מסכת חולין דף צ״ז עמוד ב׳

ואמור רבנן בששים בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סט.) פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה (בששים) בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים:

מין בשאינו מינו שהאדם יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה וחולין:

בטעמא יטעימנו כהן אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים:

דאיסורא כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא:

ומין במינו בין דהיתרא ובין דאיסורא דליכא להבחין טעמו:

אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא עובד כוכבים דליטעמיה משערינן בששים:

מאי דעתיך דאסרת ליה אי משום דשמואל דאמר כו' והא רותח גיד דהכא שרי דהאמר שמואל קולף ואוכל:

כבוש בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד. שוליני"ר בלע"ז:

איכא דאמרי בקדרה עצמה תימה אם שיעור עובי הקדרה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח"כ חזר ובשל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה:

כל איסורין שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתניתין (לעיל חולין דף צו:) גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורים דיהבי טעמא טפי משערינן בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוה שיעורה בששים ולפי זה פליג רבי יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורין שבתורה בששים וכרבא קיי"ל דהוא בתרא וכן פסקינן בפ' בתרא דמסכת ע"ז (דף סט.) גבי עכברא בשיכרא:

וכחל מן המנין וא"ת כיון דכחל עצמו אסור כדאמרינן בסמוך א"כ נימא חתיכה עצמה נעשה נבלה וליבעי ששים לבד מכחל וי"ל דהאי דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש בו גומות והחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הכחל מאחר שנתבשל דתו לא מהניא ליה קריעה וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערינן בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו כמו שאפרש בסמוך וי"ל לפי שמתחלת בשולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו ואע"ג דגבי בישרא דאסמיק (לעיל חולין דף צג:) שרינן כי שפדיה בשפודא לבתר שנצלה לגמרי ולא גזרינן דלמא אתי למיכל קודם גמר צלייתו שאני התם שדרך הדם לצאת על ידי מליחה וצלייה ולכך צולהו כדי להוציא דמו גם לבסוף פירש כל הדם לגמרי ונופל לחוץ אבל הכא כשיצא נמי כל החלב מ"מ נשאר הוא בקדרה אלא שמתבטל ואי שריא לבסוף אתי למיכליניה קודם:

וכחל עצמו אסור יש ספרים דגרסי אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר וא"ת כי בשיל ליה נמי לחודיה ליתסר משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות וי"ל משום לישנא קמא דרב בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קט:) דאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לכך צריך להעמיד כשנתבשל עם הבשר:

אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור דכיון דבכוליה משערינן א"כ נפיק כוליה אבל אי במה דנפיק מיניה משערינן א"ש דאוסר קדרה אחרת דלא נפיק כוליה וא"ת ודלמא הא דמשערינן בכוליה משום דמספקא לן אי נפיק כוליה ולכך נפל לקדרה אחרת אוסר משום דדלמא לא נפיק כוליה וי"ל דזה פשוט לו ואין ספק בדבר וידוע היה להם אם יוצא כולו או מקצתו ועוד דמספק לא היה אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסיר אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו וא"כ נפל לקדרה אחרת לא יאסור דכל מה שסופו לצאת מן החלב יצא בקדרה ראשונה:

נפל לקדרה אחרת אל יאסור הא לא פריך הוא גופיה לא ליתסר כדפי' לעיל:

ביצה בס' וה"ה בשאר איסורין וביצה איצטריך ליה משום דאיכא ביצה טמאה דלא אסרה כדאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא:

מין ושאינו מינו והתירא בטעמא והיכי דמי כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין, מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה אחד ומאה דוקא מין במינו, אבל בשאינו מינו בטעמא ובששים כשאר כל (האוסרין) [האיסורין] וכדמוכח נמי במתני' דמין ושאינו מינו להקל ולהחמיר, ומייתי לקמן (חולין צט, א) בשמעתין דזרוע בשלה, דתנן גריסין שנתבשלו עם העדשים [אם יש] (אין) בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואוקימנא בששים כשאר איסורין, אבל בתוס' כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך אחד ומאה מדבריהם שאפילו במין במינו אין צריך בבלע אחד ומאה, וההיא דעדשים וגריסין רש"י ז"ל פירשה בענין אחר, והראשון נראה עיקר, וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והוא העיקר.

מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא כגון שמנונית דגי הנשה בששים, כך היא הגירסא ברוב הספרים, וכן גריס רב אלפסי ז"ל, ודקדק מכאן דשומנו של גיד אוסר תערובתו אף על פי שהגיד עצמו אינו אוסר, שאין בגידין בנותן טעם, ושלא כדברי מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאומרים שאינו אוסר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר, וכמו שכתבתי למעלה בריש פירקין.

מין במינו וכו' מכאן משמע דסבירא ליה לרבא כרבנן דאמרין דמין במינו בטל בששים. והכי קיימא לן, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל, ורוב הפוסקים כן כתבו, ויש להם ראיות רבות על מי שיסמכו, ובסוף מסכת עבודה זרה הארכתי בראיותיהם ש"ל.

ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדרה נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדרה עצמה בחרסי הקדרה ובמאי דבלעה קדרה, כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו, וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה, והיה שם רוטב הרבה, ועכשיו כשבא לפנינו לא נמצא בהתר ששים כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצטרפין מה שבלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו, שבאותה שעת היתרה ככה היה שם, ונשאר האיסור מצומק כמותו כמו שבא לפנינו, אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכתב הוא ז"ל וכיון דאיפלגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערין ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, וכדאמרינן לקמן (חולין צח, א) אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, נראה שהוא ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא, ואח"כ דחה אף השני מדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, והלכך לא קיימא לן כחד מהני לישני כלל, אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור, ומיהו נראה שאף הוא ז"ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר, כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדרה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר, וכן פירשו אחרים דהיינו מאי דבלעה קדרה דאמר ר' חנינא, וזה מן התימה, דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שאין בו עכשיו כדי להעלותו, שהרי אילו נפל איסור זה בקדרה אחרת היה אסור בשיעורו ומאי שנא קדרה זו מקדרה דעלמא ובמשנ(ת)[ה] במסכת תרומות (פ"ה, מ"ט) נמי משמע דתבר בסוף אזלינן, דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה [ו]מותר, טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה ודאי אסור, ותירץ הרמב"ן ז"ל (דקילא) [דדיקולא] נמתעט' דרך בישול ובלעה קדרה משנפל שם אסור משניטל (הרוב) [הרוטב) או פחתו בידים, דהתם ודאי אסור, ואינו רואה לזה עיקר דמ"ש והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"א) שמשערים באומד יפה כמה נבלע ועומד בדופני הקדרה, ואותו הוא שמצטרפין להיתר, מפני שאנו רואין אותו כאלו עומד בעין בחוץ ומצטרף למה שבתוך הקדרה, אבל מה שפחת מחמת האור שכלה ואבד לא, ומה שכתב רש"י ז"ל דהוו להו תרי לישני ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. תמיהא לי דהא בדאורייתא חד בתרי בטל, והא דבעינן ששים דרבנן היא ובדרבנן לקולא, ויש לומר כיון דעיקרו מדאורייתא גם (בפסק) [בספק] שיעורו הולכים בו להחמיר. ומקצת ספרים יש שפירשו בקדרה עצמה, כלומר ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהן בתוך הקדרה עצמה ובא לפנינו עכשיו, אבל במה שנבלע בתוך דופני הקדרה לא, ופסקו כלישנא בתרא לקולא משום דשיעוריה דרבנן נינהו, וכן נראה יפה. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר בע"ז (נו, א) בפסק המערה מחבית לבור ושם כתבתיו.

הא ד אמר רב נחמן גיד בששים אף על גב דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לא מעייל רב נחמן נפשיה בפלוגתא, אלא כשתמצא לומר יש בגידין הגיד עצמו בששים ואין גיד מן המניין, ואת"ל אין בגידין שמנו של גיד בששים ואין שומן הגיד מן המנין, ואף על פי שאין איסורו אלא מדבריהם, החמירו עליו כשאר איסורי תורה, דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון, ובאיסורי סופרים הלכו בהן לשיעורין של איסור תורה, והוי יודע דלא אמרו גיד בששים לבטל הגיד עצמו, דהא תנן (צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין משום דבריה הוי, ובריה לא בטלה, אלא לבטל טעמו קאמר, וכעין שאמר נמי בביצה לבטל פליטתה כדמפרש בשמעתא, ואי נמי תאמר דבטל הגיד עצמו כשנפצע ונחתך לחתיכות דאז ודאי מיבטיל בטיל, דלא קרי בריה אלא כשהוא שלם, כדבעינן למכתב לקמן (חולין ק, א) בע"ה.

כחל בששים וכחל מן המנין פירוש לפי שהוא עצמו מותר הוא ובשר גמור הוא, ודוקא כשנפל לתוך קדרה של בשר, אבל נפל לתוך יורה של חלב הרי היא כשאר איסורין דבעינן ששים בר מדידיה, וחלב שבתוכו אינו מצטרף לעלותו, דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה.

אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור ונפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר, ונראה דלאו בשנפל לתוך חמשים ותשעה דוקא אמרו שהוא עצמו אסור. אלא אפילו נפל לתוך מאה ה"ה והוא הטעם דשויוה רבנן לכחל עצמו כחתיכת נבלה כל זמן שמכירה אפילו באלף לא בטלה וחוזרת ואוסרת כמה קדרות אחרות, וטעמא דמילתא משום שעד שלא נצטמק נתנה הקדרה בו טעם ונאסר, ושויה רבנן כחתיכת נבילה שהיא אוסרה לעולם. וראיתי בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שתמהו כיון דאסיקנא דכחל עצמו אסור כשאין שם ששים בר מיניה, מפני מה אינו חוזר ואוסר הוא את הקדרה, ועלתה להם בתימה, ומיהו כשיש שם ששים אין מן התימה מפני מה לא אמרו חתיכה עצמה נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, דשמא בכחל לא החמירו כל כך מפני שאינו אלא מדבריהם דחלב מתה אינה דבר תורה כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיא, א), ואי נמי יש לומר דר"נ כרבנן סבירא ליה דמין במינו נמי בששים.

הא ד איבעיא להו אי בדידיה משערינן אי במאי דנפיק מיניה כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא כחל [הוא] דאיבעיא להו, משום דכחל עצמו מותר, אבל בחלב או בחתיכת נבלה שנפלה לתוך הקדרה ודאי מפשט פשיטא ליה דבדידיה משערינן, ונכון הוא. ואסיקנא אף בכחל דבדידיה משערינן דאי במאי דנפקא מינה מנא ידעינן, והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו בדידיה משערינן אלא בכחל ובדומה לו שאינו חוזר להתירו הראשון וכדאמרינן וכחל עצמו אסור, אבל כל דבר שחוזר להכשירו כגון כף חולבת שנתחב בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה או בשר שנמלח, ואוסר משום דם שחוזר להכשרו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מיניה ומשערין אותו באומד יפה, וכן הורה למעשה, וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף אבן פליט ז"ל, ומן הטעם הזה א"ל כל דבר שחוזר להכשרו אין משערין אותו בגופו, וכן הדין לחתיכה של בשר שאין אסור אלא משום דם, שהרי היא חוזרת להכשיר על ידי מליחה, הילכך אין משערין אלא ביוצא ממנו, וזה מן התימה, דכיון שפירשו טעם הענין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן מה לי חוזר להכשרו או שאינו חוזר להכשרה והכל אחד, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל, אלא מיהו היכא שניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר, אין צריך אלא ששים [כחלב] (בחלבו) שנבלע בו, דהא ידעינן כמה הוי, וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה, אבל אם ישנה בת יומה בזה איכא למימר דחזר כל מה שנבלע בכף חתיכה דאסורה, ובכולה משערינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלועה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואין משערין בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד, ומיהא דאמרינן לעיל קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם ליכא למשמע מינה כלל, דאמאי דנפקי מיניה משערינן, כמו שראיתי למקצת מן המפרשים דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן היא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינ' ליה, ואי ליכא טעמא אף על גב דליכא ששים בדידיה מותר, דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפיק מיניה טפי מאחד בששים, והלכך שרי, אבל ליכא קפילא ודאי בכולה קדרה משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן. ומיהו קשיא לי כיון דעיקר איסורו של כחל אינו אלא מדבריהם, ושיעורו ששים נמי מדבריהם, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, כי לא ידעינן כמה נפיק מיניה מאי הוי, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו בקדרה שנבלעה מאיסורי תורה נמי ליכא קפילא, אמאי משערין אותו בדידה, הא שיעורו ששים דרבנן נשער אותו באומד ולקולא, וכל היכא דאיכא טפי מחד בדידיה לישתרי, כיון דנפק ליה מספיקא דאורייתא. ויש לומר דבקדרה שנבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן על כרחין למימר דבדידיה משערינן ולא במאן דנפיק מינה היכא דליכא יותר מאחד בדידיה מיהא, דאי במאי דנפיק מינה מנא ידעינן ודילמא נפיק מיניה טפי ממאי (דאמרינן) [דאמדינן] ליה ואיכא איסורא דאורייתא, וכמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, וכיון שיש לך לומר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידיה לצאת ידי ספיקא דאורייתא אית לך למימר נמי הכי אי איכא טפי מעל חד בדידיה כדי שלא תחלוק בו, כיון שכן אפ באיסורין שעיקרן מדבריהם ושיעורן מדבריהם אית לן למימר הכי, דכל מדתן של חכמים כך היא, ולעולם (הוו) [השוו] מדותם ולא פליג רבנן ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין ההיתר או האיסור לפנינו כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו, משום דאמרינן אלו היו לפנינו היה בו ששים לבטלו, אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו ואין הספק אלא שאין יכולין לעמוד על פליטתו של איסור, בהא ודאי לא אמרינן להקל, ואפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום רבנן שיעורי ששים הסכימו לכל האיסורין מן הזרוע בשלה וששים מובררים הצריכו, כיון שהאיסור וההיתר לפנינו, והלכך כי לא ידעינן מאי דנפק מינה משערין בדידיה כנ"ל.

מין בשאינו מינו דהתירא דאיכא למיקם אטעמא כגון קדרה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מדבר שאינו מינו משערי' בטעמא והא דנקט שבשל בה תרומה ה"ה לאיסורי נזיר או לאיסורי קונמות דהנהו נמי בשא"מ בס' או בטעמא כדכתיבנא במסכת ע"א אלא דחד מנייהו נקט. וכללו של דבר אין לך דבר שאינו בנ"ט או בס' כשהוא מין בשא"מ חוץ מחמץ בפסח לרבא דאחמירו ביה משום חומרא דחמץ כדפרי' בדוכתא ובמסכת ע"ז בס"ד. מין במינו דליכא למיקם אטעמא יש שפירשו כגון שמנונית דגיד הנשה פי' דשמנונית בהדי בשר מין במינו חשיב וה"ה לחלב בעלמא בהדי בשר אלא דנקט הא דשכיח טפי ואיירי בי' במתני'. ומיהו משמע דרבא ס"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בס' וההיא דחמירא דחיטי דבמסכת ע"א דאיפלגי בי' אביי ורבא ואמר רבא מין במינו במשהו ההי' בחמירא של טבל היא דלכ"ע הוה מין במינו במשהו וכדכתיבנא התם בס"ד:

הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא נשיא פי' שמנוניתו עמו דאלו משום גיד הא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט והכי נמי אמרי' לעיל מין במינו כגון שמנונית דגיד הנשה. רבינא אסר. פי' אסור לגמרי דסבר דמתפשט איסורו בכולו וביטול בס' לא שייך אלא בקדרה כדכתיבנא לעיל ורב אחא בר רב אשי שרי פי' בנטילת מקום:

מאי דעתך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכו' וה"ה דנוכל לומר דהתם במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וסתם מליח' דאטמהתא נאכל מחמת מלחו הוא אלא דעדיפ' מיני' פריך מאידך דשמואל קשי': הלכך הלכת' כמאן דשרי בנטילת מקום ונראה מפשוט' דדוקא בשמנו של גיד אבל גדי שמלחו בחלבו והוא שמן אסור כשם שאסור בצלי דחלב מפעפע כדלעיל אבל הרמב"ן ז"ל היה אומר דבמליחה אין חלב מפעפע. ולדבריו הכא לרווחא דמילתא פריך לה דאפי' בנטילה אינו אסור וכ"ש בנמלח וראוי להחמיר והורו גדולי צרפת ז"ל דדוקא אותו חתיכה אבל שאר חתיכות בגיגית הנוגעת בה מותרת בקליפה שאין איסור מפעפע מחתיכה שנאסרה מחמת דבר אחר לחתיכה אחרת שאצלה אלא ע"י רוטב ודי לה בנטילת מקו' למקו' מגעת ונר' דבריהם ז"ל ולכ"ע אין דם מפעפע לא בצלי ולא במליח' ובנטילת מקום סגי' להו וחתיכה שאין בה אלא חוטי חלב בעלמא. י"א דהתם אפי' בצלי די להם בנטילת מקום שאין מפעפע אלא חלב גמור והחוטין אלו כחושין הם ולא חמיר משמנו של גיד או מגדי כחוש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל שנמלח' חתיכה בחלבה בין חתיכות אחרו' וכשהוציאה משם לא עיינו יפה ואין יודעין מקום מגעת בשאר חתיכות הרי הכל אסור ודין ביטול לא שייך הכא כדאמרי' ואם הטילו בקדרה ויש בה ס' מכדי החלב שהי' בה הרי הוא מתבטל בס' בכל מקום שהוא שאין דנין בה חתיכה עצמה נעשית נבלה:

אמר רבי חנינא כשמשערין משערין ברוטב פי' כל רביעית בכזית ובקופה שהוא דק דק בשר שבשולי הקדר' ובחתיכות וזו וא"צ לומר זו קאמר. ובקדר' אמרי לה בקדרה עצמה. ואמרי לה מאי דבלע קדרה ליכא לפרוש' דבקדרה עצמה בעי לומר בחרסיה ממש דהא מהיכי תיתי ולא עוד אלא שאם אתה אומר כן לפעמים שאין בהיתר אלא שנים או ג' חלקים והקדרה משלמת לס' אלא ה"פ כי זה שאמרנו שמשערין ברוטב ובקופה וחתיכה אינו אלא במה שבא בקדרה לפנינו ולא במה שבלוע בקדר' ולאפוקי מאידך דאמרי במאי דבלעה קדרה ומיהו דעת רבינו הגדול ז"ל ומורי הרא"ה ז"ל תלמידו שלא אמרו אלא במה דבלעו שלא נתיבש אלא שעומד לפלוט שדנין אותו כאילו נפלט וקרוב אני לומר דהני תרי לישנא לא פליגי בעיקר דינא ומאן דאמר בקדרה לא אתו אלא לאפוקי אותו שנבלעו ונתייבש ואפשר דלתבשיל דהיינו ירק קריא קדרה ואפילו לפרושא קמא כר' דהלכתא גמרי' לקולא דסו' איסורא דרבנן הוא ולקולא וכן פסקו גדולי הפוסקים ז"ל:

כל איסורים שבתורה פי' שהם מין במינו א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא רואין אותו פי' אלו האסורין כאילו הוא בצל או קפלוט פי' שנ"ט מרובה: וקס"ד דדרך חומרא קאמר לה ולהכי אקשינן ליה דלישערינהו בתבלין ופלפלין דחמיר' טפי ופריק דקים לי' לרבנן שאין לך איסור שיהא נ"ט יותר מבצל או קפלוט ואנן הא קיימא לן דכולהו בששים:

גיד הנשה בס' פי' משום שמנו של גיד דאלו גיד עצמו אין פליטתה אוסרת כלום דהא קיי"ל אין בגידין בנ"ט כדאיתא לקמן.

כחל בס' יש בספרים כחל דלא קרעי' ובשלי בהדי בישרא ונראה מן הלשון הזה דכי קרע שתי וערב ובשלי בהדי בישרא אפילו בקדרה שרי. ויש שחולקין בזה כדכתיבנא בפ' כל הבשר לכך אומרים שאין זה לשון גמ' אלא פי' דרבוותא ז"ל דפסקו' בגמ' ושם פרשנוה יפה.

וכחל מן המנין פרש"י ז"ל לפי שבשר הכחל היתר גמור הוא כבישרא שאינו נאסר מחמת חלב שבו דחלב שחוטה מדרבנן הוא ולא גזרו בו אלא בבשר בעלמא:

כבר ביארנו שהמליח הרי הוא כרותח של צלי וירך שנמלח עם שומן הגיד והקנוקנות קולף ואוכל הא בשאר החלבים ובבשר שמן אסור מפני שהם מפעפעים ומ"מ כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא תבשיל ויש חוככים להקל ולומר שהמליחה אינה מפעפעת ואף בשאר החלבים ובבשר שמן קולף והדברים זרים אדרבה מפעפע יותר מן הצלי על ידי מיחל היוצא משם שהוא כעין רוטב ואם לא כן היאך היה רבינא אוסר בשמועה זו ר"ל בהנהו אטמאתא וכו' מחמת שהיה סובר דמליח כרותח דמבושל וכי עלה על דעתו להיות חום המליחה כחום הבשול אלא שהיה סבור שעל ידי הציר ובמיחל יהא הולך ונבלע בבשול:

כשמשערין שיעור זה של ששים מצרפין בזה הבשר והרוטב ודקדוקי הבשר שבה והוא הנקרא קיפה ומה שבלעה הקדרה מן הרוטב משעה שנפל שם האיסור אבל חרסי הקדרה אין מצטרפין בכך וזהו שאמרו כאן ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה כגון שלא נודע שיעור האיסור שנפל שמשערים האיסור כמו שהוא עכשיו כשבא לפנינו ומשערין מה שבלעה הקדרה משעת נפילה עד עכשיו והלכה כלישנא בתרא ומ"מ גדולי הרבנים דוחים את שתיהן הלשון הראשון מפני האחרון והאחרון ממה שנאמר למטה אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע שהם מפרשים ההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא ר"ל קלחת שיש בתוכה תבשיל סבר רב אשי לשעורה במאי דבלע דיקולא לדון כל מה שבלע הקלחת משעה שנפל האיסור ואילך כאלו הוא עכשיו בעין ושלא לשער את האיסור אלא כמו שהוא עכשיו מצומק לפנינו ואמרו לו אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כלומר שאף האיסור נצטמק והיה בו משעת נפילה שיעור גדול משל עכשיו אלא שמשערין את הכל כמו שהוא עכשיו ומתוך כך פסקו שאין מצרפין בזה לא חרסי הקדרה ולא מה שבלעה הקדרה שהרי אף האיסור נתמעט אלא משערין אותו כפי מה שהוא בשעה שבא לפנינו ורואין שיעור האיסור ושעור הרוטב והקיפה וחתיכות וכן עקר ואני אומר לשטתם שאין לומר כן אלא באיסור הנימוח שיש לומר כשם שנתמעט הרוטב כך נתמעט האיסור לפי חשבון ומ"מ אם נתברר לנו שיעור האיסור כמה היה בשעה שנפל לקדרה וכן באיסור שאינו נימוח כגון בשר אלא שהוא פולט משערין בכל מה שבלעה הקדרה משעה שנפל האיסור ואילך אלא שחרסי הקדרה לדברי הכל אין מועילין כלל להצטרף להיתר ואף בענין ההוא זיתא דתרבא וכו' יש לנו בה פירוש אחר כמו שיתבאר:

ומ"מ חכמי האחרונים מורים ובאין אף באיסור שאינו נימוח שאין מצרפין בהיתרו מה שבלעה הקדרה שמאחר שאין עכשיו ששים כנגד כל האיסור אע"פ שהיה בו ששים בשעת הנפילה הרי כשנתמעט ההיתר חוזר האיסור ואוסרו כאלו נפל בו עכשיו ומביאים ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה הא אם לא פחתה תרומה ופחתו חולין אסור ומ"מ נראה לי שאין זו ראיה שהתרומה הרי היא בעין אלא שלא נודע מקומה אבל איסור זה שאין בו אלא איסור פליטה כבר פלט הרבה מן האיסור בשעה שהיה שם ששים וכשנתמעט הרוטב כבר נחלש כח הפליטה ויש לשערו במה שהיה שם בשעה שנפל ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ואף הגדולי המחברים פרשו מאי דבלעה קדרה שעומד בדפני הקדרה אבל הבלוע לא ומעתה צריך להזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור נכרת בתוכו שלא יחזור את האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט וממה שנמשך אל זה הוא שאם נפלה חתיכה שיש בה חלב או שומן של גיד הנשה לקדרה והיה בקדרה בכדי לבטל כל חלב שבחתיכה צריך ליזהר שלא יסיר חתיכה זו עם חלבה מן הקדרה בעוד שהיא חמה שהרי כשיוצאה מן הקדרה תשאר חתיכה זו חמה ויתעורר חלב שבה לאסור את גוף החתיכה הואיל ואין בבשר שבחתיכה זו ששים כנגד החלב ואם החזירה בדיעבד ושלא בכונת בטול חזר להיתרו אלא אם כן הוא מבשר בחלב מ"מ לענין מאי דבלעה קדרה גדולי המפרשים פרשו בה כגון שנפל כזית חלב לתוך ששים של היתר ונמוח אותו כזית וחזר לחצי זית וכן לא נמצא עכשיו בקדרה אלא שלשים זיתים אין אומרין שהחלב לא נימוח ביחד עם בליעת הקדרה אלא שהקדרה בלעה תחלה ונשאר כזית בפחות מששים ואסר אלא אומרים שמיחויה של זית ובליעת הקדרה הכל היה ביחד ולא היה החלב לעולם בפחות מששים:

זה שביארנו שאין חרסי הקדרה בכלל השיעור דוקא לקולא אבל כל שהוא חומרא כגון שבשל תבשיל של היתר בקדרה של איסור או של בשר בקדרה חולבת או בהפך צריך שיהא בתבשיל כשיעור כל הקדרה ומ"מ לדעת גדולי המפרשים וגאוני ספרד הואיל והקדרה חוזרת להכשר על ידי ליבון אין צריך אלא לשער במה שפלטה באומד יפה:

אף זה שאמרנו שאין איסור אלא בכדי שיתן האיסור טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות לא סוף דבר בשהגיס את הקדרה או ניער וכסה עד שחתיכת האיסור נתכסית ברוטב או שברתיחת הקדרה נתפשט האיסור בכל הקדרה ובכל מה שבה אלא אפי' נדבק האיסור על חתיכה אחת מחתיכות ההיתר שבתבשיל ונבלע בה לפי שנמצאת החתיכה אסורה לדעת קצת וכגון שלא ניער ולא כסה כמו שיתבאר כל שהכניסה ברוטב אחר כן התבשיל מותר ואין צריך לשיעור ששים בכדי כל החתיכה אלא בכדי האיסור שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב וגדולי הרבנים אוסרין ופוסקין חתיכה עצמה נעשה נבלה אף בשאר איסורין ולא נענו וכן יש מקילין לומר שכל שהחתיכה שנפל בה האיסור עומדת אף מקצתה התחתון ברוטב כדי הוא כמי שכלה בתוך הרוטב ואין נראה כן ודבר זה מתבאר בפרק כל הבשר ק"ח א' בע"ה:

העצמות ודברים שאינם ראויים לאכילה אם מצטרפין עם שאר הדברים הן לאיסור הן להיתר נחלקו בו המפרשים לשלש דיעות יש מי שאומר שהעצמות נחשבים ומצטרפים אם באיסור אם בהיתר שאם יש באיסור עצם צריך ששים כנגד כלו ואם יש בהיתר עצמות מצטרפין להעלות האיסור ונתבאר להם דבר זה משמועת זרוע בשלה האמורה למטה שאמרו בה בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן ויש מי שאומר שהעצמות שבהיתר מצטרפין להעלות איסור אבל עצמות האיסור אין נחשבים כלל ויש מי שאומר שאף עצמת האיסור מצטרפין עם ההיתר להעלות בשר האיסור וכך היא רמוזה בתלמוד המערב במסכת תרומות פרק סאה תרומה בקליפין של איסור שמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ומ"מ מוח שבתוכם ודאי מצטרף הוא עם האיסור ודעתי נוטה להחמיר כדעת ראשון הואיל ובתלמוד שלנו נזכרה כן וכן שאין העצמות דומין לקליפין שהעצמות יש בהן קצת טעם מה שאין כן בקליפין ומ"מ גדולי הדור נוטים לדעת זה האחרון ומפרשים שלא נאמר בשר ועצם בהדי בשר ועצם אלא דרך אסמכתא לשיעור ששים:

שיעור ששים זה שהזכרנו ברוב הדברים צריך ששים לבד חלק האיסור וכן הדין בגיד הנשה שנמוח לשם שהוא בששים של היתר כנגד הגיד וכן בשומן הגיד או בקנוקנות שבו אבל כחל והוא לשד השמן שהוא טעון קריעה וטיחה בכותל להוציא את החלב שבו כמו שיתבאר אם נתבשל בקדרה של בשר בלא קריעה וטיחה אינו צריך אלא לחמשים ותשע ושיהא הוא משלים לששים מתוך שגופו של כחל בשר הוא הרי הוא מצטרף עם ההיתר וכחל עצמו אסור ואם נפל לקדרה אחרת הרי הוא אוסר שמא עדין לא נפלט כל החלב ממנו ואין יודעין כמה נשאר בו ואוסר את הקדרה השניה גם כן עד שיהא בה חמשים ותשע כנגד כלו וכן כל איסור שנפל לקדרה והכירוהו וזרקוהו והותר השאר בששים אם נפל עוד לקדרה אחרת אסרה ובכחל מיהא אם אין בראשונה חמשים ותשע כנגדו שנאסר הכל יראה לגדולי הדור שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי הוא כבשר בחלב שכלם מודים בו שנעשה הכל כנבלה ומתוך כך צריך ששים ואין כחל מן המנין וכן יש צדדין שאף בכחל אנו מצריכין ששים ושאין כחל מן המנין והוא שאם נפל לתוך יורה של חלב צריך שיהא ששים בחלב שאין החלב נודע בו כל כך שנאמר שיצטרף לבטל בשר הכחל עצמו וסברא זו נמשכת למה שביארנו שטעם זה הוא מפני שגופו של כחל בשר:

כבר ביארנו שכשמשערין האיסור אין משערין באומד מה שפלט אלא בכל האיסור ואפי' באיסור חכמים כגון כחל אנו אומרין כן וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא באיסור שהוא אסור מצד עצמו ושאינו בא לידי היתר כמו שביארנו אבל דבר שמותר מצד עצמו אלא שבליעתו גורמת לאיסור זה והוא חוזר ובא לידי היתר כגון כף חולבת בקדרה של בשר שבאה לידי היתר בהגעלה וכן חתיכת בשר שלא נמלחה ולא הוכשרה מדמה במלחה על חתיכה מלוחה אחר שאותה חתיכה שהיתה מלוחה באה לידי היתר במליחה אין משערין אלא במה שיצא ממנה ואע"פ שאין אנו יודעין אומדין אותה באומד יפה והיאך אתה משער בכלו והרי אתה מכשירו ונמצא היתר לפניך ואף הם הורו בה למעשה ונעזרו בה בקצת גאוני ספרד וגדולה מזו ראיתי לקצת מחברים שאין משערין בכלו אף בבשר האסור אלא בכחל לבד כמו שנזכר דבר זה בכחל דקאמר כחל בששים וכו' ועליו הוא אומר בדידה משערים וכו' מפני שדרך לצאת ממנו עקר מה שבתוכו והיינו דקאמר דאי במאי דנפק מניה היכי ידעינן כלומר הואיל ודרכו לצאת ממנו יותר משאר בשר וכן יש בהמות שהשד שלהן יש בהן חלב הרבה ויש שאין להם אלא מעט אבל בשר אחר אף של איסור אומדין בריוח ודיו וכל שכן בחתיכת בשר שלא נמלחה שנתבשלה בשל היתר או מלחוה על חתיכה מלוחה שהרי קרוב הוא לידע חתיכה כיוצא בה לראות את פליטתה מצד מליחתה אלא שבכבד מיהא הואיל ודמיו מרובין מחמירין לשער בכלו ויש מרחיקין בזו השניה ר"ל בבשר האסור ואף הראשונה אע"פ שהסברא נכונה אין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי תלו הדבר דאי במאי דנפק מנא ידעינן ומ"מ אף לדעת האומרים לשער בכל אף במה שיש היתר לאיסורו מודים הם שכל זמן שנודעה לנו פליטת האיסור כמה היא שמשערין בה ולא בכלה כיצד ניער כזית חלב בכף חדשה ואחר כך הגיס בה קדרה של בשר אין משערין אלא לכזית שהרי נודע לנו שאין בכף זו אלא כזית חלב:

בד"ה אלא מעתה נפל כו' דכיון דבכוליה משערינן אם כן נפיק כוליה אבל אי במאי דנפיק כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע ליה מדברי הפשטן דקאמר פשיטא דבדידיה משערינן כו' דהיינו משום דודאי נפיק כוליה אלא אדרבה משמע דלא נפק כוליה אלא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מש"ה משערינן בכוליה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר כו' יצא בקדרה ראשונה עכ"ל דהשתא דאלא מעתה קאי אדלעיל מצינן למימר שפיר דהאי מקשה פסיקא ליה דכוליה נפק מיניה וק"ל:

ברש"י ד"ה במאי דבלעא קדרה אם ראינוהו כשנפל פי' ראינו האיסור כמה היה קודם שנפל לקדרה ואח"כ כשנתמעט ע"י בישול צריכין אנו לשערו לכמות שהיה בשעת נפילה ועיין בר"ן ותמצא שם ביאור דברי רש"י בזה:

בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' והיא היתה כבר בלועה מהיתר וכו' נראה דלמ"ד בקדרה עצמה משערינן לא היה צ"ל והיא היתה כבר בלועה מהיתר ולא נקטי' אלא בשביל מ"ד במאי דבלעה קדרה משערינן:

גמ' והא אמרי אינשי ע"ל דף סה ע"ב ברש"י ד"ה גיעולי ביצים:

תוס' ד"ה וכחל מן המנין וכו' דאפשר לסוחטו אסור לא זכיתי להבין הא בשר הכחל לא נאסר רק החלב קבל טעם בשר ונאסר החלב והוא בגומות ואסור לאכול הכחל מצד שאוכל ג"כ החלב ואחר גמר בישולו שיצא החלב לחוץ ממילא יהיה מותר דהא הבשר לא נאסר כלל ומה שייך לאפשר לסוחטו אסור: