מסכת מנחות דף מ״ג עמוד ב׳

האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה לרבות כסות סומא לא איצטריך דהשתא ומה כסות לילה מיחייבי כ"ש כסות סומא דישנה בראייה אצל אחרים:

ולא ג' דטלית בעלת ג' פטורה:

מאשר ריבויא:

זו קריאת שמע דכשתכיר מנין של ציצית קרא את ק"ש:

כיון דנתחייב במצוה זו שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום ור"ש היא ל"א כיון שנתחייב אדם שהגיע לכלל מצוה דהיינו י"ג שנה נתחייב בכל המצות ולהכי אתא עיקר מילתא:

ור"ש היא דפוטר בנשים דאי רבנן הא איכא נשים חייבות בה ופטורות מכמה מצות:

שקולה מצוה זו מדכתיב את כל מצות ועוד דציצית בגימטריא ת"ר וה' קשרים וח' חוטין הרי תרי"ג:

ראיה ציצית מביאה לידי זכירת מצות:

ורבי שמעון מאשר [נפקא] ר"ת לא גריס ליה דא"כ כולהו מרבו בעלת חמש ופ"ב דזבחים (דף יח:) תניא ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש ומוקי לה כר"ש ומיהו על כרחין נ"ל דתלת תנאי הוו ואליבא דר"ש פליגי התם דהא קיימא לן הלכה כר"ש בכסות לילה כמו שהוכחתי למעלה (דף מ:) וקיימא לן נמי דבעלת חמש חייבת לעיל (מנחות דף לז:) גבי האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד כלום דשויה בעלת חמש ואנן כמאן אלא על כרחין גירסא נכונה היא והא דפ' בית שמאי (זבחים דף מ.) לא דריש ר"ש אשר היינו לההיא דרשא וכי האי גוונא הוי טובא:

ואיזו זו זו קרית שמע אסמכתא בעלמא דקרית שמע דרבנן:

בין תכלת ללבן בברכות (דף ט:) אמרינן בין תכלת [שבה] ללבן שבה פירש בקונטרס בין צמר שקלט צבע תכלת לצמר שלא קלט וליתא דא"כ מאי ראיה זו ובערוך פי' בין חוליא של תכלת לחוליא של לבן ופ"ק דברכות ירושלמי כיני מתניתין בין תכלת שבציצית ללבן שבה וראיתם אותו מן הסמוך ר"א דאמר כדי שיכיר בין תכלת לכרתי וראיתם אותו שיהא ניכר בין הצבועים:

ה"ג רקיע דומה לספיר דהכי כתיב קרא וה"נ גרסי' פרק כסוי הדם (חולין דף פט.) ולא כספרים דגרסי רקיע דומה לכסא הכבוד:

חותם של טיט מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף נז:) כבלא דעבדא תנן:

שואל מעמך פי' ר"ת דהוי מלא ויש מאה אותיות בפסוק וי"מ דמה עולה בא"ת ב"ש מאה ובקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה כלומר שחייב ק' ברכות וי"מ כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית מאה הרי כולן:

גמרא ורבנן אשר לא משמע להו כו' כצ"ל:

פרש"י בד"ה האי אשר כו' לרבות כסות סומא לא אצטריך כו' ובד"ה זו ק"ש כו' את ק"ש הס"ד ואח"כ מ"ה כיון דנתחייב כו' לכלל מצוה זו דהיינו כו' ובד"ה חותם כו' שא"ל המלך הביא כו' הד"א ובד"ה כולי האי כו' מצות הוא הס"ד כ צ"ל:

תוס' בד"ה ור"ש מאשר כו' גבי האי מאן דצייר לגלימיה כו' כצ"ל:

בד"ה בין תכלת כו' דא"כ מאי ראייה זו עכ"ל ועיין בתוס' פ"ק דברכות וק"ל:

גמ' וים דומה לרקיע בסוכה דף לא ע"ב תוס' ד"ה ירוק הביאו ירושלמי דאיתא מים דומה לעשבים ועשבים לרקיע:

זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה הא דאמר 'זוֹכֶה' נראה לי בס"ד יש צדיק שאין לו זכות מעצמו לעלות אלא צריך לסיוע נשמות צדיקים אחרים שיעזרוהו ויעלוהו עמהם ונמצא לא זכה מצידו אבל הזריז במצוה זו תגין עליו שיזכה לקבלת פני שכינה מעצמו בלי סיוע אחרים ולזה אמר 'זוֹכֶה וּמְקַבֵּל' רצונו לומר זוכה מעצמו. גם נראה לי בס"ד מה שאמר 'פְּנֵי שְׁכִינָה' כי יש לפני אותיות שְׁכִינָה אותיות כו"ס ת"ל והיינו כוס של ברכה רומז לחמשה אותיות אֱלֹקִים [86] שמספרם כּוֹס [86] שהם ה׳ גבורות שהמלכות נבנית על ידם ומאירים בה וכל הזהיר במצות ציצית שרומז לאור מקיף דוחה את החיצונים ומסמא עיניהם של הקליפות וזהו שאמר 'זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה' כלומר מקבל שפע וברכה מן כוס ת"ל הרמוז באותיות שלפני אותיות 'שְׁכִינָה'.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְווֹת (דברים ו, יג) נראה לי בס"ד נרמזו כל אלו באותיות מִצְוֹת שהוא ראשי תיבות 'מְזוּזָה צִיצִית וּתְפִלִּין' כי תפילין הוא שתי מצות אחת סדר רש"י ואחת סדר רבינו תם ולכן נוסף וא"ו עם ת' לרבות תפילין אחר. גם מקומות מצות אלו ראשי תיבות פ"ז ר"ב דחביבין כמו פז רב.

וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים קיט, קסד). הנה רש"י ז"ל פירש ארבע בציצית והקשה מהרש"א ז"ל קושיא חזקה בשלמא יד וראש דתפילין אין מעכבין זה את זה לכך חשיב להו כשתים אבל הציצית ד' כנפות מעכבין זה את זה ומצוה אחת הן ויותר תגדל הקושיא הזאת מהא דלקמן דאמר 'מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ צִיצִית עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה עֲשֵׂה' ועיין פירוש רש"י ז"ל דחשיב בתפילין כל פרשה בפני עצמו ובציצית כל ד' כנפות מצוה אחת. ונראה לי בס"ד מנין השבע הוא כך דאמרו בגמרא (מנחות לז.) מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין, ומפורש בזוהר חדש דאלו שתי תפילין אחת כסדר רש"י ואחת כסדר רבינו תם ותרווייהו צריכי ולאו משום ספיקא מנחי להו, וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל נמצא מימות משה רבינו ע"ה היו מניחים שתי זוגות והם שתי מצות שאין מעכבין זה את זה ויד וראש הרי ארבע מצות שאין מעכבים זה את זה ובציצית יש שתי מצות אחת תכלת ואחת לבן שאין מעכבין זה את זה הרי ששה מצות ועם מזוזה נעשו שבע.

אוֹי לִי שֶׁאֶעֱמֹד עָרוּם בְּלֹא מִצְווֹת קשא הוה ליה למימר 'בְּלֹא מִצְוָה' כי אפילו מצוה אחת לא היה לו שם? ונראה לי בס"ד דהיה לו מצוה אחת והיא מצות הפיאות אך לא נתקררה דעתו בזו לבדה כי רוצה שיהיה לו מצוה אחת ממצות לא תעשה ומצוה אחת ממצות עשה ושל הפאות היא מצות לא תעשה (ויקרא יט, כז) ולזה אמר 'בְּלֹא מִצְווֹת' שתים כהלכתן, עשה ולא תעשה 'כֵּיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ' שהיא מצות עשה 'נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ' דהשתא אית ליה תרתי עשה ולא תעשה. והא דלא שכח הפאות נראה לי מפני שבכל יום ממשמש בהם כשרוחץ פניו אך במילה אין לו משמוש ולא הסתכלות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הא דלא נחה דעתו במצות הפאות וגם ניישב דקדוק אחר אומרו 'שֶׁבִּבְשָׂרוֹ' דנראה לשון יתר דסגי לומר 'כֵּיוָן דְּנִסְתַּכֵּל בַּמִּילָה' וניישב עוד דקדוק הנזכר לעיל דהוה ליה למימר 'בְּלֹא מִצְוָה' ולמה אמר 'בְּלֹא מִצְווֹת'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דעור האדם הוא מסוד העשיה והבשר יצירה והגידין בריאה והעצמות אצילות. עוד איתא שם בעץ חיים דעשיה רובה רע וביצירה חצי וחצי והבריאה רובה טוב והאצילות כולה טוב ועליה נאמר 'לֹא יְגֻרְךָ רָע' (תהלים ה, ה) דאין שם קליפה עיין שם. ולפי זה מן הבריאה אין חוששין מכוחות הרע דשם כיון דרובה טוב אז הטוב גובר ואין צריכין שמירה מכוחות הרע אך חוששין מצד העשיה והיצירה דצריך שמירה גם מצד היצירה כיון ששם חצי וחצי אין הטוב גובר, והנה השם יתברך קבע מצות בגוף האדם כדי לשמרו בהם מכוחות הרע דהיינו קבע בעור האדם שהוא מצד העשיה מצות הפאות כדי לשמרו מכוחות הרע דעשיה וקבע בבשר האדם שהוא מצד היצירה מצות המילה כדי לשמרו מכוחות הרע דיצירה, ולכן דוד המלך ע"ה בהיותו ערום דאין מצוה תלויה בגופו קודם שזכר המילה קרא אוֹי אף על גב דידע שיש בעורו מצות הפיאות הנה זאת תשמור אותו מכוחות הרע דעשיה בלבד ואין לו שמירה בבשרו לשמרו מן כוחות הרע שביצירה אך כיון שנסתכל במילה 'שֶׁבִּבְשָׂרוֹ' דייקא דנזכר שיש בבשרו מצוה קבועה אז נתיישבה דעתו, ולכן לא אמר ערום בלא מצוה כי ידע שיש לו מצוה אחת בעורו לשמרו אך האוי הוא שלא יש לו תרתי אחד בעורו ואחד בבשרו. ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר שלא נתיישבה דעתו בפיאות, כי אמר זו אין לה קבע חזק כי אפשר שיחלה ונושרים כל שערותיו ותו אין לה זכר אצלו. ומה שאמר וְאוֹמֵר 'חֹנֶה מַלְאַךְ הֳ' סָבִיב לִירֵאָיו' (תהלים לד, ח) נראה לי בס"ד בתפלין כתיב בפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹקֵינוּ הֳ' אֶחָד (דברים ו, ד) וכן במזוזה גם כן כתוב הֳ' אֶחָד, ובציצית גם כן עושין כריכות מספר הֳ' אֶחָד [39] הרי ג' פעמים הֳ' אֶחָד עולה מספר מַלְאַךְ הֳ' [39×3=117] וזהו שנאמר חֹנֶה מַלְאַךְ הֳ' סָבִיב לִירֵאָיו כי בשלשה אלו יש מספר מַלְאַךְ הֳ'. והא דקרי להו 'חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' (קהלת ד, יב) נראה לי בס"ד ד' פרשיות של יד וד' של ראש סדר רש"י ורבינו תם הם י"ו ועם ד' כנפות ציצית וגם מזוזה הרי כ"א שהוא ג' פעמים ז' [7×3=21].

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הֳ' אֱלֹקֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ" (דברים י, יב). כתבו התוספות פירש בקונטרס אל תקרי 'מָה' אלא 'מֵאָה' עיין שם. והדבר פשוט הוא כי תיבת 'מָה' יש לה מספר כולל שהוא אחד כמשפט כל מספר שיש לו אחד יתר עליו ואם תוסיף על 'מָה' יהיה אותיות 'מֵאָה'. אמנם נראה לי בס"ד הענין הוא על דרך כל אל תקרי דאמרינן בעלמא והוא כי על פשט הפסוק הקשו בגמרא (ברכות לג:) וכי יראה מלתא זוטרתי היא דקאמר עלה 'מָה' ומתרץ אִין לגבי משה רבינו ע"ה מלתא זוטרתי היא. אך מלבד זה יש לומר כי הנזהר במאה ברכות בכל יום הרי זה בודאי יהיה בעל יראה בנקל כי יתקדש על ידי המאה ברכות ומלבשתו יראה על דרך שאמר רבי מאיר גבי תורה לשמה ומלבשתו ענוה ויראה (משנה אבות ו, א) ואם כן לאיש זה היראה היא מלתא זוטרתי, ולזה אמר אל תקרי 'מָה' למדרש דיראה מילתא זוטרתי היא אלא תקרי תחלה 'מֵאָה' דהיינו למדרש במאה ברכות שיהיה נזהר בהם בכל יום ואז תקרי 'מָה' ביראה לומר שהיא מילתא זוטרתי. והנה באומרו 'חַיָּב לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם' נראה לי בס"ד דנרמז באותיות 'מֵאָה' שצריך לברך בשם ומלכות כי 'מֵאָה' ראשי תיבות 'אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם' וכתבו התוספות בשם רבינו תם כי בפסוק זה של 'וְעַתָּה' יש מאה אותיות כי תיבת 'שׁוֹאֵל' אף על גב דבכל המקרא כתיב בלא וא"ו כאן כתיב מלא בוא"ו ועל ידי כך נשלמו סך מאה אותיות בפסוק לרמוז על מאה ברכות וכמו שכתב בפתח עינים בשם ספר הישר לרבינו תם יעוין שם. ואמרתי בס"ד לכך נעשה חידוש בפסוק זה הרומז על מאה ברכות דנכתב 'שׁוֹאֵל' מלא בוא"ו להורות על הברכות שיהיו ששה תיבות שהם 'בָּרוּךְ אַתָּה הֳ' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם'.

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם. קשא בשלמא 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עַכּוּ"ם' מברך בכל יום אחר שיקיץ משנתו מפני כי בשינה יוצאה נפשו מגופו ומברך שלא נכנס בו נפש עכו"ם תמורתה אך 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה' מה יש לזה שייכות בכל יום? ונראה לי בס"ד כי הלילה גורם לפטור את הנשים מציצית ותפילין ושאר מצות התלויים ביום ולכן אומר ברכה זו בכל יום אחר הלילה שמשבח להשם יתברך 'שלא עשאו אשה' כדי שתהיה הלילה פוטרתו מן המצות. ועוד נראה לי בס"ד כי באשה יש גרעון גדול שצריכה להיות נכנעת לבעלה והוא ימשול בה והכנעה זו יש לה הוכחה מסדר התשמיש והיינו מעשה באשה אחת חכמנית ודעתנית הרבה והיה אביה גדול הדור ונשאת לאחד עם הארץ בן עם הארץ ולא היתה רוצה להיות נכנעת לבעלה אלא רוצה שהיא תמשול בו אמר לה אביה הכנעי לבעליך והוא ימשול בך כי כן היתה גזרתו יתברך שגזר בכך. אמרה לו לא עלי ועל כיוצא בי גזר שאהיה אני בעלת חכמה ובת גדולים נכנעת לאדם בור. אמר לה גזרת השם יתברך היא בכל אופן שיהיה, גם עליך כן הוא אין הפרש בדבר יען הלא תראי התשמיש אשר הוא עיקר התחברות האשה עם בעלה הוא למעלה והיא למטה וזה הדבר לא ישתנה בכל איש ואשה שבעולם, על כן זו הוכחה גדולה שכל איש יהיה מושל באשתו תהיה מה שתהיה. ונודע מעשה מלך אחד ממלכי האומות ולא היה לו אלא רק בת יחידה וישבה על כסאו אחר מותו ולא היתה נשואה אמר לה דודה שתמהר להנשא ותמאן באומרה איך מלכה תהיה נכנעת להדיוט להיות כר תחתיו! אמר לה בעל כרחיך צריכה להנשא שאם לא תנשא תפסיד המלכות אחר מותה מאחר שאין לה בנים, ובעל כרחה שמעה לדברו ונשאת לכן גם את צריכה להיות נכנעת לבעליך על פי גזרת הבורא יתברך שברא את הטבע בהתחברות התולדה באופן זה שיהיה האיש למעלה והאשה למטה וזה לא ישתנה אפילו אם תהיה האשה מלכה ובעלה הדיוט. ובזה יובן וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז) כמו שאמרו רבותינו ז"ל ולכן מכאן הוכחה שהוא ימשול בך (בראשית ג, טז) נמצא מן התשמיש הוכחה שהאיש ימשול בה ולכן בכל יום אחר הלילה שהוא זמן תשמיש מברך 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה'. ובזה יובן בס"ד המעשה דאיתא במדרש רבא בראשית פרשה ך' (בראשית רבה כ, ז) מעשה באשה אחת בת גדולים שהיתה נשואה לאדם בזוי והיה מצערה, שמעו חכמים ובאו אצלו להוכיחו, כיון שבאו הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה לקיים מה שנאמר 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' ופרש רש"י ז"ל רמזה להם אף על פי שהיא חשובה כנר של זהב והוא כנר של חרס על גבה אפילו הכי היתה אוהבת אותו עיין שם ולפי האמור הוכיחה להם מענין התחברות האיש ואשתו בתשמיש שיחוייב מזה שהוא ימשול בה.

מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם נמצא התכלת הוא מדרגה רביעית לכסא הכבוד ולהכי נבחר לארבע כנפות לרמוז שכל חשיבות שלו הוא בעבור שהוא רביעי לכסא הכבוד.