דף ביאור
מסכת חולין דף פ״ד עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף פ״ד עמוד א׳
מסכת חולין דף פ״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־490 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
וליפרקינהו ויהיו מותרים באכילה והדר ליכסייה לדם:
בעינן העמדה והערכה אין פודין את הקדשים לאחר מיתה מפני שכתוב בהן (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן (והרים) [והעריך] אותה הכהן ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד:
וכמאן מוקמת למתניתין דתרצת לה בהני תרי טעמי שחיטה שאינה ראויה לאו שחיטה היא ובעינן העמדה והערכה:
אי כר"מ דאמר בפ"ב דתמורה (דף לב: ע"ש):
הכל היו בכלל העמדה והערכה אחד קדשי מזבח שנפל בהם מום ואחד קדשי בדק הבית:
האמר במתני' (לקמן חולין דף פה.) השוחט ונמצאת טריפה חייב לכסות אלמא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
ר"ש סבירא ליה התם קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו:
רבי היא מתניתין רבי סתמה לפי דעתו ונסיב מילתיה כי הני תרי תנאי בחדא כמר שראה דבריו של זה בזו ושל זה בזו:
ועוד 33 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 84a · Sefaria
תוספות
וליפרקינהו וליכסינהו תימה מנלן שצריך לפדותו ולחייבו בכסוי ועוד דמתניתין ואין נוהג במוקדשין קתני ואי פריק להו אין זה מוקדשין וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו משום הפסד קדשים לכשיפדה הוה למפרע שחיטה ראויה א"כ ליכסינהו ואפילו קודם פדייה ועוד דאית ליה לר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי ואפילו לא יפדם לבסוף הויא שחיטה ראויה משום שחיטת קדשים דהויא שחיטה ראויה לר"ש אפילו נשפך משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאמרינן במרובה (ב"ק דף עו:):
בעינן העמדה והערכה וא"ת והא כל זמן שמפרכסין בני העמדה והערכה נינהו כדאמר לעיל בפרק ב' (חולין דף ל.) וכ"ת בעינן העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ודוחק לומר דהכא איירי בעוף דאין בו חיות כל כך דהכשרו בסימן אחד דאין סברא לחלק ומפרש ה"ר שמעיה דשחט בה שנים או רוב שנים היינו כדאמרינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכא.) דישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה כדפירש ר"ח לעיל בפ"ב (חולין דף ל.) והתם דוקא מפרכסת היא כחיה דע"י שחיטה אינה ניתרת באכילה והויא כחיה עד שתמות וכן הא דקאמר התם בפ"ב מדמי פסח מי אידחו וחשובה מפרכסת כחיה כשלא גמר שחיטה איירי דבשחיטה פורתא לא משתריא באכילה אבל הכא דבשחיטה זו משתרי באכילה לאו בני העמדה והערכה נינהו:
יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי ולא דמי לדם הניתז (לקמן חולין דף פז:) דהתם אם לא היה ניתז לא היה צריך גרירה אבל כאן אי אפשר בלא גרירה:
מה חיה שאינה קדש וא"ת והא אפילו קדשים טעונים כסוי דתנן בפרקין (לקמן חולין דף פה.) קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב ויש לומר דאינה קדש בפנים קאמר:
עשרה מנה יקח ליטרא דגים נ' מנין יקח ליטרא בשר במקומם היו דגים בזול יותר מן הבשר כדפירש בקונטרס אבל במדרש אומר אורחים יום ראשון אווזין ותרנגולים יום ב' דגים יום שלישי בשר [רביעי] קטנית:
Tosafot on Chullin 84a · Sefaria
רשב"א
