מסכת חולין דף ע׳ עמוד א׳

ואי אתמר בהא בהא קאמר רבה מכאן ולהבא דאי אמרת למפרע קולא הוא דלא קדיש:

מחתך ומניח עד שיצא הרוב ואע"ג שיצא הרוב והרי החתיכות לפנינו משליכו לכלבים אי אמרת בשלמא מכאן ולהבא הוא קדוש ומקמי יציאת רוב לא קדיש מידי הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו אלא אי אמרת דלמפרע הוא קדוש הא כיון דרובא קמן איגלאי מלתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו:

לא מחתך ומשליך דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר אגלאי מלתא וחיילא למפרע ומבטלה מכירה:

אדתני יצא רובו דמשמע בבת אחת:

נעשה כמי שיצא רובו בבת אחת:

הלכו באברים כדמפרש ואזיל שיצא רובו במיעוט אבר רוב העובר יצא ומיעוט א' מן האברים השלים ליציאת הרוב וקא מיבעיא ליה הלכו באברים אחר הרוב דנשדי מיעוט אבר שיצא בתר רובו שבפנים והוי כמאן דלא נפק האי מיעוט וליכא יציאת רוב עובר ואם רצה מחתך ומשליך לכלבים ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או יציאת רובו דרך מרגלותיו:

או לא הלכו ושדינן ליה בתר רוב עובר דלא שבקינן רוב עובר וניזיל בתר רוב אבר:

אלא שיצא חציו של עובר ורוב אבר משלים אותו החצי ואי שדינא למיעוטא דגוואי בתר רובא נפק ליה רובא דולד:

מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע קדוש יקבר מבעי ליה תימה דלמ"ד נמי מכאן ולהבא הוא קדוש אמאי משליך לכלבים כיון דכבר יצא רובו דהא ברוב מחותך נמי חשיב ליה לידה כדאמר בהמפלת (נדה דף כח.) דיצא מחותך מרובו אמו טמאה לידה ומתניתין נמי קתני ונפטרה מן הבכורה ובכל ענין קאמר בין שיצא אבר אבר בין שיצא רובו בבת אחת וי"ל דבשלמא אי מכאן ולהבא הוא קדוש כיון דאין קדושה חלה עליו עד יציאת רובו א"כ מה שנחתך קודם יציאת רוב אין קדושה חלה עליו כלל ויכול להשליכו לכלבים אף מאחר יציאת הרוב ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה למה שיצא וכן משמע לשון הקונטרס ואע"ג דקתני יצא רובו הרי זה יקבר ומשמע רובו בבת אחת כדמוכח בסוגיא ומשמע אבל אבר אבר לא היינו דוקא לענין המיעוט הראשון דאפי' אותו מיעוט טעון קבורה כשיצא רובו מאחר דאין מחותך אבל למ"ד למפרע קדוש שמתחלה הקדושה חלה עליו מתחלת הלידה א"כ במחותך נמי יקבר ואמאי דמחתך נמי לא קשיא ליה היכי מטיל בו מום דאיכא לאוקומי בנפל שאינו ראוי להקרבה א"נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם:

כרכתו אחזתו פי' בקונטרס האשה כרכתו לעובר ואחזתו בידים והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם וקשה לרבינו תם דבשום מקום לא איירי באשה מילדת עם הבהמה אלא רועה כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ורישא דהך מילתא נמי איירי ברועה כרכו בסיב לשון זכר הכי נמי הוה ליה למנקט כרכו ואחזו והוציאו ועוד דמאי פריך אי דנפק דרך רישיה פטרתיה וכי אין יכול להיות שאחזתו בידים בראשו ומפסיק בידיה בין ראשו לרחם וזה דוחק לומר דאין לרחם לפתוח קודם שיצא הראש ואין יכול להכניס ידו ועוד דמתניתין דהושיט רועה את ידו בלא הוציא כלל איירי דאם לא כן נטמא במה שיצא ואע"ג דיש לחלק בין מבכרת לאין מבכרת אי נמי התם כשילדה אחר' קודם לזה שנפתח רחמה כל זה דוחק ונראה לר"ת כמו גרסת ר"ח כרכתו אחותו והוציאתו שילדה נקבה עמו כדאמר נמי בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קיד.) אין לי אלא אחותו הקטנה הגדולה מנין ופריך אי דנפק דרך רישיה וכן הנקבה הא פטרתיה ראש הנקבה שיצא ראשה תחלה שראש הזכר כרוך בין ברכיה ומשני דנפק מרגלותיו והוא כרוך בין ברכיה וה"ה דהוה מצי למימר כרכו אחיו לענין איזה מהן בכור אלא נקט אחותו משום דליכא בכורה כלל:

בעי רבא הלכו באיברין אחר הרוב או לא היכי דמי כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פירש הרמב"ן ז"ל בין למאן דאמר יש לידה לאיברים בין למאן דאמר אין לידה לאיברים קא מיבעיא ליה. פירוש לפירושו מדלא קאמר למאן דאמר יש לידה לאיברים, אי נמי למאן דאמר אין לידה וקא בעי סתם, שמע מינה דלמר ולמר קא בעי, דלמאן דאמר יש לידה דלמא התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי, אבל הכא לא, שהרי לא יצא אלא מיעוטו של אבר, או דלמא אפילו למאן דאמר אין לידה, התם משום דרוב עובר בפנים, אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובדא שדינן ליה, ומהדרינן פשיטא דלכולי עלמא בת רוב עובר שדינן ליה, דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר והרי הוא כילוד, אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר, ותיבעי למאן דאמר אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו בחוץ, או דילמא אפילו למאן דאמר יש לידה לא אמרינן אלא שאין אני קורא בו בבהמה תאכלו וקורא אני בו ובשר בשדה טרפה, אבל מכל מקום לא איקרי לו, דלענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלא רחמנא, והרי לא קידשוהו כותלי בית הרחם ולא אויר, ולא איפשיטא, ואף על גב דלענין בכור מיבעי להו, נפקא מינה לענין היתר אכילה, והילכך בין יצא רובו במיעוט אבר בין יצא חציו ברוב אבר אפילו מה שבפנים אסור וכילוד חשבינן ליה.

יצא אבר ממנו וחתכו ולא השליכו לכלבים אלא שהניח וכן יצא אחר וחתך והניח עד שנעשה כן ברובו הואיל ורובו מ"מ בפנינו בעין הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה כמו שביארנו במשנה:

יצא שלישו דרך דופן על ידי סכין ואחר כך יצאו שני שלישיו דרך רחם אינו קדוש שלמפרע הוא קדוש והרי תחלת לידתו אינה בקדושה דבפטר רחם תלה רחמנא יצא רובו של עובר אלא שרוב זה הושלם במיעוט אבר אחד שנשאר רובו של אבר זה בפנים ואלו היה מיעוטו של אבר זה נידון אחר רובו שבפנים אין כאן רוב עובר יוצא ואם הוא נידון אחר היוצא הושלם היוצא לרוב הרי אנו דנין אותו אחר היוצא ויקבר ונפטרה מן הבכורה ולענין איסור נאסר אף מה שבפנים שכולו כילוד:

יצא חציו של עובר והשלים לחצי זה רוב אבר אחד שנשאר מיעוטו בפנים ואלו היה המיעוט נגרר אחר רוב האבר כבר יצא רובו של עובר הדבר בספק אם טעון היוצא קבורה ושתפטר מן הבכורה אם לאו וכן לענין איסור אם נאסר מה שבפנים אם לאו ומתוך כך מה שבפנים נאסר מספק וכן הבא אחריו ספק בכור ויש פוסקים במוחלט שטעון קבורה ופטור מן הבכורה שהוא כילוד וכן לענין איסור ואף לדעת האומר אין לידה לאיברים שאף הוא לא אמרה אלא ברוב אבר אבל זה שיצא מחצה של עובר ברוב אבר יש לידה:

כירך את הולד בסיב או בבגד או בשיליא של ולד אחר או שכירכתהו המילדת בידה עד שכשיצא לא נגע גוף הולד בכותלי הרחם וזהו הרמוז כאן בכירכתו אחזתו לגירסת הספרים הרי זה ספק בכור וכן אם יצאה עמו נקבה תחלה ויצאה דרך מרגלותיה וקודם שיצא רובה יצא ראש הזכר כרוך בה הרי זה ספק ולדעת זה גורסים כאן כירכתו אחותו והוציאתו והיא גירסת גאוני הראשונים והוא ששאלו בה אי דנפק דרך רישא ר"ל הנקבה הא פטרתיה רישא והעמידה דנפקא דרך מרגלותיה ולגירסא האחרת אין זה נופל יפה:

יצא על דרך זה והחזירוהו ויצא אחר כן בלא כריכה אף זה ספק:

הדביק לפתחה של זו היולדת פתח של בהמה אחרת שלא ילדה מעולם והוציא מזו והכניס לזו ויצא מזו השניה הרי ספק אם נפקעה השניה מתורת פטר רחם אם לאו:

נפתחו כותלי בית הרחם ונרחבו עד שיצא בלא נגיעה או שנעקרו סביבות הכותלים מכל וכל או שנעקרו ממקומן ונכנסו בפנים ועבר הולד דרך בהם ונגע בהם מ"מ הואיל ונגעו בו שלא במקומן הרי זה ספק:

נגממו מבפנים ושפה חיצונה קיימת או שנגממו מיעוטן ונשתייר רובן אלא שיצא דרך הפרוץ או שנגממו רובן ונשתייר מיעוטן אלא שיצא דרך העומד כל אלו ספק:

תד"ה מאי לאו מחתך ומניח כו' ומיהו מכי יצא רובו ואידך טעון קבורה למה שיצא כו' עכ"ל דוקא למה שיצא אבל מיעוט שנשאר בפנים אי הוה כילוד או לא היינו הך דמבעיא לן לעיל הוציא העובר ידו וחתכה וחזרה והוציאה כו' כמ"ש התוס' לעיל שם וק"ל:

תד"'ה מאי לאו מחתך ומניח וכו' ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה וכו'. ר"ל אותו מיעוט האחרון שיוצא אחר יציאת הרוב טעון קבורה משום דכבר נתקדש משיצא הרוב:

[בא"ד] ואע"ג דקתני יצא רובו [וכו'] ומשמע רובו בבת א' וכו' ר"ל דמהסוגיא משמע דלמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש דוקא יצא רובו בבת אחת הוא דאמרינן יקבר הא אבר אבר לא ואנן אמרינן השתא דאפילו ביצא אבר אבר משיצא רובו ואילך טעון קבורה מה שיוצא אח"כ היינו דוקא לענין מיעוט הראשון וכו' דלענין מיעוט הראשון שהוא מה שיצא קודם יציאת הרוב בזה הוא דאמרינן דאין צריך קבורה אלא כשיצא רובו בבת אחת אבל לענין מיעוט האחרון שהוא מה שיוצא אחר יציאת הרוב אפילו ביצא רובו אבר אבר נמי טעון קבורה משום דכבר נתקדש רובו וק"ל:

ד"ה כרכתו אחזתו וכו' ואע"ג דיש לחלק בין מבכרת לאין מבכרת אי נמי התם כשילדה אחד קודם. ר"ל אי נמי דמתני' דהושיט הרועה את ידו נמי איירי במבכרת אלא שילדה ולד אחר קודם שהושיט הרועה את ידו ונגע בזה דהיינו כשהיה לה שתי ולדות במעי' וקודם שהושיט הרועה את ידו ילדה האחד וקודם שיצא השני הושיט הרועה את ידו:

בא"ד ונראה לר"ת כגירסת ר"ח כרכתו אחזתו והוציאו וכו' כצ"ל:

גמ' חציו ברוב אבר עיין עירובין דף טו ע"ב תוס' ד"ה פרוץ:

שם הדביק שני רחמים עיין כתובות דף ד ע"ב תוס' ד"ה עד: