְעֶה. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן יָמוּתוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן – שְׁתֵּיהֶן יָמוּתוּ, כּוּלְּהוּ חֲלִיפִין דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ.

מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיכָּא לְמֵימַר ״מַרְבֶּה בְּתוֹדוֹת הוּא״, אֲבָל הָכָא, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר ״מַרְבֶּה בְּחַטָּאוֹת הוּא״, אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן – חֲבֶירְתָּהּ אֵין לָהּ תַּקָּנָה. הֵיכִי נַעֲבֵיד? נַקְרֵיב לֶחֶם בַּהֲדַהּ – דִּלְמָא תְּמוּרָה הִיא, לָא נַקְרֵיב לֶחֶם בַּהֲדַהּ – דִּלְמָא תּוֹדָה הִיא.

הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמַר ״עָלַי״, לָא סַגִּיא דְּלָא מַיְיתֵי לֵיהּ בְּהֵמָה אַחֲרִינָא וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תֶּיהְוֵי אַחְרָיוּת!

לָא צְרִיכָא, דְּאָמַר ״הֲרֵי זוֹ״.

(סִימָן: לְמוּדִים, מִידַּת, עִלָּה, שֶׁיֵּשׁ, שֶׁכֵּן, דְּדָמָהּ, דְּאִי, חֲלַשׁ, מוֹתַר, תְּמוּרָה, בַּחוּץ, חִזְקִיָּה, הִפְרִישׁ חַטָּאת, לְאַחַר יוֹתֵר).

אָמְרוּ לְמֵדִין לִפְנֵי רַבִּי: וְלַיְתֵי לֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ, אִי לָא – לִיפּוֹק לְחוּלִּין. אֲמַר לְהוּ: וְכִי מַכְנִיסִין חוּלִּין לָעֲזָרָה?

וְלַיְתֵי בְּהֵמָה וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תִּיהְוֵי שְׁלָמִים! אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם דְּקָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָה דִּשְׁלָמִים.

אָמַר לֵוִי לְרַבִּי: וְלַיְתֵי בְּהֵמָה וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, וְאִי הַאי דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תֶּיהְוֵי מוֹתַר דְּתוֹדָה! אֲמַר לֵיהּ: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֵין לוֹ מוֹחַ בְּקׇדְקֳדוֹ,