וליפרקינהו וליכסינהו ואם תאמר ואמאי פריק להו כדי לחייבן בכיסוי, וכי מאין זו לחזור ולפדות כדי לחייב בכיסוי את הפטור, ויש לומר דהכא שאני דמצוה לפדותן כדי שלא ילכו לאבוד, ומשום הכי פריך וליפרקינהו מעתה כיון שעומדין לכך ויכסה, ומשני בעינן העמדה והערכה, ואם תאמר והא כל זמן שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וישנה בכלל העמדה והערכה כדאמרינן לעיל (חולין כט, ב) בשילהי שמעתא דישנא לשחיטה מתחלה ועד סוף, ותירץ הרב רבינו אברהם אב"ד זצ"ל דהכא בשאינה מפרכסת, ומאחר דשאינה מפרכסת פטורה לא פסיקא ליה למיתני נוהג במוקדשין. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דאדרבה מדמפרכסת חייבת לא פסיקא ליה דאינו נוהג במוקדשין. ואמאי תני ואינו נוהג במוקדשין, ורבותינו בעלי התוס' זצ"ל אמרו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתא, והא דאמרינן (לקמן) [לעיל (חולין ל, א).] שחט בה שנים או רוב שנים הרי כחיה לכל דבריה ונפדית, כבר פירש רבינו חננאל ז"ל ואמר שזו אינה משנה, אלא שמדקדקים כן בעלי הגמרא ממשנתינו דלקמן (חולין קיז, ב) דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלין ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה, והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהרה דאי כחיה משום דאין שחיטתה מטהרתה, אבל לישראל ששחיטתה מטהרתה שוב אין לה פדיון, וההיא דאתמר בפרק השוחט (חולין ל, א) בהמה טהורה [הרי] [הוא] דהוא [כ]שוחט את הפסח, הכי קאמר ודקאמרת כיון דשחיט ביה פורתא אידחי ליה מפסח, נהי דמפסח אידחי מדמי פסח מי אידחי עד שישחוט בו רוב שנים, דכל שמפרכסת ולא נגמרה בשחיטה הרי היא כחיה לכל דבריה, ומקל וחומר פריך, והיינו דאקשינן במסכת שבועות פ"ק (יא, ב) מתה או נשחטה תפדה הא בעיא העמדה והערכה, ומאי קושיא אנשחטה יעמיד (ויעריך) במפרכסת.
יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי כלומר שלעולם הוא מחוסר גרירה וכיסוי ולפיכך לא בעו כיסוי, אבל דם שעל הסכין אף על פי שחסר גרירה כיון דאי איכא דם שלא הוא לא בעי גרירה וכיסוי אף בשאין שם דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גרירה מעכבת בו, ואפילו למאן דאית ליה נמי דאף על גב דאיכא דם שלא הוא צריך לגרור ולכסות דם שעל גבי הסכין, הא אפשר לכסויי דם זה בלא גרירא (כיון) [כגון] שאין דם על גבי הסכין, אבל במוקדשין אי אפשר בלאו הכי לעולם.
Rashba on Chullin 84a · Sefaria
ריטב"א
ליפרקינהו ונכסינהו פרש"י כפשוט' דליפרקינהו ממש מעיקרא והדר ליכסינהו ואינו נכון דא"כ הוה להן חולין והא קתני נוהג בחולין. ועוד כיון דהשתא הם מוקדשין ופטורין מלכסות מהיכי תיתי דניפרקינהו כדי שיהא מכסה לכך הנכון כמו שפיר' בתוספת דלישנא בעלמא נקט תלמודא דכיון דמצוה לפדותם ואלו פדאם היה חייב לכסות דלהוי מהשתא כאלו פרקינהו כבר דהא כל העומד לפדות כפדוי דמי ויהא חייב לכסות בעודם מוקדשים.
בעינן העמדה והערכה קשי' לי' להראב"ד דמי קאמר דהא קיי"ל שחט בה שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי' והוה בר העמדה והערכה וכדאיתא בפר' השוחט ותירץ דהכא בשאינו מפרכסת. ואין זה מספיק דכיון דמשכחת להו במפרכסת והוי בני כיסוי מאי פסקה למתני אבל לא במוקדשים. וי"ל דהכי אמרינן דכיון דחייב כיסוי אתי' מיד בגמר שחיטה ורחוק הוא דליעבד' לי' העמדה והערכה מיד בעודין מפרכסין שראויין לפדיון ולהכי קתני אבל לא במוקדשין וכן תירץ הרמב"ן ז"ל ולפי מה שכתבנו בפרק השוחט בשם רבותינו בעלי תוספות ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל לא קשי' שכבר כתבנו שם דהא דאמרינן שחט בה שנים וכו' אינו אלא ישראל בטמאה או נכרי בטהרה דלאו בתורת שחיטה הוא אבל בישראל בטהר' דבתורת שחיטה הוא דכיון ששחט בה שנים או רב שנים חשיבי כמתה ואעפ"י שמפרכסת וזה עיקר.
השתא דאתית להכי כלומר דאילו לדידי לא אתי קרא להכי אלא לאשמועינן מצות כיסוי אבל כיון דאית לך דנדרוש הכי אפילו תימא קדשי מזבח וכו' ונראה דאידך סבר דמחוסר פדיון דבעי הערכה על פי בקיאין והוה מעשה דחשיב טובא מיקרי מחוסר אבל גרירא בעלמא דמעשה קל הוא לא חשיב מחוסר,
יצא זה שמחוסר שפיכה וגרירה וכיסוי וא"ת א"כ דם שעל הסכין למה? קים. חייב לכסותו דהא מחוסר גרירה הוא וי"ל דשאני התם כי כשיצא הדם ראוי היה לכיסוי בלא גרירא אם יפול על הארץ משא"כ בזה דבעינן ונמצה דמו על קיר המזבח:
וא"ת והיכי חשבינן ליה מחוסר פדיון דהא קי"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי. וי"ל דאפי' חשבי' לשאר דברים כפדוי מ"מ פדיון הוא צריך ומחוסר פדיון הוא.
מה חיה אינה קדוש אף עוף אינו קדוש וא"ת והא תנן בפרקי' קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב בכיסוי. ויש לומר דאנן אקדוש בפנים קאמרינן.
חד למעוטי זוחלין פירש"י ז"ל שאר משקים שהזחילן והמשיכן והשלים בהן את המקוה דאע"ג דשאובין שהמשיכוהו ונתנוה למקוה כשר בהזחלה זו כשיש במקוה רוב שאינו שאובין. בשאר משקין אינו כך ואע"ג שהזוחלין פסולין: ויפה כיון ז"ל דאלו שאר משקין זוחלין היכי משכחת לה ולשון מושאל הוא זה עם אותה שאמרו המעין מטהר בזוחלין ושמא ירבה הנוטפים על הזוחלין:
וחד למעוטי מכונסין והא ודאי כל דמימעטי מזוחלין לפרש"י ז"ל שהוא האמת כ"ש ממכונסין אלא דאי לא כתיב אלא חד מיעוט הוה מוקמי ליה במכונסין:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Ritva on Chullin 84a · Sefaria
מאירי
קדשי מזבח שנפל בהם מום הרי אלו נערכים ונפדין ומביא בדמיהם קרבן וצריכים העמדה לפני כהן והערכה על פי כהן כמו שביארנו בפרק שני:
הקדיש חיה לבדק הבית הרי זו נפדית ונערכת וצריכה העמדה על הדרך שביארנו ואם הקדיש בהמה או עוף שהם ראויים למזבח נערכין ונפדין אף כשהן תמימים וצריכים העמדה ומ"מ המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית עובר בעשה שנאמר שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ר"ל לבדק הבית ועל זה אמרו אותו אתה עושה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ומ"מ בדיעבד מה שהקדיש קדוש:
נמצא שהכל ר"ל בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית כלן בכלל העמדה והערכה הן לפיכך אם מתו או נשחטו אין להם פדיון וקדשי בדק הבית שנשחטו אסורין בהנאה:
שחיטה שאינה מכשרת לאכילה כגון שוחט את הטרפה והדומים לה אע"פ שבענין אותו ואת בנו דנוה בשחיטה כמו שהתבאר לענין כסוי אינה שחיטה כלל ופטור מלכסות ודבר זה יתבאר למטה במשנה:
כל המשקין שטבל בהם אדם או שהטביל בהם את הכלים לא טהרו אלא אם כן במים אבל שאר משקין אין מטהרין לא דרך זחילה והמשכה ולא במכונסין אבל מים אם הן של נהר או של מעיין מטהרין בזוחלין ושל מקוה כגון מי גשמים במכונסין ודוקא בשלא היו אותם המים שאובים אבל אם היו שאובים פסולים הם לטבילה ואף שלשת לוגין מים שנפלו למקוה חסר פסלוהו במה דברים אמורים בשנפלו לתוך המקוה מתוך הכלי אבל אם נפלו מים אלו חוץ למקוה דרך זחילה והמשכה לא פסלוהו אא"כ היה שם מחצה על מחצה אבל אם היו המים הנקוים רוב הרי המקוה כשר ויש מתירין בשאובה שהמשיכוה אף בכלה ואין הדברים נראים ודבר זה מתבאר במסכת תמורה:
אע"פ שראוי לאדם לסלסל עצמו בכל מדותיו בעניני האכילה ראוי לו לסלסל עצמו ביותר שלא יאכל דרך גרגרנות ולא יהא מחזר אחר המעדנים אלא יצמצם בזה כמה שאפשר לו לפי מה שמכיר בטבעו ולפי ממונו שהוא יכול לסבול אמרו חכמים ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך וגו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון ואף בשעה זו לא ככל מה שאפשר לו אלא מעט והוא שרמז בכתוב בשר לאכול ולחם לשבוע ואף זו לא בכל יום אא"כ הוא בעל נכסים מרובים מכאן אמרו יש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק ר"ל לחלקו ולשון לפסו כמו לפסת מלשון יהי פסת בר וכו' עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים יקח לפסו ליטרא בשר ואף על אלו אמרו דרך אזהרה דוקא מערב שבת לערב שבת הא אם הוא בעל נכסים מרובים או שצריך לו לפי מזגו וחולשת כחותיו יעשה כפי מה שצריך ולעולם יהא אדם מרגיל בניו ובני ביתו לצמצם עצמם במאכל ובמשתה ושלא יהיו גרגרנים ולא בלענים אמרו חכמים תן חיים לנערותיך למדה תורה דרך ארץ שלא ירגיל אדם בני ביתו בבשר ויין:
Meiri on Chullin 84a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא קי"ל חיה בכלל כו' אימא נמי בהמה בכלל חיה? נכסוי כו' מהך גופא דבהמה בכלל חיה ליצירה כדאמרי' בפ' בהמה המקשה המ"ל דאימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי כו' אלא דהך דרשא אינה פשוטה דרבנן פליגי עליה דר"מ התם משא"כ הך דרשא דחיה בכלל בהמה לסימנין דרשא פשוטה לכ"ע ודו"ק:
תוס' בד"ה מה חיה שאינה קודש כו' קדשים בחוץ ר"מ מחייב כו' עכ"ל ולר"ש נמי קדשים בחוץ לא אצטריך קרא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא אצטריך האי הקישא דמה חיה שאינו קודש כו' אלא למעט עוף קודש שבפנים ואע"ג דחיה נמי שאינו קודש בפנים לא בעי כסוי דהוי חולין בעזרה דלא צריך כסוי לר"ש צ"ל דה"ק דמה חיה לא תמצא בו כסוי אלא באינו קודש ובחוץ אף עוף כן ולאפוקי עוף קודש אף שבפנים ודו"ק:
בד"ה עשרה מנה כו' במדרש אומר אורחים יום ראשון אווזים כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בספרים מדוייקים והכי איתא במדרש ילקוט והביאו רש"י בחומש סוף פרשת פנחס שאם ילך אדם לאכסניא יום א' מאכילו עופות כו' עכ"ל ע"ש:
Chidushei Halachot on Chullin 84a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה ליפרקינהו ולכסויי וכו' וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו' ר"ל כיון שמוכרח הוא בעל כרחו לפדותו עכ"פ יהא ראויה לאכילה מקרי אפי' קודם פדייה שחיטה ראויה דהא מוכרח הוא לפדותו על כל פנים:
[בא"ד] ועוד דאית ליה לר"ש וכו' כמו שחיטת קדשים דהוי שחיטה ראויה וכו' כצ"ל:
ד"ה מה חיה שאינו קדש וא"ת אפי' קדשים טעונים כסוי וכו' קושיא זו של התוס' לא שייכא הכא אמה דקאמר מה חיה שאינו קדש דהא פשיטא דמתני' דפרקי' דתנא קדשים בחוץ לא איירי בחיה דלא שייכא לקדשי מזבח אלא אמסקנא דשמעתי' מקשה דבשום קדשי מזבח לא בעי כסוי אפי' בעוף ובפרקין תנא קדשים בחוץ ר"מ מחייב וע"כ איירי בעוף שהקדישו לקדשי מזבח ושחטו בחוץ ותירץ דהא דמסיק הכא דאין כסוי נוהג בקדשי מזבח אפילו בעוף היינו כששוחטן בפנים אכל כששוחטן בחוץ חייב בכסוי לר"מ אלא שלשון התוספות דקאמר וי"ל דאינו קדש בפנים קאמר הוא מגומגם דמשמע דאחיה קאי ואי לא מסתפינא הייתי אומר למחוק תיבת דאינו קדש ולגרוס הכי וי"ל בפנים קאמר וק"ל:
Maharam on Chullin 84a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' מי שאינו מחוסר כעין זה לקמן דף קלה ע"א:
Gilyon HaShas on Chullin 84a · Sefaria
בן יהוידע
צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן נראה לי בס"ד קראו בשם זָקֵן מלבד כי זקן הוא כינוי לחכם שהוא נטרקון 'זה קנה חכמה' (קידושין לב:) הנה הוא נתכוון להרבות שבחו בשם זה להורות על הנס שנעשה לו מן השמים בענין הזקנה שהיה בן שמונה־עשרה כשמינו אותו לנשיא ונתחוורו שערות זקנו וכמו שאמר הוא על עצמו הריני כבן שבעים שנה (משנה ברכות א, ה).
לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה, וְיִקַּח עַתּוּדִים (משלי כז, כו) נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שנדחים מצות שאפשר לעשותם על ידי אחרים מפני עסק התורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן ט.) על פסוק וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח, יא) וידוע שָׂדֶה רמז למצות שהם תיקון המלכות 'חקל תפוחין קדישין' וְעַתּוּדִים רמז לדברי תורה שנקראים 'כבשי דרחמנא' שבהם כבוש ואצור כמה וכמה עניינים נסתרים וכמו שאמרו הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ (משנה אבות ה, כב).
"לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ", לַחְמְךָ קוֹדֵם לְלֶחֶם בֵּיתְךָ (משלי כז, כז) רמז כאן על לחם המוציא של סעודת שבת קודש דתחילה יבצע פרוסה שלו שהיא כנגד אות יו"ד דשם הוי־ה ואחר כך פרוסה של אשתו שהיא כנגד אות יו"ד דשם אדנ־י וגם רמז דרך ארץ על הסעודה של כל יום שהיא נקראת בשם לֶחֶם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וּמַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) שיביאו תחלה את התבשיל לפני בעל הבית לאכול תחלה ואחר כך יאכלו אשתו ובניו כי כן היה הדרך ארץ לפי מנהג הקדמונים שלא היו אוכלים כולם ביחד על השלחן.
Ben Yehoyada on Chullin 84a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף פ״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־490 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 15 מילים
נפתחת ב״וְלִיפְרְקִינְהוּ וְלִיכַסִּינְהוּ? בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״וּכְמַאן? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: הַכֹּל הָיוּ…״
- קטע 317 מילים
נפתחת ב״אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לַהּ…״
- קטע 524 מילים
נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְשָׁאנֵי…״
- קטע 620 מילים
נפתחת ב״וְהַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ,…״
- קטע 718 מילים
נפתחת ב״מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אָמַר קְרָא…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״אִי מָה חַיָּה שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קֹדֶשׁ, אַף…״
- קטע 913 מילים
נפתחת ב״לָא, כְּחַיָּה – מָה חַיָּה לֹא חִלַּקְתָּ…״
- קטע 1017 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ יַעֲקֹב מִינָאָה לְרָבָא: קַיְימָא לַן…״
- קטע 1120 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״עַל הָאָרֶץ…״
- קטע 1218 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, יַטְבִּילוּ בּוֹ? אָמַר קְרָא: ״אַךְ…״
- קטע 1316 מילים
נפתחת ב״וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, דְּלָא…״
- קטע 147 מילים
נפתחת ב״תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״ ״וּבוֹר מַיִם״.…״
- קטע 1512 מילים
נפתחת ב״אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, חַד…״
- קטע 169 מילים
נפתחת ב״תְּלָתָא מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״, ״וּבוֹר מַיִם״,…״
- קטע 1716 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר יָצוּד״, אֵין לִי אֶלָּא…״
- קטע 1823 מילים
נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֵיד״, מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן,…״
- קטע 1919 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת…״
- קטע 2031 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל? תַּלְמוּד…״
- קטע 2143 מילים
נפתחת ב״מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי…״
- קטע 2233 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב: צְרִיכִין אָנוּ לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן.…״
- קטע 2335 מילים
נפתחת ב״״כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ״ – מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהֵא מַלְבּוּשֶׁךָ,…״
- קטע 2432 מילים
נפתחת ב״״לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ״ – לַחְמְךָ קוֹדֶם לְלֶחֶם…״
- קטע 253 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת חולין דף פ״ד עמוד א׳ · קטע 4 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לַהּ אַלִּיבָּא דְתַנָּאֵי;…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- רב · דור אחרון לתנאים
כמעט אין אחד בכל התנאים והאמוראים שזכו להכתב ולעמוד על תולדות ימי חייו כתולדות רב.
המקור המדויק: חולין פד ע"א
כל 30 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
וְלִיפְרְקִינְהוּ וְלִיכַסִּינְהוּ? בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
וּכְמַאן? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה – הָאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה!
אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה – הָאָמַר: לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה?
אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לַהּ אַלִּיבָּא דְתַנָּאֵי; בִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא שְׁפִיכָה וְכִסּוּי, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר שְׁפִיכָה פְּדִיָּיה וְכִסּוּי.
וְהַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא שְׁפִיכָה וְכִסּוּי – יָצָא זֶה, שֶׁמְחוּסָּר שְׁפִיכָה, גְּרִירָה, וְכִסּוּי.
מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אָמַר קְרָא ״חַיָּה אוֹ עוֹף״, מָה חַיָּה אֵינָהּ קֹדֶשׁ, אַף עוֹף אֵינוֹ קֹדֶשׁ.
אִי מָה חַיָּה שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קֹדֶשׁ, אַף עוֹף שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קֹדֶשׁ, אוֹצִיא תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָן קֹדֶשׁ!
לָא, כְּחַיָּה – מָה חַיָּה לֹא חִלַּקְתָּ בָּהּ, אַף עוֹף לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ.
אֲמַר לֵיהּ יַעֲקֹב מִינָאָה לְרָבָא: קַיְימָא לַן חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה לְסִימָנִין, אֵימָא נָמֵי בְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה לְכִסּוּי.
אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, מָה מַיִם לָא בָּעֵי כִּסּוּי, אַף הַאי נָמֵי לָא בָּעֵי כִּסּוּי.
אֶלָּא מֵעַתָּה, יַטְבִּילוּ בּוֹ? אָמַר קְרָא: ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״, הָנֵי אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא.
וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, דְּלָא אִיקְּרוֹ מַיִם, אֲבָל דָּם דְּאִיקְּרִי מַיִם – הָכִי נָמֵי?
תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״ ״וּבוֹר מַיִם״.
אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, חַד לְמַעוֹטֵי זוֹחֲלִין, וְחַד לְמַעוֹטֵי מְכוּנָּסִין!
תְּלָתָא מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״, ״וּבוֹר מַיִם״, ״מִקְוֵה מַיִם״.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר יָצוּד״, אֵין לִי אֶלָּא אֲשֶׁר יָצוּד, נִצּוֹדִין וְעוֹמְדִין מֵאֲלֵיהֶן מִנַּיִן, כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֵיד״, מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יָצוּד״? לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ״ – לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן.
יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״. יָכוֹל יִזְבַּח כׇּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל, כָּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּקָרְךָ״ – וְלֹא כׇּל בְּקָרְךָ, ״מִצֹּאנְךָ״ – וְלֹא כׇּל צֹאנְךָ.
מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא יָרָק, עֲשָׂרָה מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא דָּגִים, חֲמִשִּׁים מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא בָּשָׂר, מֵאָה מָנֶה – יִשְׁפְּתוּ לוֹ קְדֵרָה בְּכׇל יוֹם. וְאִינָךְ אֵימַת? מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
אָמַר רַב: צְרִיכִין אָנוּ לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַבָּא מִמִּשְׁפַּחַת בְּרִיאִים הֲוָה, אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ כִּיסוֹ – יְרִיצֶנָּה לַחֶנְוָונִי. אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אָנוּ לוֹוִין וְאוֹכְלִין.
״כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ״ – מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהֵא מַלְבּוּשֶׁךָ, ״וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים״ – לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם שָׂדֶה וְיִקַּח עַתּוּדִים, וְאַל יִמְכּוֹר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה. ״וְדֵי חֲלֵב עִזִּים״ – דַּיּוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחֲלֵב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
״לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ״ – לַחְמְךָ קוֹדֶם לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. ״וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ״ – אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ, מִיכָּן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בָּשָׂר וְיַיִן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: